שמואל א פרק כה

שמואל א פרק כה

(א) וַיָּמָת שְׁמוּאֵל שמואל מת,[1] וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כל ישראל התכנסו ואמרו הספדים על שמואל,[2] וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה קברו את שמואל ברמה – שם היה ביתו,[3] וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן לאחר ההספד, דוד קם וירד אל מדבר פארן, משום שהוא חשש שהאנשים שהלכו להספיד את שמואל, יעברו דרך עין גדי וימצאו אותו[4]: (ב) וְאִישׁ בְּמָעוֹן היה אדם שהיה גר במקום שנקרא "מעון",[5] וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל נכסיו של האיש היו במקום שנקרא "כרמל", המקנה של אדם זה היה בכרמל,[6] וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד האיש היה עשיר גדול,[7] וְלוֹ היו לאיש זה: 1) צֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שלשת אלפים צאן, 2) וְאֶלֶף עִזִּים ואלף עיזים, וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל הסיפור עליו מסופר בפרקנו התרחש בזמן שאדם זה היה צריך לגזוז את הצאן שלו בכרמל והיה מקובל לעשות את יום גזיזת הצאן כיום חג[8]: (ג) וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל שמו של האיש היה נבל, ושם אשתו היה אביגיל,[9] וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר אביגיל הייתה אישה מאוד חכמה ויפה,[10] וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים ולעומתה, נבל היה אדם קשה ועשה מעשים רעים,[11] וְהוּא כָלִבִּי נבל היה מזרעו של כלב (כך שהוא היה קרוב משפחה של דוד)[12]: (ד) וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ כאשר דוד היה במדבר, הוא שמע שנבל גזז את הצמר שהיה על צאנו[13]: (ה) וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים דוד שלח אל נבל עשרה נערים, וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים דוד אמר לנערים ששלח: עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל נָבָל תעלו לכרמל, ותגיעו אל נבל,[14] וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם תברכו את נבל בשמי בשלום[15]: (ו) וַאֲמַרְתֶּם תאמרו לנבל: כֹּה לֶחָי (תאמרו לנבל שאני מברך אותו) הלוואי וכך יהיה לכל אורך חייך, הלוואי והעושר שיש לך יישאר לך לכל אורך ימיך,[16] וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם ואני מברך אותך, ואת משפחתך ואת כל אשר לך, שתחיו בשלום[17]: (ז) וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ ועכשיו שמעתי שהרועים שלך שהיו בעבר איתנו, גוזזים את צאנך,[18] לֹא הֶכְלַמְנוּם ואנחנו תמיד נתנו לרועים שלך את כל מה שהם היו צריכים ומעולם לא החזרנו את פניהם ריקם,[19] וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל ולא היה חסר להם מהצאן כל זמן שהם היו בכרמל, משום שאנחנו עזרנו להם לשמור על הצאן[20]: (ח) שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ תשאל את הנערים שלך והם יאמרו לך שאני אומר לך דברי אמת,[21] וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ והנערים שאני שולח אליך, ימצאו חן בעיניך ותקבל אותם בסבר פנים יפות,[22] כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּאנוּ שהרי הם הגיעו אליך בשמי ביום טוב שאתה עושה, ואם כן ראוי לקבל אותם בסבר פנים יפות, כמו שמקבלים כל אדם בסבר פנים יפות ביום חג,[23] תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד ותתן עכשיו לעבדיך, לנערים, ולבנך דוד, את מה שאתה יכול לתת[24]: (ט) וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד נערי דוד הגיעו אל נבל, וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד נעריו של דוד אמרו לנבל בשמו את כל מה שהוא ציווה אותם לומר, וַיָּנוּחוּ אחר כך, הנערים נחו מדבריהם, ולא אמרו עוד דברים[25]: (י) וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר נבל ענה לנערים שהיו עבדיו של דוד ואמר להם: מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי את מי חושב לעצמו דוד ומיהו בכלל בן ישי? דוד איננו אדם חשוב,[26] הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו בימינו, יש הרבה עבדים שמתחזקים ואומרים שהם חשובים יותר מאדוניהם, ומכאן שואב דוד את החוצפה לדרוש ממני כל מיני דברים[27]: (יא) וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי האם אקח מהעובדים שלי שתפקידם לגזוז את הצאן, את הלחם, את המים ואת הבשר שייעדתי להם,[28] וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה ואני אתן את האוכל לאנשים שאינני יודע מהיכן הם הגיעו ואינני מכיר אותם? האם עליי לתת את האוכל לדוד במקום לתת את האוכל לאנשיי?