במדבר פרק ו

במדבר פרק ו

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם (ה' אמר למשה) תדבר אל בני ישראל ותאמר להם,[1] אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר (תאמר לבני ישראל) במקרה ויהיה איש או שתהיה אישה שיפריש עצמו על ידי שיקבל עליו בנדר שהוא יהיה נזיר (נזירות היינו לשון של הפרשה),[2] לְהַזִּיר לַיקֹוָק (האדם יקבל על עצמו) להפריש עצמו לשם ה' (על ידי שיפרוש מיין ומדברים נוספים כפי שנראה בהמשך)[3]: (ג) לנזיר ישנם שלשה איסורים מרכזיים שחלים עליו. פסוקים ג' – ד' עוסקים באיסור הראשון החל על הנזיר שהוא איסור אכילת או שתיית כל דבר הקשור לענבים, מִיַּיִן מיין חדש,[4] וְשֵׁכָר ומיין ישן,[5] יַזִּיר (מיין חדש ומיין ישן) יפריש עצמו (אדם המקבל על עצמו נזירות),[6] חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וכן אסור לנזיר לשתות יין חדש או יין ישן שהחמיצו,[7] וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וכן אסור לנזיר לשתות מים שהשרו בהם ענבים,[8] וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל וכן אסור לנזיר לאכול ענבים לחים או ענבים יבשים (צימוקים)[9]: (ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ במשך כל ימי הנזירות החלים על הנזיר,[10] מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן (במשך כל ימי הנזירות) אסור לנזיר לאכול כל דבר שעשוי מגפן היין, מענבים, מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל אסור לנזיר לאכול כל דבר הקשור לענבים: מגרעיני הענבים ועד לקליפות הענבים[11]: (ה) פסוק ה' מדבר על האיסור השני החל על הנזיר: האיסור לספר את שערו, כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ במשך כל הימים שהאדם נדר שיהיה נזיר,[12] תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ (במשך כל ימי הנזירות) מספריים לא יעברו על ראשו של הנזיר, אסור לנזיר להסתפר,[13] עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַיקֹוָק קָדֹשׁ יִהְיֶה שערו של הנזיר יהיה קדוש (בכך שלא יספר את השיער) עד שיסתיימו הימים שהנזיר נדר על עצמו נזירות,[14] גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ הנזיר יגדל את גידולי שערו, הנזיר יגדל את שערו בלא שֶׁיְּסַפֵּר אותו לאורך כל הימים שהוא נזיר. חז"ל למדו מכאן שהתקופה המינימאלית לקבל נזירות היא שלשים יום: אדם יכול לקבל על עצמו תקופת נזירות גדולה יותר משלשים יום אך אינו יכול לקבל על עצמו תקופת נזירות פחותה משלשים יום. הדבר נלמד מכך שהתורה אמרה שעל הנזיר לגדל את "פרע שער ראשו" וחז"ל למדו שכדי שהשער יגדל עד שיהיה "פרע", חייבים לעבור לפחות שלשים יום ללא תספורת[15]: (ו) פסוק ו' עוסק באיסור השלישי החל על הנזיר: איסור טומאה למת, כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיקֹוָק במשך כל הימים שעל האדם יחולו דיני נזירות, עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא (במשך כל הימים שעל האדם יחולו דיני נזירות) על גופו של אדם מת לא יבא הנזיר, אסור לנזיר לבא במגע עם גופו של מת במהלך ימי נזירותו[16]: (ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם אסור לנזיר להיטמא אפילו לבני האדם הקרובים לו ביותר: לאביו, לאימו, לאחיו ולאחותו. גם אם אחד מקרובי הנזיר המוזכרים מתו, אסור לנזיר להיטמא כדי לטפל בצרכי קבורתם,[17] כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ (הסיבה שאסור לנזיר להיטמא לקרוביו היא) כיוון שעטרה של ה' מונחת על ראשו, כיוון שעל ידי שהוא נזיר הוא קדוש לה' והדבר נחשב כאילו שהוא לובש את העטרה של ה', ואין זה ראוי שאדם הלובש את העטרה של ה' ייטמא[18]: (ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיקֹוָק במשך כל ימי נזירותו, הנזיר קדוש לה' בקדושת הגוף והדבר מתבטא בכך שאסור לו להיטמא למתים, ועל ידי כך ישמור על גופו טהור[19]: (ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם במקרה שימות אדם באופן פתאומי באוהל בו הנזיר נמצא,[20] וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ (על ידי שמת המת באופן פתאומי) המת יטמא את הנזיר, שהרי הטומאה באה בפתאומיות והנזיר לא היה יכול למנוע את עצמו מהטומאה,[21] וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ ביום בו נטהר הנזיר מטומאת המת, עליו לגלח את ראשו (כפי שנלמד בפרשת חוקת, כדי להיטהר ממת, יש צורך בתהליך טהרה של שבעה ימים, כאשר בימים השלישי והשביעי מזים על הטמא מאפר פרה אדומה),[22] בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ ביום השביעי והאחרון של הטהרה מטומאת המת, יגלח הנזיר את כל שערו[23]: (י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי ביום השמיני לתהליך הטהרה שלו, כלומר: ביום למחרת שבעת הימים הראשונים של הטהרה שבמהלכם (ביום השלישי והשביעי) הזו באפר פרה אדומה על הנזיר שנטמא בטומאת מת,[24] יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה (ביום השמיני) הנזיר צריך להביא שני תורים (התור הוא סוג של ציפור) או שני יונים קטנים,[25] אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד הנזיר צריך להביא את שני התורים או שני בני היונה אל הכהן שנמצא בשער המשכן[26]: (יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה הכהן יקריב את אחד מהעופות (אחד מהתורים או אחד מבני היונה שהביא הנזיר שנטמא) לשם קרבן חטאת ואת העוף השני יקריב הכהן לשם קרבן עולה,[27] וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ על ידי שהכהן יקריב את הקרבנות שהביא הנזיר, הכהן יכפר לנזיר על כך שלא נזהר. הנזיר צריך כפרה על כך שלא נזהר ולא נשמר מהטומאה, ואי הזהירות תתכפר לו לאחר שהכהן יקריב את הקרבנות שהביא,[28] וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא הנזיר צריך לחזור לנזירותו ולהתחיל לספור את ימי נזירותו מחדש[29]: (יב) וְהִזִּיר לַיקֹוָק אֶת יְמֵי נִזְרוֹ הנזיר צריך להתחיל לספור מחדש את ימי נזירותו מההתחלה. לדוגמא: אם הנזיר קיבל על עצמו שלשים ימי נזירות, והוא נטמא ביום העשירי, לאחר שנטהר, הוא חייב להתחיל למנות מההתחלה שלשים ימי נזירות,[30] וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם במקרה והנזיר נטמא במשך ימי נזירותו, עליו להביא כבש לשם קרבן אשם. קרבן זה נקרא "אשם נזיר",[31] וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ ימי הנזירות הראשונים שקדמו לטומאה ייפלו ואינם נחשבים למניין ימי נזירותו של הנזיר (במקרה אותו הבאנו הכוונה היא לעשרת הימים שקדמו לטומאה), היות והנזיר נטמא באמצע ימי נזירותו והוא התחייב לכך שימי נזירותו יהיו רצופים[32]: (יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אלה הם חוקי התורה שחלים על הנזיר,[33] בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד ביום שבו נשלמו ימי נזירותו של הנזיר, עליו להביא את עצמו, כלומר, לבוא בעצמו, אל פתח אוהל מועד[34]: (יד) וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק לאחר שתמו כל ימי