במדבר פרק יט

במדבר פרק יט

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר זוהי הגזירה של התורה שה' ציווה לומר לכם (בני ישראל). משה רבינו מתחיל לצטט באזני עם ישראל את הציווי שה' אמר לו (משה) ואהרון. דברי ה' מתחילים בצלע הפסוק הבא: דבר אך בני ישראל ...,[1] דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ה' אמר לנו) לדבר עם בני ישראל,[2] וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ בני ישראל יביאו לך,[3] פָרָה פרה שהתורה תמנה שלושה תנאים לכשרותה של הפרה: 1) אֲדֻמָּה תְּמִימָה הפרה תהיה אדומה כולה, שלא יהיו בה אפילו שתי שערות שחורות,[4] 2) אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם הפרה תהיה ללא מום, 3) אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל לא עלה עול על הפרה האדומה, כלי שהיו שמים על השוורים כדי לעבוד איתם בשדה[5]: (ג) וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן עליכם לתת את הפרה האדומה לאלעזר הכהן, שהרי מצוות פרה אדומה מתקיימת בסגן הכהן הגדול,[6] וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אלעזר יוציא את הפרה האדומה אל מחוץ למחנה ישראל,[7] וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו השוחט את הפרה האדומה, ישחט את הפרה בשעה שאלעזר רואה את השחיטה[8]: (ד) וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ אלעזר ייקח מדם הפרה האדומה על אצבעו,[9] וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים אלעזר יזה מדם הפרה האדומה לכיוון אוהל מועד שבע פעמים (אמנם כפי שראינו, אלעזר היה מחוץ למחנה ישראל כך שהיה רחוק מהמשכן)[10]: (ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו מי שישרוף את הפרה האדומה, ישרוף את הפרה בשעה שאלעזר רואה את מעשה השריפה,[11] אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף יש לשרוף יחד את עור הפרה האדומה, את בשר הפרה האדומה, את דם הפרה האדומה וכן את שאריות האוכל והצואה שנשארו באבריה הפנימיים[12]: (ו) וְלָקַח הַכֹּהֵן על הכהן (אלעזר) לקחת את הדברים הבאים: 1) עֵץ אֶרֶז עץ שנקרא ארז, 2) וְאֵזוֹב עשב שנקרא אזוב, 3) וּשְׁנִי תוֹלָעַת חתיכת צמר שצבועה באדום, וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה הכהן ישליך את עץ הארז, את האזוב ואת שני התולעת אל תוך האש ששורפת גם את הפרה: (ז) וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן הכהן ששרף את הארז, האזוב ושני התולעת, יטבול את בגדיו במקווה,[13] וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם הכהן יטבול גם הוא במקווה, וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה לאחר טבילת גופו ובגדיו, ולאחר צאת הכוכבים, מותר לכהן להיכנס אל מחנה שכינה (רש"י פירש שפסוק זה הוא פסוק מסורס, וכך יש לקרוא אותו: וטמא הכהן עד הערב – המופיע בצלע הפסוק הבא – ורק לאחר מכן יכול הכהן לבא אל המחנה),[14] וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב הכהן יהיה טמא עד לערב שלאחר טבילת גופו ובגדיו[15]: (ח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ מי ששרף את הפרה האדומה, יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם יטבול את בגדיו במקווה, וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וכן מי ששרף את הפרה יטבול בעצמו במקווה, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב השורף את הפרה יהיה טמא עד לערב שלאחר טבילתו במקווה: (ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה אדם טהור יאסוף את אפר הפרה שנוצר משריפת הפרה האדומה, עץ הארז, האזוב ותולעת השני, וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר האדם הטהור יניח את אפר הפרה מחוץ למחנה ישראל במקום טהור. אמנם את אפר הפרה האדומה חילקו לשלשה: חלק אחד ממנו ניתן בהר המשחה (ההר עליו היו שוחטים את הפרה האדומה לאחר הכניסה לארץ ישראל) כדי שהכהנים הגדולים יוכלו לקדש מאפר זה בשעה שהם שוחטים את הפרות האחרות, חלק אחד ניתן מחוץ לעזרה כדי שהטמאים יוכלו להיטהר בו וחלק נוסף ניתן בחיל שבמקדש