[29]: (יב) וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי דָוִד לְדַרְכָּם נערי דוד חזרו לדרכם, נערי דוד חזרו לדוד,[30] וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נערי דוד חזרו ואמרו לדוד את כל הדברים שנבל אמר (שהוא מסרב לתת לדוד את מאכל עובדיו)[31]: (יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו דוד אמר לאנשיו: חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ כל אחד מכם יחגור את החגורה שעליה נמצא הנרתיק של החרב שלו,[32] וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ כל אחד מאנשיו של דוד חגר את החגורה שעליה היה תלוי הנרתיק של החרב שלו,[33] וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ גם דוד חגר את החגורה שעליה היה תלוי הנרתיק של החרב שלו,[34] וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ היו ארבע מאות אנשים שעלו עם דוד להרוג את נבל משום שהוא היה מורד במלכות (שהרי הוא ידע שדוד נמשח למלך ובכל זאת הוא לא קיים את בקשתו של דוד),[35] וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים ומאתיים מאנשיו של דוד נשארו לשמור על הכלים ועל האוהלים שלו (ולא עלו איתו)[36]: (יד) וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים אחד מנעריה של אביגיל אשת נבל אמר לה,[37] לֵאמֹר כך אמר הנער לאביגיל:[38] הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ דוד שלח שליחים מהמדבר שבו הוא נמצא כדי לברך את נבל אדוננו בברכת שלום,[39] וַיָּעַט בָּהֶם ונבל הפריח בשליחיו של דוד, נבל גער בשליחים וסילק אותם בלי לתת להם דבר[40]: (טו) וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד ואנשי דוד היו מאוד טובים אלינו,[41] וְלֹא הָכְלַמְנוּ אנשיו של דוד תמיד נתנו לנו את מה שהיינו צריכים בלי להחזיר את פנינו ריקם,[42] וְלֹא פָקַדְנוּ מְאוּמָה ולא היה חסר מהצאן משום שהם שמרו עליו,[43] כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה (אנשיו של דוד עזרו לנו) לאורך כל הימים שהלכנו איתם בשדה[44]: (טז) חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם אנשיו של דוד תמיד שמשו לנו כחומה על ידי שהם שמרו עלינו, הן ביום והן בלילה,[45] כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן (אנשיו של דוד שמרו עלינו) לאורך כל הימים שהיינו איתם והיינו עסוקים ברעיית הצאן[46]: (יז) וְעַתָּה עכשיו, לאחר שנבל התנהג כך לשליחיו של דוד למרות שהם עזרו לנו בעבר,[47] דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי תחשבי ותראי איך תוכלי לתקן את מעשיו של נבל ולפייס את דוד,[48] כִּי כָלְתָה הָרָעָה אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל בֵּיתוֹ (תחשבי איך לתקן את מעשיו) כיוון שאם לא תעשי זאת, בוודאי יבואו עליו ועל משפחתו דברים רעים,[49] וְהוּא בֶּן בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו נבל עצמו הוא רשע ואיננו יכולים לדבר איתו, ולכן אנחנו פונים אלייך[50]: (יח) וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל אביגיל מיהרה, וַתִּקַּח אביגיל לקחה את הדברים הבאים כדי לתת אותם לדוד: 1) מָאתַיִם לֶחֶם מאתיים ככרות לחם, 2) וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן שני נאדות (סוג של כלי) מלאים ביין,[51] 3) וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיֹת חמישה כבשים מבושלים,[52] 4) וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי חמישה סאים של קמח העשוי משיבולים צלויות (סאה היא מידת משקל שהייתה נהוגה בימיהם כמו שבימינו מקובל למדוד משקל במידות של קילוגרם),[53] 5) וּמֵאָה צִמֻּקִים מאה אשכולות של ענבים יבשים,[54] 6) וּמָאתַיִם דְּבֵלִים מאתיים כיכרות של תאנים. היו דוחסים תאנים רבות לכיכר אחת,[55] וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים אביגיל הטעינה את החמורים בכל דברי המאכל שהיא לקחה כדי להביא לדוד[56]: (יט) וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ אביגיל אמרה למשרתיה שהוליכו את המנחה שהיא שלחה לדוד:[57] עִבְרוּ לְפָנַי הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה תלכו לפניי אל דוד, ואני אלך אחריכם,[58] וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה אביגיל לא אמרה לנבל בעלה שהיא מביאה את המנחה לדוד[59]: (כ) וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר כאשר אביגיל רכבה על החמור והיא ירדה לעמק שהיה בין שני ההרים,[60] וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ דוד ואנשיו ירדו על ההר שהיה מול אביגיל,[61] וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם אביגיל פגשה את דוד ואנשיו בעמק[62]: (כא) וְדָוִד אָמַר (כאשר אביגיל פגשה את דוד) דוד אמר לאנשיו,[63] אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר שמרתי לשווא על כל נכסיו של נבל במדבר,[64] וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה ובזכותי ובזכותכם, לא היה חסר דבר אחד לנבל (כיוון שאנחנו שמרנו עליו),[65] וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה ונבל ביזה אותי במקום להחזיר לי טובה על מה שעשיתי למענו[66]: (כב) כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אני נשבע (כך לשון שבועה),[67] אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר (אני נשבע) שעד אור הבוקר לא אשאיר מכל צאצאיו של נבל אפילו זכר אחד. דוד נשבע שהוא יהרוג את כל הזכרים שבצאצאיו של נבל[68]: (כג) וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד כאשר אביגיל ראתה את דוד, וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ אביגיל מיהרה לרדת מהחמור, ונפלה על פניה לפני דוד,[69] וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ אביגיל השתחוותה לפני דוד כשפניה היו על הארץ[70]: (כד) וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתֹּאמֶר אביגיל נפלה בסמוך לרגליו של דוד ואמרה לו:[71] בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן החטא של נבל היה בבית שלי. אביגיל שמעה את דבריו של דוד לאנשיו והיא אמרה לו שהיא אשתו של נבל ושהדברים קרו בביתה,[72] וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ אני מבקשת עכשיו להשמיע לך כמה דברים,[73] וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ ואני מבקשת שתשמע את דברי שפחתך, את דבריי[74]: (כה) אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה אדוני! אל תשים לב עכשיו לדברים שנבל הרשע הזה ביזה אותך בהם,[75] עַל נָבָל אל תתייחס לדבריו של נבל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא (אל תתייחס לדבריו של נבל) מכיוון שכמו השם שלו, כך הוא מתנהג,[76] נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ כמו ששמו נבל, כך הוא מתנהג כמו נבל, והוא רגיל לבזות אנשים,[77] וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ ואני, שפחתך, לא ראיתי את הנערים ששלחת לבעלי (ולכן לא יכולתי לתקן את אשר מה שהוא עשה להם)[78]: (כו) וְעַתָּה אֲדֹנִי אדוני! מאחר שהספקתי עכשיו להגיע אליך לפני שהספקת להרוג את בעלי נבל,[79] חַי יְקֹוָק וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְקֹוָק מִבּוֹא בְדָמִים אני נשבעת בשם ה' שהוא (ה') רוצה למנוע ממך מלשפוך דם,[80] וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ ותושיע את ידיך, תציל את ידיך כך שהם לא יצטרכו להרוג מישהו, ולאחר מכן להיענש על כך.[81] אביגיל אמרה לדוד שנבל איננו נחשב למורד במלכות ואין עליו דין מיתה משום שעוד לא נודע לכולם שדוד נמשח למלך,[82] וְעַתָּה עכשיו, שה' מנע ממך לשפוך את דמו של נבל, בוודאי שהוא יומת בידי שמיים,[83] יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי רָעָה ואני מאחלת שכל אויביך וכל אלה שמנסים לגרום לך רעה יהיו כמו נבל (שימותו בידי שמיים)[84]: (כז) וְעַתָּה עכשיו, שהבאתי לך מנחה,[85] הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי תתפייס במנחה שאני, שפחתך, הבאתי לך, אדוני,[86] וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי וניתן את המנחה לנערים שהולכים אחריך (אביגיל לא אמרה שהיא תיתן לדוד עצמו את המנחה משום שיש בכך משום חוסר כבוד, שהרי כלפי דוד המנחה הזו הייתה מנחה קטנה)[87]: (כח) שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ אני מבקשת ממך שתמחל לי עכשיו על החטא שבו אחטא, אם אכשל בלשוני ואדבר אליך בחוסר כבוד,[88] כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן אני יודעת שבעתיד ה' יקים ממך בית מלוכה שיתקיים (והמלכות לא תסור ממך כמו שהיא סרה משאול),[89] כִּי מִלְחֲמוֹת יְקֹוָק אֲדֹנִי נִלְחָם שהרי אתה נלחם את מלחמות ה', ואתה נלחם רק נגד אויבי ישראל (בניגוד לשאול שהרג את כוהני העיר נוב),[90] וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ ולא נמצא בך דבר אחד רע לאורך כל ימיך, אתה לא תילחם ותהרוג אדם מישראל, ובזכות זה תתקיים מלכותך[91]: (כט) וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ ולמרות ששאול קם לרדוף ולהרוג אותך,[92] וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים נפשך תהיה קשורה ותזכה לחיי עולם הבא לאחר המוות,[93] אֵת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נפשך תעמוד בעולם הבא לפני ה',[94] וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה ואילו נפש האויבים שלך, כמו שאול, ה' ישליך את נשמתו,[95] בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע (ה' ישליך את נשמת אויביך) בתוך כף המשמשת כמקלע. בימיהם היו זורקים אבנים על אויבים על ידי שהם היו לוקחים מקל גדול ובראשו הייתה כף גדולה, עליה היו מעמיסים אבנים וכך היו זורקים אותם. אביגיל מאחלת לדוד, שלנפשות אויביו לא תהיה מנוחה, והם יטלטלו כל הזמן, כמו שהאבן זזה כל הזמן בתוך הכף שנמצא על גבי המקלע[96]: (ל) וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ כאשר ה' יקיים את כל הדברים הטובים שהוא אמר שהוא יעשה לך,[97] וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל ה' ציווה שאתה תהיה מושל על בני ישראל (ואלה הם הדברים הטובים שה' אמר על דוד)[98]: (לא) וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ  לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל (כאשר ה' ימנה אותך למשול על בני ישראל) הריגת נבל לא תיחשב לך בעיני עם ישראל לתקלה ולמכשול. אם תהרוג את נבל, העם יאמר שדרכך להרוג בני אדם ללא סיבה מוצדקת,[99] לֵב לַאדֹנִי (ואם לא תהרוג את נבל) גם לבך יהיה שלם בדבר. אם תתייחס לדברי נבל, הדבר יהווה פגיעה במעלתך משום שאדם במעלתך לא אמור להתייחס לבזיונות של אדם כמו נבל,[100] וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ והעם לא יאמר שכדי להושיע את עצמך, אתה מוכן לשפוך דם של אדם זכאי, אדם שאינו חייב מיתה,[101] וְהֵיטִב יְקֹוָק לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ ואדוני! כאשר ה' ייטיב איתך וימנה אותך למלך, תזכור את שפחתך, אותי, ואת דבריי, ותחזיק לי טובה על שמנעתי ממך מלהרוג אדם שאינו חייב מיתה[102]: (לב) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל דוד אמר לאביגיל:[103] בָּרוּךְ יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי ברוך ה' אלוקי ישראל ששלח אותך היום אליי[104]: (לג) וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ והדברים שאמרת, גם הם ברוכים,[105] וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וגם את ברוכה, שמנעת ממני היום מלשפוך דם של אדם נקי, מלהרוג אדם זכאי שאיננו חייב מיתה,[106] וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי ובכך הושעת את ידיי, מנעת מידיי מלשפוך דם של אדם זכאי[107]: (לד) וְאוּלָם חַי יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל ואולם אני נשבע בשם ה' אלוקי ישראל,[108] אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ שמנע ממני מלעשות לך ולמשפחתך רע,[109] כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ וַתָּבֹאת לִקְרָאתִי (אני נשבע) שאם לא היית מזדרזת ובאה אליי,[110] כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר (אני נשבע שאם לא היית מזדרזת ובאה אליי) עד הבוקר של מחר, לא היה נשאר אף זכר מצאצאי נבל. עכשיו, לאחר שבאת אליי, אני נשבע שלא אהרוג את נבל ואת שאר משפחתך, ואם אעשה כן, איענש גם על השבועה שעברתי[111]: (לה) וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ דוד לקח מאביגיל את המנחה שהיא הביאה לו (הלחמים ושאר הדברים שצירפה למנחה),[112] וְלָהּ אָמַר ודוד אמר