נזירותו, צריך הנזיר להקריב את קרבנו לה', ועכשיו מפרטת התורה מאלה דברים מורכב קרבן הנזיר:[35] 1) כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה (על הנזיר להביא) כבש בן שנה ללא מום שיוקרב לשם קרבן עולה,[36] 2) וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת (וכן על הנזיר להביא) כבשה (נקבה) בת שנה ללא מום, לשם קרבן חטאת,[37] 3) וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים (וכן על הנזיר להביא) איל אחד ללא מום לשם קרבן שלמים, (כדי לשמוח על כך שזכה להשלים את נדרו)[38]: (טו) 4) וְסַל מַצּוֹת וכן יביא הנזיר בתום ימי נזירותו סל מצות, כאשר בסל המצות היו שני סוגי לחמים, ומכל סוג היו עשרה לחמים,[39] סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן סוג ראשון של לחמים שמביא הנזיר בתוך סל המצות הוא "סולת חלות בלולות בשמן". הכהן לוקח את הסולת, בולל (=מערבב) את הסולת יחד עם השמן, מוסיף מים פושרים, וכך מכין בצק עבה. הכהן חייב ללוש כל הזמן את הבצק על מנת שהבצק לא יחמיץ, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סוג שני של לחמים שהנזיר מביא בתוך סל המצות הוא "רקיקי מצות משוחים בשמן". באופן הכנה זה, הכהן אינו בולל את הסולת יחד עם השמן, אלא שומר את השמן בצד, מערבב את הסולת יחד עם מים פושרים, ומכין את הבצק בצורה דקה (כמו מצה), ולאחר שהמצה מוכנה, הוא מורח (=משיחה) את השמן על גבי המצה, וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם וכן צריך הנזיר להביא את המנחות והנסכים לקרבן העולה והשלמים. כפי שנראה בעז"ה בפרשת שלח (ושם נרחיב), כאשר אדם מביא קרבן עולה או קרבן שלמים, עליו להביא יחד עם הקרבן כמות מסוימת של סולת, שמן ויין. כאן התורה אומרת שהנזיר מביא יחד עם קרבנו גם את המנחות והנסכים כמו בשאר קרבנות העולה והשלמים[40]: (טז) וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק הכהן יקריב את קרבנות הנזיר לפני ה', הנזיר יכניס את הקרבנות פנימה יותר במקדש למקום מקודש יותר מפתח המקדש,[41] וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ הכהן יקריב את קרבן החטאת ואת קרבן העולה שהביא הנזיר[42]: (יז) וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַיקֹוָק הכהן ישחט את האיל לשם קרבן שלמים לשם ה',[43] עַל סַל הַמַּצּוֹת כאשר הכהן ישחט את האיל, עליו לשחוט את הקרבן על מנת לקדש את עשרים הלחמים שהיו בסל המצות,[44] וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ הכהן יקריב גם את המנחות והנסכים של קרבן השלמים, של האיל[45]: (יח) וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ לאחר הקרבת קרבן השלמים בפתח אוהל מועד, יגלח הנזיר את שיער ראשו כשהוא עומד בפתח אוהל מועד,[46] וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ (לאחר הגילוח) הנזיר ייקח את שערות ראשו שגילח, וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים הנזיר ייתן את שערות ראשו מתחת לדוד בו בישל את בשר זבח השלמים, וכך ישרוף אותם[47]: (יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל הכהן ייקח מהאיל שהקריב הנזיר לשם קרבן שלמים, את הזרוע, לאחר שהקרבן התבשל,[48] וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וכן ייקח הכהן סוג אחד מכל אחד מהלחמים שהיו בסל: חלת מצה ורקיק מצה,[49] וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר הכהן יניח את הזרוע, החלה והרקיק מעל לידי הנזיר,[50] אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ (הכהן יניח את הזרוע, החלה והרקיק על ידי הנזיר) לאחר שהנזיר יגלח את שערותיו[51]: (כ) וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק הכהן יניף את הזרוע, החלה והרקיק, כמו שמניפים תנופה לפני ה': הכהן מניח את ידיו מתחת לכפי הנזיר, והם מניפים יחד את הזרוע, החלה והרקיק, ומנענעים אותם לכל כיוון – למעלה ולמטה, לפנים ולאחור, לימין ולשמאל, קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן הזרוע, החלה והרקיק מוקדשים לכהן, הכהן מקבל את שלשת הדברים האלה בתור מתנת כהונה,[52] עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה הכהן מקבל את הזרוע, החלה והרקיק מאיל הנזיר, בנוסף לחזה ושוק שהוא מקבל מכל קרבן שלמים. בסופו של דבר הכהן מקבל מהקרבן של הנזיר חמישה דברים: זרוע, חלה ורקיק (המיוחדים רק לקרבן נזיר) וכן את החזה והשוק שמקבל מכל קרבן שלמים,[53] וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן לאחר השלמת קרבנות הנזיר, מותר לנזיר לחזור ולשתות יין (וכן להיטמא למתים)[54]: (כא) זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר זוהי תורתו של הנזיר שנדר על עצמו נזירות, אלה הם הדינים החלים על אדם שקיבל על עצמו נזירות (האיסור לשתות יין, להיטמא למתים ולהסתפר),[55] קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק עַל נִזְרוֹ וכן אלה הם הקרבנות שעל הנזיר להביא בתום ימי נזירותו (קרבן עולה, חטאת, שלמים ורקיקי המצות),[56] מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ הנזיר חייב להביא קרבנות אלה, מעבר לקרבנות נוספים שקיבל על עצמו. למשל: אם אמר "הריני נזיר על מנת שאביא אלף עולות", על הנזיר להביא את כל אלף העולות,[57] כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ הנזיר חייב לידור כפי ההלכה ואסור לו לשנות מהדינים בהם חייבה התורה את הנזיר. לדוגמא: אם הנזיר קיבל על עצמו להיות נזיר חמש נזירויות כדי להביא רק שלשה קרבנות על כל חמש הנזירויות, אין הנזירות תופסת[58]: (כב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כג) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו (ה' אמר אל משה) תדבר אל אהרון ואל בניו הכהנים,[59] לֵאמֹר כך תאמר לאהרון ולבניו בשעה שתדבר אליהם:[60] כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (תאמר לאהרון ולבניו) כך (במילים המובאות בפסוקים הבאים) אתם (הכהנים) תברכו את בני ישראל,[61] אָמוֹר לָהֶם כאשר תברכו את בני ישראל, תאמרו את הברכה בכוונה ובנחת ואל תיחפזו באמירת הברכה ועל כל אחד מכם מוטל לומר לבני ישראל את הברכות באופן שישמעו את הברכה[62]: (כד) יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק ה' יברך אותך בנכסים,[63] וְיִשְׁמְרֶךָ לאחר שה' יתן לך את הנכסים, הוא ישמור את הברכה שנתן לך ולא ייתן לשודדים ליטול את ממונך[64]: (כה) יָאֵר יְקֹוָק פָּנָיו אֵלֶיךָ ה' יאיר לך פנים ותזכה למאור השכינה,[65] וִיחֻנֶּךָּ ה' ייתן לך חן[66]: (כו) יִשָּׂא יְקֹוָק פָּנָיו אֵלֶיךָ ה' יכבוש את כעסו עליך. גם כאשר תחטא, ה' יכבוש את כעסו מפניך,[67] וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם ה' ייתן לך שלום ולא יבואו עליך דברים רעים כמו חיות רעות או לסטים[68]: (כז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הכהנים יברכו את בני ישראל בשם ה' המפורש,[69] וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם אני (ה') אברך את ישראל בברכות שבירכו אותם הכהנים[70]:

[1] אוה"ח: הכפילות של "דבר" "ואמרת" הוא כדי לומר שיש שני סוגי נזירות, אחת מעולה יותר מחברתה. כאשר אדם מפריש את עצמו לשם ה' זוהי הנזירות המעולה וכנגדה נאמר "ואמרת" והשניה היא נזירות שהיא פורשת מענייני העולם.

[2] אונקלוס, רש"י, וא"ע. א"ע כתב פירוש נוסף למילה "יפליא" והוא שההפרשה היא פלא, שהרי רוב העולם הולכים אחר תאוותם ואילו הנזיר פורש מתאוות העולם הזה. ספורנו: מפרש את לשון נזיר כרש"י ואונקלוס שהכוונה היא ללשון הפרשה, אלא שכתב שהפרישה היא מתענוגות העולם הזה. העמק דבר: הכוונה בהפלאה היינו מעשה לשם מצוה, אלא שמעשה זה בתנאים רגילים לא היה רצון לה' ורק עתה שיש התפתחויות מסוימות, מעשה זה רצוי לה'. כמו"כ את הכפילות של "לנדר" ו"להזיר" פירש שלנדור היינו כאשר הוא מקבל על עצמו נזירות סתם בלי לפרש לכמה זמן הוא מקבל על עצמו את הנזירות (ולפי חז"ל במקרה זה הוא יתחייב בנזירות במשך שלשים יום) ו"להזיר" היינו שממש מפרש לכמה ימים מקבל על עצמו את עניין הנזירות. כלי יקר כתב שלש פירושים למילה "יפליא", שהמכנה המשותף בין כולם הוא גם כן לשון הפרשה: א. על ידי שתיית יין אדם אינו יכול להפריש ולהבדיל בין מעשה אסור למעשה מותר. ב. הפרשה מתענוגי העולם הזה, והתורה עודדה את האדם לפרוש מהיין למשך שלשים יום כדי שלאחר מכן ימשיך להינזר מהיין. ג. האדם מופרש ובונה במה לעצמו בכך שנדר וזהו למ"ד שהנזיר חוטא. חזקוני: שלשת הלשונות "נדר", "נזיר" ו"להזיר" הם כנגד שלשת האיסורים שהנזיר קיבל על עצמו: איסור שתיית יין, איסור תספורת ואיסור טומאה למת.

[3] רש"י וספורנו. לפירושם, נזר היינו מלשון פרישה. א"ע בפסוק ז' פירש נזר מלשון כתר, כיוון שהאדם שקיבל על עצמו נזירות ועתה הוא המושל ביצרו ובתאוותיו, הרי שהוא כמו מלך השולט על נתיניו.

[4] אונקלוס. אלשיך: הסביר את ההדרגתיות הכתובה בפסוקים .קודם התורה אסרה את עיקר האיסור שהוא יין ושכר. לאחר מכן גם הדברים הקרובים אל היין והשכר, כחומץ יין נאסרו. החומץ מציין את היין שהורע כוחו, והדבר בא ללמד על כל אדם שיתרחק מדבר שלילי גם אם נראה לנו שכבר הוסר כוחו. לאחר מכן גם דבר שדומה ככיעור, משרת ענבים, אסור לאכול לאחר מכן התורה אסרה גם את מה שעתיד להיות יין, את הענבים. הנמשל הוא שיש להתרחק מדבר גם אם הוא אינו מכוער עכשיו אלא שבעתיד יכול להיות מכוער. לבסוף התורה אסרה גם את הגרעינים, למרות שעכשיו עוד לא צמח העץ, אבל מכיוון שכל הצמיחה נמצא בגרעין, גם הגרעין נאסר. רש"ר: אין כאן הדרגתיות אלא יש כאן כלל ופרט וכלל: "מיין ושכר" פרט, לאחר מכן הכלל "מכל אשר יעשה מגפן היין" ולאחר מכן הפרט "מחרצנים ועד זג".

[5] אונקלוס. א"ע: בפירושו הראשון כתב כאונקלוס ובפירושו השני כתב שהכוונה היא לכל דבר שגורם לשכרות.

[6] אונקלוס. ספורנו: כוונת התורה לומר שרק מדברים הקשורים ליין הנזיר יפריש את עצמו, אך אל לו להרעיב את עצמו ולהסתגף מפני שבכך ממעט עצמו ממלאכת שמים. העמק דבר: להזיר כאן לכאורה מיותר והתורה הייתה יכולה להמשיך לדין חומץ יין ללא חציצה של המילה להזיר. אלא שהתורה כתבה זאת כדי לומר שהנזיר יהיה מופרש לגמרי, ומכאן למדו חז"ל שאומרים לנזיר להסתובב ולא להתקרב לכרם.

