שמואל ב פרק ט

שמואל ב פרק ט

(א) וַיֹּאמֶר דָּוִד דוד שאל את שריו:[1] הֲכִי יֶשׁ עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל האם יש עוד מישהו ממשפחתו של שאול שנותר בחיים,[2] וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן ואני אעשה חסד איתו (עם מי שנותר בחיים ממשפחתו של שאול) בשביל יהונתן בנו של שאול. לאחר שדוד ניצח את המלחמות והגיע אל המנוחה, הוא רצה לקיים את שבועתו ליהונתן שישמש למשנה למלך, ומכיוון שיהונתן מת, דוד רצה למנות את אחד מצאצאיו למשנה למלך (אם יהיה ראוי) ולכן הוא אמר: אני אגמול טובה לצאצאיו של שאול שנותרו בחיים, בגלל הברית שכרתי עם יהונתן[3]: (ב) וּלְבֵית שָׁאוּל עֶבֶד וּשְׁמוֹ צִיבָא למשפחתו של שאול היה עבד כנעני בשם ציבא,[4] וַיִּקְרְאוּ לוֹ אֶל דָּוִד קראו לציבא לעמוד בפני דוד,[5] וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו דוד שאל את ציבא: הַאַתָּה צִיבָא האם אתה הוא ציבא,[6] וַיֹּאמֶר ציבא ענה לדוד: עַבְדֶּךָ אני עבדך ציבא[7]: (ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דוד שאל את ציבא: הַאֶפֶס עוֹד אִישׁ לְבֵית שָׁאוּל האין עוד אדם ממשפחתו של שאול שנשאר בחיים?[8] וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים ואני (דוד) אעשה חסד גדול עם מי שנשאר בחיים ממשפחתו של שאול,[9] וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ ציבא ענה לדוד המלך: עוֹד בֵּן לִיהוֹנָתָן נְכֵה רַגְלָיִם אחד מבניו של יהונתן נשאר בחיים, והוא נכה ברגליו[10]: (ד) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ דוד שאל את ציבא: אֵיפֹה הוּא היכן נמצא בנו של יהונתן?[11] וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ ציבא ענה לדוד המלך: הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל בנו של יהונתן נמצא בביתו של מכיר בן עמיאל,[12] בְּלוֹ דְבָר ביתו של מכיר בן עמיאל נמצא במקום שנקרא "לו דבר"[13]: (ה) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד דוד שלח שליחים אל ביתו של מכיר בן עמיאל,[14] וַיִּקָּחֵהוּ מִבֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלּוֹ דְבָר שליחיו של דוד לקחו את מפיבשת מביתו של מכיר בן עמיאל שנמצא במקום שנקרא "לו דבר"[15]: (ו) וַיָּבֹא מְפִיבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל דָּוִד מפיבשת בנו של יהונתן בן שאול בא לדוד,[16] וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּשְׁתָּחוּ מפיבשת נפל על פניו והשתחווה לדוד,[17] וַיֹּאמֶר דָּוִד מְפִיבֹשֶׁת דוד קרא בשמו של מפיבשת, דוד אמר: מפיבושת![18] וַיֹּאמֶר מפיבשת ענה לדוד: הִנֵּה עַבְדֶּךָ הנה אני עבדך מתייצב לפניך, ואני מוכן לקבל כל עונש שאתה תגזור עליי (מפיבשת חשב שדוד קרא לו כדי להתנקם בו על שהוא מצאצאיו של שאול)[19]: (ז) וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד דוד אמר למפיבשת: אַל תִּירָא אל תפחד, אני לא אתנקם בך,[20] כִּי עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ שהרי אני אעשה אתך חסד בשביל אביך יהונתן, אני אגמול איתך חסד בגלל שאתה בנו של יהונתן.