מלאכי פרק א

מלאכי פרק א

(א) מַשָּׂא דְבַר יְקֹוָק אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי זוהי הנבואה שבה אמר ה' את דבריו אל בני ישראל על ידי הנביא מלאכי, ובה דברי תוכחה על מעשיהם[1]: (ב) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְקֹוָק ה' אמר לבני ישראל שהוא אהב אותם ועשה איתם הרבה חסדים,[2] וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ ואתם שאלתם אותי: במה אתה אוהב אותנו? הרי כל הסיבה שאתה (ה') אוהב אותנו (את ישראל) היא רק בגלל שאנחנו צאצאים של האבות,[3] הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְקֹוָק וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב ה' ענה בתשובתו: הרי עשיו היה אחיו של יעקב, ובכל זאת, למרות שהיה לו (לעשו) את אותו אב ואתו אם, אני (ה') אהבתי רק את יעקב[4]: (ג) וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי ואילו את עשיו, אני (ה') שנאתי, ואם הייתה אוהב אתכם (ישראל) רק בגלל זכות האבות, הייתי צריך לאהוב גם את עשיו. מכאן שהאהבה שאני (ה') אוהב אתכם (ישראל) היא גם אהבה עצמית, בזכותכם ולא רק בזכות אבותיכם,[5] וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה את ההרים שבארצו של עשיו שמתי לשממה. למרות ששניכם גליתם על ידי נבוכדנצר, אתם חזרתם לארצכם ובניתם אותה, ואילו ארצו של עשיו נותרה שוממה,[6] וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר ועתה גרים בארצו של עשיו תניני המדבר (משום שארצו שוממה)[7]: (ד) כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת אם אדום יאמרו: באמת התרוששנו, אך הדבר היה במקרה ואנחנו נצליח לבנות את החורבות שנחרבו (מכיוון שלא ה' החריב אותנו),[8] כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת כך אמר ה' צבאות. ה' נקרא צבאות משום שהוא שולט על צבא המלאכים שבשמים ועל צבא בני האדם שעל הארץ,[9] הֵמָּה יִבְנוּ הם, אדום, באמת יצליחו לבנות את החורבות שלהם,[10] וַאֲנִי אֶהֱרוֹס אך אני עתיד להרוס את מה שהם בנו. הבניין שלהם לא יעמוד לעולם, ולעתיד לבא ארצם תהיה חרבה לגמרי,[11] וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה העמים מסביב יקראו להם "מחוז של אנשים רשעים", משום שכולם יכירו שהחורבן בא להם מה',[12] וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם יְקֹוָק עַד עוֹלָם ולעולם יקראו לעשו "העם אשר כעס עליו ה'", משום שהחורבן שעתיד לבוא עליו יישאר כן לעולם. הנביא אומר שבאמת תהיה תקופה שבה בני עשיו יצליחו לבנות חזרה את ארצם, אך לעתיד לבא ארצם תחרב לגמרי עד שכולם יכירו שהדבר בא מאת ה'[13]: (ה) וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה אתם עתידים לראות בעיניים שלכם את חורבן בני עשיו,[14] וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל יְקֹוָק מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל ואתם עתידים לומר שה' יגדל את שמו של ישראל בכל העולם[15]: (ו) בֵּן יְכַבֵּד אָב הרי דרכו של הבן לכבד את אביו משום שהאב אוהב את בנו, וכהכרת טובה הבן מכבד את אביו,[16] וְעֶבֶד אֲדֹנָיו ודרכו של העבד לכבד את אדונו משום שהעבד ירא מפניו (מפני אדונו),[17] וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי ואם אני (ה') מוגדר בתור אביכם (ישראל), היכן נמצא הכבוד שלי? מדוע אינכם מכבדים אותי,[18] וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי ואם אני (ה') מוגדר בתור האדון שלכם, היכן נמצא היראה שלי? מדוע אינכם יראים ממני,[19] אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אני, ה' צבאות אומר את הדברים הבאים: (מדוע אינכם מכבדים אותי או אינכם יראים ממני). בדבר השימוש בתואר "צבאות" לשם ה' – עיין ביאורנו לפסוק ד',[20] לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי (אני ה' אומר את הדברים הבאים) לכם, הכהנים המבזים את שמי,[21] וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ ואתם (הכהנים) שואלים במה ביזיתם את שמי (התשובה לכך תינתן בפסוק הבא).