במדבר פרק ב

במדבר פרק ב

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן ה' אמר למשה ואהרון,[1] לֵאמֹר כך אמר ה' אל משה ואהרון: (ב) אִישׁ עַל דִּגְלוֹ כל אדם מישראל יהיה יחד עם הדגל של השבט שלו (בשעת החנייה),[2] בְאֹתֹת לכל דגל היה צבע מיוחד שייחד אותו,[3] לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כל אדם מישראל יחנה מסביב למשכן יחד עם בית אביו.[4] סדר החנייה היה שכל משפחה חנתה יחד במקום אחד, וכן כל שבט חנה יחד במקום אחד, ולכל שבט היה דגל בצבע שונה, מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ בני ישראל יחנו מסביב לאוהל מועד, כאשר מקום חנייתם יהיה קצת מרוחק מאוהל מועד (מרחק של מיל אחד היה בין מחנה ישראל ובין המשכן, ופירוש המילה "מנגד" היינו שהמחנה היה רחוק)[5]: (ג) וְהַחֹנִים קֵדְמָה השבטים שחנו מקדימה (כפי שמיד יבואר),[6] מִזְרָחָה הצד הקדמי הוא הצד המזרחי,[7] דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם השבטים שהרכיבו את מחנה יהודה (יששכר וזבולון), כאשר כל שבט חנה לבד. שלושת השבטים שהרכיבו את דגל מחנה יהודה חנו באותו צד, אך כל שבט חנה בנפרד משני השבטים האחרים,[8] וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב הנשיא של שבט יהודה, שהוא השבט הראשון שהרכיב את מחנה יהודה כולו, היה נחשון בן עמינדב: (ד) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם[9] אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת: (ה) וְהַחֹנִים עָלָיו השבטים שחנו בצד המזרחי סמוך לשבט יהודה הם:[10] מַטֵּה יִשָּׂשכָר וְנָשִׂיא לִבְנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר: (ו) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו[11] אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת: (ז) מַטֵּה זְבוּלֻן[12] וְנָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן: (ח) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת: (ט) כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה סך כל המנויים למחנה יהודה, הסכום הכולל של שלשת השבטים שנכללו במחנה יהודה שהם: יהודה, יששכר וזבולון, מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם (הסכום הכולל את כל האנשים שנמנו למחנה יהודה היה:) מאה ושמונים ושש אלף וארבע מאות (186,400),[13] רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ מחנה יהודה היה נוסע ראשון בשעה שבני ישראל היו יוצאים למסע. כאשר הענן היה מסתלק, היו הכהנים תוקעים בחצוצרות, ומחנה יהודה (הכולל את שלשת השבטים: יהודה, יששכר וזבולון) היה נוסע ראשון. תיאור מפורט יותר של סדר הנסיעה, נראה בעז"ה בפרק י'[14]: (י) דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם בדרום, חנה מחנה שבט ראובן (שהורכב גם הוא משני שבטים נוספים לשבט ראובן: שמעון וגד). כל שבט חנה בנפרד משני השבטים האחרים שחנו עימו באותו הצד, וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר: (יא) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: (יב) וְהַחוֹנִם עָלָיו השבטים שחנו בצד הדרומי בסמוך לשבט ראובן הם:[15] מַטֵּה שִׁמְעוֹן וְנָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִי שַׁדָּי: (יג) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת: (יד) וּמַטֵּה גָּד וְנָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן רְעוּאֵל[16]: (טו) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: (טז) כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה רְאוּבֵן סך כל המנויים למחנה ראובן שכולל את שבטי ראובן, שמעון וגד, מְאַת אֶלֶף וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לְצִבְאֹתָם (הסכום הכולל את כל האנשים שנמנו למחנה ראובן היה:) מאה חמישים ואחד אלף וארבע מאות וחמישים (151,450), וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ מחנה ראובן היה המחנה השני שהיה נוסע בשעת מסע. לאחר שמחנה יהודה התחיל לנסוע כולו, התחיל מחנה ראובן לנסוע: (יז) וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת המשכן נסע בתוך המחנות. בני גרשון ומררי שנשאו את גוף המשכן (היריעות והעמודים וכו') נסעו אחרי כל מחנה יהודה, והם בנו את המשכן. בני