בראשית פרק ט

בראשית פרק ט

(א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו ה' בירך את נח ואת בניו, וַיֹּאמֶר לָהֶם בשעה שה' בירך את נח ואת בניו, הוא אמר להם: פְּרוּ וּרְבוּ תפרו ותרבו, תולידו הרבה צאצאים, וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ ואתם וצאצאיכם תהיו רבים כל כך עד שתמלאו את כל הארץ: (ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם פחדכם ואימתכם יהיו על כל החיות בארץ ועל כל עופות השמים,[1] בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ כל בעלי החיים שהולכים על האדמה, וכן כל הדגים שבים, נמסרו בידכם (כפי שיבואר בפסוק הבא)[2]: (ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כל בעלי החיים מותרים לכם לאכילה,[3] כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל אני (ה') נתתי בידכם את כל בעלי החיים לאכילה, כמו שמותר לכם לאכול את העשבים. עד למבול, היה אסור על האדם לאכול בעלי חיים, והותר לו לאכול רק עשב. לאחר המבול, הותר לאדם לאכול גם בעלי חיים, כמו שהותר לו לאכול עשבים[4]: (ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ אך אסור לכם לאכול בשר כשנפשו עדיין בו. אסור לכם לאכול בשר בהמה שעדיין חיה. איסור זה נקרא איסור אבר מן החי[5]: (ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ (למרות שהתרתי (ה') לכם (לבני נח) להרוג בעלי חיים ולאכול את בשרם) כאשר אדם יהרוג את עצמו, אני (ה') אדרוש זאת ממנו, אני (ה') אעניש אותו על כך,[6] מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וכן חיה שתהרוג אדם, אדרוש זאת ממנה. אסור לבעלי החיים להרוג את בני האדם,[7] וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם וכן אדם שרוצח אדם אחר במזיד, ואין על כך עדים, או אדם שרצח בשוגג ולא יגלה לעיר מקלט, אני (ה') אעניש אותו על הרצח שביצע[8]: (ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם אדם ששופך את דמו של אדם אחר, אדם שרוצח אדם אחר,[9] בָּאָדָם (אדם שרוצח אדם אחר) לפני בני אדם אחרים, אדם שרוצח אדם אחר בשעה שעדים רואים את הרצח,[10] דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (אם יש עדים על הרצח) עליכם להרוג את הרוצח בבית דין,[11] כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (הסיבה שאדם שרוצח אדם אחר חייב מיתה היא) מכיוון שה' עשה את האדם בצלם אלוקים, וצלם האלוקים בו נעשה האדם, נותן לאדם מעלה על שאר בעלי החיים. לכן, אדם שהרג בעל חיים, אינו חייב מיתה, אך אדם שרצח אדם אחר שנעשה בצלם אלוקים, חייב מיתה[12]: (ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ אני (ה') מצווה עליכם לפרות ולרבות, ולהוליד הרבה צאצאים,[13] שִׁרְצוּ בָאָרֶץ תולידו הרבה צאצאים בארץ,[14] וּרְבוּ בָהּ ותתרבו בארץ[15]: (ח) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ ה' אמר לנח ולבניו יחד איתו,[16] לֵאמֹר כך אמר ה' לנח ולבניו: (ט) וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם אני (ה') אקיים את הברית שכרתתי איתכם ועם צאצאיכם (בהמשך יפורט מהי הברית)[17]: (י) וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם (אני ה' אקיים את הברית שכרתתי איתכם ועם זרעכם) ועם כל בעלי החיים שאיתכם,[18] בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם (אני ה' אקיים את הברית עם בעלי החיים שאיתכם) ומפרטת התורה מיהם בעלי החיים: העופות, הבהמות, והחיות שבארץ,[19] מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה אקיים את הברית עם כל בעלי החיים שיצאו מהתיבה, גם השרצים,[20] לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ וכן אקיים את הברית עם כל בעלי החיים, אפילו המזיקין[21]: (יא) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם אני אקיים את הברית שכרתתי איתכם,[22] וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל (הברית היא) שלא יושמדו בעלי הבשר (הכוונה היא לכל בעלי החיים כפי שנראה בהמשך) על ידי מבול,[23] וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ ולא יקרה שוב שמבול ישמיד את האדמה שבארץ[24]: (יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים ה' אמר לנח: זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם זהו האות שאני (ה') נותן לכם, כדי שתדעו שאקיים את הברית שכרתתי איתכם,[25] וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם (זהו אות על קיום הברית שכרתתי איתכם) וכן שכרתתי עם כל בעלי החיים שאיתכם עד לסוף כל הדורות[26]: (יג) אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן אני (ה') נתתי את הקשת שתהיה