[22] ה' הוכיח את הכהנים לפני שהוא הוכיח את העם, משום שהכהנים היו צריכים להנהיג את העם לירא מפני ה'[23]: (ז) מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל אתם (הכהנים) מקריבים על גבי המזבח קרבנות מטונפים (ובכך אתם מבזים אותי),[24] וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ ואם תשאלו: במה אנחנו מטנפים את הקרבנות שאנחנו מקריבים,[25] בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן יְקֹוָק נִבְזֶה הוּא (אתם מטנפים את הקרבן) בכך שאתם אומרים שהמזבח של ה' הוא דבר מבוזה משום שמקריבים עליו דברים מאוסים כדם הקרבנות והחלבים[26]: (ח) וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע אתם חושבים שאין דבר רע בכך שאתם מקריבים על המזבח בעלי חיים עיוורים (משום שאתם חושבים שהמזבח מבוזה בכל מקרה),[27] וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע ואתם חושבים שאין דבר רע בכך שאתם מקריבים על המזבח בעלי חיים שיש בהם מום שגורם להם לצלוע או שהם חולים,[28] הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ תביא לשרים שלך כמנחה בעלי חיים בעלי מומים כמו שאתם מקריבים לפניי,[29] הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ האם השר יתרצה אליך או יכבד אותך כאשר תביא לו כמנחה בעל חיים עם מום? ודאי שלא! קל וחומר כשאתם מקריבים קרבן לפני ה' על החטאים שלכם, שעליו להיות ללא מום. הנביא אומר שהכהנים היו מקבלים מבני ישראל בעלי חיים בעלי מומים להקרבה על גבי המזבח והדבר לא הפריע להם משום שהם חשבו שהמזבח מבוזה בכל מקרה ולכן אין דבר רע בהקרבת בעלי חיים בעלי מומים,[30] אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת כך אמר ה' צבאות[31]: (ט) וְעַתָּה ועכשיו, לאחר שהסברתי לכם את חטאתכם (הכהנים),[32] חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵּנוּ האם ראוי שתתפללו אל ה' שיחמול עלינו, האם תפילותיכם יעזרו לעם ישראל לקבל את מבוקשם מאת ה',[33] מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת הרי הקללה שבאה על עם ישראל, באה בגללכם (הכהנים),[34] הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים האם ה' ישא פנים לעם ישראל בגללכם? האם אתם תגרמו לה' שיעשה את בקשות עם ישראל,[35] אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת כך אמר ה' צבאות (שתפילת הכהנים לא תעזור לקבל את מבוקשם)[36]: (י) מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם הלוואי ויימצא מכם כהן שיסגור את דלתות בית המקדש, משום שאין ערך לקרבנות שאתם מקריבים,[37] וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם והלוואי ולא הייתם מדליקים לשווא את האש על המזבח שלי, הרי אין ערך לקרבנות שאתם מקריבים על גבי המזבח,[38] אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת ה' צבאות אמר שהוא אינו חפץ שתבואו לעבוד אותו בבית המקדש,[39] וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם וה' לא ירצה לקבל מידכם מנחה, אם כן אין שום סיבה שתבואו לעבוד בבית המקדש[40]: (יא) כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ הרי מהמקום שבו זורח השמש ועד למקום שהוא שוקע, בכל העולם,[41] גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם (בכל העולם) שמי (שם ה') גדול בכל האומות. למרות שאומות העולם מקריבים לעבודה זרה, הם כולם מסכימים שאני (ה') בראתי את העולם, אלא שהם חושבים שהכוכבים מנהלים את העולם ולכן הם מקריבים קרבנות לכוכבים,[42] וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה ובכל מקטום בעולם מעלים ומקריבים קרבנות ומגישים מנחות לשם מטרה טהורה לפי שיטת עובדי העבודה הזרה, הם באמת חושבים שראוי לעבוד את הכוכבים, אך הם טועים משום שהם צריכים להקריב את הקרבנות שלהם ישירות לה' ולא לכוכבים. הנביא אומר שעובדי העבודה הזרה היו מקריבים לכוכבים בתור אמצעי לעבוד את ה',[43] כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת שהרי שמי (שם ה') גדול בכל העמים, ומטרת עובדי העבודה הזרה לעבוד אותי על ידי הקרבה לעבודה הזרה[44]: (יב) וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ לעומת שאר העמים שמכבדים את שם ה', אתם מחללים את שם ה',[45] בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא (אתם מזבים את שם ה') בכך שאתם אומרים שמזבח ה' נמאס בגלל שמקריבים עליו דברים מבוזים (כמו הדם והחלב), וממילא אתם מקריבים על המזבח בעלי חיים עם מומים,[46] וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ ואתם אומרים על המזבח שמעלים עליו דברים מבוזים (כמו החלב והדם – יש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודמת)[47]: (יג) וַאֲמַרְתֶּם כאשר אתם מביאים קרבן בעל מום או כחוש אתם אומרים:[48] הִנֵּה מַתְּלָאָה אני (מביא הקרבן) עייף מהבאת הקרבן לבית המקדש משום שהוא בריא ובעל בשר,[49] וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ ואתם גורמים לה' למפח נפש, לצער, משום שאתם משקרים. אתם יודעים שהבאתם באמת בעל חיים כחוש ובעל מום ואתם עושים עצמיכם כאילו הבאתם בעל חיים בריא ושמן. היה ראוי להיות כתוב "והפחתם אותי" משום שה' הוא המדבר, אלא יש כאן תיקון סופרים משום כבוד כלפי ה' שלא יהיה כתוב שמצערים אותו,[50] אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת כך אמר ה' צבאות,[51] וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה ואתם מביאים בעלי חיים גזולים, פסחים וחולים לשם קרבנות,[52] וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה ויחד עם הקרבנות האלה, אתם מביאים גם את המנחה כדי שאתרצה בקרבנות (אך אם גוף הקרבן פסול, לא אתרצה לקבל אותם על ידי המנחה),[53] הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר יְקֹוָק (היות ואתם מביאים את הקרבנות מבעלי חיים אלה גזול, פיסח וחולה) ה' שאול: האם אתם חושבים שאני (ה') ארצה לקבל את הקרבן מידכם?[54]: (יד) וְאָרוּר נוֹכֵל תבוא קללה על האדם הערמומי (כפי שמיד יוסבר בעז"ה),[55] וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי (תבוא ברכה על הנוכל) שיש לו בעדר איל מובחר, והוא בכל זאת מביא בעל חיים בעל מום או כחוש לה', והוא מסביר זאת על ידי שהוא אומר שאין לו בעדרו בעלי חיים מובחרים להקרבת קרבנות,[56] כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת ה' צבאות אמר שהוא מלך גדול, ואם כן ראוי להקריב לפניו קרבנות מובחרים,[57] וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם ושמי (שם ה') מביא ליראה בכל העמים, כל העמים יראים מלפניי, ואם כן ראוי להקריב לפניי בעלי חיים מובחרים[58]:

[1] רד"ק + מצודות ופירש ש"משא" ו"דבר ה'" היינו הך, אלא שדבר ה' נאמר כתוספת ביאור. רש"י: "משא" – דבר שנמסר לשליח לשלוח לבני ישראל. כמו"כ כתב שנבואה זו הייתה מסורה בידיו של מלאכי כבר תקופה ארוכה ומכאן למדו חז"ל שכל הנביאים עמדו על הר סיני ושם נמסרו להם הנבואות.

בדבר זיהוי הנביא מלאכי. חז"ל במסכת מגילה כתבו שמלאכי הוא עזרא הסופר, וכן כתב רש"י בפירושו לפרק ב' פסוק יא'. א"ע: הכוונה לאדם אחר בשם מלאכי שבסוף ימיו נפסקה הנבואה מעם ישראל. בדבר התקופה שבה התנבא מלאכי, כתב הא"ע שהכוונה לימיו של עזרא הסופר ולא לסוף ימי בית המקדש הראשון (ומוכיח זאת מנבואות שהתרחשו לאחר חורבן ירושלים). רד"ק: מלאכי ניבא בבית שני כמו הנביאים חגי וזכריה, אך כנראה שמלאכי היה הנביא האחרון מבין שלושת הנביאים, אם כי לא הוזכר זמן נבואתו. כמו"כ התייחס הרד"ק לדברי חז"ל שמלאכי הוא עזרא הסופר, וכתב שלא נמצא באף מקום שעזרא נקרא בשם נביא.

[2] תרגום.

[3] מצודות.

[4] מצודות. מהר"י קרא: לא רק שה' אהב רק את יעקב, אלא גם לא נתן לבכור, לעשיו, פי שניים בבכורה. רד"ק: ה' השאיר את הבחירה שבחר ביעקב, למרות שבני ישראל הכעיסו אותו.

[5] מצודות. רש"י: ה' שלח את עשיו לארץ שעיר במקום לתת לו את ארץ ישראל למרות שהוא היה בכור. רד"ק: ה' אמר שהוא לא רצה שצאצאיו של עשיו יגורו ליד בני ישראל כדי שבני ישראל לא ילמדו ממעשיהם הרעים, ולכן שלח אותם להר שעיר. לאחר מכן, כאשר בני עשיו שמחו על החורבן שבא על עם ישראל, ה' שנא אותם.

[6] מצודות.

[7] מצודות.

[8] מצודות. רש"י: בני עשיו יחשבו שהם יצליחו לבנות את החרבות שלהם על ידי הזהב ששדדו מירושלים.

[9] רד"ק בפירושו לספר ישעיהו, פרק א' פסוק ט'.

[10] מצודות.

[11] מצודות. מלבי"ם: למרות שמצד הטבע, היה נראה שאדום יבנו את ההרים שלהם, מצד השגחת ה', הוא יהרוס את כל מה שיבנו.

[12] מצודות. רד"ק: הרשעה היא שהם בגדו בבני ישראל למרות שהיה ציווי על בני ישראל שלא להתגרות באדום.

[13] מצודות. מלבי"ם: כוונת הנביא שיש כאן שתי סיבות לכך שארץ אדום תהיה שוממה: א. מצד גבול הרשעה – ששם חלק הרע, כנגד חלק הברכה שיש בארץ ישראל. ב. "העם אשר זעם" – מצד מעשיהם הרעים.

[14] מצודות.

[15] רש"י. תרגום: כבודו של ה' יהיה מעבר לגבול ישראל – בכל העולם. מצודות: מעל גבול ישראל פירושו בזמן הגאולה – תיאור זמן ולא תיאור מקום.

[16] מצודות.

[17] מצודות.

[18] מצודות.

[19] מצודות.

[20] תרגום. בביאור התואר "צבאות", עיין ביאורנו לפסוק ד'.

[21] מצודות.

[22] מצודות.

[23] רד"ק.

[24] מצודות.

[25] מצודות.

[26] מצודות. רש"י: הביזיון היה בכך שהכהנים הרגישו טורח לחלק את הקרבנות בשביל חלק קטן מהקרבן. רד"ק: הכהנים לא הבינו מדוע ה' ציווה להקריב את החלבים והקרבנות. מהר"י קרא: הכהנים חשבו שלא שווה להשקיע שבוע עבודה שלם רק בשביל לאכול חלק קטן מהקרבנות.

[27] מצודות.

[28] מצודות.

[29] מצודות.

