שמואל ב פרק כד

שמואל ב פרק כד

(א) וַיֹּסֶף אַף יְקֹוָק לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל ה' המשיך לכעוס על ישראל (בנוסף לכעסו על ישראל בעוון הריגת הגבעונים),[1] וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם השטן הסית את דוד,[2] לֵאמֹר כך אמר השטן כאשר הוא הסית את דוד:[3] לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה לך ותספור את האנשים שיש בישראל וביהודה[4]: (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ דוד המלך אמר ליואב שהיה השר שהיה ממונה על הצבא שהיה איתו (עם דוד):[5] שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל תשוטט עכשיו בכל שבטי ישראל,[6] מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע (תשוטט בכל שבטי ישראל) מדן שנמצא בצפון ועד לבאר שבע שנמצא בדרום, וּפִקְדוּ אֶת הָעָם ותספור יחד עם אנשיך את בני ישראל,[7] וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם וכך אדע כמה אנשים יש בישראל[8]: (ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ יואב ענה לדוד המלך: וְיוֹסֵף יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים הלוואי שה' יכפיל וישלש את מספרם של בני ישראל עד שהוא יכפיל אותם אפילו פי מאה, הלוואי וה' יוסיף על בני ישראל עוד אנשים רבים,[9] וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת והלוואי שאתה תראה בעיניך שה' יוסיף על מספרם של בני ישראל, הלוואי שריבוי בני ישראל יתקיים בימיך,[10] וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה ואם כן אדוני המלך! מדוע אתה רוצה למנות את בני ישראל, הרי אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מהעין? יואב חשב שדוד ציווה אותו לספור את בני ישראל משום שדוד חשב שעם ישראל הוא עם גדול ודוד רצה לדעת את גודלו. יואב אמר לדוד שעדיף לא למנות אותם משום שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מהעין ובירך את דוד שעם ישראל עוד יגדל בימיו[11]: (ד) וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל הציווי של דוד המלך למנות את בני ישראל היה תקיף, דוד לא הסכים לדבריו של יואב ולא רצה להימנע מספירת בני ישראל,[12] וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל יואב ושרי החיל יצאו מלפני דוד המלך כדי ללכת ולספור את העם, דהיינו: את בני ישראל[13]: (ה) וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן יואב ושרי החיל עברו את נהר הירדן (הם התחילו למנות את בני ישראל שבעבר הירדן),[14] וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל הַגָּד יואב ושרי החיל חנו בצד הימני של העיר שנקראת "ערוער" שהייתה בנחלת שבט גד, והיה שם נחל,[15] וְאֶל יַעְזֵר מערוער, הלכו יואב ושרי החיל אל העיר יעזר[16]: (ו) וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה מיעזר, הלכו יואב ושרי החיל אל הגלעד, וְאֶל אֶרֶץ תַּחְתִּים חָדְשִׁי ומהגלעד, הלכו יואב ושרי החיל לארץ תחתים שהיא ארץ שהתיישבו שם זמן לא רב לפני שיואב ואנשיו הגיעו לשם, ההתיישבות בארץ תחתים הייתה חדשה,[17] וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן יואב ואנשיו הלכו מארץ תחתים אל מקום שנקרא "דנה יען",[18] וְסָבִיב אֶל צִידוֹן ומשם סובבו יואב ואנשיו אל העיר צידון[19]: (ז) וַיָּבֹאוּ מִבְצַר צֹר יואב ושרי החיל באו למבצר חזק שעמד על סלע גבוה,[20] וְכָל עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי ומשם הסתובבו יואב ואנשיו בכל הערים שהיו בהם העמים של החיוי והכנעני שישבו בתוך בני ישראל. בערים אלה היו אנשים מבני ישראל, וחלק מתושבי הערים האלה היו שייכים לחיוי ולכנעני,[21] וַיֵּצְאוּ אֶל נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע מערי החיוי והכנעני, עברו יואב ושרי החיל דרומה אל העיר באר שבע שהייתה בנחלת שבט יהודה[22]: (ח) וַיָּשֻׁטוּ בְּכָל הָאָרֶץ יואב ושרי החיל הלכו בכל הארץ,[23] וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלִָם לאחר שעברו תשעה חודשים ועשרים ימים מעת שהם התחילו להסתובב בארץ ולמנות את בני ישראל, חזרו יואב ושרי החיל אל ירושלים[24]: (ט) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ יואב נתן לדוד המלך את חשבון מספר האנשים שעלה במניין שהוא מנה את בני ישראל,[25] וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב תוצאות המפקד היו שבישראל היו שמונה מאות אלף חיילים לוחמים,[26] וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ ואילו מיהודה, היו חמש מאות אלף חיילים לוחמים: (י) וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם לאחר שיואב מנה את העם, ליבו של דוד הכה אותו, דוד היה חרד