שמואל א פרק א

שמואל א פרק א

(א) וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם היה אדם שגר במקום שנקרא "רמתיים צופים". מקום זה נקרא כך, משום שהיו שתי גבעות שהיו מקבילות זו לזו, ועליהן היו עולים כדי לצפות. מקום זה היה בנחלת שבט אפרים,[1] וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה שמו של האיש היה אלקנה, בֶּן יְרֹחָם אלקנה היה בנו של ירוחם, בֶּן אֱלִיהוּא ירוחם היה בנו של אליהוא, בֶּן תֹּחוּ אליהוא היה בנו של תוחו, בֶן צוּף תוחו היה בנו של צוף, אֶפְרָתִי גם צוף היה גר בהר אפרים, אם כי הוא היה משבט לוי (וממילא גם צאצאיו היו לויים)[2]: (ב) וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים לאלקנה היו שתי נשים: שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה שמה של אישה אחת היה חנה, האישה השנייה היה פנינה,[3] וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים לפנינה היו ילדים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים ואילו לחנה לא היו ילדים: (ג) וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ אלקנה היה תמיד עולה מהר אפרים,[4] מִיָּמִים יָמִימָה (אלקנה היה תמיד עולה מהר אפרים) בכל שנה ושנה,[5] לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיקֹוָק צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה (אלקנה עולה בכל שנה מהר אפרים) כדי להשתחוות לה' ולהקריב לה' צבאות קרבנות במשכן שבשילה.[6] ה' נקרא גם בשם צבאות על שם שהוא שולט על צבאות של מעלה ועל צבאות של מטה,[7] וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס במשכן שבשילה היו שני בניו של עלי: חפני ופנחס,[8] כֹּהֲנִים לַיקֹוָק חפני ופנחס שמשו בתפקיד סגן הכהן הגדול, ואילו עלי אביהם היה כהן גדול[9]: (ד) וַיְהִי הַיּוֹם (בכל שנה) כאשר הגיע היום שבו אלקנה היה מקריב את קרבנותיו,[10] וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה (כאשר הגיע היום שבו אלקנה היה מקריב את קרבנותיו) הוא הקריב קרבנות שלמים,[11] וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת ולאחר מכן הוא היה נותן לפנינה ולכל בניה ובנותיה, חלק מקרבן השלמים[12]: (ה) וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם אלקנה היה נותן לחנה מנה מיוחדת ביופייה, מנה שמי שמקבל אותה – ראוי שיקבל אותה בסבר פנים יפות,[13] כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב (אלקנה נתן לחנה את המנה המיוחדת) כיוון שהוא אהב אותה,[14] וַיקֹוָק סָגַר רַחְמָהּ וה' סגר את הרחם של חנה, ומשום כך היא לא ילדה (לכן אלקנה הראה לה חיבה יתירה – כדי שהיא תצטער פחות)[15]: (ו) וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ הצרה של חנה הייתה מכעיסה אותה. כאשר אדם התחתן עם שתי נשים, הן היו צרות זו לזו משום שבדרך כלל הן היו מקנאות זו בזו. הנביא אומר שפנינה הכעיסה את חנה,[16] גַּם כַּעַס פנינה הייתה חוזרת ומכעיסה את חנה פעם אחר פעם,[17] בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ (פנינה הייתה מכעיסה את חנה) כדי שהיא (חנה) תכעס,[18] כִּי סָגַר יְקֹוָק בְּעַד רַחְמָהּ (פנינה הייתה מכעיסה את חנה) כיוון שה' סגר את הרחם של חנה ולא היו לה ילדים, ופנינה הייתה מציקה לחנה בנושא זה[19]: (ז) וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה כך עשה אלקנה בכל שנה, הוא נתן לחנה מנה מיוחדת,[20] מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית יְקֹוָק ובכל פעם שחנה עלתה למשכן, כֵּן תַּכְעִסֶנָּה (בכל פעם שחנה עלתה למשכן) פנינה הכעיסה את חנה. הנביא אומר שבכל פעם שחנה הייתה עולה למשכן, אלקנה היה מתייחס אליה יפה ונותן לה מנה מיוחדת, ומצד שני פנינה הייתה מכעיסה אותה,[21] וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל (בכל פעם שחנה הייתה עולה למשכן) היא הייתה בוכה, ומרוב צער היא לא הייתה אוכלת את המנה שאלקנה נתן לה[22]: (ח) וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ אלקנה, בעלה של חנה, אמר לחנה: חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי (אלקנה אמר לחנה) מדוע את בוכה ואינך אוכלת את המנה שלך מהקרבן,[23] וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ ומדוע ליבך נשבר על כך שאין לך בנים,[24] הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים הרי אני מחבב אותך יותר ממה שאני מחבב את כל עשרת הבנים שילדה לי פנינה[25]: (ט) וַתָּקָם חַנָּה חנה קמה מהמקום שבו אלקנה ומשפחתו אכלו את בשר קרבן השלמים (מקום האכילה היה מחוץ למשכן, בתוך העיר שילה), כדי לחזור ולהיכנס לתוך המשכן,[26] אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה (חנה קמה) אחרי שהיא אכלה קצת במקום בשילה ששם היו אוכלים את בשר הקרבנות (אמנם כתוב לעיל שמרוב צער חנה לא אכלה מהקרבן, אך היא כן אכלה מעט),[27] וְאַחֲרֵי שָׁתֹה (חנה קמה) אחרי שהיא שתתה,[28] וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עלי התמנה באותו יום להיות שופט על ישראל,[29] עַל מְזוּזַת הֵיכַל יְקֹוָק (עלי ישב) סמוך למשקוף של המשכן[30]: (י) וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ כשחנה קמה ונכנסה למשכן, נפשה הייתה מרה מאוד, היא הייתה עצובה מאוד (על כך שלא היו לה בנים),[31] וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְקֹוָק חנה התפללה אל ה',[32] וּבָכֹה תִבְכֶּה וחנה גם בכתה הרבה[33]: (יא) וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר חנה נדרה נדר ואמרה:[34] יְקֹוָק צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ (כך אמרה חנה בתפילתה) ה' צבאות! אם תראה בצער של שפחתך, אם תראה בצער שלי על שאין לי בנים.