לאביגיל: עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ תעלי ותחזרי לביתך בשלום,[113] רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ את תראי שאשמע בקולך ואמלא אחר בקשתך שלא להרוג את נבל (נשיאת פנים משמעו מילוי בקשה)[114]: (לו) וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל אביגיל חזרה אל נבל,[115] וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ (כאשר אביגיל חזרה אל ביתה היא ראתה ש-)  נבל עשה בביתו משתה גדול, כגודל משתה שמלכים עושים,[116] וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וליבו של נבל היה טוב עליו, נבל היה שמח,[117] וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד ונבל היה מאוד שיכור,[118] וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר אביגיל לא אמרה לנבל דבר, הן דבר גדול והן דבר קטן, עד שהאיר הבוקר למחרת[119]: (לז) וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל כשהגיע הבוקר, ונבל כבר לא היה שיכור,[120] וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (לאחר שנבל כבר לא היה שיכור) אביגיל אמרה לנבל את כל הדברים האלה, את כל מה שאירע עם דוד,[121] וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ נבל פחד מאוד, עד שהנביא קורא לפחד הגדול שנפל על נבל "מוות", (כמו הביטוי "פחד מוות"),[122] וְהוּא הָיָה לְאָבֶן נבל פחד כל כך עד שהנביא מדמה זאת כאילו שליבו הפך לאבן. נבל פחד כיוון שהוא חשב שדוד בכל זאת יבוא להרוג אותו[123]: (לח) וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים לאחר שעברו עשרה ימים מאז שאביגיל חזרה לנבל,[124] וַיִּגֹּף יְקֹוָק אֶת נָבָל וַיָּמֹת (לאחר שעברו עשרה ימים) ה' שלח לנבל מחלה שיחלה בה והוא מת[125]: (לט) וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל דוד שמע שנבל מת, וַיֹּאמֶר כך אמר דוד לאחר שהוא שמע שנבל מת: בָּרוּךְ יְקֹוָק אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל אני מברך את ה' על כך שפרע מנבל את דיני, כיוון שנבל ביזה אותי (בכך שאמר שהיום עבדים מתחזקים על אדוניהם),[126] וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה ועל ידי כך, ה' מנע מעבדו, ממני, מלעשות דבר רע ולהרוג את נבל,[127] וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב יְקֹוָק בְּרֹאשׁוֹ וה' החזיר לנבל רע, כגמול על הרעה שהוא עשה לי,[128] וַיִּשְׁלַח דָּוִד דוד שלח שליחים לאביגיל, וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה (על ידי השליחים) דוד שאל את אביגיל אם היא מסכימה להינשא לו[129]: (מ) וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה עבדיו של דוד הגיעו אל אביגיל שהייתה בכרמל,[130] וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ עבדיו של דוד אמרו לאביגיל, לֵאמֹר כך אמרו עבדיו של דוד לאביגיל:[131] דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה דוד שלח אותנו אלייך כדי שתתחתני איתו[132]: (מא) וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה אביגיל קמה והשתחוותה באופן שפניה היו על הארץ,[133] וַתֹּאמֶר אביגיל אמרה לעבדיו של דוד: הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי אני ראויה רק לשמש לדוד בתור שפחה, כדי לרחוץ את רגליו של עבדיו של דוד אדוני, ואינני ראויה להיות לו לאישה[134]: (מב) וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר אביגיל מיהרה לקום ולרכב על החמור שלה,[135] וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ חמש המשרתות של אביגיל גם הלכו אחריה,[136] וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד אביגיל הלכה אחרי שליחיו של דוד,[137] וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה אביגיל התחתנה עם דוד: (מג) וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל דוד לקח לאישה גם את אחינועם מעמק יזרעאל,[138] וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים אביגיל ואחינועם היו שתיהן נשותיו של דוד (בנוסף למיכל בת שאול)[139]: (מד) וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים שאול השיא את ביתו מיכל, שהייתה אשתו של דוד, לאדם בשם פלטי בן ליש ממקום שנקרא "גלים" (מכיוון ששאול חשב שהקידושין של מיכל לדוד לא תפסו על פי ההלכה)[140]:

[1] רד"ק: הכתוב סיפר על מיתת שמואל משום ששמואל מת עכשיו, אלא שהכתוב רצה לומר ששמואל ראה בימיו ששאול הודה לדוד על המלוכה. שמואל מת שבעה חודשים לפני שאול, ומתוכם ישב דוד אצל הפלשתים חמישה חודשים ואם כן כל הסיפור עם נבל ועם גבעת החוילה התרחשו בחודשיים לפני כן. בפירושו לפרק כח' פסוק ג' כתב בשם חז"ל שהדברים נכתבו כאן כדי להראות שלמרות ששמואל מת וכל בני ישראל היו בצער, נבל הכרמלי חגג. מהר"י קרא: הכתוב סיפר כאן על מיתתו של שמואל כדי לומר שדוד לא היה מעיז לחגור את חרבו ולהרוג את נבל לו שמואל היה חי עדיין.

[2] תרגום.

[3] רלב"ג. רד"ק: הכוונה שקברו את שמואל ממש בביתו.

[4] מצודות. מלבי"ם: כל עוד שמואל היה חי, לא התפרסם דבר המלכתו של דוד, משום ששמואל פחד. לפני מותו, שמואל סיפר שהוא משח את דוד למלך (או שאחד מתלמידיו עשה כן), והדבר הגביר את חששו של דוד.

[5] מצודות. מלבי"ם: פרט זה נכתב כדי לספר על שפלותו של נבל שהכיר את דוד משום שדוד הסתובב באזור של מעון.

[6] מצודות. רלב"ג: הוסיף פירוש שהיה לנבל מקום מגורים ליד צאנו שהיה בכרמל, אך כתב בסוף שהפירוש הנכון הוא כמו שכתבנו בפנים. רד"ק הוסיף פירוש שכרמל איננו שם מקום, אלא הוא המקום שבו היו זורעים את השדות.

[7] מצודות.

[8] רש"י + מצודות.

[9] רד"ק: שמו של האיש לא היה באמת נבל, אלא כך קראו לו בגלל תכונותיו.

[10] מצודות.

[11] תרגום. מהר"י קרא: הכתוב מציין את הניגודיות כדי לומר שאביגיל הייתה מתקנת את כל מעשיו של נבל. מלבי"ם:  אדם שהוא רק רע מעללים, יעשה טוב לפעמים מצד הרחמנות, כמו שכאן היה ראוי לרחם על נעריו של דוד. אדם שהוא רק קשה בטבעו, יעשה לפעמים את הטוב מצד הצדק והמוסר. אולם אצל נבל היו את שתי התכונות ולכן הוא לא היה יכול לעשות טוב.

[12] מצודות. רד"ק: או שהכוונה כמו הלב, דהיינו: נבל היה תוכו כברו, וכמו שהיו מעשיו רעים בפנימיות, כך היו מעשיו רעים מבחוץ, או שהכתוב ייחס את מעשיו כמו מעשי כלב, כלמור: שהם היו מעשים פחותים ונבזים. רלב"ג: נבל היה מתנהג כמו כלב שעינו רעה השונאים את בני מינם ונובחים כאשר הם מתקרבים אליהם.

[13] תרגום.

[14] תרגום.

[15] יסוד מלכות.

[16] מצודות. רש"י: כמו שאתה גוזז את הצאן עכשיו, כך תזכה לגזוז את הצאן בשנה הבאה. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שיאמרו למשרתיו שכך ראוי שיהיה לאדם זריז ומיומן – שיהיה לו הרבה צאן לגזוז. רד"ק: הכוונה לברכת שלום לאדם עשיר שהייתה שונה מברכת השלום של אדם עני.

[17] מצודות.

[18] מצודות.

[19] רש"י. מצודות: לא רבנו איתם. מלבי"ם: עבדיו של דוד היו הרועים העיקריים של צאן נבל ולמרות מצב המלחמה, לא היה לנבל נזק בצאנו, ולכן הוא היה מחויב לתת לעבדיו של דוד את שכרם.

[20] רש"י. מצודות: לא לקחנו מהם דבר.

[21] מצודות.

[22] מצודות.

[23] מצודות. רש"י כתב פירוש נוסף, שסיפור זה קרה בערב ראש השנה. רד"ק: בגללש היה זה יום טוב, נבל לא היה צריך לטרוח במיוחד לתת להם מאכלים, שהרי הוא בכל מקרה הכין מאכלים רבים.