והתחרט על שהוא אמר ליואב לספור את החיילים, כיוון שהוא ידע שיש חטא למנות את בני ישראל ללא לקיחת כופר בשעת המניין,[27] וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְקֹוָק דוד אמר אל ה': חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אני חטאתי מאוד בכך שגרמתי שתבוא מגפה על בני ישראל (בגלל שספרתי אותם),[28] וְעַתָּה יְקֹוָק ה'! מאחר ואני מתחרט על החטא,[29] הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ תעביר עכשיו את החטא שחטא בו עבדך, תמחל על החטא שחטאתי בו, ואל תביא נגף על ישראל בגללי,[30] כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד (תעביר את החטא) שהרי אני עשיתי מעשה שטות (בכך שספרתי את העם), אך בני ישראל לא חטאו בכך[31]: (יא) וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר מיד כשקם דוד בבוקר,[32] וּדְבַר יְקֹוָק הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא (מיד כשקם דוד בבוקר) ה' אמר לגד הנביא,[33] חֹזֵה דָוִד גד היה חוזה דוד, ונקרא כך, משום שכל נבואותיו היו אל דוד. גד לא התנבא לאף אדם אחר חוץ מלדוד המלך,[34] לֵאמֹר כך אמר ה' אל גד בדברי הנבואה[35]: (יב) הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד (ה' אמר לגד) לך ותדבר אל דוד,[36] כֹּה אָמַר יְקֹוָק (תאמר לדוד) כך אמר ה': שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ אני מטיל עליך את אחד משלשת העונשים הבאים,[37] בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ ותבחר את אחד מהעונשים, ואני אעניש אותך בעונש זה[38]: (יג) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ גד בא לפני דוד ואמר לו את דברי ה',[39] וַיֹּאמֶר לוֹ גד אמר לדוד לבחור באחת האפשרויות הבאות: 1) הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ האם אתה רוצה שיהיו שבע שנות רעב בארצך,[40] 2) אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ או האם שאתה רוצה לברוח במשך שלשה חודשים מפני שאויביך ירדפו אחריך,[41] 3) וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ או האם אתה מעדיף שבמשך שלשה ימים יהיה דבר בכל ארצך,[42] עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר עכשיו תדע ותבין את כל שלש האפשרויות, ולאחר שתבחר באחת מהן, אוכל להחזיר תשובה למי ששלח אותי, אוכל לענות לה' ולומר לו את תשובתך[43]: (יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד דוד ענה לגד: צַר לִי מְאֹד כל הצרות האלה, הן צרות קשות,[44] נִפְּלָה נָּא בְיַד יְקֹוָק ובכל זאת אני מעדיף ליפול עכשיו בידיו של ה' ושיבוא דבר (האפשרות השלישית),[45] כִּי רַבִּים רַחֲמָיו (אני מעדיף שיבוא דבר וליפול בידיו של ה') כיוון שרחמיו של ה' הם מרובים, והוא ירחם עלינו,[46] וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה וכך לא אפול בידי אדם. אם אבחר בחרב, אני נמסר בידי אדם. גם אם אני אבחר ברעב, העניים יהיו צריכים את עזרתם של העשירים. אך אם אבחר בדבר, כולם יהיו נתונים בידי ה', והוא ירחם עלינו[47]: (טו) וַיִּתֵּן יְקֹוָק דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל ה' שלח את הדבר בישראל, וכתוצאה מהדבר, אנשים רבים מתו,[48] מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד מכת הדבר נמשכה מהבוקר שבו דיבר גד אל דוד, ועד הבוקר למחרת, בדיוק באותו הזמן בבוקר. ה' שלח את הדבר במשך עשרים וארבע שעות. אמנם בדברי הנבואה, ה' אמר לדוד שהדבר יימשך שלשה ימים, אך לאחר שה' התחיל להכות בישראל, הוא התמלא ברחמים וקיצר את משך זמן המכה,[49] וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ מתו מישראל מדן בצפון ועד באר שבע בדרום, שבעים אלף אנשים (כתוצאה ממכת הדבר)[50]: (טז) וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ המלאך ששלח ה' להכות את בני ישראל בדבר, רצה להרים את ידו כדי להשחית גם את תושבי ירושלים,[51] וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק אֶל הָרָעָה בדיוק כאשר המלאך הרים את ידו כדי להכות את יושבי ירושלים, ה' שינה את דעתו והחליט לא להכות בהם,[52] וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם ה' אמר למלאך שהכה את בני ישראל בדבר: רַב עַתָּה מספיק עכשיו ההרוגים שנהרגו בדבר,[53] הֶרֶף יָדֶךָ תרפה את ידך, ותפסיק להכות יותר את בני ישראל בדבר,[54] וּמַלְאַךְ יְקֹוָק הָיָה עִם גֹּרֶן הָאֲרַוְנָה הַיְבֻסִי (בשעה שה' אמר למלאך להפסיק להכות את בני ישראל בדבר) המלאך עמד בסמוך לגורן של אדם שנקרא "ארונה", שהיה מהעם היבוסי[55]: (יז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְקֹוָק בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם כאשר דוד ראה