בראשית פרק יח

בראשית פרק יח

(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא ה' התגלה אל אברהם במישור ששייך לאדם שנקרא ממרא,[1] וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם בשעת התגלות ה' אליו, אברהם ישב בפתח אוהלו בצהרי היום, הזמן ביום שבו החום  גבוה יותר מאשר בשאר היום. אמנם, אין מפורש מה היה תוכן התגלותו של ה' אל אברהם, וחז"ל אומרים שה' התגלה אל אברהם כדי לבקר את החולה. (בגלל שאברהם היה חולה ממילתו, התגלה אליו ה' על מנת לבקרו)[2]: (ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אברהם זקף את עיניו וראה,[3] וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו (אברהם ראה) שלושה אנשים שהיו עומדים לפני האוהל שלו (לפי חז"ל, וכך משמע מרצף פרקים יח' ויט', היו אלה מלאכים, וכך צריך לומר גם על פי פשוטו של מקרא, שהרי אחד האנשים בישר שלשרה יהיה בן בעוד שנה),[4] וַיַּרְא אברהם הבין שהאנשים עמדו במקומם ולא ניגשו אליו, מכיוון שהם לא רצו להטריח אותו,[5] וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל אברהם, רץ מפתח האוהל, לקראת שלושת האנשים שראה,[6] וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה כשאברהם הגיע אל האנשים שראה, הוא השתחווה על הארץ[7]: (ג) וַיֹּאמַר אברהם פנה לאדם המכובד מתוך שלושת האנשים שראה, ואמר לו:[8] אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ אדונֽי! אם מצאתי חן בעיניך, אל תעבור עכשיו מעליי שאני עבדך ,וגם שאר האנשים שאיתך ייכנסו אליי. אם אני מוצא חן בעיניך, אל תעבור בלי להיכנס אליי, וכך גם האנשים שאיתך ייכנסו אליי[9]: (ד) יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם אני אומר למישהו להביא לכם מעט מים,[10] וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וכך, על ידי המים שייתנו לכם, אתם תוכלו לרחוץ את רגליכם,[11] וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ ואתם תוכלו להישען תחת האילן[12]: (ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם ואני (אברהם) אקח פת לחם, וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם ואתם תוכלו  לסעוד את ליבכם, אתם תוכלו לאכול לשובע,[13] אַחַר תַּעֲבֹרוּ ולאחר שתרחצו את רגליכם ותאכלו, אתם תוכלו להמשיך לדרכיכם,[14] כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם (אני מבקש מכם שתרחצו את רגליכם ושתאכלו) כיוון שאתם עברתם לידי, ואני מבקש מכם שתכבדו אותי בכך שתרחצו את רגליכם ושתאכלו,[15] וַיֹּאמְרוּ האנשים אמרו לאברהם: כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ כך תעשה כמו שאמרת לנו, תביא לנו פת לחם ושליח שלך יביא לנו מים לרחוץ את רגלינו[16]: (ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה אברהם מיהר ללכת אל האוהל, שם הייתה שרה,[17] וַיֹּאמֶר אברהם אמר לשרה: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת תמהרי ותיקחי קמח של חיטים במשקל של שלוש סאים. סאה היא מידת משקל איתה היו משתמשים בזמן התורה, כמו שהיום אנחנו משתמשים במידת משקל של קילוגרם,[18] לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת תלושי את הבצק שתעשי מקמח החיטים, ותכיני מהבצק עוגות[19]: (ז) וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם אברהם עצמו רץ אל המקום בו היה הבקר שלו,[20] וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב אברהם לקח פר צעיר שבשרו היה רך וטוב,[21] וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר אברהם נתן את הפר לנערו כדי שיכין את הבשר,[22] וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ הנער מיהר להכין את בשר הפר לאכילה[23]: (ח) וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה אברהם לקח חמאה, חלב ואת בשר הפר שנערו הכין,[24] וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם אברהם הניח את החמאה, החלב ובן הבקר לפני האנשים,[25] וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ אברהם שימש את אורחיו כשכולם היו מתחת לאילן. אברהם היה מגיש ומפנה את האוכל שהניח לפני האורחים,[26] וַיֹּאכֵלוּ האנשים אכלו את האוכל שהניח אברהם לפניהם[27]: (ט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו האנשים שאלו את אברהם: אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ היכן נמצאת שרה אשתך,[28] וַיֹּאמֶר אברהם ענה לאנשים: הִנֵּה בָאֹהֶל שרה נמצאת באוהל[29]: (י) וַיֹּאמֶר אחד האנשים אמר לאברהם:[30] שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה אני עוד אחזור אליך בעוד שנה מהיום, ואתם (אתה ושרה) תהיו חיים וקיימים,[31] וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ ובעוד שנה, כשאחזור אליך, כבר יהיה לשרה בן,[32] וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל שרה הייתה בפתח האוהל והיא שמעה את דברי האיש שאמר שבעוד שנה יהיה לה בן,[33] וְהוּא אַחֲרָיו פתח האוהל היה מאחורי המלאך, ולכן לא ראה המלאך את שרה, והיא הייתה יכולה לשמוע את דבריהם[34]: (יא) וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים אברהם ושרה היו זקנים, בָּאִים בַּיָּמִים על אברהם ושרה עברו הרבה ימים, ולכן הם היו זקנים,[35] חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים בגלל זקנותה של שרה, היא כבר לא הייתה יכולה ללדת בדרך טבעית[36]: (יב) וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ שרה צחקה בליבה,[37] לֵאמֹר כך אמרה שרה בשעה שהיא צחקה: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה אחרי שאני כבר הזדקנתי, הבשר שלי יחזור ויהיה עדין כבשרם של אנשים צעירים?[38] וַאדֹנִי זָקֵן וגם אדוני, אברהם בעלי, כבר הזדקן, ואם כן, איך יוכל להיות שייוולד לנו בן[39]: (יג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַבְרָהָם ה' שאל את אברהם:[40] לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה מדוע צחקה שרה, לֵאמֹר כך אמרה שרה כשצחקה: הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד האם באמת אני אלד?[41] וַאֲנִי זָקַנְתִּי הרי אני כבר זקנה, ואם כן, כיצד אוכל ללדת[42]: (יד) הֲיִפָּלֵא מֵיְקֹוָק דָּבָר האם יש דבר שהוא מכוסה מה', האם יש דבר מנוע מלפני ה', האם יש דבר בעולם שה' אינו יכול לעשותו? מדוע שרה חשבה שאינני (ה') יכול לגרום לה ללדת?[43] לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה אני (ה') אחזור באותו מועד שקבעתי, בעוד שנה מהיום, בו תהיו חיים וקיימים,[44] וּלְשָׂרָה בֵן וכשאחזור בעוד שנה, כבר יהיה לשרה בן[45]: (טו) וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה שרה התכחשה,[46] לֵאמֹר כך אמרה שרה בשעה שהתכחשה: לֹא צָחַקְתִּי (שרה אמרה) לא צחקתי! כִּי יָרֵאָה (הסיבה ששרה התכחשה ואמרה שהיא לא צחקה הייתה) מכיוון שהיא הייתה יראה לומר שהיא באמת צחקה,[47] וַיֹּאמֶר אברהם אמר לשרה:[48] לֹא כִּי צָחָקְתְּ אין הדבר כמו שאת אומרת שלא צחקת, אלא את באמת צחקת[49]: (טז) וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים שלושת האנשים קמו מאוהלו של אברהם,[50] וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם שלושת האנשים הסתכלו כלפי סדום,[51] וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם אברהם הלך ללוות את שלושת האנשים, כשם שמלווים אורחים[52]: (יז) וַיקֹוָק אָמָר ה' שאל את צבא השמים:[53] הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה האם אני מכסה מאברהם את מה שאני רוצה לעשות לסדום? האם לא אומר לאברהם שאני רוצה להפוך את סדום?[54]: (יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם (כיצד יכול אני, ה', להעלים את מה שאני רוצה לעשות לסדום מאברהם) הרי אברהם יהיה לעם גדול וחזק,[55] וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ ובזכות אברהם יתברכו כל העמים שעל פני הארץ, ואם כן, יש לאברהם אחריות גם על העמים האחרים[56]: (יט) כִּי יְדַעְתִּיו (ה' המשיך לומר לצבא השמים) שהרי אברהם חביב לפניי,[57] לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו (אברהם חביב לפניי) מכיוון שהוא מצווה את בניו ואת צאצאיו,[58] וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק וכך, צאצאיו של אברהם ישמרו את הדרך שהיא מתוקנת לפני ה',[59] לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (אברהם היה מצווה את צאצאיו ללכת בדרך ה') בכך שיעשו צדקה ומשפט,[60] לְמַעַן הָבִיא יְקֹוָק עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (אברהם היה מצווה את בני ביתו לשמור