[24] מצודות.

[25] מצודות. רש"י: הנערים היו עייפים מהדרך ולכן הם נחו, אלא שהם לא נחו עד שהם קיימו את שליחותם. רלב"ג: הנערים אמרו את דבריהם בנחת לאחר שהם נחו ובכל זאת נבל לא קיבל את דבריהם. מלבי"ם: כוונת הנביאל ומר שהנערים של דוד אמרו אלנבל את דברי דוד בלי לשנות דבר, וממילא לא מובן מדוע הוא התפרץ.

[26] מצודות. רש"י: דוד איננו חשוב היות ובא מרות המואביה. מלבי"ם: דוד איננו חשוב מצד עצמו והוא איננו בא ממשפחה מיוחסת.

[27] מצודות. מהר"י קרא: בדור שלנו אנחנו רואים דבר שלא היה מקובל בעבר, שדוד מורד בשאול, למרות שמעולם לא היה מי שימרוד בשופט. מלבי"ם: אפילו במה שדוד מורד בשאול, איננו ראוי לכבוד, משום שהיום הדבר כבר מקובל ודוד איננו מקורי במרד.

[28] מצודות. רד"ק: הכוונה ללחם שהיה מיוחד לנבל.

[29] מצודות.

[30] תרגום. מלבי"ם: נערי דוד חזרו לדרכם בלי לטעום דבר.

[31] תרגום.

[32] תרגום.

[33] תרגום.

[34] תרגום. רש"י: מכאן למדים שבדיני נפשות מתחילים מהקטנים (שהרי דוד היה הגדול והוא היה האחרון לחגור את חרבו).

[35] רד"ק.

[36] מצודות.

[37] רש"י.

[38] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע, פרק א' פסוק א'.

[39] רד"ק.

[40] מצודות. מהר"י קרא: דוד בעט בהם. רלב"ג: דוד נהג אליהם באכזריות כמו שמתנהג העיט.

[41] מצודות.

[42] רש"י בפסוק ז'.

[43] רש"י בפסוק ז'.

[44] תרגום.

[45] מצודות.

[46] תרגום.

[47] עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר בראשית בביאור המילה "עתה".

[48] מצודות.

[49] מהר"י קרא.

[50] מצודות. מהר"י קרא: נבל אפילו לא היה טורח בעצמו לדבר עם דוד אלא היה שולח שליחים לדבר איתו, משום שהוא (נבל) בן בליעל. רד"ק הוסיף פירוש שהכוונה היא שדוד היה בן בליעל ולכן הוא יבוא ויהרוג את כולנו. מלבי"ם: נבל קרא לדוד בן בליעל.

[51] מצודות.

[52] מצודות. רש"י: הכבשים היו מלאים בכל מיני מילויים.

[53] מצודות.

[54] מצודות.

[55] מצודות.

[56] תרגום.

[57] מצודות.

[58] תרגום.

[59] תרגום.

[60] מצודות. מהר"י קרא: אם היה מקום מישורי, היו איביגיל ודוד רואים זה את זה, אלא שההרים הסתירו להם ולכן הם פגשו זה את זה בהפתעה.

[61] רש"י.

[62] מצודות.

[63] מצודות. רש"י: דוד אמר בליבו בעת שאמרו לו נעריו את דברי נבל.

[64] מצודות.

[65] רש"י בפסוק ז'.

[66] מצודות.

[67] מצודות.

[68] מצודות. רש"י: או אדם שהוא בר דעת, או כלב.

[69] מצודות.

[70] תרגום.

[71] רלב"ג.

[72] מצודות. רש"י: בהתחלה אביגיל אמרה שהיא אשמה בדבר כדי שדוד יקשיב לה אך לבסוף היא אמרה לו את האמת שהיא לא ידעה שדוד שלח את נעריו אל בעלה.

[73] תרגום.

[74] מצודות.

[75] תרגום + מצודות.

[76] תרגום.

[77] תרגום.

[78] מצודות.

[79] מצודות.

[80] מצודות.

[81] רש"י.

[82] רד"ק.

[83] מצודות.

[84] מצודות. רש"י: אביגיל ראתה ברוח הקודש שנבל לא יאריך ימים.

[85] מצודות.

[86] מצודות.

[87] מצודות.

[88] תרגום + מצודות.

[89] מצודות.