את המלאך שהכה בדבר את בני ישראל, הוא אמר לה',[56] וַיֹּאמֶר כך אמר דוד לה': הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי אני הרי זה שחטאתי, ואני הרי זה שעשיתי עוון. דוד אמר לה' שהוא זה שגרם למגפה ושבני ישראל לא חטאו, וממילא לא מגיע להם למות בדבר,[57] וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ אך מה עשו בני ישראל (המכונים צאן בפסוק), הרי בני ישראל לא חטאו,[58] תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי תכה עכשיו אותי ואת משפחתי בדבר, ואל תכה את שאר העם[59]: (יח) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא באותו יום, בא גד אל דוד,[60] וַיֹּאמֶר לוֹ גד אמר לדוד בנבואה:[61] עֲלֵה הָקֵם לַיקֹוָק מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי תעלה ותקים מזבח לה' בגורן של ארונה היבוסי[62]: (יט) וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק דוד עלה אל גורן ארונה היבוסי כפי שגד הנביא ציווה אותו על פי ה' (הגורן היה ממוקם על הר המוריה)[63]: (כ) וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו ארונה הסתכל וראה את דוד המלך ואת עבדיו עוברים בסמוך אליו (בסמוך לארונה),[64] וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה ארונה יצא אל דוד, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה ארונה השתחווה לדוד המלך באופן שפניו היו על הארץ[65]: (כא) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה ארונה שאל את דוד: מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ אדוני המלך! למה הגעת לעבדך? למה הגעת אליי? היית צריך לשלוח שליח כדי לקרוא לי אליך, הרי אין זה מכובד שמלך יבוא בעצמו אל אחד מאנשיו,[66] וַיֹּאמֶר דָּוִד דוד ענה לארונה: לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן באתי אליך כדי לקנות ממך את הגורן,[67] לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק (אני רוצה לקנות את הגורן) כדי לבנות מזבח לה', ובאתי לכאן לכבודו של ה'. על ידי שדוד בא בעצמו לארונה כדי לקנות ממנו את הגורן כדי להקים עליו מזבח, הוא כיבד את ה',[68] וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם וכך, כשאבנה כאן מזבח לה', המגפה תיעצר לגמרי מעל בני ישראל. גם לפני שדוד בנה את המזבח בגורן ארונה, המגפה כמעט נעצרה, אך היא נפסקה לגמרי רק כאשר דוד בנה את המזבח בגורן ארונה[69]: (כב) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד ארונה אמר לדוד: יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו אדוני המלך! אתה יכול לקחת את הגורן כדי לבנות בו את המזבח, וכן אתה יכול לקחת ממני כל בהמה שטובה בעיניך כדי להקריב לה',[70] רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה את הבקר שלי שכשר להקרבה על גבי המזבח – אתה יכול לקחת לשם הקרבת קרבן עולה,[71] וְהַמֹּרִגִּים ואת הכלים שנקראים "מרג", לוחות עץ שבתחתיתם יש אבנים קטנות ומשתמשים בהם כדי לדוש את התבואה,[72] וּכְלֵי הַבָּקָר וכן בשאר כלי הבקר, לָעֵצִים (אתה יכול להשתמש במרגים ובשאר כלי הבקר) כדי להדליק את האש על גבי המזבח. ארונה אמר לדוד שהוא יכול להשתמש בבהמות שלו לקרבנות, ובכלים שלו שעשויים מעץ – לעצים להדלקה על גבי המזבח[73]: (כג) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ את כל הדברים האלה (הגורן, הבקר וכלי העץ), הסכים ארונה שהיה מלך יבוס (ולאחר שדוד כבש את יבוס הוא התגייר), לתת לדוד מלך ישראל ללא תמורה,[74] וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ארונה אמר אל דוד המלך: יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ (אני מאחל ש- ) ה' יתרצה לקבל את הקרבן שאתה מקריב לפניו, והמגפה תיעצר[75]: (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה דוד המלך ענה לארונה: לֹא אינני מסכים לקבל את הגורן, את הבקר ואת כלי העץ בחינם,[76] כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר אלא אני אקנה ממך הכל בכסף, ואשלם לך את השווי שלהם,[77] וְלֹא אַעֲלֶה לַיקֹוָק אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וכך לא אקריב לה' קרבנות עולה מבהמות שניתנות לי בחינם,[78] וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים דוד קנה את הגורן ואת הבקר בחמישים שקלים[79]: (כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק דוד בנה מזבח לה' בגורן ארונה,[80] וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים דוד העלה על המזבח קרבנות עולה וקרבנות שלמים,[81] וַיֵּעָתֵר יְקֹוָק לָאָרֶץ ה' קיבל את תפילתם של יושבי הארץ,[82] וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל והמגיפה נעצרה מעל ישראל[83]:

[1] מצודות וכתב שייתכן לומר שהכעס היה על שהם מרדו בדוד או שהיה להם עוון נסתר שדוד לא ידע עליו. רש"י כתב שאינו יודע על מה כעס ה' על בני ישראל. רלב"ג: ה' אמנם גורם לכל דבר שיקרה בעולם, אך ליבו של דוד הסית אותו, שהרי לו ה' היה מסית את דוד, לא היה ראוי שיהיה עונש לבנ"י על כך. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שה' הסיר את השגחתו מעל דוד. אם ה' היה ממשיך את השגחתו על דוד, דוד לא היה מתרצה לספור את בנ"י. כמו"כ כתב שליבו של דוד הסית אותו. בהסבר החטא של דוד כתב שתי אפשרויות: א. דוד מנה את בנ"י כדי לסמוך על כוחו ולא לסמוך על ה'. ב. דוד היה צריך למנות את בנ"י על ידי מחצית השקל ולא באופן שהוא מנה אותם. רד"ק: לבנ"י היה עוון נסתר, ולכן ה' סיבב את הדברים שדוד ימנה את העם כדי שיוכל להענישם גם על החטא הנסתר. חרון אף זה היה בנוסף לחרון האף שהיה לה' על ישראל בזמן מרד אבשלום, שם בני ישראל ניגפו משום שהיה בהם חטא נסתר. היות והחטאים לא היו גלויים, ה' העניש אותם על ידי דבר נסתר. בפירוש נוסף פירש שהכוונה היא שה' העניש את בני שיראל בעונש זה בנוסף לעונש שהעניש אותם ברעב שלש שנים. בהסבר חטאו של דוד כתב שהמניין היה שלא לצורך. עיין באוצר מפרשי התורה על פרשת במדבר באוצר המאמרים שם הרחבנו בעניין מניין בני ישראל. בסוף הפרק כתב הרד"ק שהעונש היה על שבני ישראל לא תבעו את בניין בית המקדש. מלבי"ם: בתחילה הביא את דעת המלבי"ם האומר שאין מניעה למנות את בני ישראל שלא על ידי מחצית השקל, שהרי גם שאול מנה את עם ישראל שלא על ידי מחצית השקל ולא היה נגף בעם וגם מניין בנ"י במדבר סיני היה שלא על ידי מחצית השקל. לשיטתו, חטאו של דוד היה בכך שהוא בטח בכח זרועו כאשר מנה את בנ"י. המלבי"ם עצמו מסביר את האיסור למנות את בנ"י ונותן שלש סיבות לדבר: א. מצד עין הרע. ב. מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. השפעת ה' יתברך בעולם נעשית על ידי ניסים נסתרים וכל עוד שהדבר סמוי מהעין, יש כאן נס נסתר. כאשר הדבר כבר נספר, יש צורך בנס גלוי כדי להכיל עליו ברכה, כיוון שאנחנו כבר יודעים בדיוק מה קורה. ג. כל עוד שבנ"י מתאחדים ולא ניכר הפירוד ביניהם, הברכה תחול עליהם. אך לאחר שבנ"י מוכרים כבודדים, דבר שנעשה על ידי המניין, יתגלו החטאים של כל יחיד ואז יהיה בהם נגף. כמו"כ מחלק המלבי"ם בין הלשונות השונים הקשורים לספירה: א. הפועל ס.פ.ר מדבר על ספירה עקבית, כמו ספירת הימים – היום הראשון, היום השני וכו'. ב. הפועל פ.ק.ד מדבר על סכום המניין, לדוגמא: מלך המונה את חייליו. ג. הפועל מ.נ.ה מדבר על מקרה שבו יש ידיעה על הסכום, אך המניין בא כדי לברר אם לא נחסר מהסכום. ד. הפועל נ.ש.א מדבר על מניין שיש בו חשיבות. כאשר שאול מנה את העם, הוא מנה רק את החיילים, ולכן לא שייכים בסה הטעמים לאיסור הספירה, שהרי מטרתו של שאול הייתה רק לדעת את הסכום הכולל של חיילי ישראל וגם לא כולם נמנו, אלא רק ראשי הצבא. לעומת זאת, כאשר דוד מנה את בני ישראל ומנה את כולם. עד לימיו של דוד לא היה מוגדר מיהם בדיוק החיילים שייתאו למלחמה, אלא בכל פעם שהייתה מלחמה, היו האנשים שרצו להילחם יוצאים איתו למלחמה. זהו ההסבר לפער הגדול בין מספר חיילי ישראל בכל מערכה. אולם, לאחר שדוד ראה שהעם מרד בו במרד אבשלום ובמרד שבע בן בכרי, והוא כבר לא סמך על זה שהם יבואו וישתתפו במלחמה, הוא רצה להגדיר בדיוק מיהם היוצאים למלחמה. זהו גם הפירוש שה' כעס על בנ"י – הוא כעס עליהם על שהשתתפו במרד אבשלום וזו בדיוק הסיבה שדוד ראה צורך למנות את בנ"י. מהר"י קרא: הכתוב הזכיר את אוריה בתוך גיבוריו של דוד וה' כעס על דוד שגרם להריגתו, ועתה היה כעס נוסף על דוד.