את דרך ה') כדי שה' יביא על צאצאיו של אברהם את מה שה' אמר לו שייתן לו. אברהם היה מצווה את צאצאיו לשמור את דרך ה' על ידי שיעשו צדקה ומשפט, כדי שה' ייתן להם את ארץ ישראל, כדי שבני ישראל יוכלו לקיים את המצוות בארץ ישראל[61]: (כ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק ה' אמר אל אברהם:[62] זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה (ה' אמר אל אברהם) זעקת החמס שעולה מהעיר סדום גדולה מאוד,[63] וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד וכן, סדום ועמורה חטאו בחטאים גדולים מאוד, ולכן הארץ אינה יכולה לסבול יותר את חטאיהם[64]: (כא) אֵרֲדָה נָּא אני (ה') אבדוק את מעשיהם של אנשי סדום,[65] וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ ואני (ה') אראה האם זעקת החמס מהמדינה שכלולות בה הערים סדום ועמורה נמשכת, והערים סדום ועמורה עדין חוטאות,[66] כָּלָה (אם באמת זעקת החמס העולה מסדום ועמורה נמשכת) אני (ה') אשמיד אותם,[67]  וְאִם לֹא ואם זעקת החמס של סדום ועמורה אינה נמשכת, והן חזרו בתשובה,[68] אֵדָעָה אני (ה') אדע במה להעניש אותם, אך לא אשמיד אותם. ה' אמר שהוא יבדוק אם סדום ועמורה עדיין חוטאים: אם הם חוטאים, עונשם יהיה שה' ישמיד את הערים, אך אם אנשי סדום ועמורה חזרו בתשובה ואינם ממשיכים לחטוא, ה' אמנם יעניש אותם, אך הוא לא ישמיד אותם[69]: (כב) וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים האנשים שבאו אל אברהם, פנו מהמקום שאברהם ליווה אותם עד לשם,[70] וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה האנשים הלכו אל סדום, וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְקֹוָק בזמן שהאנשים הלכו לסדום, אברהם עדיין היה באמצע לשמש בתפילה לפני ה'. אברהם עדיין היה באמצע תפילתו[71]: (כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם אברהם ניגש אל ה' במטרה להתפלל שלא ישמיד את  העיר סדום,[72] וַיֹּאמַר כך אמר אברהם בתפילתו: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע האם אתה ה' תשמיד ברוגזך אנשים זכאים יחד עם הרשעים[73]: (כד) אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר אולי יש בתוך העיר סדום חמישים צדיקים (אמנם מדובר גם על ערים נוספות כמו עמורה, אך אברהם הזכיר דווקא את העיר סדום היות והיא הייתה החשובה שבערים),[74] הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ האם בחרון אפך אתה תשמיד את העיר, ולא תסלח למקום (לערים החוטאות) בזכות חמישים הצדיקים שבתוך העיר?[75]: (כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע הדין שלך ה' הוא דין אמת, ולכן אינך יכול לעשות את הדבר הזה, להרוג את הצדיקים יחד עם הרשעים,[76] וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע (ה', בגלל שהדין שלך הוא דין אמת) לא ייתכן שדינך יהיה שווה לרשעים ולצדיקים, לא ייתכן שאתה תעניש גם את הצדיקים בעונש בו אתה מעניש את הרשעים,[77] חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט דינך הוא דין אמת, ואם כן, הייתכן שאתה ה' שאתה שופט את כל הארץ לא תעשה משפט צדק, ותהרוג גם את הצדיקים?[78]: (כו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק ה' אמר לאברהם:[79] אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר אם אמצא בעיר סדום (וכן בערים האחרות) חמישים צדיקים,[80] וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם אני (ה') אסלח לכל המקום, לכל הערים החוטאות, בזכות חמישים הצדיקים[81]: (כז) וַיַּעַן אַבְרָהָם אברהם דיבר שוב אל ה',[82] וַיֹּאמַר כך אמר אברהם בדבריו אל ה': הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי הנה אני עכשיו רציתי להמשיך ולהתפלל אל ה',[83] וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר ואני (אברהם) חשוב כעפר וכאפר, אינני חשוב כלל, ולכן אינני ראוי לעמוד לפניך (ה') בתפילה[84]: (כח) אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה אולי, ממניין חמישים הצדיקים שאמרת (ה') שבזכותם תסלח לכל המקום, יחסרו חמישה צדיקים, כך שבסדום ובערים האחרות יהיו רק ארבעים וחמישה צדיקים,[85] הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר האם בגלל שחסרים חמישה צדיקים, תשחית את העיר סדום (ואת הערים האחרות)?