[7] ספרי וכתב רד"פ שיש כאן תוספת כדי ללמוד קל וחומר: לא רק יין שהחמיץ אסור על הנזיר אלא כל שכן שיין שלא החמיץ אסור על הנזיר.

[8] רש"י. א"ע כתב שני פירושים: פירוש אחד כרש"י ופירוש נוסף שהכוונה היא למשקה מבושל של ענבים. רשב"ם: בתחילה כתב את פירושו של מנחם ששורש מילה זו היא "שרת" והכוונה היא דבר שמשרת את הענבים (כמו מים וכדו'). לאחר שדחה פירוש זה, כתב שהכוונה היא ללשון שרייה.

[9] אונקלוס.

[10] אזנים לתורה: הסיבה שכאן כתוב "נזרו" ומשמע שהנזירות שלו ובפסוק ב' כתוב "להזיר לה'" היא מכיוון שקבלת הנזירות דומה לתורה. כמו שלאחר שאדם טורח ולומד תורה, התורה נקראת על שמו, כך לאחר שהאדם מקבל על עצמו נזירות, הנזירות הופכת להיות חלק ממנו ולהיקרא על שמו.

[11] רש"י. א"ע כתב בפירוש הראשון כרש"י ובפירושו השני כתב הפוך: חרצנים הם הקליפות וזגים הם הגרעינים.

[12] עפ"י א"ע לפסוק ב'. רש"ר: בשני האיסורים האחרים שנאמרו לגבי נזיר, שתיית יין וטומאת מת, נאמר "כל ימי נזרו" או "כל ימי הזירו". רק אצל איסור תספורת נאמר "כל ימי נדר נזרו". הסיבה היא שיש חילוק בין האיסורים. בעוד שהאיסור על שתיית יין וטומאת מת מהווים הרחקה של הנזיר מדברים אחרים, הרי שאיסור תספורת הוא איסור עצמי ואין הוא מהווה הרחקה לדברים אחרים. הלכך, רק עניין של נדר יש כאן (באיסור תספורת) בעוד שבאיסור שתיית יין וטומאת מת יש הרחקה מדברים שליליים אחרים.

[13] אונקלוס. רש"ר: תער מלשון גילוי, משורש ע.ר.ה. התער מגלה את העור שנמצא מתחת לשיער.

[14] רש"י והכוונה בדברי הפסוק "קדוש יהיה" מוסב על שערו של הנזיר ולא על גופו. ספורנו: הכוונה היא שהנזיר יהיה פרוש ומובדל מהתאוות החמריות. העמק דבר: יש הבדל בין אדם שנודר עצמו בנזירות היינו שאינו מפרש מהו אורך הנזירות, אז הוא סותר הכל, לבין כאשר אדם מקבל על עצמו נזירות לתקופה, אז הוא סותר שלושים יום. רש"ר: הכוונה היא שהראש עצמו יהיה קדוש על ידי שלא יסופר. בכך שהנזיר אינו מסתפר, נעשה לו היכר שהוא מעוניין להתרחק מתאוות העולם ושהוא רוצה להתמסר לעבודה רוחנית. ההתמסרות אל החברה מבוטאת בגילוח השיער כמו שמצאנו אצל המצורע והלויים וכאן הנזיר פועל בהיפוך אליהם. הוא מתרחק מהחברה ומתכנס לתוך עצמו לשם עבודת ה'.

[15] רש"י. חזקוני: "גדל פרע" הוא לשון כפילות ולשני המילים משמעות זהה.

[16] א"ע בפירושו השני. בפירושו הראשון הסביר שהכוונה היא לנפשו של מת שאסור לנזיר לבוא במגע איתו.

[17] רש"ר: בניגוד לאמונות האלילים שהקימו את כל מקדשיהם כדי לעבוד את הכח הטבעי שמשתלט על כל העולם, והמוות בא ממנו. כנגד תפיסה זו יוצאת התורה ולכן היא מרחיקה את הקדושים מישראל מכל טומאת מת: הכהנים והנזירים. המקדש לא הוקם לשם כח המוות, הכח הטבעי המכניע את האדם, אלא המקדש קדוש לה' המעניק חיים לכל יצור חי. הרב יעקב קמינצקי: הסיבה שהתורה לא הזכירה גם את איסור טומאה לבן או לבת היא משום שלא היה רגיל שאדם מבוגר שכבר היו לו ילדים ישתנה. חז"ל אמרו שהנזיר הוא אדם שראה סוטה בקלקולה ולכן הוא צריך להפריש עצמו מהיין, אך לאדם מבוגר קשה לשנות הרגלים. משך חכמה: חידש הלכה על פי סמיכות פשט הפסוקים של פסוק ו' לפסוק ז'. כאשר אדם מקבל על עצמו נזירות לאחר פטירת אחד מקרוביו, הייתה הו"א שהוא ייטמא לקרוביו משום שקרוביו מתו לפני שקיבל על עצמו נזירות, לכן באה התורה וכתבה "כל ימי הזירו ... לאביו", כלומר, במשך כל ימי נזירותו, גם אם קיבל על עצמו נזירות לאחר מות קרובו, אסור לנזיר להיטמא.

[18] אונקלוס.

[19] רש"י וכתב שכאן מוזכר קדושת הגוף. ספורנו: הכוונה היא שעל ידי שהנזיר קדוש לה' יזכה להורות בדרכי ה' לאורך כל ימי נזירותו. משך חכמה: הייתי חושב שהוא עצמו אינו קדוש ושרק פעולותיו של הנזיר הן קדושות, קמ"ל שהנזיר עצמו קדוש.

[20] רש"י בפירושו השני וכן א"ע. בפירושו הראשון כתב רש"י שיש לחלק בין "בפתע", שהכוונה בה היא לאונס, לבין "פתאום" שהכוונה בה היא לשוגג.