[2] מצודות. רש"י: גירה.

[3] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע, פרק א' פסוק א'.

[4] תרגום.

[5] תרגום.

[6] תרגום.

[7] מצודות. מלבי"ם: בדברי הימים כתוב לשון מספר, משום שדוד גם רצה לדעת את מספר האנשים שיש בבני ישראל ולא רק את הסכום הכולל, והוא גם פקד את אלה שלא היו בגיל של היציאה לצבא, כדי שכאשר הם ידיעו לגיל שבו הם יכולים להצטרף לצבא, הוא יידע מיהם היוצאים למלחמה. יואב התחיל למנות את האנשים שהיו פחות מגיל עשרים ומשום כך התחיל הנגף.

[8] תרגום.

[9] מצודות. רש"י: ברכתו של יואב הייתה גדולה מברכתו של משה. משה ברך את עם ישראל שה' יגדיל אותם פי אלף ויואב אמר אפילו יותר מכך, וגם ברכתו של יואב הייתה שהברכה תתקיים מיד.

[10] מצודות.

[11] מצודות. מלבי"ם: יואב אמר לדוד שאין שום צורך למנות את בני ישראל: הן מצד שהדבר עלול לגרום לעין הרע ולנגף והן מצד שהוא חושב שבני ישראל יהיו נאמנים אליו וייצאו איתו למלחמה הבאה.

[12] תרגום.

[13] מצודות.

[14] רד"ק.

[15] מצודות. רד"ק: "הגד" פירושו שהנחל הייתה מלאה על כל גדותיה. רש"י: הסיבה שהתחיל יואב דווקא בבני גד היא מכיוון שהם גיבורים ויואב אמר שהלוואי והם יילחמו בו וימנעו ממנו לספור את בני ישראל.

[16] מצודות.

[17] מצודות. רש"י: הסיבה שיואב מנה שם היא מכיוון שבעיר לא היו הרבה אנשים (שכן לא מזמן התחילה ההתיישבות שם) ולכן הוא חשב שעד שיסיים לספור את תשובי העיר, יתחרט דוד ויפסיק את המניין. תרגום: מדובר על עיר שהיתה דרומית למקום שיושב מחדש. רד"ק: כתב שאינו יודע מדוע התרגום כתב שמדובר על מקום שהיה דרומית לעיר. מהר"י קרא: כוונת התרגום לומר שיואב לא רצהל מנות את כל ישראל ולכן מנה רק את אלה שהיו בדרום.

[18] מצודות. רש"י: המקום נקרא "יען" והיה בנחלת שבט דן.

[19] מצודות.

[20] מצודות.

[21] מצודות. רד"ק: ערים אלו היו שייכים לחיוי ולכנעני.

[22] תרגום.

[23] תרגום.

[24] תרגום.

[25] מצודות והכפל מספר ומפקד העם הוא דרך הכתוב. רש"י: יואב עשה שני מניינים, ואמר שאם ייתן לדוד את המניין הקטן יותר, ודוד יכעס על כך, ייתן לדוד את המניין הגבוה יותר. מלבי"ם: יואב עשה שני מניינים – מניין אחד שבו היה הסכום הכולל של האנשים שנמנו ומניין נוסף שהיה בו את מספר הפרטים והאנשים הפרטי. בהתחלה יואב נתן לדוד את המספר הכולל ולאחר מכן נתן לו את המספר הפרטי.