[35] ה' נקרא גם בשם צבאות על שם שהוא שולט על צבאות של מעלה ועל צבאות של מטה,[36] וּזְכַרְתַּנִי ואתה תזכור אותי (יש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודמת כדרך האנשים שמתפללים),[37] וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ ולא תשכח את שפחתך, אותי (יש כאן כפילות על הצלעות הקודמות שבפסוק כדרך האנשים שמתפללים),[38] וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים (אם תזכור אותי) ואתה תיתן לשפחתך, אתה תיתן לי, בנים זכרים,[39] וּנְתַתִּיו לַיקֹוָק כָּל יְמֵי חַיָּיו (אם תיתן לי בנים זכרים אני נודרת) שאתן את הבן שיוולד לי לה', הבן שיוולד לי יתבודד ויעסוק כל הזמן בעבודת ה',[40] וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ ותער, מספריים, לא יעלה על ראשו של הבן שיוולד לי. הבן שיוולד לי לא יסתפר, כיוון שהוא יהיה נזיר לה' (ויחולו עליו כל דיני הנזירות)[41]: (יב) וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְקֹוָק כאשר חנה הייתה מרבה בתפילתה לפני ה',[42] וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ (כאשר חנה הייתה מרבה בתפילתה לפני ה') עלי היה מסתכל על פיה של חנה כדי לשמוע ולהבין מה היא מדברת[43]: (יג) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ אבל חנה לא הייתה מתפללת בקול אלא היא הייתה מדברת רק אל ליבה, כלומר: חנה הייתה מתפללת בלחש,[44] רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת רק שפתיה של חנה היו זזות (כשהיא הייתה מתפללת),[45] וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ אך קולה (של חנה) לא היה נשמע לעלי,[46] וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה עלי חשב שחנה שיכורה, מכיוון שכך דרכו של השיכור: הוא מזיז את שפתיו ואינו מוציא קולות, כמו שחנה התפללה והזיזה את שפתיה בלי להוציא קולות[47]: (יד) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עלי אמר לחנה: עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין עד מתי תתנהגי כמו שוטה על ידי שאת מתנהגת כמו שיכורה,[48] הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ תדאגי שהשפעת היין ששתית יפוג על ידי שתלכי לישון[49]: (טו) וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר חנה ענתה לעלי ואמרה לו: לֹא אֲדֹנִי אדוני! הדבר אינו כמו שאתה מדבר! אינני שיכורה![50] אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי אני אישה שנמצאת בצער גדול,[51] וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי ולא שתיתי יין חדש או יין ישן, כך שאינני שיכורה,[52] וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְקֹוָק אני מרבה להתפלל מעומק הלב לפני ה' ולכן אינני מתפללת בקול (ולא משום שאני חלילה שיכורה)[53]: (טז) אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל אל תחשוב על שפחתך, אל תחשוב שאני אישה רשעה,[54] כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה אני הארכתי בתפילתי בגלל שצער הגדול שבו אני נמצאת ובגלל הכעס שפנינה מעיסה אותי. הארכתי בתפילתי כדי שה' יענה לי לתפילתי וימנע ממני את המשך הצער והכעס[55]: (יז) וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר עלי ענה לחנה ואמר לה: לְכִי לְשָׁלוֹם תלכי בשלום אל ביתך,[56] וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ ואני מתפלל שה' אלוקי ישראל ייתן לך את בקשתך שביקשת ממנו, אני מתפלל שה' ייתן לך בן[57]: (יח) וַתֹּאמֶר חנה אמרה לעלי: תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ שפחתך, כלומר: אני, חנה, מצאתי חן בעיניך (עלי). על ידי שהתפללת עליי, הראית לי שמצאתי חן בעיניך,[58] וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ חנה חזרה לביתה (כנראה שאין הכוונה לביתה ממש, שהרי בפסוק הבא כתוב שאלקנה ומשפחתו חזרו לביתם ברמה, אלא הכוונה לבית שבו הם גרו במשך הזמן שהם שהו בשילה),[59] וַתֹּאכַל ומעכשיו, בגלל שעלי התפלל עליה והיא הייתה בטוחה שתפילתו התקבלה, חנה הייתה אוכלת את המנה מהקרבן שנתן לה אלקנה. כפי שראינו בפסוק ט', חנה הייתה אוכלת רק מעט בשר מהקרבן, וגם אכילה מועטת זו הייתה רק בגלל שאלקנה ביקש ממנה לאכול. לאחר שעלי התפלל שיוולד לה בן, חנה אכלה את כל המנה שעלי נתן לה,[60] וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד (לאחר תפילתו של עלי) נעלם הזעם שהיה ניכר על פניה של חנה. כאשר חנה הייתה בצער על שלא נולד לה ילד, הזעם היה ניכר על פניה, ולאחר דבריו של עלי, זעם זה נעלם[61]: (יט) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר אלקנה ומשפחתו קמו מוקדם בבוקר,[62] וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי יְקֹוָק אלקנה ומשפחתו השתחוו לה' במשכן,[63] וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה אלקנה ומשפחתו חזרו לביתם שברמה,[64] וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ אלקנה קיים באשתו ענייני תשמיש,[65] וַיִּזְכְּרֶהָ יְקֹוָק זיכרונה של חנה עלה לפני ה' לטובה[66]: (כ) וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה כשהסתיימה תקופת הזמן בו חנה הייתה בהריון, לאחר שחנה הרתה והסתיימה תקופת ההריון,[67] וַתֵּלֶד בֵּן (לאחר שחנה הרתה והסתיימה תקופת ההריון) חנה ילדה בן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל חנה קראה את שמו של הבן שנולד לה בשם שמואל, כִּי מֵיְקֹוָק שְׁאִלְתִּיו (חנה קראה לבנה בשם שמואל) כיוון שחנה אמרה שהבן שייך לה' (משום שהיא נדרה שהבן שיוולד לה יוקדש לה'), והוא רק מושאל לה. השם שמואל משמעו שהבן שאול מאל, שאול מה' – הבן באמת שייך לה' והוא רק מושאל לחנה[68]: (כא) וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ כשהגיע הזמן בו היה על אלקנה לעלות למשכן ולהקריב שם קרבן, הוא עלה למשכן יחד עם כל משפחתו,[69] לִזְבֹּחַ לַיקֹוָק אֶת זֶבַח הַיָּמִים (אלקנה עלה למשכן) כדי להקריב את הקרבן שהוא היה רגיל להקריב בכל שנה,[70] וְאֶת נִדְרוֹ (אלקנה עלה למשכן) גם כדי להקריב את קרבנות הנדרים שהוא נדר לאורך השנה להקריב לה'[71]: (כב) וְחַנָּה לֹא עָלָתָה באותה שנה, חנה לא עלתה למשכן יחד עם אלקנה ועם שאר המשפחה,[72] כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ (חנה לא עלתה יחד עם אלקנה) כיוון שהיא אמרה לאלקנה בעלה,[73] עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר (חנה אמרה לאלקנה) לא אזוז מהבית עד שהנער, שמואל, יגמור לינוק. הכוונה לגיל שקרוב לשנתיים,[74] וַהֲבִאֹתִיו (ולאחר ששמואל יסיים את תקופת ההנקה) אביא אותו למשכן,[75] וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק ויחד נשתחווה לפני ה' ונודה לו על הולדת שמואל,[76] וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם והוא (שמואל) יישב במשכן לאורך כל ימיו של עלי, כדי לשמש אותו[77]: (כג) וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ אלקנה אמר לאשתו חנה: עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ תעשי כמו שאת רוצה,[78] שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ את יכולה להישאר בבית ולא לעלות איתנו למשכן עד ששמואל ייגמל מההנקה,[79] אַךְ יָקֵם יְקֹוָק אֶת דְּבָרוֹ אולם, אני מתפלל שה' יקיים את מה שאמרת שהנער יישב במשכן עד עולם, ושה' ייתן לנער רצון לשבת במשכן עד עולם,[80] וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה (במשך התקופה ששמואל ינק) חנה ישבה בביתה ולא עלתה עם אלקנה למשכן,[81] וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָּמְלָהּ אֹתוֹ חנה הניקה את שמואל בנה עד שהוא הגיע לשלב שהוא היה יכול להפסיק לינוק (ורק לאחר מכן היא חזרה לעלות למשכן)[82]: (כד) וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ לאחר שחנה הפסיקה להניק את שמואל, היא עלתה איתו למשכן. חנה העלתה איתה גם קרבן והנביא מונה ממה היה הקרבן מורכב:[83] 1) בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה (חנה הביאה לקרבן) שלשה פרים,[84] 2) וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח (חנה גם הביאה) קמח במשקל איפה אחת, כדי להקריב מנחה לה' יחד עם הקרבן (כמעט עם כל קרבן צריך להביא גם מנחה. איפה היא מידת משקל שהייתה נהוגה בימיהם, כמו שהיום אנחנו מודדים את המשקל בקילוגרמים),[85] 3) וְנֵבֶל יַיִן (חנה גם הביאה) כלי מלא ביין, כדי לנסך את היין על המזבח, לשפוך את היין על המזבח (כמעט עם כל קרבן, צריך להביא גם יין ולנסך אותו על המזבח),[86] וַתְּבִאֵהוּ בֵית יְקֹוָק שִׁלוֹ חנה הביאה את שמואל למשכן שהיה בשילה,[87] וְהַנַּעַר נָעַר (כאשר חנה העלתה את שמואל למשכן) שמואל היה עדיין נער קטן, ולמרות זאת, חנה הביאה אותו למשכן[88]: (כה) וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר כאשר שחטו הכהנים את הפר הראשון מבין שלש הפרים שחנה הביאה,[89] וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי אלקנה וחנה הביאו את שמואל שיעמוד לפני עלי, ויתחיל לשמש אותו[90]: (כו) וַתֹּאמֶר חנה אמרה לעלי: בִּי אֲדֹנִי בבקשה אדוני,[91] חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי (חנה אמרה לעלי) אדוני! אני משביעה אותך שתשגיח על שמואל בזמן שהוא נמצא איתך במשכן,[92] אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק אני האישה שעמדה כאן במשכן להתפלל לה' שייתן לי בן, בזמן שאתה ישבת כאן במשכן[93]: (כז) אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי כאשר ראית אותי מתפללת במשכן, התפללתי לה' שהוא ייתן לי את הבן הזה,[94] וַיִּתֵּן יְקֹוָק לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ וה' נתן לי את בקשתי שביקשתי ממנו, ה' נתן לי את הבן שביקשתי ממנו[95]: (כח) וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיקֹוָק וגם בזמן שהתפללתי, נדרתי לה' שאשאיל לו את הבן שייוולד,[96] כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַיקֹוָק כל זמן ששמואל יחיה, הוא יהיה שאול לה' (אם כי שמואל יישאר במשכן רק בפרק הזמן שעלי היה חי), הוא יהיה נתון לה',[97] וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַיקֹוָק שמואל השתחווה במשכן לה' כדי להודות לו על שהוא זכה להיות עובד ה'[98]:

[1] מצודות. תרגום: "רמתיים צופים" פירושו מתלמידי הנביא. רד"ק כתב על פירוש זה שהוא הפירוש הנכון, היות ושמואל היה מצאצאיו של קרח, ובני קרח היו נביאים. רבינו ישעיה: הגבעות היו בארץ צוף. מלבי"ם: כאשר כתוב "איש אחד", הכוונה לאדם מיוחד, וכאן הכוונה שהוא היה מיוחד להולדת שמואל.

[2] מצודות. רד"ק: משום כך נכתב סיפור זה לאחר סיפור פילגש בגבעה שכתוב בסוף ספר שופטים. הן האיש הלוי היה גר בהר אפרים וממנו צמחה פורענות לעם ישראל, והן שמואל היה גר בהר אפרים, וממנו צמחה ישועה לעם ישראל. רש"י כתב פירוש נוסף שהכוונה לאדם שהיה לו חן וחשיבות.

[3] מלבי"ם: בתחילה התחתן אלקנה עם חנה, ולאחר שראתה חנה שהיא לא מולידה לאלקנה, היא יעצה לו שיתחתן גם עם פנינה.

[4] מצודות. מהר"י קרא: מסביר מדוע נקרא העיר עירו של אלקנה. א. משום שכך דרך הלשון שהנביא קורא לעיר שבה אדם גר כעירו. ב. כל בני עירו של אלקנה היו נקראים בני עירו משום שהוא היה משכנע אותם לעלות לרגל. מלבי"ם: נקרא "עירו" משום שאלקנה היה היחיד מעירו שהיה עולה למשכן.

