בראשית פרק יד

בראשית פרק יד

(א) וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר בימיו של מלך בשם אמרפל שהיה מלך של מקום שנקרא שנער,[1] אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר ובימיו של מלך שנקרא אריוך שהיה מלך של מקום שנקרא אלסר, כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם ובימיו של מלך בשם כדרלעומר שהיה מלך של מקום שנקרא עילם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם ובימיו של מלך בשם תדעל שהיה מלך של מקום שנקרא גוים[2]: (ב) עָשׂוּ מִלְחָמָה ארבעת המלכים (אמרפל, אריוך, כדרלעומר ותדעל) סידרו את חייליהם לקרב, נלחמו נגד המלכים הבאים:[3] אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם מלך בשם ברע שהיה מלך של מקום שנקרא סדום,[4] וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה ומלך בשם ברשע שהיה מלך של מקום שנקרא עמורה, שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה ומלך בשם שנאב שהיה מלך של מקום שנקרא אדמה, וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִים ומלך בשם שמאבר שהיה מלך של מקום שנקרא צבויים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר וכן נגד מלך של מקום שנקרא בלע. התורה אומרת שבלע היא העיר צוער[5]: (ג) כָּל אֵלֶּה כל המלכים האלה, חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים נאספו אל עמק שהיו בו הרבה שדות,[6] הוּא יָם הַמֶּלַח לאחר שעבר זמן מהמלחמה המתוארת בפסוקים, נעשה עמק השידים לים המלח, על ידי שהמים נכנסו לתוך העמק ומילאו אותו[7]: (ד) שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר חמשת המלכים (ברע, ברשע, שנאב, שמאבר ומלך בלע) עבדו את כדרלעומר במשך שתים עשרה (12) שנים,[8] וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ ולאחר שתים עשרה השנים שהם עבדו את כדרלעומר, כאשר הגיעה השנה השלוש עשרה (13), מרדו חמשת המלכים בכדרלעומר[9]: (ה) וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וכאשר התחילה השנה הארבע עשרה (14) שנים מהזמן בו התחילו חמשת המלכים לעבוד את כדרלעומר: לאחר שתים עשרה השנים בהן עבדו את כדרלעומר והשנה השלוש עשרה בה מרדו חמשת המלכים בכדרלעומר,[10] בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ באו כדרלעומר והמלכים שהיו בברית איתו (אמרפל, אריוך ותדעל),[11] וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם כדרלעומר והמלכים שאיתו היכו אנשים גיבורים שישבו במקום שנקרא עשתרות קרניים.[12] הרפאים, האימים והחורי סייעו לחמשת המלכים, ולכן התורה מזכירה את המלחמה שעשו נגדם ארבעת המלכים,[13] וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וכן היכו ארבעת המלכים עם שנקרא זמזומים שישבו במקום שנקרא הָם,[14] וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם וכן היכו ארבעת המלכים עם שנקרא אימים שישבו במקום שנקרא שוה קריתיים[15]: (ו) וְאֶת הַחֹרִי וכן היכו ארבעת המלכים עם שנקרא חורי,  בְּהַרְרָם שֵׂעִיר ארבעת המלכים היכו את החורי בהר שלהם שנקרא הר שעיר,[16] עַד אֵיל פָּארָן ארבעת המלכים היכו את העם החורי מהר שעיר ועד למישור של פארן,[17] אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר איל פארן נמצא בסמוך למדבר[18]: (ז) וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט לאחר הכאת הרפאים, האימים והחורי, חזרו ארבעת המלכים ובאו למקום שנקרא "עין משפט", לשם היו מתאספים בני המדינה שרצו להישפט,[19] הִוא קָדֵשׁ עין משפט נקראת בזמן כתיבת התורה בשם "קדש",[20] וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי ארבעת המלכים היכו את כל התושבים שהיו במקום שעתיד להיקרא בזמן התורה "שדה העמלקי",[21] וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר וכן היכו ארבעת המלכים את תושבי האמורי שהתיישבו במקום שנקרא חצצון תמר[22]: (ח) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר חמשת המלכים: מלך סדום, מלך עמורה, מלך אדמה, מלך צבוים ומלך בלע שהיא צוער, יצאו למלחמה, וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים חמשת המלכים סידרו את הקרב, יצאו להילחם, נגד ארבעת המלכים, בעמק השידים, בעמק שהיו בה הרבה שדות[23]: (ט) אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר (חמשת המלכים נלחמו) עם כדרלעומר מלך עילם, תדעל מלך גוים, אמרפל מלך שנער ואריוך מלך אלסר,[24] אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה ארבעת המלכים נלחמו נגד חמשת המלכים[25]: (י) וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר בעמק השידים היו חפירות רבות שהיו אנשים נוטלים משם חימר כדי להשתמש בטיט לבניית הבניינים,[26] וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה מלך סדום ומלך עמורה ברחו משדה הקרב,[27] וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה מלך סדום ומלך עמורה נפלו אל תוך בורות החימר שהיו בעמק השידים,[28] וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ שלושת המלכים האחרים ברחו אל הר ידוע שהיה באיזור[29]: (יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם ארבעת המלכים לקחו את כל הרכוש של סדום ועמורה וכן את כל דברי המאכל של סדום ועמורה, וַיֵּלֵכוּ לאחר שארבעת המלכים לקחו את רכוש סדום ועמורה, הם הלכו משם[30]: (יב) וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ ארבעת המלכים לקחו את לוט ואת הרכוש שלו,[31] בֶּן אֲחִי אַבְרָם לוט הוא בן אחיו של אברם, לוט הוא אחיין של אברם,[32] וַיֵּלֵכוּ לאחר ששבו את לוט ולקחו את רכושו, הלכו ארבעת המלכים משם,[33] וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם ישיבתו של לוט בסדום היא שגרמה לו להישבות בידי ארבעת המלכים[34]: (יג) וַיָּבֹא הַפָּלִיט אדם שניצל מהמלחמה בא אל אברם,[35] וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי הפליט, הניצל מהמלחמה, אמר לאברם העברי שלוט נשבה בידי ארבעת המלכים (אברם נקרא עברי מכיוון שהוא בא מעבר הנהר),[36] וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי בזמן שבא אליו הפליט, שכן אברם במישור של ממרא האמורי,[37] אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר ממרא היה אח של אדם שנקרא אשכל ואח של אדם נוסף שנקרא ענר,[38] וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם אשכל, ענר וממרא כרתו ברית עם אברם עוד לפני מלחמת ארבעת המלכים[39]: (יד) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו אברם שמע שאחיו נלקח בשבי (הכוונה היא ללוט בן אחיו, אך לעיתים התורה קוראת לבן אחיו "אח"),[40] וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ אברם זירז את הצעירים שנולדו בביתו. אברם זירז את הצעירים שהיו בביתו לצאת יחד איתו כדי לרדוף אחרי ארבעת המלכים,[41] שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת בסך הכל היו שלוש מאות ושמונה עשר (318) צעירים מבני ביתו של אברם שיצאו איתו לרדוף אחרי ארבעת המלכים,[42] וַיִּרְדֹּף עַד דָּן אברם וחניכיו רדפו אחרי ארבעת המלכים עד למקום שנקרא דן[43]: (טו) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו בלילה, אברם ועבדיו התחלקו לשניים, כדי לתקוף את ארבעת המלכים משני כיוונים שונים,[44] וַיַּכֵּם אברם היכה את ארבעת המלכים, וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק אברם רדף אחרי ארבעת המלכים עד למקום שנקרא "חובה" שנמצא