[30] מצודות. א"ע: "הירצך" הוא שהשר יאהב את המקריב בליבו, ואילו "הישא פניך" פירושו שיעשה כבקשתך.

[31] תרגום. בביאור התואר "צבאות", עיין ביאורנו לפסוק ד'.

[32] מצודות.

[33] תרגום + מצודות. רד"ק: הכוונה היא שהכהנים יחזרו בתשובה ויתפללו על עם ישראל. לפי מצודות (ורש"י) יש כאן תמיהה עם הכהנים: האם אתם חושבים שה' רוצה בתפילתכם. לפי רד"ק (וכך פירש גם א"ע) הנביא באמת קורא לכהנים לחזור בתשובה ולהתפלל לה'.

[34] מצודות.

[35] מצודות.

[36] תרגום.

[37] מצודות.

[38] מצודות. רש"י הביא מדרש חז"ל שהכהנים לא היו עושים את העבודות בחינם, אלא היו רוצים עליה שכר.

[39] מצודות. בביאור התואר "צבאות", עיין ביאורנו לפסוק ד'.

[40] מצודות.

[41] מצודות. רד"ק: יישוב העולם כולו נמצא ממזרח ועד למערב ולא מצפון מדרום.

[42] מצודות.

[43] מצודות. רש"י בשם חז"ל כתב שהכוונה לתלמידי חכמים שעוסקים בענייני הקרבת קרבנות ומתפללים לה' והדבר נחשב בעיני ה' כהקרבת קרבנות. מהר"י קרא: אפילו הגויים היו מקריבים קרבנות לשם ה' בבית המקדש. רד"ק: ה' אמר שלו היה מצווה את הגויים בתורה, הם לא היו מקריבים לעבודה הזרה, אלא מגישים מנחה טהורה אל ה'. א"ע בפירושו הראשון פירש כמצודות. בפירושו השני: בכל מקום שמו של ה' מכובד ורק הכהנים מבזים אותו.

[44] מצודות.

[45] רד"ק.

[46] מצודות.

[47] מצודות.

[48] מצודות.

[49] מצודות. רש"י: הכוונה שהם היו טוענים שהם עניים ולכן יש להם רק בהמות כחושות. מהר"י קרא: הכוונה שהם היו אומרים שהם הגיעו מרחוק בשביל חלק גדול יותר בקרבן ולא בשביל החלק הקטן שנתנו להם.

[50] מצודות בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שניתן להפיח את הקרבן משום שהוא כל כך כחוש. רד"ק הוסיף פירוש וכתב שהכוונה היא שהם היו מפילים את הקרבן על רצפת בית המקדש דרך ביזיון.

[51] תרגום.

[52] מצודות.

[53] מלבי"ם. מצודות: צלע זו של הפסוק היא המשך של הנאמר לעיל: אתם מקריבים לפניי קרבנות אלה (כחוש וגזול).

[54] מצודות.

[55] מצודות.

[56] רש"י. מצודות לא פירש "זכר" מלשון איל, אלא מלשון קרבן זכר שניתן להקרבה. רד"ק: כתב שהנביא הזכיר דווקא את הנדר ולא את הנדבה, משום שיש בהמה שכשרה לנדבה ואינה כשרה לנדר (כמו שרוע וקלוט) והנביא אומר שהם הקריבו קרבנות אלה גם לשם נדר ולא ר לשם נדבה. מלבי"ם: היה ראוי שאם יש להם זכר בעדר, שמיד יהיו נודבים קרבן זה ויאמרו "הרי עליי בהמה זו", אלא הם היו נודרים ואומרים "הרי עליי בהמה" כדי שלא יהיו מוכרחים להביא את אותו זכר לביהמ"ק. כמו"כ כתב שהיה ראוי להביא את הקרבן לשם קרבן עולה שהיא כולה לה' והם היו מביאים את הקרבן כקרבן שלמים. והוסיף עוד חטא אחד שהיו מקריבים בעל מום במקום להקריב קרבן תמים.

[57] מצודות.

[58] מצודות.