[26] מצודות. בעניין הסתירה במניין עם המניין המוזכר בדה"י, אומרים המפרשים שכאן לא כלולים שבטי לוי ובנימין (משום שיואב הרגיש שהוא יכול להתחמק מלמנות אותם בתירוצים שונים). בסתירה בין אנשי יהודה כתבו שכאן נמנו כלל החיילים ובדבה"י נמנו רק שולפי החרבות. בפירוש נוסף כתב הרד"ק שאצל דוד היו מנויים כבר שלוש מאות אלף איש ולכן לא היה צריך לספור אותם. בהסבר נוסף כתב ששלושים אלף החיילים מיהודה מתו במגפה. כמו"כ לפי דברי חז"ל שיואב מנה שני מניינים – אחד מניין גדול ואחד מניין קטן – הדברים מבוארים. רש"י: נאמר "ותהי" לשון נקבה משום שהמניין גרם להחלשת בני ישראל כמו נקבה. רד"ק: הכתוב השתמש בלשון נקבה מכיוון שהכוונה היא שכך הייתה עדת ישראל. מהר"י קרא: הכוונה לאומה הישראלית שהייתה כך.

[27] מצודות. עיין אוצר מפרשי התורה על פרשת במדבר, שם הרחבנו את עניין מניין בני ישראל.

[28] מצודות. מלבי"ם: יש הבדל בין חטא לעוון. חטא הינו המעשה ועוון הינו במחשבה. דוד אמר לה' שהוא חטא בשני הדברים גם יחד.

[29] עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר בראשית בביאור המילה "עתה".

[30] תרגום + מצודות.

[31] מצודות.

[32] מצודות. רד"ק: דוד לא הצליח לישון בלילה.

[33] מצודות.

[34] מצודות. רד"ק: נקרא חוזה דוד מפני שבאמצעותו היה דוד מדבר אל ה', למרות שזוהי הנבואה היחידה ממנו שנכתבה.

[35] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע, פרק א' פסוק א'.

[36] תרגום.

[37] מצודות. רש"י: ה' אמר לדוד שיעניש אותו באחד משלשת העונשים משום שהוא אמר על שאול שיקרו לו אחת משלש פורענויות: "כי אם ה' יגפנו, או יומו יבוא ומת, או במלחמה ירד ונספה". רד"ק: ה' לא אמר "עבדי דוד" משום שדוד חטא כאן. מלבי"ם: גד אמר לדוד שבאמת מגיעים לו שלשה עונשים שונים, אלא שאם הוא יחליט לקבל את הייסורים באהבה, וזאת על ידי בחירת עונש אחד בעצמו, לא יבואו עליו כל שלש העונשים והוא יוכל להסתפק בעונש אחד.

[38] תרגום.

[39] תרגום.

[40] מצודות וכתב שבדברי הימים כתוב שלש שנים והסיבה היא ששלש שנות רעב אלו היו מחוברות אל שלשת שנות הרעב שהיה על דבר הגבעונים. מלבי"ם: שבע שנות הרעב נמשכו גם לאחר מות דוד ובימיו של דוד היו רק שלש שנות רעב.

[41] מצודות.

[42] מצודות.

[43] מצודות.

[44] מצודות. רש"י: אפילו האפשרות הכי קלה מבין שלש האפשרויות היא פורענות גדולה.

[45] מצודות.

[46] מצודות.

[47] מצודות. רש"י בשם חז"ל: דוד אמר שאם יבחר בחרב, יחשבו בנ"י שהוא סומך על גבורתו, ואם יבחר ברעב, יחשבו בנ"י שהוא סומך על עושרו, אך כולם שווים בדבר. רד"ק: בשעת הרעב יצטרכו בנ"י לרדת למצרים או ללכת לארצות אחרות. בפירוש נוסף כתב שהדבר מכה בבני ישראל כשהם בערים לעומת הרעב והחרב שניכרים גם כשהם הולכים בדרכים. כמו"כ כתב בשם מפרשים אחרים שגד החוזה רמז לדוד במה לבחור, משום שהוא אמר "ואשיבה שולחי דבר" כשהכוונה לדבר.

[48] תרגום.

[49] רד"ק + מצודות. כמו"כ פירש רד"ק בדרכים נוספות את המילים "ועד עת מועד". בשם התרגום כתב שהכוונה מעת שחיטת התמיד ועד להעלאת איבריו על גבי המזבח. בשם חז"ל כתב שהכוונה לחצות היום או משעת הארת המזרח ועד לנץ החמה.

