במדבר פרק י

במדבר פרק י

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' דיבר אל משה,[1] לֵּאמֹר כך אמר ה' בדבריו אל משה[2]: (ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף עליך לעשות לך שתי חצוצרות העשויות כסף,[3] מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם על החצוצרות להיות עשויות ממקשה כסף. יש לקחת גוש כסף, ועל ידי הכאה בפטיש ליצור את החצוצרה,[4] וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה החצוצרות ישמשו על מנת לקרוא אליך את הסנהדרין ואת העם,[5] וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת וכן ישמשו החצוצרות כדי להכריז לעם ישראל שהגיע הזמן ליסוע ממקום חנייתם[6]: (ג) וְתָקְעוּ בָּהֵן כאשר יתקעו בשתי החצוצרות תקיעה,[7] וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד כל העם יתכנס אליך בפתח אוהל מועד[8]: (ד) וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ ואם יצקעו רק באחת החצוצרות,[9] וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל יתאספו אליך לפתח אוהל מועד הנשיאים, הממונים על האלפים של בני ישראל (אלפים היא קבוצה הכוללת אלפים מעם ישראל)[10]: (ה) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וכאשר אתם תתקעו בחצוצרות קול תרועה,[11] וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה המחנות החונים במזרח המשכן (יהודה, יששכר וזבולון) יסעו ממקום חנייתם[12]: (ו) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וכאשר תתקעו בחצוצרות קול תרועה פעם שניה,[13] וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה המחנות החונים מדרום למשכן (ראובן, שמעון וגד) יסעו ממקום חנייתם,[14] תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם כך היה על בני ישראל לתקוע תרועה בשעת נסיעת כל מחנה ומחנה (גם הצפוני וגם המזרחי, על אף שלא הוזכר הדבר בכתוב)[15]: (ז) וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל כאשר אתם תרצו לאסוף את הקהל אל אוהל מועד,[16] תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ עליכם לתקוע בחצוצרות קול תקיעה ולא קול תרועה[17]: (ח) וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת צאצאיו של אהרון, הכהנים, הם שיתקעו בחצוצרות בשעה שתרצו לאסוף את העם או הנשיאים למשכן, ובשעת המסעות,[18] וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם המצווה לתקוע בחצוצרות תחול לעולם, לאורך כל הדורות. הציווי לתקוע בחצוצרות איננו קיים רק במסעות במדבר, אלא הוא חל לאורך כל הדורות. כאשר עם ישראל יצא למלחמה, ארון הברית היה יוצא איתו, והכהנים היו תוקעים בחצוצרות[19]: (ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם וכאשר תיכנסו לארצכם, ותצאו למלחמות על מנת לכבוש אותה,[20] עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם (אתם תצאו למלחמה) נגד האויב שמציק לכם,[21] וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת עליכם להריע בחצוצרות קול תרועה,[22] וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם ועל ידי כך יעלה זכרונכם לטובה לפני ה' אלוקיכם,[23] וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם ובזכות כך אתם תזכו לישועה מפני אויביכם[24]: (י) וכן צריך לתקוע בחצוצרות בעוד ימים מיוחדים:1) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם בשבתות,[25] 2) וּבְמוֹעֲדֵיכֶם במועדים שחלים מהתורה,[26] 3) וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם ראשי חודשים,[27] וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עליכם לתקוע תקיעה בחצוצרות (ולא קול תרועה),[28] עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם בשעה שאתם מקריבים את קרבנות העולה ואת קרבנות השלמים באותם ימים. אמנם היו תוקעים רק על קרבנות ציבור ולא על קרבנות יחיד,[29] וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם ועל ידי התקיעה בחצוצורות יעלה זכרונכם הטוב לפני אלוקיכם,[30] אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם עליכם להמליך אותי בשעה שאתם תוקעים[31]: פ (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ בתאריך כ' אייר בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים,[32] נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת ענן הכבוד עלה מעל למשכן העדות, כדי להראות לבני ישראל שהגיע הזמן לצאת ממקום חנייתם שהיה במרגלות הר סיני[33]: (יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי בני ישראל נסעו ממדבר סיני לפי צורת המחנות שהתבאר בפרקים הקודמים (מי ראשון ומי אחרון וכו'),[34] וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן ענן הכבוד שכן במדבר פארן על מנת להראות לבני ישראל שיחנו שם[35]: (יג) וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה הנסיעה ממקום החניה התחילה,[36] עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה (הנסיעה התחילה) על פי ה' אך גם ביד משה (כפי שכבר ביארנו לעיל שהנסיעה הייתה תלויה בשלוש גורמים: היעלות הענן, משה שאמר "קומה ה' וכו' והתקיעה בחצוצרות)[37]: (יד) וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה הדגל הראשון שנסע ממקום החניה הוא הדגל של מחנה שבט יהודה,[38] לְצִבְאֹתָם דגל מחנה יהודה נסע בצורה מסודרת, כאשר השבט התחלק לקבוצות קטנות יותר, וכל קבוצה כללה מספר משפחות שנסעו יחד,[39] וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב נחשון בן עמינדב היה הנשיא הממונה על שבט יהודה[40]: (טו) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נתנאל בן צוער היה הנשיא הממונה על שבט יששכר: (טז) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן אליאב בן חלן היה הנשיא הממונה על שבט זבולון: (יז) וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן לאחר שדגל מחנה יהודה נסע, היו