[21] והחסד שאעשה איתך יהיה מורכב משני דברים: 1) וַהֲשִׁבֹתִי לְךָ אֶת כָּל שְׂדֵה שָׁאוּל אָבִיךָ אני אחזיר לך את השדות של שאול אביך שלקחתי לאחר מיתתו של איש בשת (כיוון שמיכל אשת דוד הייתה היורשת של שאול),[22] 2) וְאַתָּה תֹּאכַל לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי תָּמִיד ואתה תסעד תמיד על שולחני, ותמיד תאכל אצלי את ארוחותיך[23]: (ח) וַיִּשְׁתַּחוּ וַיֹּאמֶר מפיבשת השתחווה ואמר לדוד:[24] מֶה עַבְדֶּךָ מדוע אני, שאני עבדך, נחשב למשהו חשוב,[25] כִּי פָנִיתָ אֶל הַכֶּלֶב הַמֵּת אֲשֶׁר כָּמוֹנִי (מדוע אני נחשב לאדם חשוב) שפנית אליי למרות שאני נחשב ככלב מת. מפיבשת שאל את דוד במה ראה דוד לעשות עימו חסד ולהחשיב אותו בתור אדם חשוב[26]: (ט) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא נַעַר שָׁאוּל דוד קרא לציבא משרתו של שאול,[27] וַיֹּאמֶר אֵלָיו דוד אמר לציבא: כֹּל אֲשֶׁר הָיָה לְשָׁאוּל וּלְכָל בֵּיתוֹ נָתַתִּי לְבֶן אֲדֹנֶיךָ אני מעביר למפיבשת, לבן שאול אדונך, את כל הרכוש שהיה שייך לשאול ולמשפחתו[28]: (י) וְעָבַדְתָּ לּוֹ אֶת הָאֲדָמָה אתה (ציבא) תעבוד את האדמה בשביל מפיבשת: תחרוש ותזרע את השדות,[29] אַתָּה וּבָנֶיךָ וַעֲבָדֶיךָ (תעבוד את האדמה) אתה יחד עם בניך והעבדים שאתה אחראי עליהם,[30] וְהֵבֵאתָ אתה תכניס את התבואה מהשדות אל תוך ביתו של מפיבשת,[31] וְהָיָה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ לֶּחֶם וַאֲכָלוֹ מהתבואה שתאסוף, יהיה למיכה, בנו של מפיבשת, לחם שהוא יוכל לאוכלו,[32] וּמְפִיבֹשֶׁת בֶּן אֲדֹנֶיךָ יֹאכַל תָּמִיד לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי ואילו מפיבשת, בנו של יהונתן אדונך, יאכל תמיד את ארוחותיו אצלי,[33] וּלְצִיבָא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בָּנִים וְעֶשְׂרִים עֲבָדִים ולציבא היו חמישה עשר בנים ועשרים עבדים ששירתו תחתיו, ומשום כך הוא היה יכול לעבוד את כל שדותיו של שאול[34]: (יא) וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ ציבא אמר לדוד המלך: כְּכֹל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת עַבְדּוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ אני עבדך אעשה ככל מה שאתה אדוני המלך תצווה אותי,[35] וּמְפִיבֹשֶׁת אֹכֵל עַל שֻׁלְחָנִי כְּאַחַד מִבְּנֵי הַמֶּלֶךְ (אעשה כדברך ומפיבשת יאכל על שולחנך את סעודותיו) למרות שהוא אינו צריך לכך, שהרי עד עתה אני הייתי מאכיל אותו כאילו הוא היה בעצמו מלך[36]: (יב) וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן קָטָן וּשְׁמוֹ מִיכָא למפיבשת היה בן קטן ששמו היה מיכה,[37] וְכֹל מוֹשַׁב בֵּית צִיבָא עֲבָדִים לִמְפִיבֹשֶׁת וכל מי שישב בביתו של ציבא היה עבד למפיבשת[38]: (יג) וּמְפִיבֹשֶׁת יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם ומפיבשת עצמו היה יושב בירושלים,[39] כִּי עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אֹכֵל (מפיבשת היה יושב בירושלים) כיוון שהוא היה אוכל תמיד על שולחנו של דוד,[40] וְהוּא פִסֵּחַ שְׁתֵּי רַגְלָיו מפיבשת היה חיגר בשתי רגליו[41]:

[1] דעת מקרא.

[2] מצודות. מלבי"ם: דוד שאל זאת משום ששאר צאצאיו התחבאו ממנו היות והם פחדו שדוד יהרוג אותם כדי להשמיד את כל זרע המלוכה. לאחר שאף אחד מצאצאי שאול לא יצא ממחבואו, פנה דוד לציבא.  בעניין הקשר לפרק הקודם כתב שלאחר שדוד מינה את השרים, הוא רצה גם למנות שרים מצאצאיו של שאול.

[3] רד"ק.

[4] מצודות. רד"ק: למרות שציבא היה עבד כנעני, היה מותר לדוד להקנות לו את רכושו של מפיבשת מצד דין מלך.

[5] רבינו ישעיה.

[6] מלבי"ם: שאול שאל את ציבא אם הוא עבד משוחרר ואז שמו ציבא הוש שם שונה משמו האמיתי (דרכם של העבדים היה לשנות את השם שלהם) או שהוא עדיין עבד ושמו הוא אותו שם שהיה לו כשהוא עוד היה עבד.

[7] מצודות.

[8] מצודות. מלבי"ם: דוד התכוון בדבריו לומר שהוא יעשה חסד עם כל מי שהוא צאצא של שאול ולא רק צאצאים של יהונתן. התשובה שמפיבשת היה נכה רגליים באה לומר שהוא אינו ראוי להתמנות משום שהוא נכה ברגליו.

[9] מצודות. פירוש המילה "אלהים" בפסוק זה הוא "גדול", וכוונת דוד היא, שהוא יעשה חסד גדול עם מי שנשאר בחיים ממשפחתו של שאול. רד"ק פירש שהחסד יהיה בגלל שבועת האלקים שהייתה ביניהם.

[10] מצודות.

[11] מצודות.

[12] מצודות. מלבי"ם: הכוונה שמפיבשת התחבא בבית מכיר. זו גם הסיבה שהוא נקרא במקום אחר מריב בעל – מפיבשת שינה את שמו כדי שיהונתן לא יידע את שמו האמיתי. בשם חז"ל כתב ששמו האמיתי היה מריב בעל ונקרא מפיבשת משום שהוא היה מבייש את פניו של דוד בהלכה.

[13] מצודות.

[14] תרגום.

[15] תרגום.

[16] תרגום.

[17] תרגום.

[18] תרגום.

[19] מצודות.

[20] מצודות.

[21] תרגום.

[22] מצודות. רש"י בפס' ט': למלך יש אפשרות להעביר מאחד לשני כמשפט המלוכה. רד"ק: תחילה דוחה את דבריו של רש"י (בלי להזכירו) ואומר שמלך אינו יכול להעביר נחלה מאדם זה לאדם אחר, ומה ששמואל אמר במשפט המלוכה שהדבר מותר נוגע רק לפירות ולא לקרקע עצמה. כמו"כ למדנו מהמעשה עם כרם נבות שלאחאב היה אסור לקחת את הכרם עצמה. לכן פירש שדוד זכה בנחלתו של איש בשת, מכיוון שאיש בשת היה יורד במלכות, וכל מי שמורד במלכות נכסיו למלך. מלבי"ם: מה שהיה שייך לשאול מצד ממונו – לא היה בכך חסד שדוד העביר למפיבשת. אבל את הנכסים ששאול צבר בתור מלך, היה צריך להעביר למלך שאחריו, ודוד העביר גם את הנכסים האלה למפיבשת והיה בכך חסד.

[23] תרגום. בפירוש "לחם" כארוחה ולא כלחם ממש – עיין רש"י בפירושו לספר ויקרא, פרק כא' פסוק יז'.

[24] תרגום.

[25] מצודות. מלבי"ם: ההשתחוויה הייתה כנגד החסד הראשון של העברת השדות והשאלה השנייה הייתה כנגד החסד השני.

[26] תרגום, ותרגם כלב מת שהכוונה היא לאדם הדיוט.

[27] מצודות.

[28] תרגום.

[29] מצודות.

[30] תרגום.

[31] מצודות. רד"ק התלבט אם פירוש המילה "והבאת" בפסוק זה פירושו להכניס את התבואה או לעבוד את עבודת האדמה עד שתצמח התבואה. מלבי"ם: הנוהג היה שהיו באים לאכול אצל המלך כשכבר היו שבעים, והאכילה על שולחן המלך הייתה רק לשם כבוד. זו הסיבה שדוד אמר לציבא להיות אחראי על עבודת השדה של מפיבשת.

[32] מצודות.

[33] תרגום.

[34] מהר"י קרא.

[35] תרגום.

[36] מצודות. רש"י: צלע זו של הפסוק היא מדבריו של דוד שחזר ואמר שמפיבשת יהיה מאוכלי שולחנו.

[37] תרגום.

[38] מצודות. מלבי"ם: הכתוב אומר שהיה צריך מאמץ רב כדי לספק את צרכיו של מפיבשת, משום שמפיבשת היה גר בעיר המלוכה וההוצאות שם גדולות.

[39] תרגום.

[40] תרגום.

[41] מצודות.