צפונית לדמשק[45]: (טז) וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ אברם החזיר את כל הרכוש שלקחו ארבעת המלכים,[46] וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וכן החזיר אברם את לוט ואת רכושו,[47] וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם וכן החזיר אברם את הנשים והעם ששבו ארבעת המלכים במלחמתם נגד סדום[48]: (יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ לאחר שאברם היכה את כדרלעומר ואת המלכים שאיתו, מלך סדום יצא לקראת אברם,[49] אֶל עֵמֶק שָׁוֵה מלך סדום יצא לקבל את אברם למקום שנקרא "עמק שוה". הסיבה שהעמק נקרא בשם זה היא שהעמק היה פנוי מאילנות ומדברים אחרים,[50] הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ בעמק שוה היה בית מיוחד למלך[51]: (יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן מלכי צדק שהיה המלך של ירושלים, הוציא לאברם לחם ויין,[52] וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן מלכי צדק היה משמש לפני ה' (הא-ל העליון הוא ה')[53]: (יט) וַיְבָרְכֵהוּ מלכי צדק בירך את אברם, וַיֹּאמַר כך אמר מלכי צדק בשעה שבירך את אברם:[54] בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אברם מבורך לה' (האל העליון הוא ה') שעשה את השמים ואת הארץ, ועל ידי שה' עשה את השמים ואת הארץ, הרי שה' קנה אותם, והם שלו[55]: (כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן וכן ה' שהוא אל עליון יהי ברוך,[56] אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ (ה' יהיה מבורך) על שמסר את אויביך (של אברם) בידיך (של אברם),[57] וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל אברם נתן למלכי צדק מעשר מכל מה שהיה לו, היות ומלכי צדק היה כהן לה'[58]: (כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם מלך סדום אמר אל אברם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ תן לי את האנשים שהצלת משבי ארבעת המלכים,[59] וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ ואת הרכוש שהצלת מידי ארבעת המלכים תיקח לעצמך[60]: (כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם אברם אמר למלך סדום: הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְקֹוָק אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אני (אברם) נשבע בשם ה' שהוא אל עליון שקנה את השמים ואת הארץ על ידי שבראם. הרמת היד היא לשון שבועה[61]: (כג) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ (אברם אמר למלך סדום אני נשבע בשם ה':) שלא אעכב אצלי גם דברים פשוטים ששייכים לך מהרכוש שהצלתי מידי ארבעת המלכים, כמו חוטי תפירה או שרוכים המשמשים לקשירת נעליים,[62] וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם (לא אעכב אצלי גם דברים פשוטים שהצלתי) כדי שלא תאמר שאתה העשרת את אברם. אברם אמר למלך סדום שה' הבטיח לו עשירות, ולכן אין הוא רוצה לקחת מהרכוש ששייך למלך סדום, כדי שמלך סדום לא יטען שהוא זה שגרם לאברם להיות עשיר ולא ה'[63]: (כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים (אברם אמר למלך סדום שלא ייקח מהרכוש שהציל מידי ארבעת המלכים) חוץ ממה שאכלו הנערים שרדפו איתו אחרי ארבעת המלכים. אברם אמר למלך סדום: מה שעבדיי, הנערים, אכלו, אני צריך לקחת מהרכוש שהצלתי מידי ארבעת המלכים כדי להחזיר להם (לנערים),[64] וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא וכן אני צריך לקחת מהרכוש את חלקם של ענר, אשכול, וממרא שהלכו איתי כדי לתקוף את ארבעת המלכים,[65] הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם ענר, אשכול וממרא, ייקחו את חלקם מהשלל, ואתה לא תעכב מהם לקחת את חלקם[66]:

[1] רש"י מזהה את אמרפל עם נמרוד שאמר לאברהם ליפול לתוך כבשן האש. אונקלוס פירש ששנער היינו בבל. רמב"ן: המעשה הזה אירע לאברהם כדי לומר שארבעת המלכויות יעמדו וימשלו בעולם, ולבסוף יעמדו בניו ויתגברו עליהם וישיבו לעצמם את כל הרכוש.

[2] רש"י, ונקרא כך משום שנאספו אנשים ממספר אומות שהמליכו עליהם את תדעל. א"ע: גוים היינו שם מדינה כמו שעילם היא שם של מדינה, אלא נשקראה גוים בגלל שהיה שם את שושן הבירה עם הארמום שם. בפירושו השני כתב שייתכן שהיה מלך על גויים אחרים שלא הוזכרו בפסוקים.

[3] אונקלוס.

[4] רש"י כתב בשם חז"ל את שמות המלכים הללו לשם רשעותם: ברע היינו שהוא רע לשמים ורע לבריות. ברשע היינו שהתעלה ברשעותו. שנאב היינו ששונא את אביו שבשמים. שמאבר היינו ששם אבר לעוף כדי לקפוץ ולמרוד בה'.

[5] רש"י. רמב"ן: היה מולך על מקום קטן עם מעט אנשים.

[6] אונקלוס ורש"י. בביאור עמק השידים כתב הא"ע שפירוש הדבר מלשון סיד ולא משלון שדה כפי שפירשו אונקלוס ורש"י, ולפירושו עמק השידים הוא גם עמק ים המלח. בפירוש חברו כתב הספורנו שהכוונה היא מלשון התחברות ולא מלשון התכנסות למלחמה: בהתחלה המלכים עשו התחברות בעמק השידים, ועשו ביניהם פשרה, ולאחר שעברו שתים עשרה שנים מעשיית הפשרה, פרצה מלחמה, כיוון שהמלכים לא רצו להמשיך ולעבוד את כדרלעומר.

[7] רש"י, וכתב שיש שני דרכים להסבר הפיכת המישור לים המלח: או שהים נכנס לתוכו, או שהסלעים שסביבו התבקעו.

[8] רש"י.

[9] א"ע, ולפיו היה המרד שנה אחת, והכתוב מתאר פה את המלחמה שאירעה ארבע עשרה שנים לאחר תחילת עבודתם. רש"י: המרד היה במשך שלוש עשרה שנים, כך שאנחנו מדברים בפרק זה לאחר עשרים וחמש שנה מתחילת עבדותם של חמשת המלכים. הא"ע כתב בסוף דבריו שדעתו של בעל סדר עולם רחבה מדעתינו והכוונה היא שבעל סדר עולם פירש כמו רש"י.

[10] עפ"י הא"ע.

[11] רש"י.

[12] אונקלוס. א"ע: נקראים רפאים היות וכל מי שהיה רואה אותם, היה מת ליבו כיוון שהרפאים עצמם נראו כאנשים מתים.

[13] ספורנו.

[14] רש"י.

[15] א"ע: הם נקראים אימים היות והם מטילים אימה על כל מי שרואה אותם.

[16] רש"י, ולפירושו, בהררם, היינו בהר שלהם והוא תיאור מקום. א"ע פירש שהכוונה היא לתיאור זמן, בשעה שהם עלו להר שעיר.

[17] רש"י. אונקלוס תרגם שהכוונה היא למישור של פארן, אך רש"י לא קיבל את תרגומו של אונקלוס, היות ולא ניתן לתרגם גם את המילה "איל" וגם את המילה "אלוני" באותה מילה: מישור. לכן פירש רש"י שהכוונה היא שהמשיור של פארן נקרא איל. רמב"ן: איל נקרא כך משום ששם מסתובבים אילים. אלוני נקרא כך משום ששם נטועים הרבה אילנות. האילנות נטועים בדרך כלל במקום מישורי, ולכן כאשר התורה מצינת את האילנת הנטועים שם, אנחנו יודעים שהכוונה היא לשטח מישורי. לעומת זאת, אבל השיטים ואבל מחולה הם מקומות שיש בהם מישור שהוא חרב לגמרי.

[18] רש"י.