בענן,[27] וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ הקשת תשמש לברית ביני (ה') ובין יושבי הארץ: (יד) וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ כאשר אני (ה') ארצה להחריב את הארץ (והענן בפסוק זה פירושו לחושך ואבדון),[28] וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן (כאשר ארצה להחריב את הארץ) הקשת תיראה בעננים: (טו) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם (כאשר אני, ה', ארצה להחריב את הארץ) אני אזכור את הברית שכרתתי איתכם,[29] וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר (וכן אזכור את הברית שכרתתי) עם כל בעלי החיים,[30] וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר (ועל ידי שאזכור את הברית) לא יהיו שוב מים שישמידו את כל בעלי החיים[31]: (טז) וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן (כשארצה להחריב את העולם) תהיה קשת בענן,[32] וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ אני (ה') אראה את הקשת בענן, וכך אזכור את הברית שכרתתי (ה') עם כל בעלי החיים שעל הארץ[33]: (יז) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ ה' אמר לנח: זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ הקשת הזאת היא האות על הברית שכרתתי ביני (ה') ובין כל בעלי החיים שעל הארץ. ה' הראה עכשיו לנח את הקשת שתשמש לאות לכריתת הברית[34]: (יח) וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת בניו של נח שיצאו מהתיבה היו שם, חם ויפת, וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן חם היה אביו של כנען, ואם כן, כנען היה נכדו של נח[35]: (יט) שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ שלושת האנשים הללו (שם, חם ויפת) הם בניו של נח, וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ משלושת בניו של נח, התפזרו האנשים על פני כל הארץ. שלושת בניו של נח הם שהולידו צאצאים שלאחר מכן התפזרו בכל הארץ[36]: (כ) וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה נח התחיל לעבוד את האדמה,[37] וַיִּטַּע כָּרֶם נח נטע כרם כשהתחיל לעבוד את האדמה: (כא) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר נח שתה מהיין שהוא הכין מענבי הכרם שנטע, ועל ידי כך הוא השתכר,[38] וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה כאשר הוא השתכר בתוך האוהל שלו, הוריד נח את בגדיו[39]: (כב) וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו חם, אביו של כנען, ראה שאביו נח ערום בתוך האוהל,[40] וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ חם אמר לשני אחיו בפני אנשים נוספים (ובכך ביזה את אביו), שנח אביהם ערום[41]: (כג) וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה שם ויפת לקחו בידם כסות,[42] וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם שם ויפת שמו את הכסות על כתפיהם,[43] וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית שם ויפת הלכו אחורנית כדי שהם לא יראו את אביהם ערום,[44] וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם שם ויפת כיסו את גופו של אביהם,[45] וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ כאשר שם ויפת הגיעו בסמוך אל נח כדי לכסותו, הם הפכו את פניהם, וכך, גם בשעת כיסוי אביהם, הם לא ראו אותו ערום[46]: (כד) וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ נח התפכח משכרותו, וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן נח ידע את מה שעשה לו חם, בנו המבוזה[47]: (כה) וַיֹּאמֶר נח אמר: אָרוּר כְּנָעַן כנען, בנו של חם יהיה מקולל,[48] עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו כנען יהיה עבד שעובד את אחיו[49]: (כו) וַיֹּאמֶר נח המשיך ואמר: בָּרוּךְ יְקֹוָק אֱלֹהֵי שֵׁם ברוך ה' שהוא האלוקים של שם,[50] וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ וה' יגרום לכך שכנען יהיה עבד של כל זרעו של שם[51]: (כז) יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת ירחיב ה' ליפת, ליפת יהיו גבולות רחבים,[52] וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם ה' ישרה את שכינתו בבתי המדרש של שם, ובמשכן שעתידים בניו של שם לבנות,[53] וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ גם לפני שייבנה בית המקדש, כנען יהיה עבד של שם ויפת[54]: (כח) וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה נח המשיך לחיות לאחר המבול במשך שלוש מאות וחמישים (350) שנים: (כט) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה נח חי בסך הכל במשך תשע מאות וחמישים (950) שנה, וַיָּמֹת נח מת כשהוא היה בן תשע מאות וחמישים[55]:

[1] אונקלוס + רש"י. בפירוש נוסף כתב רש"י שפירוש וחתכם, היינו מלשון חיות והכוונה היא לתיאור זמן, כל זמן שהאדם חי, אימתו מטלת על החיות, אך אדם מת, אין אימתו מוטלת על החיות.

[2] אונקלוס.

[3] א"ע ורמב"ן, וכל רמש היינו שם כולל לכל בעלי החיים.

[4] רש"י. אוה"ח: ישנם שלוש סיבות להיתר אכילת בהמות לאחר המבול: א. הם ניצלו בזכותו. ב. נח טרח להאכילם בתיבה. ג. הברית שלא יכרתו בעלי החיים הוא בזכותו של נח.

[5] רש"י. רש"י כתב שחז"ל למדו מכאן גם איסור אכילת דם. א"ע למד שהכוונה היא רק לאיסור אכילת דם. רמב"ן כתב שבני נח לא נאסרו באכילת דם, ולכן יש לומר שהכוונה היא רק לאיסור אבר מן החי.

[6] רש"י. א"ע כתב שהכוונה היא לאדם או חיה שהורגים אדם אחר ולא לאיסור התאבדות. ספורנו: הכוונה היא שה' ימנע בדרך כלל מחיה או אדם להרוג אדם אחר. רמב"ן: הדם שלכם שהוא הנפש שלכם. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שהדם נמצא בנפש שלכם. בפירושו השלישי שכתב עליו שהוא הנכון כתב שפירוש הפסוק הוא שהדם שהוא נפש בכם – אותו אדרוש, והתורה באה לומר שמי ששופך דם חייב מיתה, אך מי שפצע איבר, אינו חייב מיתה על כך.

[7] רש"י, והסיבה שהוצרך להזהירם על כך היא בגלל שבדור המבול, כאשר הם חטאו, הם הופקרו למאכל חיות. רמב"ן: לחיה אמנם אין בחירה חופשית, אך גזירת מלך היא שחיה שתהרוג אדם, תומת, וזוהי הסיבה של סקול יסקל השור, אין הכוונה להעניש את בעליו, אלא שהחיה תיענש. בפסוק הבא פירש צלע זה של הפסוק, שאדם שרצח אדם אחר, ה' ישלח אליו חיות רעות שיהרגו אותו. בסוף דבריו כתב כרש"י שהיה צריך להזהיר את החיות שלא יהרגו בני אדם, אך הצורך בציווי זה היה שבבריאת העולם, ה' שם את טבע בעלי החיים והאדם לאכול רק עשב. אך לאחר שה' נתן לאדם רשות לאכול בעלי חיים, היה חשש שמא בעלי החיים יטרפו גם בני אדם, ולכן ה' הזהיר את החיות שלא לטרוף בני אדם.