[21] א"ע. חזקוני: הכוונה היא שחשבון ימי נזירותו נטמאו. כל ימי הנזירות צריכים להיות כאשר הנזיר טהור וכאן הנזיר טימא את חשבון הימים כך שהוא נטמא באמצע ימי נזירותו. אוה"ח: "ראש נזרו" היינו שאפילו הקדושה שיש בראשו של הנזיר נטמא, למרות שהטומאה הייתה בשוגג. בהסבר נוסף כתב שהכוונה היא שלא רק שהנזיר צריך להשלים את כל ימי הנזירות שנשארו לו, אלא עליו לסתור את הנזירות מההתחלה, ועליו להשלים גם את ימי הנזירות שהיו לפני שנטמא. העמק דבר: אין הכוונה כאן לטומאה ממש, שהרי הנזיר לא היה יכול לצפות למיתת המת. הכוונה כאן בטומאה היא שהמיתה של אותו אדם מבלבלת את ימי הנזירות של הנזיר, כמו שכתוב שבעל חיים עם מום טמא לעניין קרבן כאשר בוודאי שאין הכוונה שהוא ממש טמא, אלא שהוא מבולבל לעניין הקרבן ואסור להקריבו, כך גם בעניין הנזיר הוא מבולבל לעניין ימי נזירותו, על ידי המת הוא כבר מבולבל מדבקותו עם ה' והוא צריך להתחיל לספור מחדש את ימי נזירותו.

[22] רש"י.

[23] רש"י.

[24] רש"י.

[25] אונקלוס. העמק דבר: בכוונה כתבה התורה יבא ללא י' כדי לומר שגם הנזיר צריך לבא כדי לקבל את אור הקדושה כשהוא מגיע אל המקדש. אזנים לתורה: הסיבה שנזיר שנטמא מביא עופות לקרבן שלו ולא בהמות כמו שמביא בסוף ימי נזירותו היא מכיוון שגם כך במציאות שבה הנזיר נטמא והוא צריך להתחיל לספור מחדש את ימי נזירותו הוא מתחרט על קבלת הנזירות, ואם נכביד עליו בהבאת קרבנות גדולים הוא בוודאי שהוא יתחרט ויהיה הדבר בגדר של הבאת חולין לעזרה.

[26] אונקלוס.

[27] אונקלוס.

[28] רש"י בפירושו השני כתב שהכוונה בחטא היא על שציער את עצמו מהיין. א"ע: הכוונה בחטא היא על כך שנטמא. לו היה החטא בכך שציער את עצמו מהיין (ואז הכוונה לנפש הייתה לנפש שלו שציער אותה) לא היה הקב"ה מצווה עליו לחזור לחטאו ולהתחיל את ימי הנזירות מההתחלה. דעת זקנים מבעלי התוספות: פירוש המילה "יחטיא" כאן בכלל אינו מלשון "חטא" אלא מלשון "החטאה", חיסרון, והכוונה היא שהנזיר החסיר מעצמו את שתיית היין. העמק דבר:  כאשר ארע לאדם זה אונס שהוא נטמא, הרי שה' מראה לו שהוא אינו ראוי להיות נזיר ולכן הוא נקרא חוטא בכך שהוא התנזר.

[29] רש"י. אזנים לתורה: לאחר שהנזיר נטמא תוך כדי ימי נזירותו, וממילא התברר שהוא לא קיבל על עצמו נזירות לשם שמים, הרי שהוא צריך להכין את עצמו בהכנה גדולה יותר לקיום נזירותו ולכן כתבה התורה שעליו לקדש את ראשו ולהכין את עצמו לנזירות לשם שמים.

[30] רש"י. העמק דבר: הכוונה היא שלאחר שהנזיר רואה שהוא נטמא, עליו להפריש את עצמו לנזירות לשם ה' ולא כמו שהיה יכול להיות בהתחלה שהוא הפריש את עצמו מתוך כעס וכדומה.

[31] אונקלוס. רש"ר: הסיבה שהנזיר מביא דווקא כבש לאשם (בניגוד לרוב קרבנות אשם שבהם מקריבים איל) היא משום שכאשר הנזיר נטמא תוך כדי הנזירות, הוא מראה שכל פרישותו מהחברה הייתה התנשאות, והכבש מסמל את היותו שייך לעדר, את היותו חלק מהחברה. כמו"כ הסביר רש"ר שיש הבדל בין קרבנות העולה והחטאת שמביא הנזיר שתחילת נזירותו החדשה תלויה בכך לקרבן האשם שהוא על העבר.

[32] רש"י + אונקלוס + א"ע. משל חכמה: התורה באה לומר שהסיבה שהנזיר סותר את ימי נזירותו במקרה והוא נטמא איננה בגלל שהוא אשם בדבר כלשהו, אלא בגלל שיצא הדבר שהוא נטמא. לכן כתוב "טמא" עם קמץ, ולא עם חיריק, כדי לומר שאין הדבר קשור לפעולה שהנזיר עצמו עשה.

[33] אונקלוס. רש"ר: הכוונה היא שזוהי התורה הרגילה של הנזיר, אלה הם הדינים של הנזיר כאשר הוא משלים את כל ימי נזירותו.

[34] רש"י. אזנים לתורה: הסיבה שהתורה הייתה צריכה לכתוב שהנזיר יביא את עצמו היא כדי לומר לנזיר שאת יצר הרע ישאיר בבית, שהרי יש מקום ליצר הרע להשתתף עימו בסיום ימי נזירותו היות ועתה הוא מותר לשתות יין, דבר שיש ליצר הרע שייכות גדולה אליו. משך חכמה: בהסבר דברי רש"י כתב שהנזיר צריך להגיע למדריגה שבו הוא שובר את אהבתו העצמית. כאשר הוא יגיע למדריגה זו, הוא יסתכל על כל מה שהוא עושה באותן עיניים שבהן הוא מסתכל על מה שאחרים עושים. לכן אמרה התורה שבסוף ימי נזירותו עליו להביא את עצמו כדי לומר שכאשר הוא מביא את עצמו, הרי שהדבר זהה לכך שמביא אדם אחר. בפירושו הראשון כתב א"ע כרש"י ובפירושו השני כתב שהכוונה היא שהנזיר מצווה שיביאו בשבילו. רשב"ם: על הנזיר להביא את עיקר קרבנו אל פתח אוהל מועד כאשר בהמשך הפסוקים התורה מפרטת מהו הקרבן שעליו להביא. ספורנו: בכל פעם שאדם מתחדש, הרי שאדם אחר מביא אותו אל מי שיחדש את עצמו, כמו שלגבי מצורע נאמר "והובא אל הכהן", כלומר, אדם אחר הוא המביא את המצורע אל הכהן, משום שאין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים. אמנם אצל נזיר שעל ידי הגילוח הוא הופך להיות אדם אחר, עדיף שיביא את עצמו. טעמא דקרא: הסיבה שכתוב שהנזיר מביא את הקרבנות אל פתח אוהל מועד ולא לאוהל מועד עצמו משום שאסור לנזיר להיכנס אל אוהל מועד שהרי הוא פרוע ראש. רש"ר בפסוק יח' כתב שהסיבה היא משום שאסור להקריב קרבן שלמים ללא ששערי המקדש פתוחים. משך חכמה על פי פשט המקרא: על הנזיר להביא את נזרו, את השיער שגידל.