למשמרת,[16] וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה אפר הפרה יהיה למשמרת לבני ישראל כדי שישמש למי הזאה. כפי שנראה בהמשך, את אפר הפרה היו נותנים בכלי חרס שהיו בו מים, ורק לאחר מכן, היו מזים את המים שמעורבבים בו אפר הפרה על הטמא,[17] חַטָּאת הִוא מי הנידה משמשים לחיטוי, להזאה על הטמא[18]: (י) וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב מי שאסף את אפר הפרה, צריך להטביל את בגדיו במקווה, וכן הוא עצמו צריך לטבול במקווה, ולאחר הטבילה יהיה טמא עד הערב שאחר כך,[19] וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם דין זה של טהרה על ידי אפר פרה אדומה יהיה לבני ישראל ולגרים שמתגיירים לחוק לעולם. בכל דור תהליך הטהרה מטומאת מת יהיה על ידי אפר פרה אדומה[20]: (יא) הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם אדם שייגע באדם שמת,[21] וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים (אדם שנגע במת) יהיה טמא במשך שבעה ימים[22]: (יב) הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי על טמא המת יזו מאפר הפרה האדומה ביום השלישי לתהליך טהרתו וביום השביעי לתהליך טהרתו,[23] יִטְהָר אם יזו על הטמא ביום השלישי וביום השביעי – אז יטהר טמא המת, וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אם לא יזו מאפר הפרה האדומה על הטמא ביום השלישי לטהרתו וביום השביעי, לֹא יִטְהָר הטמא לא יטהר מטומאתו: (יג) כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת אדם שייגע באדם שמת,[24] וְלֹא יִתְחַטָּא אם אותו אדם לא יעבור תהליך הזאה, ולכן לא יהיה טהור,[25] אֶת מִשְׁכַּן יְקֹוָק טִמֵּא אם אותו אדם שנטמא ולא נטהר, ייכנס למקדש, אפילו אם הוא טבל במקווה אלא שלא הזו עליו את אפר הפרה האדומה, הרי שהוא טימא את מקדש ה'. כמובן שאין הכוונה שהוא טימא את המקדש, אלא הכוונה היא שהוא מתחייב כרת כדין אדם טמא שנכנס למקדש,[26] וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל (אדם טמא שנכנס למקדש ללא תהליך טהרה) מתחייב בכך בכרת,[27] כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה אותו אדם מתחייב בכרת מכיוון שהמים עם אפר הפרה האדומה לא נזרקו עליו והוא עדיין טמא,[28] עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ למרות שהטמא טבל במקווה הוא עדיין טמא, שהרי לא הזו עליו את מי אפר הפרה האדומה[29]: (יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל זאת התורה במקרה שאדם ימות בתוך אוהל (או בתוך בית), או במקרה שאדם מת מחוץ לאוהל והכניסו אותו אל תוך האוהל,[30] כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל כל אדם שנכנס אל האוהל בעוד שהמת נמצא בתוך האוהל,[31] וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וכן כל הדברים שנמצאים בתוך האוהל כגון הבגדים שנמצאים באוהל,[32] יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים (כל מי שנכנס לאוהל וכל הדברים שנמצאים בתוך האוהל) יהיו טמאים למשך שבעה ימים[33]: (טו) וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ כל כלי חרס פתוח שנמצא באוהל שיש בו אדם מת,[34] אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו שמגופת הכלי לא נמצאת עליו, כאשר לכלי אין את המכסה שלו,[35] טָמֵא הוּא במקרה כזה, כלי החרס טמא. כלי חרס נטמא רק מתוך הכלי ולא מצידי הכלי. לפיכך, במקרה ויש על הכלי מכסה שמונע מהטומאה להיכנס אל תוך הכלי, הכלי טהור, אך במקרה ואין כלי החרס מכוסה, הכלי טמא[36]: (טז) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר אדם שנמצא בשדה, ואין שום דבר שמאהיל עליו, והוא נוגע בחרב שהרגה מישהו (והחרב נחשבת לאבי אבות הטומאה ומטמאת כמו המת עצמו) או שנוגע באדם מת, או בעצם של אדם או בקבר של אדם.