[8] רש"י. ספורנו: כוונת צלע זה של הפסוק היא לומר שבמקרה וה' לא יציל את הנרצח מיד הרוצח, הוא יעניש את הרוצח.

[9] כך משמע מרש"י, שמדובר באדם שרוצח. אולם, רמב"ן הרחיב זאת גם על בעלי חיים.

[10] רש"י.

[11] רש"י.

[12] רש"י + ספורנו.

[13] רש"י, והראשון לברכה וכאן הוא לציווי. בפירושו השני כתב שכתב זאת כאן כדי לומר שמי שאינו עוסק בפריה ורביה, כאילו שופך דמים. רמב"ן כתב שהדברים אינם סותרים: הפסוק כאן נאמר לציווי ומסמיכות הכתובים אנחנו לומדים שהתורה הקישה את מי שאינו עוסק בפריה ורביה למי ששופך דמים.

[14] אונקלוס. רמב"ן: מטרת הכפילות כאן היא לחיזוק או לציווי שירבו בכל הארץ.

[15] אונקלוס.

[16] א"ע בפירושו השני, לפיו גם בניו של נח היו נביאים. בפירושו הראשון כתב שה' אמר לנח שיאמר לבניו. רמב"ן כתב כפירוש השני שבדברי הא"ע.

[17] אונקלוס וא"ע. בפירושו השני כתב הא"ע שמילת את באה לתוספת ביאור ולחלק בין הגורמים השונים של הפסוק. ספורנו: ה' אומר שהתנאי שהוא יקיים את הברית הוא שבני האדם לא ישפכו דמם של אנשים אחרים. רש"י כתב שנח דאג מלעסוק בפריה ורביה, עד שה' הבטיח לו שהוא לא ישחית שוב את העולם.

[18] אונקלוס.

[19] אונקלוס.

[20] רש"י.

[21] רש"י.

[22] א"ע. לפי הא"ע, כאן הוא כריתת הברית של ה' שלא ימותו יותר אנשים במבול. אמנם, לפי רש"י, הברית נכרתה כבר לפני כן, בסוף הפרק הקודם, ולכן פירש שכוונת הכתוב בפסוק זה הוא על האות שה' יעשה לקיום הברית: אעשה קיום לבריתי.

[23] אונקלוס.

[24] ספורנו. עיין באוה"ח שהאריך לדון אם הכוונה היא שרק מבול לא ישחית את הארץ או שבכל פורענות התחייב ה' שלא להשמיד את הארץ.

[25] אונקלוס.

[26] אונקלוס. רש"י: דרות נכתב חסר, לומר שהיו דורות של צדיקים שבהם לא היה צריך אות, כמו דורו של חזקיה ודורו של רשב"י.

[27] אונקלוס. רמב"ן כתב בתחילה שלפי פשט הפסוקים משמע שהקשת הוא בריאה חדשה שה' ברא לצורך האות. אך לאחר מכן כתב שהיות ואנחנו יודעים שהקשת נוצרת על ידי תופעת טבע ידועה, יש לומר שה' ברא את הקשת עוד בבריאת העולם, אלא שעכשיו אמר שהקשת, שכבר הייתה קיימת, תשמש לאות ברית בינו לבני האדם. א"ע כתב שה' יצר את הקשת עכשיו במיוחד לשום האות ודחה את דברי רס"ג שהקשת הייתה קיימת עוד לפני כן. הספורנו חילק בין קשת ראשונה לקשת שנייה אך לא זכיתי להבין את דבריו.

[28] רש"י. ספורנו פירש שענן היינו ענן ממש, והקשת אינה יכולה להיראות ללא עננים.

[29] אונקלוס.

[30] אונקלוס.

[31] אונקלוס.

[32] אונקלוס. א"ע: הקשת תמיד נמצאת בענן, אלא שאיננו רואים אותה, אך ה' רואה אותה.