[35] אונקלוס. אלשיך: הסיבה שעל הנזיר להביא קרבנות אלה היא: כבש לעולה כדי שכאשר הוא יסיים את ימי הנזירות, הוא יתנהג בתמימות כמו כבש. הכבשה התמימה היא קרבן מיוחד לאדם ששוגג בתום לב, ועל כך שכביכול היה אויב לקונו, הרי שהוא צריך להביא קרבן שלמים כדי להשלים עם קונו. סל המצות מסמל את המחשבה שצריכה להיות לאדם שעורו יהיה כמו הסל שמכיל את המצות, וכך יחזיק העור בתוכו את כל המצוות שאדם יעשה ללא יצר הרע. המצות משוחות בשמן כמו שמעשיו של האדם יהיו טבולים בשמן של קדושה. חזקוני: הסיבה שהנזיר צריך להביא דווקא שלשה קרבנות היא שכנגד כל אחד משלשת האיסורים שקיבל על עצמו, עליו להביא קרבן אחד (אך הוא לא כתב איזה קרבן מובא כנגד איזה איסור). כמו"כ כתב שבקרבן השלמים של האיל יש שלש אכילות: אכילת מזבח, אכילת הבעלים ואכילת הכהן, וכל אכילה היא כנגד איסור אחד. אברבנאל: קרבן השלמים מובא כשמחה על כך שהשלים את ימי נזרו. משך חכמה: הכוונה היא להקדשת הקרבן ולסמיכה עליו. אזנים לתורה: הסיבה שהתורה השתמשה בלשון "והקריב" למרות שבדרך כלל היא משתמשת בפועל "והביא" כאשר אדם מביא את קרבנותיו היא כדי לרמוז שיש השוואה בין קדושת הנזיר לקדושת הכהן, וזאת למרות שהנזיר עצמו אינו יכול להקריב את קרבנו. כמו"כ כתב שהדימיון בין קרבנות הנזיר לקרבנות של ימי המילואים (סל מצות) היא כדי לומר שמטרת הנזירות אינה שהאדם יחזור לעצמו לאחר ימי הנזירות, אלא שהאדם יתעלה ויגיע למדריגה גבוהה יותא בסוף ימי נזירותו, כמו שימי המילואים היו הכנה לכהנים לעלות למדריגה גבוהה יותר בסיומם.

[36] א"ע. רש"ר: הסיבה שעל הכבש להיות בן שנתו היא משום שיש להשתמש ברעננות הנעורים כדי למצוא את קרבת ה'.

[37] א"ע. רמב"ן: הטעם שנזיר חייב הביא את נזירותו היא מכיוון שעד עכשיו היה טהור ועכשיו כאשר חוזר להתעסק בתענוגות העולם, הרי שהוא חוטא בכך שאינו נשאר בקדושתו. העמק דבר: הסיבה לשינוי בין הלשון שנאמר בקרבן עולה שם נאמר אחד לאחר ציון הגיל ואילו כאן נאמר אחד לפני ציון גיל הקרבן היא משום שהתורה רצתה להדגיש בקרבן חטאת שלא ניתן להביא יותר מקרבן חטאת אחת וזאת לעומת קרבן עולה שהנזיר יכול להביא כמה קרבנות עולה על נזירותו. גם קרבן האשם יכול הנביא להביא רק קרבן אחד ואל לו להביא שניים אלא אם כן הוא מנדב את קרבן האשם בתור קרבן נדבה אך הוא אינו מונף יחד עם המצות. זוהי הסיבה שהתורה הסמיכה את קרבן החטאת לקרבן האשם והקדימה את קרבן העולה, לומר ששני הקרבנות האלה (חטאת ואשם) דומות משום שאסור להביא יותר מקרבן אחד.

[38] א"ע.

[39] רש"י. העמק דבר: הנזיר מקריב מצות כמו בקרבן תודה, משום שהוא מודה לה' שהשלים לו את ימי נזירותו. רש"ר: הסיבה שמביא את המצות היא משום שכאשר הנזיר חוזר לחיי החברה, הרי שהוא צריך להראות לכולם את היחס אל הרכוש. לכן מביא הנזיר רק שני סוגים של מצות "סלת חלות בלולות בשמן" המייצגים את הממון הרב (שהרי יש בהם שמן) ורקיקי מצות המייצגים את הממון המועט (שהרי אין מכינים אותם עם שמן) אך המורבכת חסרה משום שהיא מצה עשירה מאוד והיא מייצגת את הרווחה היתירה של חיי עשירות.

[40] רש"י. הסיבה לצורך בציווי על המנחות והנסכים למרות שהדבר אמור להיות ברור מאליו (שהרי יחד עם כל קרבן עולה ושלמים מקריבים נסכים) היא שכיוון שהקרבנות יצאו לטעון בדבר החדש (שצריכים לחמים) הרי שהתורה הייתה צריכה לומר שיש צורך גם במנחות ונסכים.

[41] אונקלוס + העמק דבר.

[42] א"ע: הסיבה שכאן התורה כתבה את קרבן החטאת לפני קרבן העולה היא משום שבמנותה את הקרבנות לפני כן התורה כתבה את קרבן העולה ראשון ואת קרבן החטאת אחרון, וכאן התורה פתחה במה שהיא סיימה לפני כן. העמק דבר: הכהן אינו מסיים את כל הקרבת הקרבן לפני שהנזיר מגלח את שערו, אלא הנזיר מגלח את שערו מיד לאחר השחיטת קרבנותיו.

[43] אונקלוס.

[44] רש"י.

[45] רש"י.

[46] רש"י, ומדגיש בכך שאין הגילוח נעשה בעזרה שהרי אין זה דרך כבוד.

[47] רש"י. אברבנאל: הסיבה ששורף את השער היא כדרך ביזיון להראות שעד עתה היה נזר אלוקיו על ראשו ועתה כבר מסיים הוא את נזירותו. הסיבה ששורפים את השער דווקא מתחת לדוד שבו התבשל קרבן השלמים ולא מתחת לדוד שהתבשל בו קרבן העולה או החטאת היא משום שקרבן השלמים מסמל את השמחה על סיום הנזירות, ובנתינת השער באש שמתחת לדוד הוא מראה שאין כאן יותר נזירות. חזקוני: הסיבה שהנזיר שורף את שערו היא בגלל שהשיער הוא קדוש ועל ידי השריפה נמנע מבני אדם להיכשל בשיער ולהינות ממנו. רש"ר: איסור התספורת נועדה כדי להראות שהנזיר מתרחק מהחברה. עתה כשהסתיימו ימי הנזירות, הנזיר חוזר אל החברה, וכאשר הוא מסתפר, הוא מוריד מעצמו את סמל ההתנזרות מהחברה. נתינת השער מתחת לדוד שבו התבשל האשם הוא כדי להראות את השמחה בחזרה אל החברה. אזנים לתורה: הנזיר שורף את שערו כדי שלא יתפתה לשמור את השערות ולהתגאות בהם. בפירוש נוסף כתב שהשיער מסמל את המותרות, ועל הנזיר לשרוף את השיער כדי שיפרוש מכל המותרות.