[50] תרגום.

[51] מצודות. רד"ק: ה' הראה לדוד דמות של מלאך שחרבו הייתה שלופה על ירושלים, וה' העמיד את המלאך בסמוך לגורן ארונה היבוסי כדי שדוד יידע שהוא צריך להתפלל שם ומעצירת המגפה שם, הוא יבין ששם אמור להיבנות בית המקדש. מלבי"ם: פירוש הפסוק הוא שה' שלח את ידו וזאת על ידי מלאך. בכך מסביר המלבי"ם: את השינוי בפסוק שכתוב "וישלח ידו" והיה צריך להיות כתוב "וישלח המלאך ידו".

[52] מצודות.

[53] מצודות. רד"ק בשם חז"ל: ה' אמר למלאך להכות את הגדול שבהם, ובאותו רגע מת אבישי בן צרויה שהיה שקול כרובה של סנהדרין. מלבי"ם: דוד היה אמור להינגף, אלא שזכות המקום גרם וגם שידוע שבנ"י עתידים להקדיש לביהמ"ק מחצית השקל שעל ידיהם לא יהיה נגף עליהם. לכן המלאך נעמד ולא הכה בגורן ארונה ופנה מציון כלפי ירושלים (אך עוד לא עלה השמימה). דוד אמר למלאך שאין זה ראוי שהוא יטה את חרבו כלפי העם, שהרי הוא זה שחטא.

[54] מצודות.

[55] מצודות. רש"י: המלאך היה השר של מצודת ציון ששמה יבוס. רלב"ג: המלאך היה נביא שהיה משחית בעם במצוות ה' ולכן דוד היה יכול לראות אותו. הרלב"ג גם מזהה אותו עם פנחס בן אלעזר הכהן שהיה חי בימי דוד.

[56] תרגום.

[57] מצודות.

[58] מצודות.

[59] תרגום + מצודות.

[60] תרגום. מלבי"ם: נבואה זו אל גד הייתה ע"י המלאך משום שהמלאך כבר לא היה אמור לעשות את שליחותו וממילא הוא היה מוכן עכשיו לגרום לכך שתרד אש מהשמים על מקום המזבח ובכך תהיה הרפואה למכת הדבר.

[61] מצודות.

[62] תרגום.

[63] רלב"ג + מצודות.

[64] מצודות. רש"י: ארונה התחבא מפני המלאך.

[65] מצודות.

[66] מצודות.

[67] תרגום.

[68] מצודות.

[69] מצודות. להשלמת העניין, ראה בפירושו לפסוק טז'.

[70] מצודות.

[71] תרגום.

[72] מצודות.

[73] מצודות.

[74] מצודות. רש"י: ארונה היה השר של יבוס. רד"ק: ארונה היה עדיין מלך היבוסים שישבו בירושלים. גם בתקופתו של דוד היו עדיין יבוסים שישבו בירושלים. היבוסים נשארו בירושלים והיו מעלים מיסים לדוד עד ששלמה בנה את בית המקדש ומאז לא ישבו יותר היבוסים בירושלים. כמו"כ כתב רד"ק שהיבוסי המוזכר בפסוקים אלה אינו משבעת האומות, אלא היו צאצאים של אבימלך מלך פלשתים, והיה מותר להשאיר אותם בארץ, היות והם קיבלו על עצמם שלא לעבוד עבודה זרה. אפילו שבעת האומות היו יכולים לשבת בארץ אם הם היו מקבלים עליהם שלא לעבוד עבודה זרה.

[75] מצודות.

[76] מצודות.

[77] מצודות.

[78] מצודות.

[79] מצודות. שש מאות השקלים שמוזכרים בדה"י הם תשלום לארונה לאחר שדוד הבין ששם עתיד להיבנות ביהמ"ק, ולכן קנה גם את כל השדות מסביב. רש"י: מכל שבט גבה דוד חמישים שקלים כדי לקנות את הגורן וכך יצא שדוד שילם שש מאות שקלים.

[80] תרגום.

[81] תרגום.

[82] תרגום. מצודות: ה' התרצה ליושבי הארץ.

[83] תרגום.