קהת (שנשאו את כלי המשכן: הארון, המנורה וכו') נסעו אחרי כל מחנה ראובן, ועד שבני קהת הגיעו עם הכלים למקום בו היה צריך להקים את המשכן, בני גרשון ומררי כבר הספיקו להקים את המשכן,[17] כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ כמו שבני ישראל חנו, כך הם היו נוסעים. כמו ששבט יהודה חנה יחד עם שבטי יששכר וזבולון, כך הם נסעו ביחד מקדימה, כמו ששבטי ראובן שמעון וגד חנו ביחד לימינו של מחנה יהודה, כך הם הלכו לימין מחנה יהודה בשעת המסע. מחנה הלויים נקרא המשכן, כיוון שהלויים חנו מסביב למשכן,[18] אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם כל אדם מהמחנות עמד במקומו המיוחד, לפי דגלי השבטים[19]: (יח) דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה במערב, חנה מחנה שבט אפרים (שהורכב גם הוא משני שבטים נוספים לשבט אפרים: מנשה ובנימין). כל שבט חנה בנפרד משני השבטים האחרים שחנו עימו באותו הצד,[20] וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד: (יט) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: (כ) וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה[21] וְנָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר: (כא) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם: (כב) וּמַטֵּה בִּנְיָמִן וְנָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי: (כג) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת: (כד) כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה אֶפְרַיִם סך כל המנויים למחנה אפרים שכולל כאמור את שבטי אפרים, מנשה ובנימין, מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנַת אֲלָפִים וּמֵאָה לְצִבְאֹתָם (הסכום הכולל את כל האנשים שנמנו למחנה אפרים היה:) מאה ושמונה אלף ומאה (108,100), וּשְׁלִשִׁים יִסָּעוּ מחנה אפרים היה המחנה השלישי שנסע בשעת המסעות. לאחר שמחנה יהודה כולו התחיל לנסוע ומחנה ראובן התחיל גם הוא לנסוע, נסע מחנה אפרים: (כה) דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם בצפון, חנה מחנה שבט דן (שהורכב גם הוא משני שבטים נוספים לשבט דן: אשר ונפתלי). כל שבט חנה בנפרד משני השבטים האחרים שחנו עימו באותו הצד, וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי: (כו) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת: (כז) וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה אָשֵׁר וְנָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן: (כח) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: (כט) וּמַטֵּה נַפְתָּלִי וְנָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן: (ל) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת: (לא) כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן סך כל המנויים למחנה דן, הסכום הכולל את השבטים דן, אשר ונפתלי, מְאַת אֶלֶף וְשִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת (הסכום הכולל את כל האנשים שנמנו למחנה אפרים היה:) מאה חמישים ושבע אלף ושש מאות (157,600),[22] לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם מחנה דן היה המחנה האחרון שנסע. מחנה דן התחיל לנסוע רק לאחר ששלשת המחנות הראשונים נסעו: (לב) אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם זהו מניין בני ישראל שנמנו לפי משפחותיהם,[23] כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם המניין של כל המחנות, כאשר כל מחנה חנה בנפרד, שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים סך הכל נמנו שש מאות ושלושה אלף, וחמש מאות חמישים מנויים (603,550)[24]: (לג) וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה הלויים לא נמנו יחד עם כל בני ישראל, כמו שה' ציווה את משה שלא למנות את הלויים[25]: (לד) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לאורך כל השנים שהיו ישראל במדבר, בני ישראל חנו כמו שה' ציווה את משה,[26] כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם (כמו שה' ציווה) כך חנו בני ישראל, כל שבט חנה במקום דגלו כפי הסדר שציווה ה', וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו וכך בשעת המסעות, כל משפחה נסעה יחד עם בית האב שלה:

[1] א"ע: הסיבה שגם אהרון שותף כאן בדיבור ה' היא בגלל שבניו מעמיסים את משא בני קהת על כתפיהם. בעל אזנים לתורה: הסיבה שגם אהרון שותף בידבור זה הוא מפני שגם לו יש חלק בסידור המחנות, שהרי הוא חונה במזרח יחד עם משה. רש"ר: ציווי שגם אהרון כלול בו הוא ציווי בעל משמעות חינוכית, לעומת ציווי שצווה בו רק משה, יש בו בעיקר משמעות מעשית. בסדר החניה יש משמעות חינוכית בכך שכל עם ישראל, גם הנשיאים וגם הקטנים, חונים מסביב למשכן. כמו"כ ישנה אמירה חינוכית נוספת בכך שהמשכן הוא מצד רחוק נעלה ואינו בר השגה "מנגד" ומצד שני המשכן כ"כ קרוב לכל אחד מישראל: "מסביב".

[2] עפ"י אונקלוס. אלשיך: כוונת התורה כאן היא למנוע קנאה בין השבטים שלא היו ראשי מחנה. לכן אמרה התורה שלכל אחד יש את הדגל שלו ואינו נחשב טפל לשבט שהיה ראש המחנה.

[3] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב רש"י שהכוונה היא שבנ"י יחנו באות שמסר להם יעקב אביהם, יעקב ציווה את בניו לשאת אותו לאחר מיתתו, באותה פריסה שעתידה להיות מחנה ישראל. א"ע: לכל דגל הייתה צורה אחרת. חזקוני: על הדגלים היו כתובים האותיות של שמות האבות. רבינו בחיי: באותות היינו מלשון "תאוה", כלומר, בני ישראל התאוו לדגלים בשעה שראו את מחנה המלאכים בשעת מתן תורה עם הדגלים.

[4] אונקלוס. אלשיך: כוונת התורה כאן היא לשלול את המחשבה שהשבטים שחנו בכיוונים האחרים שאינם מזרח יקנאו במחנה יהודה, ועל כך באה התורה לומר "לבית אבתם" הוי אומר שסדר החנייה נקבע כבר בימי יעקב.

[5] רש"י.

[6] רש"י. אוה"ח: הסיבה ש"והחנים" כתוב עם ו' החיבור בראשיתו היא משום שלפני כן צוו בני ישראל על עצם החנייה מסביב למשכן, ועתה הם צוו על סדר החניה מסביב למשכן. אלשיך: ו' החיבור נועד למנוע משבט יהודה מלהתגאות על כך שהוא זכה לחנות במזרח, ולכן השתמשה התורה בו' החיבור כדי לומר כאילו ששבט יהודה נוסף על האחרים ואינו חשוב יותר מהם.

[7] רש"י. א"ע: מזרחה אינו תמורה של מזרחה, אלא יש כאן הסבר. בצד המזרח (כמו לכל צד) ישנם מספר כיווני משנה: נוטה יותר לצד הצפוני, נוטה יותר לצד הדרומי ובמרכז. כאן הכוונה היא לתחילת הצד המזרחי, כלומר לאמצע הצד המזרחי. בספר טעמא דקרא כתב שהתורה הדגישה כאן "קדמה מזרחה" כדי לומר שמחנה יהודה חנו בצד מזרח רק כאשר בני ישראל הלכו בכיוון מזרח, אך כאשר בני ישראל הלכו בכיוון דרום, מחנה יהודה היה צריך להפוך את כיוונו כדי ללכת בראש בני ישראל ואז הלך בצד צפון.

[8] רש"י בשמות ו' כו' פירש שצבאותם היינו כל שבט לבד.

[9] אברבנאל: הסיבה שצבאו בלשון יחיד ופקודיהם בלשון רבים היא מפני שצבאו היינו הצבא המאוחד, ופקודיהם הכוונה היא לכל אחד מהאנשים שנמנו בצבא.

[10] אונקלוס. א"ע: על = עם, כלומר שהיו השבטים האחרים חונים עם דגל יהודה. רס"ג: הכוונה היא החונים בצדו.