[48] רש"י. אלשיך: לקיחת הזרוע היא כנגד קיום מצוות גמילות חסדים, אחת היסודות עליהם עומד העולם. המצה רומזת אל העבודה משום שהיא ללא שאור שבעיסה. הרקיק היא כנגד התורה משום שבגימטריה היא מגיעה ל610 ואילו תורה בגימטריה מגיע ל611 וכך יחד עם האחד שווה תורה לרקיק, וכך יוצא שכל הדברים שמקבל הכהן מקרבן הנזיר הם כנגד תורה, עבודה וגמילות חסדים. אברבנאל: לקיחת הזרוע היא כדי לסמל שבכח הזרוע פרש הנזיר מתאוות העולם. החלות והרקיקים רומזים אל התאוות וכאשר הם מונפים לפני ה' יחד עם הזרוע, הרי שהדבר מראה שגם לאחר הנזירות, האדם יהיה עובד ה'.

[49] אונקלוס.

[50] אונקלוס.

[51] אונקלוס.

[52] רש"י. א"ע כתב בהתחלה שהכוונה היא לזרוע שהיא קדושה ולאחר מכן כתב שיש אפשרות לפרש את הפסוק כרש"י שהכוונה היא לכל מה שביד הכהן.

[53] רש"י. גם כאן תולה רש"י את הצורך של התורה לחייב בשוק וחזה משום כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש, שהרי הכהן מקבל כאן חלקים מהקרבן שהוא אינו מקבל במקומות אחרים: זרוע ורקיקים.

[54] אונקלוס. אלשיך: הסיבה שהתורה כתבה "ואחר ישתה הנזיר יין" למרות שלכאורה הוא כבר אינו נזיר היא כדי לומר שהנזיר קנה את מדרגתו הרוחנית לאורך ימי הנזירות עד שגם לאחר סיום ימי הנזירות הוא עדיין נקרא במדרגת "נזיר".

[55] רמב"ן בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהכוונה בצלע הפסוק הזו היא שזהו תורת הנזיר שידור על עצמו נזירות, שקרבנו לה' יהיה מלבד אשר תשיג ידו. כלומר: זהו התורה של הנזיר שלא פירש מהוה קרבן שעליו להביא בתום ימי נזירותו, אלא אמר שהוא יביא קרבן על ימי נזרו על אפילו אם סתם ולא הזכיר את עניין הקרבן. אך נזיר עשיר או אדם שפירש מספר קרבנות יותר גדול ממה שהתורה חייבה את הנזיר להביא, עליו להביא מספר קרבנות רב יותר. כוונת התורה לומר שהנזיר חייב להביא את כל הקרבנות שנדר לפני שיהיה מותר לו לשתות יין, גם אם מדובר ביותר קרבנות ממה שחייבה התורה.

[56] רמב"ן בפירושו השני. חזקוני: הכוונה היא שאלה הם הקרבנות שהנזיר צריך להביא על הימים בהם היה נזיר.

[57] רש"י. א"ע: על הנזיר להביא יותר קרבנות במקרה והוא עשיר ואם הנזירות שלו ארוכה יותר עליו להביא יותר קרבנות ממה שחייבה התורה. אברבנאל: הכוונה היא לומר שכאשר אדם ידור על עצמו דברים נוספים מעבר לאיסורים החלים על הנזיר, הרי שעליו לקיים אותם.

[58] רש"י.

[59] חזקוני: מכך שהתורה כתבה "ואל בניו" לומדים שברכת כהנים כשרה בכהן הדיוט.

[60] כך ביארנו את המילה "לאמר" בכל מקום עפ"י ביאורנו לתחילת ספר ויקרא. אוה"ח: הסביר את המילה "לאמר" כאן כחובה על הכהנים לברך את ישראל. לולי המילה "לאמר" הייתי חושב שאין חובה על הכהנים לברך את ישראל אלא הדבר רק רשות. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא לומר שמצוות ברכת כהנים היא מצווה לדורות. בפירושו השלישי כתב שהכוונה היא שבמצווה זו יש עניין של רוממות, שהרי בכך שהכהנים מברכים ברכה זו הם מראים שיש בכוחו של ה' לקיים את המצווה וכן יש בכך מעלה לכהנים שהם מברכים ברכה זו. אלשיך: "לאמר" פה בא לומר שאהרון ובניו יברכו את ברכת כהנים יחד. בפירושו השני כתב ש"דבר" היינו לשון קשה לעומת "לאמר" שהיא לשון קשה כדי לומר שכאשר מדובר על יחיד המברך, הרי שהדבר יכול להיות קשה משום שייתכן שאין לו את הזכות לכך, אך כאשר המברכים הם רבים, ודאי הדבר שיהיה להם זכות.

[61] אונקלוס. רשב"ם: אל תמציאו ברכה משלכם, אלא תפנו אליי כדי שאברכם. רמב"ן: כבר ביום השמיני למילואים ציווה ה' את אהרון לברך את בני ישראל בנשיאות כפיים, אך כאן הציווי הוא לדורות שהכהנים יברכו את בני ישראל. בטעם סמיכות ברכת כהנים אל פרשת נזיר כתב הא"ע שכיוון שהנזיר קדוש והכהנים קדושים, הסמיכה התורה את שני הדברים כדי לסמוך את דיני הקדושים זה לזה. הכלי יקר כתב שכיוון שהיין קובע ברכה לעצמו ולא לאחרים, הכהן לא יהיה שתוי יין כשיברך ולכן הכהנים צריכים להיות כנזירים. כמו"כ הסביר שהסיבה שהתורה השתמשה במילה "כה" כדי לתאר את הברכה היא מכיוון שהתורה רצתה שכל הברכות יהיו מעין "כה" שבירך ה' את אברהם בברכת "כה יהיה זרעך" ולכן גם בלעם ניסה לבטל "כה" זה על ידי שאמר "ואנכי אקרה כה". כמו"כ כתב ש"כה" היינו בזכות כד' מתנות כהונה ויחד עם ברכת כהנים מגיעים למספר כה. ההנאה של הכהנים בברכת כהנים היא בכל שה' מברך את מי שמברך את ישראל.