[5] מצודות. רלב"ג: אלקנה היה עולה למשכן בשילה בכל רגל, ולמסקנה כתב שבאחד הרגלים בשנה היה משאיר את ביתו ריק ועולה עם כל בני ביתו. רש"י בשם חז"ל: בכל שנה היה אלקנה עולה בדרך אחרת כדי לשכנע את עם ישראל לעלות איתו למשכן. רבינו ישעיה: לאלקנה היה נדר לעלות בכל שנה יחד עם משפחתו כדי להקריב קרבנות במשכן. זו הסיבה שגם נשותיו עלו – שהרי אישה פטורה מעלייה לרגל.

[6] מצודות. רלב"ג: ההשתחווה הינה תפילה ולמרות שאלקנה היה יכול להתפלל בביתו, התפילה בבית המקדש מובחרת יותר.

[7] רד"ק בפירושו לספר ישעיהו, פרק א' פסוק ט'. מלבי"ם: כאשר היו מתפללים על בנים, היו מתפללים לשם צבאות.

[8] תרגום.

[9] מצודות. בעניין הדיון האם עלי היה כהן גדול או לא, עיין באוצר המאמרים.

[10] מצודות. תרגום: כאשר הגיע יום המועד.

[11] מצודות.

[12] מצודות.

[13] מצודות. מהר"י קרא: אלקנה היה נותן לחנה מנה כפולה. רלב"ג: פירש בשני אופנים. א. אלקנה נתן לחנהל בחור אם היא רוצה מנה עם שומן או בלי שומן. ב. חנה ואלקנה היו יושבים זה מול פניו של זה וכך ידע אלקנה שחנה לא אכלה. רד"ק בשם אביו: אלקנה היה נותן לחנה מנה יפה כדי שלא תכעס יותר. בשם אביו כתב: היה נותן את המנה לחנה בכעס על שהייתה עקרה. מלבי"ם: פירש את דברי הרד"ק שאלקנה היה מצטער על שהוא אינו יכול לתת לחנה יותר ממה שנתן לה – הוא אינו יכול לגרום לכך שהיא תוליד בנים.

[14] תרגום.

[15] מצודות.

[16] מצודות.

[17] מצודות.

[18] מצודות. רש"י בשם חז"ל: פנינה הכעיסה את חנה כדי שחנה תתפלל שיהיו לה בנים ובעצם פנינה התכוונה לשם שמים. מהר"י קרא: פנינה הייתה מכעיסה את חנה כדי שהיא לא תאכל. מלבי"ם: בגלל שחנה הייתה מתרעמת על שאין לה בנים, פנינה לא אהבה את הבכי של חנה והייתה מצערת אותה.

[19] מצודות.

[20] מצודות.

[21] מצודות. רש"י: פנינה הייתה מכעיסה את חנה משום שאלקנה היה נותן לה מנה מיוחדת.

[22] מצודות.

[23] תרגום.

[24] מצודות.

[25] רש"י. מצודות: הרי רצוני אליך טובה לך מאילו ילדת עשרה בנים. רד"ק: הכוונה שאלקנה היה טוב יותר אליה מאילו ילדה עשרה בנים, אך המספר עשר נאמר כאן כמספר כולל המסמל ריבוי בנים ואין הכוונה דווקא לעשרה.

[26] מצודות. מלבי"ם: עד עכשיו חנה הסתמכה על תפילותיו של אלקנה, אך לאחר שאלקנה אמר לה שהוא טוב לה מעשרה בנים, חנה ראתה שהוא מתייאש מהרחמים והחליטה להתפלל בעצמה.

[27] מצודות. מהר"י קרא: הכוונה שחנה קמה אחרי הזמן של האוכל אך חנה עצמה לא אכלה. רד"ק: לאחר שאלקנה דיבר עם חנה, היא כן אכלה.

[28] תרגום.

[29] רש"י. מהר"י קרא: עלי היה שומר על המשכן ולכן הוא שם לב לאופן שבו חנה התפללה. מלבי"ם: בשלב זה של היום, כבר לא היו אנשים במשכן ועלי הלך לשבת על כסאו, וממילא חנה הייתה יכולה להתבודד במשכן.

[30] מצודות. רלב"ג: עלי היה יושב בהיכל והיה מותר לו לעשות כך משום שהוא היה כהן גדול.

[31] מצודות.

[32] מצודות. רלב"ג: התפללה לכיוון קדש הקדשים.

[33] תרגום.

[34] רד"ק: שאל כיצד ייתכן שחנהי כולה לנדור על בנה, הרי בנה עדיין אינו קיים בעולם? וגם אם שמואל כבר היה נולד, היה מותר רק לאלקנה לנדור בשמו ולא לחנה. גם לא ניתן לומר שאלקנה הסכים עם נדרה של חנה לאחר ששמע אותה, שהרי זה לא כתוב בנביא. עיין באוצר מפרשת התורה על פרשת נשא, שם הרחבנו בעניין נזירותו של שמשון ונזירותו של שמואל.