[11] העמק דבר: בכל שבט שנאמר בו ופקודיו (יששכר, זבולון וראובן) משמע ששבט זה היה יכול ליטול על עצמו מספר תפקידים שונים במלחמה, לעומת מה שכתוב אצל רוב השבטים "ופקודיהם" הכוונה היא שהיה להם תפקיד מוגדר במלחמה. רש"ר: השינוי בין יחיד לרבים בא לאזן בין חובות הפרט לזכויותיו. מצד אחד היחיד נמנה לצבא ויש לו חובות הקשורות לכלל, ומצד שני מזכירים לנשיא הממונה שחייליו נמנו עוד לפני שהוא מונה לפקד עליהם והדבר מראה שיש להם גם זכויות פרטיות, האנשים ברשות עצמם, והנשיא יכול לדרוש מהם דברים רק כשהם ממלאים את ייעוד הכלל. אלשיך: אצל יששכר וזבולון נאמר "ופקודיו" כדי לומר שהם שניהם ביחד כידוע שיששכר למד תורה וזבולון פרנס אותו. מלבי"ם: "ופקודיו" נאמר כדי לומר לנו שבשבטים אלה (יששכר, זבולון וראובן) מנו הנשיאים בעצמם את השבט בניגוד לשאר השבטים שם השבט מנה את עצמו. אזנים לתורה: בכל שבט שנאמר בו "ופקודיו" הכוונה היא שהיה לשבט זה יצירה לצורך מסוים: ראובן נוצר כדי להאהיב את לאה על יעקב, ביששכר דרשו חז"ל על הפסוק "וישכב עמה בלילה ההוא" שה' סייע באותו לילה שיוולד יששכר, והסיבה היא שיששכר הוא הלומד תורה. וזבולון הוא המחזיק את לימוד התורה.

[12] אזנים לתורה: בכל מקום שכתוב השבט השלישי שחנה בכיוון מסויים, כתוב "ומטה" ורק אצל זבולון כתוב מטה. הסיבה לכך היא ששבט זבולון היה מחזיק את לימוד התורה של שבט יששכר וכשכר על כך יצאו לו בנים תלמידי חכמים. הלכך, היה ראוי להקדים את שבט זבולון לשבט יששכר, שהרי שבט זבולון זכה גם בתורה וגם בהחזקת לומדי תורה. אלא שהתורה לא רצתה להקדים את זבולון משום שהוא היה קטן יותר משבט יששכר, ומשום כך לא כתבה התורה "ומטה" כדי שלא נחשוב שזבולון טפל ליששכר וכל הסיבה שלא הוקדם ליששכר היא רק משום שיששכר היה גדול יותר.

[13] משך חכמה: הסיבה שהתורה הוסיפה "אלף" במקום לכתוב "ושמונים ושש אלף" היא כדי לרמז שיש בכלל מחנה יהודה שלושים ואחד פעמים את המזפר ששת אלפים, וזהו מניין "אל" בגימטריא.

[14] רש"י, וכפי השיטה בחז"ל שבני ישראל הלכו במדבר כמו תיבה, כולמר, שדרך נסיעתם הייתה כמו שהם חנו: ארבעה דגלים הקיפו את המשכן. לפי"ז, השבטים האחרונים היו דווקא אותם שהיו בדגל בני אפרים, ותריך לומר שפירוש היותם של מחנה דן מאספים, היינו שכל מי שאיבד דבר, היה מביאו למחנה דן (שפ"ח). ישנה דעה נוספת בחז"ל שבני ישראל הלכו במדבר כקורה, כלומר, שהשבטים הלכו אחד אחרי השני. לפי"ז ניתן לומר שכוונת התורה באומרה בפס' יז' "כאשר יחנו כן יסעו" הינו כמו דברי הספורנו שם שהכוונה היא שכמו שבשעת החנייה המשכן היה באמצע המחנה, כך בשעת הנסיעה היה המשכן נוסע אחרי שני דגלים. עיין באוצר המפרשים שם נרחיב לעסוק בעניין.

[15] העמק דבר: הסיבה שכתוב כאן והחנם בכתיב חסר הוא משום שבני שבט שמעון חנו בריחוק מבני שבט ראובן מפני שהיו בשבט ראובן אנשי רשע.

[16] רמב"ן: דרך הלשון לשנות שמות אנשים כאשר המשמעות של השם אינה משתנה. לדוגמא: זרח וצוחר שהם בעלי משמעות דומה, ולכן התורה החליפה ביניהם. גם כאן היה נקרא אביו של אליסף בשני שמות: דעואל על שם שידע את האל, ורעואל על שם ששם רעיון ליבו לאל, ומכיוון שמשמעותם דומה, הזכירה אותו התורה בשני השמות.

[17] רש"י + א"ע.

[18] רש"י. ספורנו: הכוונה במילים "כאשר יחנו" היא שכמו שבשעת החנייה המשכן היה באמצע המחנה, כך בשעת הנסיעה היה המשכן נוסע אחרי שני דגלים. א"ע: לא ניתן לומר שפסוק זה מדבר גם על מחנה הלויים, שהרי גרשון שחנה במערב המשכן ומררי שחנו בצפון, היו נוסעים יחד למרות שבשעת החניה היו רחוקים זה מזה, ולכן יש לומר שפסוק זה מוסב על שאר מחנה ישראל.