הלויים נכנסים לכסות את כלי המשכן ולאחר מכן הם היו מפרקים את המשכן עצמו,[41] וְנָסְעוּ בְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן לאחר פירוק המשכן היו בני גרשון ובני מררי נושאים את המשכן ונוסעים אחרי דגל מחנה יהודה (בני קהת היו נוסעים לאחר מכן כפי שנבאר)[42]: (יח) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן לְצִבְאֹתָם (לאחר שבני גרשון ומררי נסעו) נסע הדגל של מחנה ראובן, כל קבוצת משפחות בשבט ראובן נסעה יחד, וְעַל צְבָאוֹ אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר אליצור בן שדיאור היה הנשיא הממונה על שבט ראובן: (יט) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי שלומיאל בן צורישדי היה הנשיא הממונה על שבט שמעון: (כ) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל אליסף בן דעואל היה הנשיא הממונה על שבט גד: (כא) וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ לאחר שדגל מחנה ראובן נסע, היו בני קהת, שתפקידם היה לשאת את כלי המשכן הקדושים, נוסעים אחריהם,[43] וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם בני גרשון ובני מררי היו מספיקים להקים את המשכן עד שבני קהת הגיעו למקום החניה, וכך היו בני קהת יכולים להכניס את כלי המשכן לתוך המשכן הבנוי[44]: (כב) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם (לאחר שבני קהת נסעו) נסע הדגל של מחנה שבט אפרים, כל קבוצת משפחות בשבט אפרים נסעה יחד, וְעַל צְבָאוֹ אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד אלישמע בן עמיהוד היה הנשיא הממונה על שבט אפרים: (כג) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר גמליאל בן פדהצור היה הנשיא הממונה על שבט מנשה: (כד) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעוֹנִי אבידן בן גדעוני היה הנשיא הממונה על שבט בנימין: (כה) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם (לאחר שדגל מחנה אפרים נסע) נסע הדגל של מחנה שבט דן, כל קבוצת משפחות בשבט אפרים נסעה יחד. שבט דן היה מאסף, כלומר: הוא היה נוסע אחרון, ותפקידו היה לאסוף את כל מה שאבד בשעת נסיעת המחנות ולהחזיר את האבידה לבעלים,[45] וְעַל צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי אחיעזר בן עמישדי היה הנשיא הממונה על שבט דן: (כו) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן פגעיאל בן עכרן היה הנשיא הממונה על שבט אשר: (כז) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן אחירע בן עינן היה הנשיא הממונה על שבט נפתלי: (כח) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם זהו הסדר בו נסעו בני ישראל בשעה שנסעו – כל שבט נסע במקומו בנפרד,[46] וַיִּסָּעוּ בני ישראל נסעו מהר סיני בתאריך כ' אייר[47]: (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה משה אמר לחובב בן רעואל מארץ מדין שהיה חותנו של משה. הכוונה ליתרו,[48] נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם אנחנו עתידים ליסע מיד למקום שה' אמר שהוא יתן לנו אותו, אנחנו נכנסים מיד לארץ ישראל,[49] לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ תבוא איתנו ואנחנו ניטיב לך,[50] כִּי יְקֹוָק דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל שהרי ה' אמר שהוא יביא טוב על עם ישראל (ואנחנו ניתן לך מאותו הטוב)[51]: (ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יתרו ענה למשה: לֹא אֵלֵךְ אני לא אלך אתכם,[52] כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ אלא אחזור לארץ שבה נולדתי (מולדתי) ושם אני גר (ארצי)[53]: (לא) וַיֹּאמֶר משה אמר ליתרו: אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ בבקשה אל תעזוב אותנו,[54] כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר שהרי אתה יודע שכאשר אתה חנית איתנו במדבר, אתה ראית ניסים גדולים שנעשו לעם ישראל,[55] וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם ותייעץ לנו בכל דבר שנזדקק לעצתך[56]: (לב) וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וכאשר תלך עימנו,[57] וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְקֹוָק עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ אנחנו נתחלק איתך בטוב שה' יתן לנו, אתה תקבל נחלה בארץ ישראל יחד עם בני ישראל[58]: (לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בני ישראל נסעו מההר שעליו התגלה כבוד ה', מהר סיני, למרחק הליכה של שלוש ימים,[59] וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וארון ברית ה' נסע במרחק של שלושה ימים לפני מחנה ישראל, היה מרחק של שלושה ימי הליכה בין מחנה ישראל לבין ארון הברית,[60] לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה מטרת נסיעת ארון הברית לפני מחנה ישראל הייתה על מנת להכין את מקום החניה של מחנה ישראל[61]: (לד) וַעֲנַן יְקֹוָק עֲלֵיהֶם יוֹמָם לאורך היום, היה ענן ה' על בנ ישראל,[62] בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה (ענן ה' היה על בני ישראל) כאשר הם נסעו ממקום חנייתם[63]: (לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בשעה שהארון היה מתחיל לצאת למסע ממהמקום שבו חנו בני ישראל, היה משה רבינו אומר:[64] קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ (משה היה אומר בשעת נסיעת הארון) כבודו של ה' יתגלה, ועל ידי כך יתפזרו האויבים שלך,[65] וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ והשונאים שלך יברחו מפניך[66]: (לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר כאשר הארון היה נח במקום, היה משה רבינו אומר:[67] שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל שוב ה', תחזור ה', ותשרה את שכינתך בתוך אלפי ישראל. עד עתה הארון היה הולך לפני מחנה ישראל, ועתה הוא שב לתוך מחנה ישראל, ולכן משה ביקש שה' יחזור וישרה את שכינתו בתוך המחנה[68]:

[1] אונקלוס.