[19] אונקלוס. רש"י: המקום נקרא עין משפט כיוון שמשה ואהרון עתידים להישפט שם על מי מריבה. רמב"ן: הקשה על פירושו של רש"י: הרי הקדש המוזכר כאן הוא קדש ברנע, שהרי קדש ברנע הוא הקדש שנמצא ליד המדבר, ושם היו בני ישראל בשעה שהם שלחו את המרגלים כדי לרגל את הארץ, ואילו משה ואהרון נענשו במדבר צין שהוא קרוב יותר אל הארץ, ולשם הגיעו בני ישראל בשנת הארבעים לשנות נידודם במדבר. ענה על כך הרמב"ן שייתכן שרש"י דרש רק את השם "קדש", אך לא התכוון לומר שזיהוי קדש זה בו נלחמו ארבעת המלכים היא אותו מקום בו נענשו משה ואהרון. בדברי אונקלוס הסביר הרמב"ן שהכוונה היא שהמישור ההוא התאים למלכים לשבת שם ולשפוט את העם.

[20] אונקלוס.

[21] רש"י. רמב"ן הסתפק בדבריו אם הכוונה היא שמשה עצמו קרא למקום זה שדה העמלקי, או שהגויים קראו למקום שדה העצלקי על שם העתיד. הרמב"ן עצמו פירש שהיה אדם מכובד שנקרא עמלק בזמן מלחמת ארבעת המלכים, ועשיו קרא לבנו על שם אדם זהץ

[22] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא לעין גדי.

[23] אונקלוס.

[24] א"ע.

[25] אונקלוס. רש"י: התורה כתבה זאת כדי להסביר לנו על חוזקם של ארבעת המלכים שניצחו את חמשת המלכים, ובכל זאת לא נמנע אברהם לצאת ולרדוף אחריהם.

[26] רש"י. עפ"י מדרש כתב שהכוונה היא לנס שנעשה למלך סדום, שבשעה שהוא יצא מהסדום, האמינו כל האומות שגם אברהם היה יכול לצאת בשלום מאור כשדים. רמב,ן הקשה על מדרש חז"ל זה, שהרי אם מלך סדום יינצל מהחימר, כולם יאמינו בעבודה זה שהוא עצמו עובד. לכן הסביר הרמב"ן את המדרש שמלך סדום יצא מהבאר כאשר אברהם עבר מעל לבאר. ומלך עמורה כבר מת בבור כאשר אברהם עבר על הבור שלו, או שהיה בבור אחר ממלך סדום. א"ע: הכוונה בבארות היא למעיינות.

[27] אונקלוס.

[28] אונקלוס.

[29] ספורנו + רש"י.

[30] אונקלוס.

[31] אונקלוס.

[32] אונקלוס. אוה"ח: הסיבה שהתורה הדגיש זאת היא לומר שארבעת המלכים ידעו שלוט הוא אחיין של אברהם, אך לא התייחסו לכך, ובכל זאת הם לקחו את לוט בשבי. למרות שאברהם היה אדם מכובד, ארבעת המלכים לא התייחסו לכך. לפיכך, אברהם גם לא קרא להם לשלום, כיוון שבלקיחת לוט בשבי הם הוכיחו שאינם רוצים שלום. ספורנו: ארבעת המלכים התאמצו מאוד כדי לשבות את לוט מכיוון שהוא היה אחיינו של אברם.

[33] אונקלוס.

[34] רש"י. א"ע: באותו יום שבו תקפו ארבעת המלכים את סדום, ישב שם לוט.

[35] אונקלוס. רש"י מזהה את הפליט כעוג מלך הבשן. לפי פשט הכתוב הכוונה היא לכך שהוא ניצל מהמלחמה. לפי המדרש הכוונה היא שעוג ניצל מהמבול. בדבר הסיבה לבואו של עוג כתב רש"י שעוג התכוון לאברהם ייהרג בהילחמו עם ארבעת המלכים, ואז הוא, עוג, יוכל לשאת את שרה לאישה.

[36] אונקלוס + רש"י. ספורנו: הפליט לא ידע שאברהם הוא קרוב משפחתו של לוט, אלא ידע שלוט מחזיק בדעות הדומות לאברהם.

[37] אונקלוס.

[38] אונקלוס.