[33] אונקלוס. רש"י: בין מידת הדין של מעלה וביניכם. רמב"ן: בין מידת הדין של מעלה למידת הדין של מטה. ספורנו: ע"י הקשת ה' יקבל את תפילת הצדיקים, וכך ישוב מחמתו.

[34] רש"י. ספורנו: מדובר על הקשת השנייה.

[35] רש"י: הסיבה שהתורה כתבה זאת כאן היא בגלל שהתורה כאן עוסקת בשכרותו של נח, ונח קילל בפרשה זו את כנען בגלל שהיה בנו של חם, הוצרכה התורה לפרט שחם היה אביו של כנען. א"ע: התורה רצתה לומר שכמו שחם הוא רע, כך גם בנו כנען, אלא שהתורה כתבה דווקא את כנען, כיוון שנח קילל אותו. רמב"ן: כנען היה בנו בכורו של חם (למרות שבסדר הבנים הוא נמנה אחרון, הרי זה מפני שהוא קולל), ונח קילל את בנו בכורו של חם. אך עכשיו, היה רק כנען חי ולא שאר בניו של חם. בפסוק כב' כתב רש"י שכנען הוא שראה את נח ערום והוא שהלך ואמר את הדבר לאביו.

[36] אונקלוס.

[37] א"ע. רש"י: מלשון חולין, נח התחלל בכך שנטע כרם במקום להוליד עוד צאצאים. בפירושו השני של הא"ע כתב על דרך הדרש שמיד כאשר נח נטע את הכרם, באותו יום הוא כבר שתה מהיין שנוצר מענבי הכרם. רמב"ן: נח היה האדם הראשון לנטוע כרם מסודר. עד נח, אדם היה נוטע עצי גפנים, אך נח היה הראשון לטעת גפנים בשורות ישרות ובכמויות גדולות. ספורנו: הכוונה היא ללשון התחלה, אך הכוונה היא לכך שהוא התחיל בפעולה מגונה, בנטיעת כרם, ולכן צמחו מכך מכשולים.

בפירוש איש האדמה כתב רש"י שהכוונה היא לאדון האדמה. רמב"ן כתב שהכוונה היא שהיה חקלאי (כמו הא"ע) או שהכוונה היא שהוא היה מסתובב בכל האדמה, לא היה לו מקום מיוחד בו הוא ישב. כלי יקר: איש האדמה היינו שהחלק החומרי של האדם הוא שגרם לו לנטוע כרם, אך החלק השכלי היה מתנגד לכך, שהרי היין מבלבל את דעתו של האדם.

[38] אונקלוס.

[39] אונקלוס. רש"י: אהלה הוא רמז לשומרון שנקראת אהלה, ורמז בדבר שהם גלו על עסקי היין.

[40] אונקלוס.

[41] אונקלוס, שתרגם בחוץ, בשוקא, ולפי זה,חטאו היה על שפרסם את הדבר ברבים. רש"י כתב שיש מחלוקת אם חם סרס את אביו או ריבע את אביו, וכתב שסרסו בגלל שלאדם הראשון היו שלושה בנים ואחד הרג את השני כדי לירש את העולם, וכאן פחד חם שיהיה לנח בן רביעי ועוד יותר יתקשו לחלק את ירושת העולם. כמו כן, בהקשר של כנען כתב רש"י שכנען הוא שאמר לחם שנח ערום.  ספורנו כתב שכנען הוא שסרס את נח, וחם הלך לספר זאת לאחיו. רמב"ן: החטא היה בכך שבמקום לכסות את אביו, הלך חם לפרסם ברבים את מצבו של אביו. גם הא"ע (בפס' כד') פירש שכנען הוא שחטא. חם רק ראה את הערווה וסיפר לאחיו, אך כנען הוא שחטא, אלא שהתורה לא כתבה במה חטא.