[2] על פי הגר"א בפירושו ליהושע א,א. עיין אוצר מפרשי התנ"ך לספר שמות, באוצר המאמרים, שם הרחבנו בביאור המילה "לאמר" במקרא.

[3] אונקלוס. ספורנו: החצוצרות נעשו משום שהכוונה הייתה להכניס את עם ישראל לארץ ישראל, והיה צורך שהם ישמשו בהם בשעת נסיעת המחנות.

בדבר ביאור המילה "לך" שמופיע בפסוק, כתב רש"י שני פירושים. א. שיהיו תוקעים לפני משה כמלך. ב. רק משה יכול להשתמש בחצוצורות. לעומת זאת, תרגום הביא את מדרש תנחומא שהציווי היה על משה להכין את החצוצרות מממונו. רשב"ם הסביר שהכוונה היא שהיות ומשה הוא שקורא לעדה, אזי החצוצרות משמשות אותו.

[4] רש"י, וכן משמע מפירוש אונקלוס.

[5] רש"י. אבן עזרא: התלבט האם המילים "למקרא" ו"למסע" נאמרו על צורת הפועל, ואז פירוש הפסוק שהחצוצרות ישמשו לו לפעולת קריאת העדה ולהסעת המחנות, או שמא מדובר על שם העצם, ואז צריך לפרש "למקרא את העדה" ו"למסע את המחנות". רשב"ם: ""למקרא" נאמר על משה, שהוא קורא לעם אליו על ידי החצוצרות. "מסע" פירושו שהחצוצרות ישמשו את המחנות בשעת נסיעתם, ולפי פירוש זה כאילו במקום שיהיה כתוב "למחנות" (שהחצוצרות משמשות את המחנות, כתוב "המחנות", אך המשמעות היא אותה משמעות.

[6] רש"י וכתב גם כאן כפי שכתב לעיל שהמסע היה על פי שלושה: על פי ה' (על ידי הענן), על ידי משה (שאמר "קומה ה'"), ועל ידי החצוצרות. אור החיים: החצוצרות שימשו להפרדה בין כל שבט שנסע, ואילו הענן שימש לסימן שכל העם צריך ליסוע. בפירוש נוסף כתב שכשם שהענן היה מזדקף רק לאחר שמשה אמר "קומה ה'", כך הייתה הנסיעה עצמה על פי משה, ולכן כתוב "לך".

[7] רש"י.

[8] רש"י. אונקלוס תרגם "נועדו" מהשורש של ז.מ.ן והכוונה שהעם יזדמן לפני משה.

[9] רש"י.

[10] רש"י. לגבי הפירוש של "אלפי" ראה בפירוש רש"י בסוף הפרק שמדובר על קבוצה של לפחות אלפיים איש.

[11] אונקלוס.

[12] אונקלוס. ספורנו כתב שבנסיעה זו היו נוסעים הנושאים את המשכן.

[13] אונקלוס. אור החיים: לא היה מספיק לתקוע פעם אחת לכל המחנות, משום שאחרי התקיעה הראשונה פירקו את המשכן והיה צריך תקיעה נוספת להמשך המסעות.

[14] אונקלוס.

[15] רמב"ן. כמו כן הביא רמב"ן שיטה האומרת שהייתה רק תקיעה אחת לשני המחנות האחרונים. אבן עזרא: לא היו תוקעים למחנה הצפוני ולמחנה המערבי, היות ומטרת התקיעה הייתה בשביל הכהנים והלווים, וכאשר נסעו שני המחנות האחרונים, כבר לא היו כהנים ולויים שיסעו. ספורנו: היו תוקעים תרועה ותקיעה. התרועה למסע והתקיעה לאסיפת העם (ולשיטתו כנראה לא הייתה תקיעה לאחר התרועה).

בהסבר עניין התרועה כתב רמב"ן שהתרועה מרמזת למידת הדין, והיא שגם גורמת לניצחון במלחמה (ולכן חומת יריחו נפלה בשעה שתקעו תרועה).

[16] אונקלוס.

[17] אונקלוס. רמב"ן: ראוי שבאסיפת הקהל יהיה קול תקיעה ולא קול תרועה, היות וקול התקיעה מסמל את מידת הרחמים.

[18] אונקלוס. תרגום: הוסיף שאסור שהכהנים התוקעים בחצוצרות יהיו בעלי מומים.

[19] אבן עזרא. יש לשאול על פירושו, מדוע הציווי על חוקת עולם מופיע לאחר עניין המסעות ולא לאחר עניין המלחמה המופיע בהמשך.

[20] אונקלוס. ביארנו את הדברים באופן זה, משום שאונקלוס תרגם "תבאו" מלשון כניסה, וזאת בניגוד למקומות אחרים שבהם הוא פירש שורש זה מלשון ב.א. עיין להלן לב,ו). בהעמק דבר הסביר את דברי אונקלוס שמדובר על התאספות במקום כינוס בארץ, על מנת לצאת למלחמה על האויב.

[21] אונקלוס.