סיכום התועלויות לרלב"ג:

• ללמדנו שראוי לאדם להודות למי שהיטיב עימו, כמו שדוד הודה לה' על כל הטוב שגמל לו.
• להודיע שגם כאשר ה' מביא על האדם רעה – הרעה בעצם תגרום לאדם לטובה ותמיד ה' מציל את אוהביו.
• להודיע שהתפילה מתקבלת יותר כאשר האדם מסדר את שבחיו לפני התפילה.
• להודיע שכאשר ה' מחדש דבר על דרך ההשגחה הפרטית – העניין מתחדש על ידי מלאך, כמו שדוד אמר "וירכב על כרוב".
• ללמדנו שכאשר ה' יהיה מוכרח להציל את אוהביו, הוא יחדש עניינים שיעזרו להם, וממילא תבוא רעה לרשעים שמנסים להזיק להם, אך ה' לא יחדש דבר שעניינו נזק לאויבים. הוי אומר: הנזק שייגרם לרשעים, ייגרם על ידי דבר שנועד להציל את הצדיקים, אך ה' לא יברא משהו שעניינו יהיה רק להרע לרשעים. זו פירוש דברי דוד "תשת חשך וכו'".
• ללמדנו שמי שרוצהל הכניע את אויבו, ינסה לעשות זאת ביום שאויבו נופל בכל מקרה, ואז יש יותר סיכויים להצליח לנצח אותו, כמו שאויבי דוד ניסו לנצחו ביום שכבר באו עליו פורענויות.
• ללמדנו שהשגחת ה' על האדם חזקה ככל שהאדם דבק יותר בה', כמו שה' השגיח על דוד בגלל שהיה דבק בו.
• ללמדנו את ההבדל בין שאול לדוד. למרות שדוד חטא בחטא גדול יותר, עונשו היה קטן מעונשו של שאול משום שהחטא שלו (דוד) נבע מהתגברות יצר הרע והוא מיד הודה ואילו חטאו של שאול נבע ממידות רעות שהיו טבועות בו חזק יותר ולכן הוא גם ניסה להכחיש את חטאו.
• בתורה אין דבר ללא תועלת ומי ששומר את דרכי התורה ניצל מנזק.
• מי שדבק בה' – ה' מביא עליו את הטובות בקלות. "משוה רגלי כאילות".
• להודיע שהמלכות תמיד תישאר בידי בית דוד, וגם כאשר בני ישראל לא יהיו ראויים למלכות בית דוד, היא לא תעבור למישהו אחר.
• להודיע ששאר המלכים שימלכו על ישראל שלא היו יראי אלוקים (כמו ירבעם) – לא תתמיד מלכותם. גם אם המלכים יהיו יראי ה' אך לא יהיו מבית דוד (כמו החשמונאים) – מלכותם תתקיים זמן רב יותר, אך גם היא לא תתקיים לעולם.
• גיבורי דוד היו כולם אנשי חכמה ומשום כך זכו להצלחה במעשי ידיהם ולכן הנביא שיבח את עדינו העצני ואת בניה, וגם השבח העיקרי היה שהם היו מכובדים משום שזכו לתורה.
• שלא ראוי לאדם להשקיע יותר מהשווי של החפץ אליו הוא מתאווה, כמו שלא היה ראוי שגיבוריו של דוד יסכנו עצמם כדי להביא לו את המים. זו הסיבה שדוד ניסך את המים לה' – כדי שיבינו שעל עבודת ה' כן ראוי לאדם לסכן את עצמו.
• להודיע לנו שכבר בימי דוד קיימו את ניסוך המים, אחרת דוד לא היה מנסך את המים לכבוד ה' ועושה פעולה שלא עשו כמותה במשכן.
• ללמדנו שהמלך יכול לחטוא בגלל שלעם מגיע עונש, כמו שדוד מנה את בנ"י משום שלעם הגיע עונש.
• כאשר בפני אדם עומדים מספר אפשרויות רעות – עליו לבחור את האפשרות הפחות רעה, כמו שדוד בחר את מכת הדבר מתוך שלש האפשרויות שנתן לו גד.
• להודיענו שגם מהחטאים של דוד צמחו דברים טובים ומועילים. מהחטא של מניית בני ישראל צמח גילוי מקום בית המקדש ומהחטא עם בת שבע נולד שלמה.
• דבר שיש בו קדושה – אין ראוי להשתמש בו למעשי הדיוט משום שהוא מביא לקלות ראש בדבר הקדושה. לכן הקריב דוד את הפרים והשתמש בכלי העץ לאש, וכאשר העלו את העגלה משדה פלשתים לקחו את העגלה ושרפו אותה.
• אין ראוי להעלות לה' קרבנות שניתנו באונס. לכן דוד לא רצה לקחת מארונה את הקרבנות בחינם, משום שהוא חשש שמא ארונה איננו באמת מתכוון לתת לו את הקרבנות ברצון, אלא מחמת יראה מהמלך.
• הקרבנות גורמות להשגחת ה' על ישראל ולכן נעצרה המגפה לאחר שהוקרבו הקרבנות.