[39] רש"י. עפ"י המדרש כתב שהכוונה היא שהם ייעצו לו על המילה.

[40] אונקלוס. עיין פרק יג' פסוק ח'.

[41] אונקלוס. א"ע: וירק היינו שנתן להם כלי מלחמה. בפירושו השני פירש שהכוונה היא מלשון ריקון הנרתיק של החרב.

[42] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא לאליעזר שגימטריא של שמו הוא 318. כמו כן, הוכיל רש"י שמכך שהכתיב בפסוק הוא חנכו, משמע שהדבר הוא בלשון יחיד והכוונה היא רק לאליעזר. בעניין חניכה כתב רש"י שהכוונה היא התחלת כניסת האדם אל אומנות שהוא עתיד לעמוד בה. א"ע הסביר שחניכיו היינו שחינך אותם להילחם. כמו כן חלק הא"ע על רש"י שהביא את הגימטריא של אליעזר, שהרי כל אחד יכול לכתוב גימטריא איך שהוא רוצה. הכלי יקר הסביר בפירושו של רש"י שברור הדבר שאברהם לא רדף אחרי המלכים רק עם אליעזר, שהרי כל מה שאדם עושה צריך הוא לעשות השתדלות, והפסוק גם אומר במפורש שהיו אנשים עם אברהם. אלא כוונתו של רש"י היא שאברהם לקח דווקא 318 אנשים כדי לרדוף אחרי ארבעת המלכים כדי לציין שאליעזר, היינו שאלוקי אבי בעזרי.

[43] אונקלוס. רש"י: בדן תשש כוחו של אברהם לפי שראה שעתידים בניו להעמיד שם את העגל. ספורנו: עד דן היה רדיפתו של אברהם רדיפה ללא תחבולה. בדן, כאשר הוא התקרב אל ארבעת המלכים, הוא כבר נזקק לתחבולה.

[44] רש"י עפ"י הפשט, והתורה באה לציין שלמרות שהיה לילה, בכל זאת לא נמנע אברהם מלרדוף אחרי ארבעת המלכים. עפ"י הדרש כתב שהלילה עצמו נחלק לשניים, בחצי הראשון של הלילה נעשה לאברהם נס כאן ובחצי השני עתיד להיעשות נס לבני ישראל ביציאת מצרים. ספורנו: החלוקה הייתה לתחבולה, מעין מה שכתב רש"י עפ"י הפשט, כדי שיחשבו ארבעת המלכים שמתקיפים אותם מכל הכיוונים, והסיבה שהיכה אותם בלילה היא כדי שלא יראו ארבעת המלכים בדיוק מהיכן מתקיפים אותם. רמב"ן: בלילה, כאשר אברהם לא ראה בדיוק היכן נמצאים ארבעת המלכים, הוא פיצל את מחנהו למספר קבוצות, כשכל קבוצה חיפשה את ארבעת המלכים במקום אחר כדי לתקוף אותם.

[45] אונקלוס. רש"י: אין מקום שנקרא חובה, אלא שהתורה קראה למקום דן בשם חובה על שם העבודה זרה שעתידה להיות שם. רמב"ן: מאלוני ממרא ועד לדמשק יש מרחק גדול ואם כן יש לומר שהמלחמה הייתה מלחמה ארוכה, או שאירע לאברהם נס בשעה שהוא רדף אחרי ארבעת המלכים.

[46] אונקלוס.

[47] אונקלוס. אוה"ח: לכאורה לוט היה צריך להיות מצויים ראשון, שהרי כל המטרה של אברהם ברדיפה אחרי ארבעת המלכים הייתה כדי להציל את לוט. אלא שהתורה כתבה זאת בדרך לא זו אף זו.

[48] אונקלוס וכן משמע באוה"ח שהכוונה היא לנשים ועם של סדום. ספורנו פירש שהכוונה היא לנשים של לוט שפדה אותן.

[49] אונקלוס.

[50] רש"י.