[22] אונקלוס. ראה בהערות לעיל לפסוק ו' שם הבאנו את דברי הרמב"ן שבמלחמות היו מריעים היות והתרועה היא מידת הדין.

[23] אונקלוס. אבן עזרא הסביר שהזיכרון עולה לפני ה' כיוון שעם ישראל קיים את המצווה של תקיעה בחצוצרות. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שעם ישראל יזכור את ה' (אם כי לשון הפסוק "ונזכרתם" קשה לפי פסוק זה.

[24] אונקלוס.

[25] ספרי וישנה שם מחלוקת האם הכוונה לשבתות או לקרבנות התמיד. אמנם בפירוש תולדות אדם הוכיח שאין מחלוקת שתוקעים בשבת, והמחלוקת היא רק האם השמחה המוזכרת בפסוק כוללת את כל קרבנות התמיד, ואפילו את קרבנות השבת, או שמא הכוונה רק לשבתות. אבן עזרא כתב שיום השמחה הוא יום הניצחון במלחמה ולאחר מכן הביא את דברי חז"ל.

[26] אונקלוס.

[27] אונקלוס.

[28] רמב"ן.

[29] רש"י.

[30] תרגום וכתב שיש צורך בכך כדי שהשטן לא יקטרג בימים האלו.

[31] רש"י וכתב שמכאן לומדים את עניין מלכויות, זכרונות ושופרות. מלכויות מצלע זו, זכרונות מכך שכתוב "ונזכרתם" ושופרות מכך שכתוב שיש לתקוע. כלי יקר: חז"ל למדו מכאן את עניין תקיעת השופר בראש השנה, משום שבכל מלחמה או כינוס של עם ישראל היו אומרים מלכויות זכרונות ושופרות, ואז היו תוקעים.

[32] אונקלוס. רש"י: מכאן שעם ישראל חנה למרגלות הר סיני במשך שנה פחות עשרה ימים, שהרי החניה בהר סיני הייתה בראש חודש סיון, והם נסעו בכ' אייר. ספורנו: הסיבה שהיה צורך לנסוע דווקא בכ' אייר היא שבני ישראל חיכו שהטמאים יעשו פסח שני, ולאחר מכן הם הכינו את החצוצרות והיו מוכנים לנסיעה. אור החיים: התורה הקדימה את השנה לחודש, משום שיופי הלשון מחייב להסמיך את הנסיעה ליום הנסיעה.

[33] אונקלוס.

[34] רש"י.

[35] אונקלוס.

[36] העמק דבר.

[37] ראה לעיל ט,יח בהערות לביאורנו.

[38] אונקלוס.

[39] רש"ר הירש והדבר עולה בקנה אחד עם ביאורו של רש"י לשמות ו,כו שם פירש "צבאתם" שכל שבט היה נפרד משאר השבטים, ואילו כאן כשמדובר על צבא בתוך שבט אחד, כנראה שיש לפרש שהכוונה היא לקבוצה של משפחות. אולם עיין שם בפירוש הכתב והקבלה שפירש שהכוונה היא שיצאו בצורה מכובדת, ופירושו פחות מסתדר בפסוק זה.

[40] אונקלוס. רמב"ן: יש צורך בהבנה מדוע התורה הזכירה מי היו הנשיאים בשעת המסעות, הרי התורה הזכירה שאלו היו הנשיאים עוד בתחילת הספר, ולא יתכן לומר שהתורה רצתה לומר שהם עדיין היו בחיים, שהרי עברו רק עשרים יום מהמניין שבראש הספר (שם הם הוזכרו) ועד לנסיעת מחנה ישראל מהר סיני. בסוף דבריו כתב שיתכן לומר שכוונת התורה לומר שהנשיא יה נוסע בראש הדגל, ואנשי השבט היו צריכים לעשות כפי שהוא אומר להם לעשות, וכל שכן שלא ימנו להם מישהו אחר שינחה אותם כפי שהיו ממנים כהן משוח מלחמה בשעת מלחמה.

[41] רש"י. רמב"ן כתב שבברייתא של מלאכת המשכן משמע שפירוק המשכן נעשה לאחר נסיעת דגל ראובן, ובסוף דבריו כתב שיתכן שכוונת הברייתא לומר שהמשכן פורק לפני נסיעת הדגל כפי שכתב כאן רש"י וכפי שמשמע פשט לשון הפסוקים. להביא את דברי הרמב"ן כאן לעיל ב,יז.

[42] רש"י.

[43] רש"י. אבן עזרא: הכוונה לנושאי ארון הברית ולא לכל כלי הקודש שבמשכן.

[44] רש"י.

[45] רש"י והביא כאן את מחלוקת חז"ל האם בני ישראל נסעו כתיבה או כקורה, עיין לעיל פרק ב'.

[46] רש"י. ביאור "לצבאותם" נעשה על פי הביאור לאורך המקרא, ראה בהערות לביאורנו לעיל פסוק י"ד.

[47] רש"י.