[35] מצודות. רד"ק: הכפילות של המילים "אם ראה תראה" היא כדרך הכתובים, אלא שחז"ל דרשו על הפסוק שחנה אמרה לה' שאם הוא יראה בענייה – מוטב, ואם לא, היא תלך ותסתתר כדי שהאלקנה יקנא לה ואז היא תתברך בבנים כדין אישה סוטה שטהורה.

[36] רד"ק בפירושו לספר ישעיהו, פרק א' פסוק ט'. רש"י: שם ה' הוזכר כאן גם כצבאות משום שחנה אמרה לה' שאם היא שייכת לצבאות התחתונים אזי גם היא צריכה להוליד ואם היא שייכת לצבאות של העליונים, אזי היא לא אמורה למות. במדרש נוסף שהביא בשם חז"ל כתב שחנה אמרה לה' משמכל הצבאות שהוא ברא בעולם, לא אמור להיות קשה לו לתת לה בן אחד. כמו"כ כתב שכתוב בפסוק זה שלש פעמים "אמתך" כנגד שלש דברי שאישה מצווה עליהם. רד"ק: שלש הפעמים שכתוב "אמתך" באו כדרך הכתובים וכך מופיע גם בעניינו של נח בפסוק הראשון שבפרשת נח.

[37] מצודות. רד"ק: הכפילות היא כדי לחזק את הדבר. מלבי"ם: זכירה אחת לבנים וזכירה אחת לבנות.

[38] מצודות.

[39] מצודות. רש"י: זרע אנשים היינו בנים צדיקים וחשובים. רד"ק: מוכיח שהכוונה לבנים זכרים משום שעל נקבות לא ניתן לומר שמורה לא יעלה על ראשו. בשם חז"ל כתבש הכוונה היא שפניהם יהיו דומים לאנשים ולא פני קוף, או שהבנים יהיו חכמים או שהכונה היא לזרע ששקול כשני אנשים, למשה ואהרון.

[40] מצודות. רש"י: צלע זה של הפסוק אינו חלק מהנדר, אלא פירושו שהבן יהיה ראוי שאתן אותו לה'. רד"ק: יהיה נזיר לה' ובשם התרגום: אתן אותו שישמש לפני ה'. בסוף דבריו כתב ששמואל ישמש לפני ה' ולמרות שכל הנביאים משמשים גם כן לפני ה', שמואל ייכנס לעבוד במשכן בגיל צעיר יותר ולא מהיותו בן עשרים וחמש. מלבי"ם: חנה אמרה שיהיו שלש הבדלים בין בנה לשאר הלויים. א. שאר הלויים פונים לפעמים לעסקיהם ושמואל יהיה מוקדש כולו לה'. ב. שמואל ייכנס לעבוד במשכן כבר מגיל צעיר יותר. ג. לשמואל לא יהיה מורה מאף אחד משום שהוא יירא רק מה'.

[41] מצודות. רש"י: מורא אדם לא יהיה עליו, הוא לא יפחד מאף אחד. עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר במדבר שם הרחבנו בעניין נזירותו של שמואל.

[42] תרגום. רד"ק: הביא בשם חז"ל שתי צורות התייחסות לריבוי התפילה אצל חנה. התייחסות חיובית האומרת שמכאן למדים שמי שמרבה בתפילה נענה והתייחסות שלילית שמשם רואים שבגלל שחנה הרבתה להתפלל, קצרו ימיו של שמואל, משום שהיא אמרה שהיא תקדיש את שמואל עד עולם, דהיינו: חמישים שנה.

[43] מצודות. רש"י: עלי היה מחכה שחנה תפסיק להתפלל. מלבי"ם: עלי ניסה לשמוע מה חנה מתפללת.

[44] מצודות.

[45] מצודות.

[46] מצודות.

[47] מצודות. רש"י: לא היו רגילים להתפלל בלחש. רד"ק: גם כאשר היו מתפללים בלחש, היו מוציאים כמה מילים בקול, וחנה אמרה את כל תפילתה בלחש. מלבי"ם: יש שתי דרכים להתפלל: א. על ידי אמצעים. ב. תפילה ישירה לה'. שני הבדלים ביניהם: המתפלל על ידי אמצעים מתפלל בקול כדי שהמלאכים ישמעו את בקשתו והוא מאריך בתפילתו כדי למצוא זכות על עצמו. המתפלל ישירות לה' מתפלל בליבו משום שה' כבר יודע על מה הוא מתפלל ומשום כך גם מקצר בתפילתו. בדורו של עלי עם ישראל לא היה ראוי להתפלל ישירות אל ה' ולכן עלי לא האמין שחנה מתפללת בלחש, אלא חשב שהיא שיכורה. בנוסף, חנה הרבתה להתפלל וגם מיש היה מתפלל לה' לא היה מאריך בתפילה וזוהי סיבה נוספת לכך שעלי חשב שחנה שיכורה.

[48] מצודות. רד"ק: עד מתי תראי את עצמך כאילו שאת שיכורה.