[51] אונקלוס ורש"י עפ"י הפשט. רש"י כתב עפ"י הדרש שעמק שווה הוא מקום שהשוו שם כל האומות כדי להמליך עליהם את אברהם לנשיא אלוקים.

[52] אונקלוס. רש"י כתב שמלכי צדק הוא שם בן נח, ושם רצה להראות לאברהם (בכך שהוציא לחם ויין) שאין בליבו על שהרג את בניו. בפירוש נוסף כתב רש"י שמלכי צדק רמז לאברהם על המנחות ועל הנסכים שעתידים להקריב בניו. א"ע: מלכי צדק היה מלך על מקום שנקרא צדק, שהיא ירושלים. רמב"ן: גם בזמנו של יהושע נקרא המלך של ירושלים אדוני צדק, כיוון שתמיד ידעו האומות שירושלים היא מבחר המקומות שבעולם או ידעו בקבלה שירושלים נמצאת מכוונת כנגד ירושלים של מעלה.

רשב"ם: טעם ההפסקה בפסוק זה העוסק בעניין מלכי צדק שנמצא ממש באמצע הסיפור על מלך סדום היא מכיוון שהתורה רצתה לומר שאברהם באמת לא אכל משל מלך סדום, אלא אכל משל מלכי צדק. אוה"ח הסביר שהתורה רצתה להשוות את מלך סדום שלא יצא להקביל את פניו של אברהם בכלום, למרות שהיה מחויב יותר לאברהם, ואילו מלכי צדק הצדיק יצא להקביל את פניו של אברהם עם לחם ויין. בפירוש נוסף כתב שאברהם הקפיד על פת ויין של נכרים למרות שאיסורם הוא רק מדרבנן, ולכן היה צריך מלך סדום לתת למלכי צדק להוציא לאברהם את הלחם והיין. בהסבר נוסף כתב שהתורה רצתה להסביר מדוע חשב מלך סדום לתת לאברהם את הרכוש והוא שלאחר שראה את אברהם נותן למלכי צדק מעשר, ואדם נותן מעשר רק מדבר ששייך אליו, חשב מלך סדום שאברהם מתכוון לקחת את הרכוש, ולכן הציע לאברהם את העסקה של הרכוש תמורת הנפש. לפי הרמב"ן בפסוק כ' משמע שזהו סדר הדברים: בתחילה יצא מלך סדום לקראת אברהם וליווה אותו עד לשלם שם פגש אברהם את מלכי צדק.

[53] אונקלוס. רמב"ן: התורה רצתה להדגיש שאברהם לא היה נותן מעשר לכהן לאלוהים אחרים. הרמז מפסוק זה הוא שבירושלים יהיה בית מקדש ושם ייתנו לכהנים תרומה. אוה"ח: והוא כהן בא למעט את צאצאיו של מלכי צדק שלא יהיו כהנים, אלא הכהונה תעבור אל אברהם. ספורנו: בגלל שמלכי צדק היה כהן לה', היה ראוי שהוא יברך.

[54] כך משמע מאונקלוס ומפשט הכתוב. ספורנו כתב שקודם בירך מלכי צדק את אברהם, ולאחר מכן אמר שגם ללא ברכתו, ראוי שאברהם יהיה מבורך על ידי ה'. גם אוה"ח כתב באופן דומה: קודם כל הברכה הייתה על כך שאברהם לא יימסר ביד אויביו, ולאחר מכן הוסיף מלכי צדק "ברוך אברם לאל עליון", שאברהם יזכה לעבוד את ה' וכך יהיה שבעולם יבינו שה' הוא שברא את השמים ואת הארץ. בפירושו השני כתב אוה"ח שיש כאן רק ברכה אחת, אלא שמלכי צדק אמר שכל הברכה שאברהם מתברך בה היא בזכותו של ה'.