[48] רש"י ולשיטתו, כאשר כתוב שבנות יתרו הגיעו אל רעואל אביהן, הכוונה לסבא שלהן, והתינוקות רגילים לקרוא לסבא שלהם בשם אבא. כמו כן מציין רש"י שליתרו היו שמות רבים (ובתחילת פרשת יתרו כתב שהיו לו שבע שמות). אבן עזרא: רעואל הוא אביה של ציפורה, וחובב הוא בנו של רעואל, אחי ציפורה. חובב הוא יתרו, ולמרות שכוב על יתרו שהוא חותן משה, כך דרך הכתובים לקרוא לאבי הנערה וגם לאחיה בשם חותן (וחותן משה הכתוב בפסוק מוסב גם על חובב ולא רק על רעואל) והביא על כך ראיה מפסוק בספר שופטים "מבני חובב חותן משה". בסוף דבריו הביא פירוש דומה לפירוש רש"י שרעואל היה סבא של ציורה, וכאשר כתוב שהיא הייתה בתו, דומה הדבר לכך שכתוב על בלשצר שהוא היה בנו של נבוכדנצר, על אף שברור שהוא היה נכדו. בסוף דבריו כתב שמדברי חז"ל משמע כפירוש השני, שכן חז"ל כתבו שהיו ליתרו שבעים שמות, ואחד מהם היה רעואל. רמב"ן: יתרו הוא שם חדש שקראו ליתרו לאחר שהתגייר. משה רבינו הבטיח לתת ליתרו מהטוב שה' יתן לעם ישראל, ויתרו חשב שכוונתו של משה לתת לו כסף וזהב, ולכן רצה לחזור למולדתו, עד שבסוף דבריו אמר משה "והיית לנו לעיניים", כלומר, שיעזור בכיבוש הארץ, ובדברים אלו רמז לו משה שהוא יקבל חלק מהנחלה בארץ ישראל, ויתרו התרצה בכך. עיין לקמן (פסוק ל"ב) בהערות לביאורנו שהבאנו את שיטת האבן עזרא שיתרו לא נענה לבקשתו של משה רבינו.

[49] רש"י וכתב שלולי חטא המתאוננים, היו בני ישראל נכנסים לארץ מיד, ומשה כלל את עצמו עם כל בני ישראל משום שעוד לא נגזרה הגזירה על משה שלא להיכנס לארץ. אור החיים: הכוונה לארץ סיחון ועוג, ומשה רבינו ידע בנבואה שעם ישראל עתיד לקבל ארץ זו. כמו כן דקדק האור החיים הקדוש מכך שכתוב "אותו אתן לכם" שמשה רבינו ידע בנבואה שרק את ארץ סיחון ועוג הוא יתן לבני ישראל ולא את עבר הירדן.

[50] אונקלוס. אור החיים: לגרים אין נחלה בארץ ישראל ולכן משה אמר שבני ישראל יתנו לו נחלה בתור מתנה ולא בתור נחלה. משה רבינו אמר בדבריו שעל ידי ההליכה של יתרו עם בני ישראל, בני ישראל מתחייבים לתת לו את הנחלה, והוא יוכל להוציא אותה מהם בבית דין, כך שלא יהיה ניתן להתכחש לכך (וכן הסביר אור החיים את לשונו של משה לאורך הפסוקים כבאים לסתור את המניעות שיכולות לעלות מנתינת נחלה ליתרו).

[51] אונקלוס.

[52] רש"י. ספורנו: סירובו של יתרו נבע מכך שבהיותו זקן, הוא לא יוכל לסבול את השינוי באקלים שכרוך במעבר לארץ אחרת ואת השינוי במזון. אור החיים: הביא מחלוקת תנאים בהסבר תשובתו של יתרו ועל פי זה בהסבר המילה "אלך" האמור בפסוק. לפי ר' יהושע, יתרו לא התגייר, ובמילה "אלך" אומר יתרו שהסיבה שהוא לא מצטרף לעם ישראל איננה קשורה בכלל לעניין הנחלה או כל דבר אחר, אלא הוא איננו רוצה להיות חלק מעם ישראל בכל מקרה, ולכן משה שילח את יתרו חזרה אל מקומו ללא שהוא התגייר. לפי ר' אליעזר, יתרו אמר "אלך" חזרה לארצו על מנת לגייר את כל משפחתו, היות ואין שום תועלת שהוא יישאר עם שאר העם, שהרי יש להם כבר מנהיגים כמשה ואהרון. משה ענה ליתרו "אל נא" – המילה "נא" מלשון עכשיו (כפירושו של האבן עזרא), משום שמשה ביקש מיתרו שלא יחזור לארצו אפילו לתקופה קצרה ואפילו כדי לגייר את משפחתו. על טענתו של יתרו שאין לו מה לעשות יחד עם שאר העם משום שיש להם כבר מנהיגים כמשה ואהרון, אמר לו משה "על כן ידעת חנותינו במדבר", ולכן הוא יכול לייעץ להם לאורך הנידודים שלהם במדבר לפי ר' יהושע יש להסביר את תשובתו של משה ליתרו שאין זה נכון שיעזוב אותם עכשיו, שהרי נעשה ליתרו כבוד גדול בכך שהודיעו לו מה היה מקומם של ישראל (שלא היה ידוע לאף אחד אחר בגלל ענני הכבוד), וגם משום חשיבותו בכך שעם ישראל קיבל את עצתו בעניין שרי המאות וכו', ואם עכשיו יעזוב אותם, יהיה בכך חילול ה', שהרי יאמרו שלא יתכן שאדם חשוב כל כך עזב אותם.