[42] אונקלוס. רש"י: הסיבה שכתוב ויקח בלשון יחיד היא כדי לומר ששם התאמץ במצווה יותר מיפת, ולכן זכו אחיו לציצית. יפת זכה לקבורה.

[43] אונקלוס.

[44] אונקלוס.

[45] אונקלוס.

[46] רש"י.

[47] רש"י.  לפי רש"י, סדר הולדת הבנים היה יפת, חם ושם (עיין פרק ה' פסוק לב'), ולכן לא ניתן לומר על חם שהוא הבן הקטן, וממילא הסביר שחם הוא בנו הבזוי של נח. אולם, רמב"ן פירש בפרק ו' שחם הוא בנו הקטן של נח, ולכן ייתכן לפרש על פי זה שהכוונה היא לחם. ספורנו וא"ע: הכוונה היא לכנען שהיה הקטן שבבני חם, ובני בנים הרי הם כבנים.

[48] אונקלוס. הסיבה שקילל דווקא את כנען היא: לרש"י, כיוון שנח אמר לחם שהוא גרם לכך שלא יוליד בן רביעי לשמש אותו, אם כן, בנך הרביעי יהיה עבד לאחיו. הא"ע כתב בשם רס"ג שחסר בפסוק "אביו" ונח קילל את אביו של כנען, דהיינו את חם.

[49] אונקלוס. א"ע: כנען יהיה כאחד העבדים שעובדים את אחיו. כמו"כ, דחה הא"ע את הסברא האומרת שבני כוש הם עבדים בגלל הקללה שכאן, שהרי המלך הראשון שהיה אחרי המבול היה מכוש. ספורנו: כנען יהיה העבד של העבדים. כבר לפני חטאו, היה ראוי שכנען יהיה עבד לאחיו, שהרי הוא הקטן והבזוי שבהם, וכאן התווסף לכך שהוא גם יהיה עבד של עבדים. רמב"ן: הכוונה היא שכנען יהיה עבד של העולם.

[50] אונקלוס. רש"י: ברוך ה' שהוא עתיד לשמור הבטחתו לתת לזרעו של שם את ארץ כנען. א"ע: לרוב מעלתו של שם הוזכר שם שמים בברכתו, ולא נעשה כן ליפת.

[51] רמב"ן, והכוונה בלמו היינו לכל זרעו של שם. א"ע: לה' ולשם. רש"י: כנען יהיה למס עובד לשם. כמו"כ, לפי רש"י, למו היינו לו ולא לשון רבים כמו שפירש רש"י. לפי רש"י הכוונה היא שכנען יהיה עבד של שם, ואילו לפי הא"ע והרמב"ן הכוונה היא שכנען יהיה העבד של שם ושל ה'.

[52] רש"י. בשם חז"ל כתב מדרש שהכוונה היא שלמרות שה' מרחיב ליפת, והכוונה היא לבניית ביהמ"ק השני ע"י כורש שהיה מבניו של יפת, בכל זאת ה' השרה את שכינתו רק בביהמ"ק שבנו צאצאיו של שם, במקדש שלמה.

[53] ספורנו.

[54] ספורנו, וגם הרמב"ן והא"ע כתבו שבפעם השנייה הכוונה היא לשם ויפת. רש"י: הכוונה היא שגם כאשר יגלו בניו של שם, ימכרו להם עבדים מזרעו של כנען. הרמב"ן כתב שהסיבה שנח העביד את כנען בידי שם פעמיים היא כדי לומר שכל מה שקנה עבד קנה רבו. בהסבר טעם כתיבת הפרשה כתב הרמב"ן שהתורה באה לומר שבגלל חטאו של כנען, זכה שם בארצו, וכתבה את עניין היין בנח כדי להזהיר מסכנת ההשתכרות.

[55] ספורנו: התורה כתבה זאת כדי לומר שנח מת לפני שעיקר הסיפור של אברהם התחיל, לפני שהתחילה הקריאה בשם ה'.