[90] מצודות. מהר"י קרא: מי שעסוק בצרכי רבים צריך שלא תימצא בו רעה. מלבי"ם: אם בתוך כל המלחמות שלך יימצא שנלחמת גם מלחמה אסורה, יאמרו שנלחמת בגלל שאתה אדם שאוהב מלחמות.

[91] מצודות.

[92] מצודות.

[93] מצודות. רד"ק: כוונת דברי אביגיל היא לעולם הזה, שדוד יזכה בחיים בעולם הזה, וה' יפריח את נפשם, יהרוג, את הרודפים אחריו כמו שהאבן מופרחת על ידי כף הקלע.

[94] תרגום.

[95] מצודות.

[96] מצודות.

[97] תרגום.

[98] מצודות. רלב"ג: ייתכן שאביגיל התכוונה לומר לדוד שאם הוא יהרוג את נבל, המלוכה תוסר ממנו כמו שהיא הוסרה מעם שאול, ובכל זאת היא ביקשה שיזכור לה חסד, מטוב ליבה. בפירושו השני כתב שאביגיל ראתה על דרך הנבואה שהיא עתידה להיות אשתו של דוד.

[99] מצודות. רש"י: אם תהרוג את נבל, כשתהיה מלך, לא תוכל להעניש אדם על שהוא שפך דמים. מלבי"ם: אם תהרוג את נבל, לשאול יהיה תירוץ להרוג אותך.

[100] מצודות.

[101] מצודות.

[102] מצודות.

[103] רד"ק: או שאין משמעות לחיסרון האות י' בשמה של אביגיל, או שהסיבה לחסרון היא שאביגיל תבעה את דוד לעבירה והכתוב פגם באות אחת משמה.

[104] תרגום.

[105] מצודות.

[106] מצודות.

[107] מצודות.

[108] מצודות.

[109] מצודות.

[110] מצודות. רד"ק: הכפילות בכתיב "ותבאתי" ו"לקראתי" נועד לכתוב על זריזותה של אביגיל.

[111] מצודות.

[112] תרגום.

[113] תרגום.

[114] מצודות.

[115] תרגום.

[116] תרגום. מלבי"ם: נבל לא שם לב שחסר לו דבר גם לאחר שאביגיל לקחה את המנחה לדוד.

[117] מצודות.

[118] תרגום.

[119] תרגום.

[120] מצודות.

[121] תרגום.

[122] מצודות. רד"ק: השתתק והיה כמת. לפי הרד"ק נבל היה חולה במשך עשרה ימים, ולכן הוא דוחה את דברי המדרש האומר שה' רצה שהוא יחזור בתשובה במשך עשרת הימים האלה.

[123] מצודות. רש"י: נבל לא פחד מדוד, אלא הוא הצטער על המנחה שהביאה אביגיל לדוד.

[124] רש"י וכתב שלש סיבות לכך שה' חיכה עשרה ימים. א. כדי שיעברו שבעה ימי האבל על שמואל ולאחר מכן תלו לו במשך שלשה ימים. ב. משום שמדובר על עשרת ימי תשובה. ג. כנגד עשר לגימות שנבל נתן לנעריו של דוד.

[125] תרגום.

[126] רש"י.

[127] מצודות.

[128] מצודות.

[129] תרגום.

[130] תרגום.

[131] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע, פרק א' פסוק א'.

[132] תרגום.

[133] מצודות.

[134] מצודות. רלב"ג: אביגיל אמרה את הדברים האלה על דרך הענווה ומשמעותם שהיא ראויה אולי להיות אשתו של אחד מעבדיו של דוד ולרחוץ את רגליו כדרך שאשה רוחצת את רגלי בעלה.

[135] תרגום.

[136] מצודות.

[137] תרגום.

[138] תרגום.

[139] מצודות. רד"ק: הכוונה שרק שתיהן היו נשותיו ואילו מיכל בת שאול לא הייתה אשתו של דוד משום שהיא ניתנה לפלטי בן ליש.

[140] מצודות. רד"ק: שאול הכריח את דוד לתת גט למיכל אלא שהגט הי גט מעושה, או שדוד ביטל את הגט לפני שהוא שלח אותו על ידי שליח. לכן שאול חשב שהקידושין של פלטי הם קידושים ראויים ומצד שני מיכל לא נאסרה על דוד. מלבי"ם: שאול כעס על דוד לאחר שהוא התחתן עם שתי נשים נוספות, ולכן הוא חיתן את מיכל עם אדם אחר.