כלי יקר: יש לחלק בין לשון הליכה לבין לשון נסיעה. לשון הליכה היא פעולה טכנית, כאשר האדם עדיין קשור אל מקומו הראשון. לעומת זאת נסיעה היא פעולה מהותית בה האדם מתנתק ממקומו הקודם. משה רבינו אמר על עם ישראל שהם נוסעים מהמקום, כיוון שהם מתנתקים לגמרי ממקומם, ואילו ליתרו אמר שהוא רק הולך ממקומו הקודם, אבל עדיין יכול להיות קשור אליו. לכן גם קרא לו משה חובב, כדי לבטל ממנו את השם יתרו שמסמל את גירותו ואת היותו מסופח לעם ישראל ולא חלק מהם. ליתרו הפריע שמשה אמר לו שרק ילך ממקומו, היות ובדעתו הייתה להסתלק ממקומו הקודם לגמרי ולידבק בשכינה. לכן יתרו אמר שהוא יחזור לארצו על מנת לגייר את בני משפחתו. משה אמר ליתרו שאף על פי כן אינו רוצה שיעזוב אותו עכשיו, משום שהוא חושש שיתרו לא יחזור לאחר שיחזור לארצו לגייר את משפחתו, שהרי עם ישראל היה בתרעומת על השכינה, ויתרו ראה זאת, ויתכן שדבר זה היה מונע ממנו מלהצטרף לעם ישראל. משה גם ביקש מיתרו להעיר לעם ישראל במקום שיש צורך בכך, ובזכות כך, שזו זכות הרבים, הוא יקבל חלק מהטוב שיהיה לעם ישראל. בפירוש נוסף כתב על פי הפשט שבהתחלה משה רבינו הבטיח ליתרו טובה גופנית, ולאחר מכן הבטיח לו טובה רוחנית, ורק אז הסכים יתרו להצטרף לעם ישראל.

[53] אבן עזרא. רש"י: יתרו רצה לחזור לארצו בשביל נכסיו ומשפחתו. לפי פירוש זה, אין חובה לפרש שיתרו נולד במדין, אלא "מולדתי" פירושו, מקום משפחתו. ספורנו: יתרו אמר למשה שהוא אינו יכול לסבול את האקלים של ארץ אחרת ואת המזון שיש שם.

[54] רש"י והסביר את בקשתו של משה בכך שהוא חושש שמא יאמרו שכל הסיבה שיתרו התגייר היה רק כדי לקבל נחלה בתוך ארץ ישראל, ועכשיו, לאחר שראה שהוא לא עתיד לקבל נחלה, הוא מתחרט על כך שהוא הצטרף לעם ישראל. רש"י לשיטתו שפירוש המילה "נא" הינה מלשון בקשה. עיין אוצר מפרשי התנ"ך לספר בראשית, אוצר המאמרים, שם הרחבנו בעניין פירוש המילה "נא" במקרא ובהסבר שיטתו של רש"י. אבן עזרא: "נא" מלשון עכשיו, ומשה אומר ליתרו שלא יעזוב אותם עכשיו, ויתכן שכוונתו לפרש כמו הפרשנים האומרים שיתרו רצה לחזור לארצו על מנת לגייר את משפחתו, ובסוף תהליך הגיור לחזור לעם ישראל, ומשה ביקש ממנו שלא יעזוב אותם כלל. כמו כן הסביר האבן עזרא, שבלשון ערבית המילה "נא" הינה "אן", כלומר, הפוכה. בהערות של המהדיר של מוסד הרב קוק כתב שאכן בלשון ארמית המילה "נא" מתורגמת ללשון "כען", שם האות ע' מופיעה לפני האות נ'. כמו כן הסביר האבן עזרא, שסדר האירועים שונה מהאמור בפסוקים, ודברים אלו של משה נאמרו לפני תשובתו השלילית של יתרו, ויתרו נענה בשלילה לבקשתו של משה, ולא נשאר עם בני ישראל. זאת בניגוד לדבריו של הרמב"ן שהובאו בהערות לביאורנו (לעיל פסוק כ"ט) שסובר שיתרו נענה לבקשתו של משה. ספורנו: משה ביקש מיתרו שלפחות בניו ילכו עם בני ישראל. יתרו הסכים לכך.

[55] רש"י.

[56] רש"י בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שצלע הפסוק נאמרה בלשון עבר, והכוונה היא שבעבר יתרו ייעץ לעם ישראל בעניין שרי המאות והעשרות. בפירושו השלישי כתב רש"י שהכוונה איננה לעצה, אלא שמשה אמר ליתרו שהוא יהיה חביב על עם ישראל כמו גלגל העין, שהרי יש מצווה לאהוב את הגר. אבן עזרא: "על כן" האמור בפסוק דומה לכתוב בראשית לח,כו "על כן לא נתתיה לשלה בני" ופירושו מלשון "הואיל", ומשה אומר בדבריו שהואיל ויתרו הכיר את מצבו של עם ישראל וידע לייעץ להם עצות טובות, משה מבקש מיתרו שמשיך ללכת עם בני ישראל ויראה להם את הדרך שבה יילכו במדבר, כפי שעיניו של האדם מראות לו להיכן הוא צריך ללכת. בסוף דבריו הביא האבן עזרא פירוש דומה לפירושו הראשון של רש"י, ולפי זה "והיית" הינו בלשון עבר.

[57] אונקלוס.

[58] רש"י וכתב שהכוונה לחלקת אדמה ביריחו שהייתה משובחת וגודלה היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, ועם ישראל החליט שמי שבית המקדש יבנה בנחלתו יקבל אותו, ובינתיים חלקת אדמה זו ניתנה לצאצאיו של יתרו.