[55] רש"י. רמב"ן כתב שלפי רש"י משמע שהקניין והעשייה הן שתי פעולות נפרדות: על ידי עשיית השמים והארץ, ה' קנה לעצמו את השמים והארץ. אולם, הרמב"ן עצמו כתב שייתכן שהקניין והעשייה היינו הך, כלומר, ה' עשה את השמיים והארץ וזהו עצמו פירוש קניין. לפי חז"ל, מלכי צדק חטא בכל שהקדים את ברכתו של אברהם לברכתו של ה', ולפיכך ניטלה ממנו הכהונה. א"ע כתב שהיה ראוי למלכי צדק לעשות כן. אוה"ח הסביר את דברי חז"ל בכך שמלכי צדק רצה לומר מהו סדר הדברים, שעל ידי שאברהם קידש את שמו של ה', התפרסם שמו של ה' בעולם, וכוונת חז"ל אינה שמלכי צדק נענש שהכהונה ניטלה ממנו, אלא שהוא עצמו העביר את הכהונה לאברהם. בפירושו השני כתב שאמנם מלכי צדק חטא בשגגה, והתכוון לטובה, אך מצאנו שגם כאשר אדם מתכוון לטובה, ה' מעניש אותו אם הוא חוטא.

[56] אונקלוס.

[57] אונקלוס. ספורנו: עצם הסגרת האויבים בידיו של אברהם היא ברכה לה' כיוון שבכך ישבחו כל האומות את ה'.

[58] רש"י. א"ע: אברהם הוציא את המעשר לכבוד ה' אך לא מצא אדם שהיה ראוי לתת לו יותר את המעשר מאשר מלכי צדק. רמב"ן: אמנם אברהם לא רצה לקחת מחוט ועד שרוך נעל, אך מעשר הוא היה חייב לתת. כמו כן הסביר הרמב"ן שמלך סדום יצא כדי לכבד את אברהם, ולאחר מכן ליווה את אברהם למלכי צדק בשלם. בתחילה, לא רצה מלך סדום לבקש דבר לעצמו, אך לאחר שראה את נדיבותו של אברהם כלפי מלכי צדק ושאברהם הפריש לו מעשר, ביקש מלך סדום את הנפשות לפנים משורת הדין. כמו"כ הסביר הרמב"ן שאברהם השיב לסדום ועמורה את כל הרכוש ואילו את שאר הרכוש של שאר הערים, השמידו ארבעת המלכים. בפירוש נוסף כתב שפירוש "מחוט ועד שרוך נעל" הכוונה היא לרכוש ששייך לכולם, ואילו כאשר אברהם אמר "אם אקח מכל אשר לך", היינו שלא ייקח ממה שנתן לו מלך סדום.

[59] רש"י.

[60] אונקלוס. אוה"ח הסביר שמלשון מלך סדום "תן לי הנפש", משמע שהוא מצריך שאברהם ייתן לו את הנפש, וצריך להסביר מהיכן היה יכול מלך סדום לדרוש זאת. וענה, שמלך סדום טען שהוא ילך בעצמו ויציל את הרכוש, והדין הוא שאם יכול לעשות כן, מה שהציל המציל, חייב להחזיר. אך אברהם טען שכבר התייאש, ולכן אמר מלך סדום שיעשו פשרה ביניהם.

[61] רש"י. אונקלוס: הכוונה היא ללשון תפילה ואברהם אמר שהוא מתפלל לפני שה' שיעשה לו כך וכך, אם הוא ייקח מחוט ועד שרוך נעל. רמב"ן: הרמת יד כאן היא מלשון תרומה ואברהם אמר למלך סדום שהוא קיבל על עצמו שהרכוש שיציל יהיה בתורת חרם.

[62] רש"י + א"ע + ספורנו.

[63] רש"י. הכלי יקר כתב פירוש שאברהם אמר למלך סדום שברור לו הדבר שמלך סדום לא יטען שהוא זה שהעשיר את אברהם ובכל זאת אברהם לא ייקח ממנו רכוש.

[64] רש"י.

[65] רש"י. כמו"כ כתב רש"י שלמרות שענר וחבריו רק ישבו על הכלים, בכל זאת הם קיבלו את חלקם מהשלל.

[66] אוה"ח.