[49] מצודות.

[50] מצודות. רש"י: אינך אדון בדבר הזה שאמרת, בדברים שאמרת לי הראית שרוח הקוש איננה שורה עליך בדבר הזה, שהרי אינני באמת שיכורה. מלבי"ם: חנה בכלל לא הבינה מדוע עלי חשב שהיא שיכורה, ולכן ענתה לו שאם הוא חושב כך משום שהיא בכתה הרבה – הרי שהיא בכתה בגלל הצרות הרבות שלה, ואם הוא חשב שהיא שיכורה משום שהיא התפללה בלחש – הרי שהיא התפללה ישירות לה' ולכן היא הייתה צריכה להתפלל בלחש (עיין בהערות לביאורנו לפסוק יב').

[51] מצודות.

[52] תרגום.

[53] מצודות. תרגום: אני אמרתי לפני ה' את כל עליבות נפשי. רד"ק: הנביא השתמש כאן בדימוי שמרוב שחנה התפללה, נחשב הדבר כאילו שהיא שפכה את נפשה. רלב"ג: הכוונה שהיא שפכה את כל רצונה.

[54] מצודות. רש"י: בגלל שחנה אמרה לעלי דברים קשים (שרוח הקודש איננה שורה עליו), היא חזרה ופייסה אותו. תרגום: חנה אמרה לעלי שלא יבייש אותה לפני אישה רשעה, כשהכוונה לפנינה.

[55] מצודות. רש"י בפירושו הראשון פירש ששיחי הינו מלשון אנינות לב. בפירושו השני פירש בשם התרגום שהכוונה לקנאה שפנינה הייתה גורמת לה לקנא. רלב"ג: הדיבור על צרותיי לפני ה' משכחים את כעסי, על דרך "דאגה בלב איש ישיחנה".

[56] תרגום.

[57] מצודות. רש"י: אין מדובר בתפילה של עלי, אלא עלי בישר לחנה שתפילתה התקבלה. כמו"כ כתב שהמילה "שלתך" כתובה ללא האות א' משום שמילה זו היא מלשון בנים, מלשון שליה. רד"ק: "שלתך" כתוב ללא א' כדי לומר שהבן שעתיד להיוולד עתיד לשלול שלל רב מהתורה. רבינו ישעיה: היעלמות ה'א – כדרך אותיות אהו"י. רד"ק בפירושו לפסוק כג' כתב שמוכח שעלי אמר את דבריו בלשון נבואה, משום שאלקנה אמר לחנה שה' יקיים את דבריו, והכוונה לדברי ה' שדיבר אל עלי בנבואה שלחנה עתידל היוולד בן. מלבי"ם: עלי השתמש דווקא בתואר "אלוקי ישראל" משום שזהו התואר המראה על השגחת ה' בעולם, ועלי אמר לחנה שה' עצמו המשגיח עליה ימלא את מבוקשה, ולא על ידי מלאך.

[58] מצודות. רש"י: אמצא חן בעיניך בכך שתבקש עליי רחמים. רד"ק: פירוש צלע זו של הפסוק תלוי בפירוש הצלע הקודמת. אם דבריו של עלי נאמרו על ידי נבואה, הרי שחנה אמרה לו שהוא ניחם אותה. אם דבריו של עלי נאמרו על דרך תפילה, הרי שחנה אמרה לו שהוא ימשיך להתפלל.

[59] רד"ק. בשם חז"ל כתב שהכוונה היא שהיא פירסה נידה.

[60] מצודות.

[61] מצודות. תרגום: פניה הרעים של חנה לא היו עוד.

[62] תרגום.

[63] תרגום.

[64] תרגום.

[65] מצודות. רש"י: מכאן לאכסנאי שאסור בתשמיש המיטה.

[66] מצודות.

[67] מצודות. רש"י: הכוונה לששה חודשים ושני ימים, ומכאן למי שנולד לשבעה חודשים יולדת למקוטעים (מיעוט תקופות שניים וכל תקופה שלושה חודשים ומיעוט ימים שני ימים ומכאן ששמואל נולד לאחר ששה חודשים ושני ימים). מהר"י קרא: כאשר הסתיימה שנה.

[68] רד"ק. רלב"ג: בקריאת השמות לא היו מקפידים על דיוק משמעות השם, כמו שלאה קראה לראובן בשם זה משום שה' ראה בעונייה.

[69] מצודות. רלב"ג: הכוונה לאחר שנה מאז שאלקנה ומשפחתו עזבו את שילה. מלבי"ם: הכתוב מדגיש שלמרות שכולם ראו את הנס שנעשה לאלקנה על ידי שהוא עלה למשכן, הם בכל זאת לא עלו למשכן.

[70] מצודות. מלבי"ם: כאן לא נאמר שעלי עלה להשתחוות לה', עיקר ההשתחוואה הייתה כדי להתפלל לה' שיוולד לחנה בן, ולאחר שנולד הבן, אין צורך יותר בתפילה זו.