[59] אונקלוס אלא שלפי דבריו לא מובן מדוע נסעו דווקא שלושה ימים ולא כתוב היכן חנו לאחר שלושת הימים הללו. רש"י כתב שבני ישראל הלכו ביום אחד מרחק שבדרך כלל לוקח שלושה ימים ללכת אותו, כיוון שה' רצה להכניס את בני ישראל לארץ ישראל באופן מיידי. ספורנו: הארון הגיע למרחק של שלושה ימי הליכה, עד לארץ ישראל. כמו כן זיהה ספורנו את רתמה כמקום במדבר פארן, ועל תבערה (המופיע בפרק הבא) כתב שלא היה זה מסע, אלא באמצע הדרך. אבן עזרא: רק במהלך שלושת ימי המסע הראשונים, הלך הארון לפני בני ישראל, ולאחר שלושה ימים הוא חזר למקומו, לאחר שני מחנות. לאחר מכן הביא את שיטת רש"י בשם חז"ל שבני ישראל הלכו מרחק של שלושה ימי הליכה ביום אחד. בסוף דבריו הביא שיטה האומרת שבני ישראל הלכו שלושה ימים רצופים ללא מנוחה, כפי שהם הלכו מיד בצאתם ממצרים. לפי שיטה זו, הארון היה במרחק לשושה ימי הליכה והמתין לבני ישראל במדבר פארן עד שהם הגיעו לשם. לפי פירוש זה, המסע היה רק על פי משה ולא על פי הענן, היות והענן היה במרחק של שלושה ימי הליכה מכולם. אולם, אבן עזרא דוחה פירוש זה ואומר שלא ייתכן שמשה רבינו ייפרד מארון הברית, והראיה לכך מכך שכתוב "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה", משמע שמשה רבינו היה במקום הארון. גם אבן עזרא זיהה חלק מהמקומות כמו הספורנו. לשיטתו, תבערה, קברות התאוה, חצרות ורתמה ועוד מסעות היו חלק ממדבר פארן, ובכל פעם היה הארון שוכן במקום אחר בתוך מדבר פארן. ראייתו לכך היא שהתורה לא הזכירה את מדבר פארן כאחת המסעות של בני ישראל בפרשת מסעי.

[60] אונקלוס. רמב"ן: הארון נסע בין הענן לבין מחנה ישראל. כמו כן הסתפק הרמב"ן אם בני ישראל הלכו גם בלילה. רשב"ם: בני ישראל הלכו שלושה ימים רצופים, כולל הלילות (וזו הסיבה שהמתאוננים התלוננו על ההליכה הקשה לאורך הדרך).

לכאורה עולה קושי מהפסוק, שכן כתוב בו שארון הברית הלך לפני מחנה ישראל, בעוד שלכאורה משמע לעיל בפסוק כ"א שבני קהת שהיו נושאים את ארון הברית, היו נוסעים אחרי מחנה דגל ראובן. רש"י הסביר שמדובר בפסוק זה על ארון הברית שבו היו מונחים שברי הלוחות, בעוד שבפסוק כ"א מדובר על ארון הברית שבו היו מונחות הלוחות השניות. לפי פירושו, היו שני ארונות, האחד נסע איתם בתוך המחנה ובו היו הלוחות השניות, והשני נסע לפניהם במרחק שלושה ימים, ובו היו הלוחות השבורות. עיין אוצר מפרשי התנ"ך לספר דברים, באוצר המאמרים, שם הרחבנו בעניין מחלוקת הראשונים לגבי מספר הארונות שהיו. לפי פרשנים אחרים כמו אבן עזרא מדובר על מסע ייחודי. בדרך כלל הארון הלך אחרי שני המחנות, ואילו כאן, במסע הראשון, באופן חד פעמי, הארון הלך לפני המחנה.

כלי יקר: פירש בכמה אופנים. א. הביא את דברי חז"ל שבני ישראל ברחו מהר סיני מחשש שמא ה' יוסיף להם מצוות, והכתוב מציין את כפיות הטובה של בני ישראל לקבלת התורה ואת העובדה שלמרות זאת ארון הברית נסע לפניהם על מנת לתור להם מנוחה. ב. בני ישראל הלכו לכיוון אחר מהר סיני, כך שהיה מרחק של שישה ימים בין בני ישראל לארון הברית (ארון הברית היה במרחק של שלושה ימים מהר סיני בכיוון אחד ובני ישראל היו במרחק של שלושה ימים מהכיוון ההפוך), משום שבני ישראל מאסו במצוות. בדבריו כתב שזו משמעות הנון ההפוכה השניה. נון בארמית פירושו דג. הנון ההפוכה הראשונה מרמזת על היותם של בני ישראל כדגים, כשם שהדג צריך לשוט במים, כך בני ישראל צריכים לחיות בתורה.  כאשר בני ישראל בורחים מהתורה, הם כמו דג שפורש ממקום חיותו, וכך היו בני ישראל בשעה שפרשו מהתורה.

[61] רש"י. רמב"ן: הענן חיפש מקום טוב לחניית בני ישראל במדבר פארן. כנראה שצריך לומר לדבריו שמדובר על חיפוש חד פעמי, שהרי הרמב"ן כתב לעיל שהיו מקומות חניה שלא היו נוחים לעם ישראל. רשב"ם: בשאר המסעות, הארון היה הולך בתוך מחנה ישראל, אלא שבמסע זה הארון הלך לפני בני ישראל על מנת לתור להם מקום מנוחה.