כמו"כ הסביר הכלי יקר מדוע כתוב "ואברכה מברכך" – קודם כתוב המברך ורק לאחר מכן כתוב מי שמתברך ואילו בקללה כתוב "ומקללך אאור" קודם המקלל כתוב ורק לאחר מכן כתוב שהוא יקולל. הסיבה היא משום שכדי שהכהן יוכל לברך את ישראל, עליו ךהיות מבורך בעצמו ולכן קודם ה' מברך את המברך כדי שהוא יוכל לברך את ישראל. לעומת זאת אצל המקלל עד שהוא אינו מקלל אין ה' מקלל אותו.

[62] רש"י עפ"י שפ"ח. אברבנאל: הכוונה היא לומר לכהנים שאין הם מאצילים את הברכה ממש, אלא הם אומרים את הברכה כתפילה לה'. העמק דבר: מוזכרים כאן שני סוגים שונים של ברכות, כאשר התורה אומרת ששתי הברכות הם אותו ברכה ויש להשתמש באותו לשון לברכה. פעם אחת היו מברכים הכהנים את בני ישראל בשעת התפילה ופעם נוספת בנשיאות כפים שלא בשעת התפילה.

[63] רש"י. א"ע: ה' יברך אותך באריכות ימים ועושר. אלשיך: יברכך בלשון יחיד מכיוון שכל אחד יקבל את ברכתו כפי המדרגה הראויה לו. אזנים לתורה: הסיבה שהברכה כתובה בלשון יחיד היא כדי לומר שרק כאשר בני ישראל מאוחדים, ה' יברך אותם.

[64] רש"י וכן פירש א"ע. רמב"ן כנראה פירש באופן דומה. הברכה באה מלמעלה מאת ה' ועל האדם שקיבל את הברכה לשמור עליה. אוה"ח: ה' אומר שהברכה תהיה כל כך גדולה עד שתהיו צריכים שמירה. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שלא יקרה לאדם שום נזק מהברכה. כאשר אדם זוכה לשפע, יש חשש שמא חלילה יחטא, וכאן ה' אומר שלאחר הברכה הוא ישמור שבני ישראל לא יחטאו. אברבנאל: הכוונה היא לשמירה מעין הרע, ופסוק זה נאמר על שמירת מחנה ישראל. בפירושו הנוסף כתב שפסוק זה נאמר כנגד אלה מעם ישראל שעוסקים בחלק המדיני, שיש עליהם ברכה שיצליחו במעשה ידיהם.

[65] רמב"ן. רש"י: ה' יראה לך פנים שוחקות. ספורנו: ה' יאיר לך פנים כדי שתרה נפלאות בתורתו ובמעשיו. אוה"ח: לא יהיה שום מסך שיבדיל בין ה' לישראל ועל ידי כך ה' יאיר את שכינתו על בני ישראל. חזקוני: הכוונה היא לנתינת חיים לבני ישראל על ידי ה'. אברבנאל: פסוק זה הוא כנגד הלויים שמורים את הדינים לבני ישראל ולכן ברכם ה' במאור פנים שהוא ידיעת החכמה. בהמשך פירושו כתב שבניגוד לפסוק הראשון שנאמר כנגד הדברים הגשמיים, פסוק זה נאמר כנגד הדברים הרוחניים שהם ידיעת החכמות. בפירושו הנוסף כתב שברכה זו היא כנגד אותם מעם ישראל העוסקים בענייני החכמה (בניגוד לפסוק הראשון המברך את אותם העוסקים בעניינים המדיניים). העמק דבר: הכוונה היא שכולם יראו שההצלחה שמגיעה אליהם היא הצלחה מאת ה' ולא על דרך הטבע. רש"ר: פני ה' היינו המטרות אליהם שואף ה', חסד ואמת.

[66] רש"י. א"ע: ה' יתן לך כל מה שתבקש ומיד. על "ויחנך" פירש א"ע שהכוונה היא שה' ירחם על כל אדם מישראל שמבקש דבר ממנו ובפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שה' ייתן את בקשתו. רמב"ן: תישא חן בעיני ה'. אברבנאל: כפי שראינו, אברבנאל פירש שפסוק זה מכוון כנגד הלויים, והחנינה היא חנינת דעת כדי שהלויים יוכלו להורות את בני ישראל. העמק דבר: ה' יקבל את תפילתך גם בשעה שאתה מתפלל על אחרים. רש"ר: ה' יתן לנו כח להכיר במגמת פניו, בחסד ואמת שבהם הוא פונה אלינו. אזנים לתורה: בדרך כלל יש אדם שאוהב אדם אחר ויש אדם שאינו אוהב את אותו אדם, שהרי לכל אחד יש את קו המחשבה שלו לגבי אהבת בני אדם. אך כאשר ה' נותן חן לאדם, הרי שכולם יאהבו אותו.

[67] רש"י. א"ע: ה' יפנה אליך ולא יתעלם ממך, אך הכוונה היא לטובה, ה' תמיד יהיה עם בני ישראל. ספורנו: ה' יתן לך חיי עולם, והכוונה היא לעולם הבא שם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. רמב"ן: ה' יישא את פניו אל השמים לנלעה (ועל ידי כך יהיה לך שלום בביתך). רשב"ם: כשכתוב שה' לא ישא את פניו לאיש הכוונה היא שהוא יעניש את הראוי לעונש, אך כאן הכוונה היא שהוא יפנה אל בני ישראל כדי לרבות אותם וכדי לתת להם דברים שהם ראויים אליהם. אברבנאל: פסוק זה הוא כנגד הכהנים והכוונה היא שה' תמיד יקבל את תפילתם. רש"ר: ברכה זו היא תוצאה של שתי הברכות הקודמות לה ומשמעותה קרבת ה'. עם ישראל יזכה בקרבת ה' אם ינצל כהלכה את הרכוש (המבוטא בפסוק הראשון "יברכך") ואת הרוחניות (המבוטא בפסוק השני "יאר).

[68] א"ע. ספורנו: ה' יתן לך מנוחת שלום בלי שום עונש כמו שראוי שיהיה אצל אדם שזכה לחיי נצח. רמב"ן בשם הספרי: הכוונה היא למלכות בית דוד. אברבנאל: הכוונה היא שלא תהיה מריבה בין הכהנים. כמו"כ כתב שנכלל בכלל שלום גם עולם הבא.

[69] רש"י. א"ע: הכהנים יהיו מקודשים בשמו של ה'. בפירושו השני כתב שכאשר יזכיר את שמו של ה', ה' יברכם.

[70] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני: אני אברך את הכהנים, בשכר שיברכו את ישראל. א"ע: הקב"ה יברך גם את הכהנים וגם את הישראלים.