[37] כאשר אדם נכנס לאוהל שיש שם מת, האדם נטמא גם ללא נגיעה במת עצמו, אך כאשר האדם נמצא בשדה ואין דבר שמאהיל עליו, הוא נטמא רק על ידי נגיעה במת עצמו, יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים (אדם בשדה שנגע בחרב שהרגה אדם, או במת, או בעצם או בקבר) יהיה טמא למשך שבעה ימים: (יז)  עכשיו תסביר התורה איך מזים את אפר החטאת על הטמא בטומאת מת:[38] וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת הכהן לוקח מהאפר שנוצר משריפת הפרה האדומה (ששרפו איתה את הארז, האזוב ושני התולעת),[39] וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי את האפר יש לתת לתוך כלי שמילאו בו מים ממעיין לפני הוספת האפר[40]: (יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר הכהן שהוא טהור ייקח אזוב (סוג של עשב) ויטבול את האזוב במים,[41] וְהִזָּה על ידי האזוב, הכהן יזה את המים שלתוכם הכניס את אפר הפרה האדומה על הדברים הבאים כדי לטהרם: עַל הָאֹהֶל על האוהל שהיה בו המת, ועל ידי כך האוהל נטמא. אמנם בית אינו נטמא מכיוון שהוא מחובר אל הקרקע, וְעַל כָּל הַכֵּלִים וכן יזה הכהן על כל הכלים שנטמאו, וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וכן יזה הכהן מאפר הפרה האדומה על כל בני האדם שנכנסו לתוך האוהל בו היה המת, וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר וכן יזה מאפר הפרה האדומה על מי שנגע בעצם, או מי שנגע בחרב שאיתו הרגו אדם אחר, או מי שנגע במת או מי שנגע בקבר של אדם: (יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי הכהן הטהור יזה על האדם שנטמא ביום השלישי לטהרתו וביום השביעי לטהרתו, וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי ביום השביעי יטַהֵר הכהן הטהור את האדם שנטמא,[42] וְכִבֶּס בְּגָדָיו (ביום השביעי, לאחר שנטהר) הטמא שנטהר יטביל את בגדיו במקווה, וְרָחַץ בַּמַּיִם וכן יטבול הטמא שנטהר את גופו במקווה, וְטָהֵר בָּעָרֶב בערב שלאחר הטבילה, יטהר הטמא: (כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא אדם שיטמא ולא יזו עליו את אפר הפרה האדומה, כך שהוא לא נטהר, ובכל זאת הוא ייכנס אל המקדש בעודו טמא, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל האדם שנכנס אל המקדש כאשר הוא טמא מתחייב בכך בכרת,[43] כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְקֹוָק טִמֵּא אדם זה חייב כרת מכיוון שהוא טימא את מקדש ה'. אמנם אין הכוונה שממש טימא את מקדש ה', אלא שהוא נכנס אל המקדש בעודו טמא, מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו אותו אדם מתחייב בכרת מכיוון שהמים עם אפר הפרה האדומה לא נזרקו עליו והוא עדיין טמא, טָמֵא הוּא אדם זה עדיין טמא מכיוון שלא נזרקו עליו המים עם אפר הפרה האדומה: (כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם דבר זה, של הזאת אפר הפרה האדומה ותהליך הטהרה, יהיה לכם לחוק עולם, דבר זה ינהג בכל הדורות, וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו מי שנושא את מי החטאת ללא צורך, (כאשר יש בכלי מספיק מים כדי להזות על אדם טמא), צריך להטביל את בגדיו במקווה ולטבול גם הוא במקווה. אמנם, מי שמזה את המים ממש על הטמא (ודבר זה הוא לצורך) אינו נטמא,[44]  וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה וכן אדם שייגע במים בהם נתנו את אפר הפרה האדומה, יִטְמָא עַד הָעָרֶב (אדם הנושא או נוגע במי אפר הפרה האדומה שלא לצורך) חייב טבילה במקווה ולאחר מכן, יהיה טמא עד הערב שלאחר טבילתו, אך אינו חייב להטביל את בגדיו[45]: (כב) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא מי שטמא בטומאת מת, כל דבר שהוא נוגע בו, נטמא גם הוא,[46] וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב אדם שנוגע במי שטמא בטומאת מת, טמא גם הוא עד לאחר שהוא יטבול במקווה, והוא נטהר רק כשמגיע הערב לאחר טבילתו.[47] כדי להסביר דין זה יש להקדים ולומר שיש דרגות שונות של טומאה: אבי אבות הטומאה, אב הטומאה, וראשון לטומאה (ישנן דרגות טומאה נוספות, אך אין כאן המקום להאריך). המת עצמו הוא בדרגה של אבי אבות הטומאה. מי שנטמא על ידי המת, הופך להיות אב הטומאה. אדם שנוגע באב הטומאה, כלומר, באדם שנטמא מהמת עצמו, נטמא גם הוא, כאשר הוא יהיה במדרגת ראשון לטומאה. אם האדם שטמא בראשון לטומאה ייגע באדם, אדם זה לא ייטמא, כיוון שראשון לטומאה אינו מטמא אדם. לעומת זאת, אם האדם שהוא טמא בראשון לטומאה ייגע באוכל, האוכל ייטמא:

[1] אונקלוס + רמב"ן. רש"י: נקראת חוקה כיוון שהשטן מקטרג על כך, שאין שום טעם במצווה זאת. רמב"ן: הטעם שאומות העולם מונין את ישראל דווקא במצווה זו היא בגלל שהפרה האדומה נעשית בחוץ ולא בתוך ביהמ"ק. לכן צריך הסגן לפקח על השוחט את הפרה, כדי לוודא שלא התערב עם מחשבתו מחשבה זרה. אוה"ח כתב שטעם מצוות פרה אדומה נאמר למשה, וכאשר שוחטים את הפרה האדומה יש לכוון לטעמה, אלא שהסתפק אם הכוונה היא שבכל דור, היחידים שבדור יודעים את הטעם, או שבדורות הבאים שוחטים את הפרה ואומרים שהכוונה היא על פי הטעם שנאמר למשה, למרות שאיננו יודעים אותו, או שהכוונה היא שבנ"י יודעים את הטעם, אלא שאסור להם לומר את הטעם לגויים.

כמו כן הסביר הרמב"ן שפרשה זו היא השלמה לספר ויקרא ונכתבה כדי להודיע שגם הטהרה מטומאת מת נעשית ע"י הכהנים. א"ע: גם פרשה זו נאמרה במדבר סיני, כאשר בנ"י צוו לשלח את הטמאים מחוץ למחנה.

[2] הרמב"ן בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב ש"דבר אל בנ"י היא כותרת שצריכה לבוא בדיוק בתחילת פס' ב', והפסוק הוא פסוק מסורס. הסיבה שכתוב "דבר" היא מכיוון שמשה הוא העיקר.

[3] אונקלוס. רש"י: פרה אדומה תמיד תיקרא על שמו של משה. כלי יקר: כיוון שמשה התחיל את הכפרה על חטא העגל ע"י שטחן את העגל, כך גם הסיום ייקרא על שמו, שהרי פרה אדומה באה לכפר על חטא העגל. בהסבר עפ"י הדרש, כתב רש"י שהכוונה היא שבנ"י צריכים לקחת את הפרה האדומה ככפרה על כך שלקחו את העגל בחטא העגל. כמו"כ לאורך הפרשה מסביר רש"י את טעמי הפרטים בכך שהפרה האדומה באה לכפר על חטא העגל. רמב"ן: הציווי הוא שהדבר ייעשה עכשיו בשעת המדבר, והציווי שיעשו כן תמיד באה לאחר מכן, בסוף העניין.

[4] רש"י. רמב"ן: האדום מסמל על מידת הדין. א"ע: פירוש תמימה היינו גדולה.

[5] תרגום יונתן.

[6] אונקלוס + רש"י. הרמב"ן כתב שזוהי מצוות שעה שהפרה האדומה הראשונה תיעשה ע"י אלעזר שהוא הסגן, והסיבה לכך היא שה' לא רצה לתת לאהרון שהוא הכהן הגדול עבודה מחוץ למשכן, או שה' רצה להכתיר את אלעזר עוד בחיי אביו באחת ממצוות הכהן הגדול, או שהסיבה לכך היא לעונש על חטא העגל. בסוף דבריו כתב שיש מחלוקת אם לדורות המצווה היא דווקא ע"י כה"ג, והסיבה שדווקא אלעזר הוא ששחט פרה זו היא אחת מהסיבות שנמנו לעיל, או שלדורות המצווה היא בכהן הדיוט והסיבה שאלעזר שחט את הפרה האדומה במדבר היא בגלל שאין זה כבוד שאחיו הקטן יעשה זאת. כמו"כ, רמב"ן (לעיל) הסתפק אם הטעם שכתוב ונתתם, היינו כדי לתת כבוד גם לאהרון שגם הוא חלק מהנתינה לאלעזר, או שהכוונה היא לדורות.