[62] אונקלוס. רש"י: כתובים בפרשה שבעה עננים. שישה שהקיפו את בני ישראל מששת צדדיהם, ואחד שהלך לפניהם על מנת ליישר לפניהם את הדרך (מוריד את ההרים ומגביה את העמקים). ספורנו: בניגוד לשאר המסעות שהענן הלך לפני בני ישראל, כאן הענן היה מעליהם, היות ולא היה צורך שיילך לפניהם, מפני שארון הברית כבר הלך לפניהם.

[63] רש"י.

[64] אונקלוס. רש"י: פרשה זו איננה במקומה (ולכן נכתבו הנונים ההפוכים), והיא נכתבה כאן על מנת להפסיק בין פורענות לפורענות. לשיטתו, הפורענות הראשונה היא הנסיעה מהר סיני, בו בני ישראל נסעו כתינוק הבורח מבית הספר (דברים אלו נכתבו על פי השפתי חכמים, אולם רש"י בגמרא כתב אחרת והדברים יבוארו). הפורענות השניה היא "ויהי העם כמתאוננים" הכתובה בהמשך. עיין אוצר המאמרים שם הרחבנו בנושא הנונים ההפוכים. ספורנו: מדובר על נסיעת הארון על מנת להיכנס לארץ ישראל. רמב"ן: הקשה על דברי רש"י בגמרא שאמר שהפורענות הראשונה הייתה שבני ישראל התרעמו ורצו לאכול בשר (והתלונה של בני ישראל על כך הייתה במשך שלושת ימי המסע הראשונים), שהרי לפי סדר הכתובים בפרק י"א, היה קודם את התלונה של המתאוננים ורק לאחר מכן את התלונות של בני ישראל על הבשר. הרמב"ן מסביר בשיטת רש"י שסדר הכתובים אינו כתוב כסדרם, אך דוחה אפשרות זו, וכתב שהפורענות הראשונה הייתה על שנסעו מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר. לשיטתו, הפורענות הינה חטא, גם אם לא היה עונש על כך, או שהעונש של אי הכניסה לארץ הייתה על שנסעו כתינוק הבורח מבית הספר. כמו כן לפירושו צריך לומר שהתורה הפסיקה בין פורענות לפורענות כדי שלא תהיינה שלוש פורענויות צמודות זו לזו.

אור החיים: כאשר בני ישראל נסעו במדבר, הם ביררו ניצוצי קדושה משני סוגים. סוג אחד הוא המפתה את הצדיקים לחטוא, וכנגד זה אמר הכתוב "משנאיך", והסוג השני הוא רק מזיק אבל איננו מפתה, ועל כך אמר "אויביך".

כלי יקר: שאל כיצד ניתן לומר על פרשה זו שהיא ספר בפני עצמו (כפי שאמרו חז"ל בשבת קטז,א), הרי אין בה מצווה? וענה שיש בה מצווה של פריה ורביה, היות ובפסוקים מדובר על השראת שכינה, וללא עיסוק בפריה ורביה לא ניתן להגיע להשראת שכינה.

[65] אונקלוס. לפי פירושו, "קומה" מלשון התגלות. רש"י: "קומה" פירושו לשון המתנה, משה רבינו אמר לארון לעצור, משום שהוא היה במרחק של שלושה ימים ממחנה ישראל. אולם, לכאורה דבריו של רש"י סותרים את מה שכתב לעיל שבני ישראל היו נוסעים על פי משה רבינו כשהיה אומר "קומה", שהרי כאן משמע שהארון והענן התחילו במסעם לפני כל העם. אבן עזרא: "קומה" מלשון עמידה לשם מלחמה. ספורנו: מדובר על האויבים שנמצאים בארץ ישראל, היות ולולי שבני ישראל היו חוטאים, הם היו נכנסים מיד לארץ ישראל. רשב"ם:כאשר משה רבינו היה אומר "קומה" השכינה הייתה מסתלקת מעל הכפורת.

[66] אונקלוס. רש"י: האויבים הם המכונסים, והשונאים הם הרודפים. כמו כן הדגיש ששונאי ה' הם שונאי עם ישראל. אבן עזרא: אין הבדל בין אויבים לשונאים, והדברים נכפלו כדרכם של נבואות שכופלות את דבריהם.

[67] אונקלוס.

[68] אונקלוס. לפי פירושו, "שובה" מלשון חזרה. רש"י פירש "שובה" מלשון רגיעה, ובאופן דומה פירש אבן עזרא והכוונה היא שבשלב חזרת הארון למקומו, כבר לא היה צורך בכך שה' ילחם עבור ישראל. ספורנו: גם בשעה שהארון הולך לפני המחנה, התפלל משה שהשכינה תהיה עם בני ישראל בתוך המחנה. גם לפי פירושו צריך לפרש "שובה" מלשון מנוחה.

כתב רש"י שמלשון הפסוק משמע שכדי שה' ישרה את שכינתו בישראל, צריך לפחות עשרים ושניים אלף אנשים מישראל (אלפים ורבבות המוזכרים בפסוק). אבן עזרא פירש "רבבות" מלשון "רב", ומשה רבינו התפלל לה' שלמרות שיש רבי מעם ישראל, ולכאורה על פי דרך הטבע לא תיתכן מציאות שבה לא יהיה אדם אחד שיהיה לו רע, עדיין ה' יגרום לכך שלכל אדם מישראל יהיה טוב. אור החיים: הכוונה לקיבוץ ניצוצי קדושה, ומשה התפלל שה' יגביר את כוחם של ישראל כדי שהם יוכלו לבר את ניצוצות הקדושה.