[71] מצודות. רד"ק: הכוונה לקרבן שאלקנהנ דר שהוא יביא במקרה שיוולד לו בן.

[72] מצודות.

[73] תרגום.

[74] רש"י + מצודות. רד"ק: למרות שגם התינוקות חייבים בראיה ברגל, חנה ראתה ששמואל נער חלש ולכן לא העלתה אותו. רלב"ג: חנה לא הביאה את שמואל משום שהיא רצתה שכבר בפעם הראשונה שהיא תביא את שמואל למשכן, הוא יישאר שם עד עולם.

[75] מצודות.

[76] מצודות.

[77] מצודות. רש"י: שמואל יישב במשכן במשך חמישים שנה, שזהו עולמו של לוי. רד"ק: שמואל יישב במשכן לאורך כל ימי חייו.

[78] מצודות. מלבי"ם: לאלקנה היה מותר להפר את נדרי אשתו, ולכן הוא קיים את הנדר, אלא שאמר שכשם שהוא מקיים את נדרה של חנה, כך ה' יקיים את בקשתה של חנה ששמואל יושיע את ישראל.

[79] מצודות.

[80] מצודות. רש"י: בפירושו הראשון כתב שהכוונה היא שה' יקיים את דברו ששמואל יהיה "זרע אנשים", מובחר באנשים. בפירושו השני כתב שה' יקיים את דבריו ששמואל שלנו יהיה זה שיושיע את ישראל, שהיה ידוע שייוולד שמואל שיושיע את ישראל וכל אחת שהייתה מולידה הייתה קוראת לבנה בשם שמואל אך לאחר שהיו רואים את מעשיו היו יודעים שלא זה שמואל שעליו דיברה הנבואה. אלקנה איחל לחנה שבן זה שנולד לה יהיה הבן שיהיה עתיד להושיע את בנ"י. 

[81] מצודות.

[82] תרגום.

[83] מצודות.

[84] מצודות. רד"ק: חלק מהפרים היו סתם לאכילה וחלק מהם שימשו לקרבנוץ רלב"ג: חלק מהפרים אכלו בשאר ימי הרגל.

[85] מצודות.

[86] מצודות.

[87] מצודות.

[88] מצודות. רד"ק: הנער נער חריף. מהר"י קרא: למרות ששמואל היה עדיין קטן ולא היה ראוי לשרות, חנה עדיין העלתה אותו איתה. מלבי"ם: נער פירושו השלב שבו מתחילים הכוחות של האדם להתעורר ולצאת אל הפועל, ובשלב זה התחילו גם כוחותיו של שמואל לצאת אל הפועל (ומכאן שמתאים המדרש ששמואל הורה הלכה שמותר לשחוט את הפר).

[89] מצודות.

[90] מצודות: הם הביאו את שמואל לפני עלי כדי שהוא יידע שתפילתו התקבלה. רש"י בשם חז"ל: שמואל הורה הלכה בפני עלי, ואמר שמותר לשחוט את הפר על ידי זר. לפי פירוש זה חנה ביקשה בדבריה שלא יהרגו את שמואל משום שהיא התפללה עליו והוא רק מושאל לה, ולכן אין לו רשות להרוג אותו. רלב"ג: עלי לא רצה לקבל את שמואל למשכן משום שהוא עדיין היה צעיר מידי (והלויים מתחילים לעבוד רק מגיל עשרים וחמש), וחנה ביקשה ממנו שהוא עדיין יקבל אותו. מלבי"ם: רצו לרמוז שכמו שהפר מוקרב כולו לה', כך שמואל יהיה כולו לה'. חנה חששה שמא עלי לא ירצה לקבל על עצמו את הטורח ללמד את שמואל ולכן ביקשה שהוא כן יקבל על עצמו ללמד את שמואל שהרי שמואל נולד בין היתר גם על ידי תפילתו.

[91] מצודות.

[92] מצודות.

[93] מצודות.

[94] מצודות.

[95] תרגום.

[96] מצודות. רד"ק כתב שהכוונה שחנה החזירה לה' את הבן שהושאל לה או שהיא מסרה את שמואל כדי שישמש את ה'.

[97] מצודות. רד"ק בשם חז"ל: כל עוד ששמואל קיים – שאול יהיה קיים גם כן. מלבי"ם: התלבט אם הכוונה לכל ימי שמואל מרגע שנולד, או שהכוונה עוד לפני ששמואל נולד, מרגע שחנה נדרה את נדרה.

[98] מצודות. רד"ק: הכוונה לאלקנה שהשתחווה כדי ליטול רשות מה' לצאת מבית המקדש, או שהכוונה שלימדו את שמואל להשתחוות לשם ה'. מהר"י קרא: עלי השתחווה והודה לה' על שקיים את הבטחתו לחנה שיתן לה בן.