[19] רש"י. העמק דבר: על ידו היינו בסמוך. כוונת התורה היא לומר שהלויים שהיו הולכים בלא לשאת דברים היו הולכים בסמוך לאותם הלויים שנשאו את המשכן. "לדגליהם" מסביר את הטעם לכך שגם הלויים שלא נשאו את המשכן היו הולכים יחד עם שאר בית האב: התורה ציוותה על כל שבט ללכת ביחד, ועל כל בית אב ללכת ביחד.

[20] אלשיך: הסיבה שאצל שבט אפרים הדברים כתובים באופן שונה, קודם כל כתוב "לצבאתם" ורק אח"כ כתוב את הכיוון שבו הם נמצאים "ימה" בניגוד לשאר השבטים שם כתוב קודם הכיוון שבו הם נמצאים ורק אח"כ כתוב "לצבאתם" משום שהכוונה בצבאות הוא למלאכי השרת. בצד מערב שהוא צד השכינה הקדימה התורה את כבודם של מלאכי השרת ורק לאחר מכן כתבה את הצד שבו הם נמצאים.

[21] משך חכמה: אצל שאר השבטים נאמר "והחנים עליו" ורק אצל שבט מנשה נאמר "ועליו" משום שבמניין זה היו בני שבט אפרים רבים יותר על בני שבט מנשה ואילו במניין שבפרשת פנחס התרבו בני שבט מנשה ובני שבט אפרים התמעטו. לכן כתבה התורה "ועליו" כדי לרמוז שבמניין השני דבר שבט מנשה על שבט אפרים. העמק דבר: הסיבה היא כדי לומר שהיו דברים שבהם שבט מנשה היה גדול יותר משבט אפרים. שבט אפרים היה גדול יותר משבט מנשה בהנהגה הניסית, אך בהנהגה הטבעית היה שבט מנשה גדול יותר, ומשום כך במניין השני שבפרשת פנחס, בסמוך לכניסת בני ישראל לארץ, נמנה שבט מנשה לפני אפרים, משום שאז הנהגת ה' עם בני ישראל היתה קרובה יותר להנהגה טבעית. בספר טעמא דקרא כתב שהסיבה היא שמנשה היה באמת הבכור, והדבר נאמר לכבודו.

[22] העמק דבר: הסיבה שכאן אין מוזכר לצבאותם, בניגוד לשלשת הדגלים הראשונים שאחרי מניינם מוזכרת המילה לצבאותם היא משום שמילת לצבאותם באה לומר שהיה להם תפקיד צבאי מיוחד. לשבט דן היה בנוסף לתפקיד הצבאי גם תפקיד אזרחי: הוא היה המאסף לכל המחנות.

[23] א"ע: מתאריך א' אייר בו התקיים המניין, ועד לתאריך כ' אייר שאז נסעו בני ישראל מהר סיני, לא מת אדם אחד.

[24] רמב"ן בפסוק ד' כתב שהטעם שהתורה חזרה על המניין הוא כדי לומר שבמשך עשרים הימים משעת הציווי ועד לסיום המניין לא מת אף אדם מישראל.

[25] א"ע: הסיבה שהתורה חזרה על כך שהלויים לא נפקדו יחד עם כל ישראל היא כדי שלא נחשוב שבשעת הנסיעה, הלויים נחשבו כמו חלק משאר על ישראל. ספורנו: הסיבה שהתורה חזרה על כך היא כדי לומר שמספר הלויים בכלל לא כלול עם שאר בני ישראל. אוה"ח: סיבת החזרה היא להדגיש שלמרות שבני ישראל רצו להידמות למלאכים בדר חנייתם, וממילא ברור הדבר שגם שבט לוי רצו להיכלל במניין, בכל זאת שמעו בני לוי לקול ציווי ה' ולא נכללו יחד עם שאר בני ישראל במניין. העמק דבר: כוונת התורה לומר שהלויים לא נמנו לסדר המחנות עדיין, עוד לא נקבע מקומם בסדר החנייה של בני ישראל.

[26] א"ע. אזנים לתורה: הכוונה היא שבנ"י לא התקוטטו ביניהם מי יחנה במזרח ומי במערב, אלא הכל הלכו על פי ציווי ה'.