[7] רש"י. א"ע: לא מדובר כאן שאלעזר עצמו יוציא את הפרה, אלא שאלעזר יצווה להוציא את הפרה, או שנושא הפסוק הוא המוציא.

[8] רש"י.

[9] אונקלוס.

[10] אונקלוס. רש"י: עומד במזרחו של ירושלים ורואה הכהן את פתח ההיכל בשעת ההזאה.

[11] א"ע.

[12] עיין בביאורנו לויקרא פרק ד' פסוק יא'.

[13] א"ע.

[14] רש"י, והפסוק מסורס: וטמא עד הערב – ואחרי הערב, יהיה מותר לו להיכנס אל תוך המחנה וכן פירש הא"ע. הא"ע כתב פירוש נוסף שהכוונה היא שיהיה אסור לו לאכול בתרומה עד הערב למרות שהוא כבר טהור ומותר לו להיכנס אל תוך המחנה.

[15] רש"י.

[16] רש"י.

[17] רש"י. א"ע: מי נידה היינו מים רחוקים.

[18] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שהיא כמו חטאת להיאסר בהנאה.

[19] א"ע.

[20] אונקלוס. א"ע: הסיבה שגם הגרים חייבים בחיטוי היא בגלל קדושת הארץ. לפי דבריו כנראה שאין מדובר על גר שהתגייר אלא על גר תושב.

[21] אונקלוס. א"ע: אין זה משנה אם מדובר ביהודי או גוי.

[22] א"ע.

[23] אונקלוס. א"ע: יתחטא הכוונה היא שיסור חטאו ממנו. בפירושו השני פירש כאונקלוס.

[24] רש"י ובא למעט בהמה או לרבות רביעית דם.

[25] אונקלוס.

[26] רש"י. רמב"ן: פירוש הפסוק הוא כאשר את משכן ה' טימא.

[27] אונקלוס.

[28] אונקלוס.

[29] רש"י.

[30] אונקלוס + א"ע + רמב"ן.

[31] רש"י. רמב"ן הוסיף לחלק בין האוהל עצמו שהוא גם נטמא לבין הבית שאינו מקבל טומאה.

[32] אונקלוס + א"ע.

[33] אונקלוס.

[34] רש"י.

[35] אונקלוס.

[36] רש"י.

[37] רש"י לפי פשוטו וכתב את מדרש חז"ל שבא לרבות גולל ודופק אלא שלא כתבנו כך משום שיש מחלוקת מאוד גדולה בהגדרת גולל ודופק. כמו"כ לפי הרמב"ן אין דין גולל ודופק נלמד מפסוקים, אלא מהלכה למשה מסיני. רמב"ן: מי שנוגע בחלל חרב אמנם טמא, אך אינו מטמא באוהל אלא רק במגע ומשא וכן אין חייבים על נגיעתו הזאת שלישי ושביעי.

[38] א"ע.

[39] אונקלוס.

[40] רמב"ן.

[41] אונקלוס + א"ע.

[42] אונקלוס.

[43] בטעם הכפילות על דבר זה שנאמר גם בפס' יג' כתב רש"י שהסיבה לכך היא כדי לרבות גם אדם שנכנס למשכן וגם אדם שנכנס למקדש. רמב"ן בפס' יג' כתב שני סיבות לכך: מקדש ה' שנאמר בפסוקינו היינו על טומאת מקדש וקדשיו, ובהסבר השני כתב שהראשון למי שנוגע במת, והשני (בפסוק שלנו) נאמר למי שנטמא על ידי אוהל. א"ע: בפסוק שלנו האזהרה היא על העצם והקבר.

[44] רש"י.

[45] רש"י + א"ע.

[46] רש"י.

[47] רש"י.