[86] וַיֹּאמֶר ה' ענה לאברהם: לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה לא אשחית את העיר סדום (ואת הערים האחרות) אם אמצא בה (ובערים האחרות) ארבעים וחמישה צדיקים[87]: (כט) וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו אברהם הוסיף לדבר אל ה',[88] וַיֹּאמַר כך אמר אברהם אל ה': אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים אולי בסדום (וכן בערים האחרות) יימצאו ארבעים צדיקים,[89] וַיֹּאמֶר ה' ענה לאברהם: לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים אם אמצא בסדום ארבעים צדיקים, לא אשחית את העיר סדום (וכן את הערים האחרות) בזכות אותם ארבעים הצדיקים: (ל) וַיֹּאמֶר אברהם אמר אל ה': אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה שה' לא יתמלא עליי רוגז עכשיו כשאני מדבר, שה' לא יכעס עליי עכשיו כשאני אדבר,[90] אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים אולי בסדום (וכן בערים האחרות) יימצאו שלושים צדיקים, וַיֹּאמֶר ה' ענה לאברהם: לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים לא אשחית את העיר סדום (וכן את הערים האחרות) אם אמצא שם שלושים צדיקים[91]: (לא) וַיֹּאמֶר אברהם אמר אל ה': הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אני עכשיו רציתי לדבר אל ה',[92] אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים אולי בסדום (וכן בערים האחרות) יהיו עשרים צדיקים,[93] וַיֹּאמֶר ה' ענה לאברהם: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים אם אמצא בעיר סדום (וכן בערים האחרות) עשרים צדיקים, לא אשחית את העיר סדום (וכן את הערים האחרות) בזכות עשרים הצדיקים[94]: (לב) וַיֹּאמֶר אברהם אמר אל ה': אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה שה' לא יתמלא עליי רוגז עכשיו כשאני אדבר, שה' לא יכעס עליי עכשיו כשאני אדבר,[95] אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה אולם, שמא בפעם הזאת יימצאו בעיר סדום (וכן בערים הסמוכות) עשרה צדיקים,[96] וַיֹּאמֶר ה' אמר לאברהם: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה אם אמצא בעיר סדום עשרה צדיקים, לא אשחית את העיר סדום (וכן את הערים הסמוכות) בזכות אותם עשרה צדיקים: (לג) וַיֵּלֶךְ יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם כבוד ה' הסתלק כאשר ה' סיים לדבר עם אברהם,[97] וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ אברהם חזר מהמקום שעד אליו הוא ליווה את האנשים, לאוהלו שבחברון[98]:

[1] אונקלוס. רש"י: מטרת ההתגלות הייתה כדי לבקר את החולה, כיוון שהיה זה היום השלישי למילתו של אברהם. הסיבה שה' התגלה אל אברהם דווקא באלוני ממרא היא בגלל שממרא היה זה שנתן לאברהם עצה על המילה. רשב"ם: ההתגלות היא על ידי שלושת האנשים שביקרו אותו שבעצם היו מלאכים, ובהרבה מקומות נקרא המלאך בלשון השכינה. ספורנו: ה' הופיע כדי לכרות את הברית. לאחר שאברהם נימול באלוני ממרא, ה' הופיע שם גם כן כדי לקיים את חלקו בברית. הא"ע דוחה את הפירוש שההתגלות הייתה ע"י שלשת המלאכים, היות ולאחר מכן כתוב ששני מלאכים הגיעו אל סדום, ואם כן, לא ייתכן שלאחר מכן היו פחות מלאכים, ולכן פירש כרש"י. הרמב"ן הביא בתחילה את דברי הרמב"ם ממורה נבוכים המפרש את הפסוקים באופן דומה לפירוש הרשב"ם: הפרשה היא כלל ופרט, וההתגלות של ה' אל אברהם הייתה על ידי שלושת האנשים, תיאור המופיע לאחר פסוק זה. הרמב"ן הקשה על כך: א. איך ייתכן שבמראה הנבואה אנשים אכלו בשר וכל הדברים האחרים אירעו. לדוגמא: לפי פירוש הרמב"ם, סדום באמת לא נהפכה, שהרי המלאכים לא באמת הפכו את סדום, אלא עשו זאת רק במהלך הנבואה. ב. מה התועלת העולה מלהראות לאברהם במראה הנבואה את הפרטים? ג. הרמב"ם אמר גם על מאבק יעקב עם המלאך שהכל הוא על דרך הנבואה, ואם כן לא מובן מדוע צלע יעקב לאחר מכן. ד. לא ייתכן שלוט עצמו היה נביא, קל וחומר שלא ניתן לומר על אנשי סדום שראו טת המלאכים שהם היו נביאים. הרמב"ן מאריך לבאר שכאשר אדם רואה מלאך, היינו במראה או בחלום, כיוון שהאדם אינו יכול לראות מלאך בראיה רגילה, אך מי שזוכה לראות מלאך, אין הדבר אומר שהוא נביא. בכך דוחה הרמב"ן את דברי הרמב"ם הטוען שיש הבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנבראים שכל המלאכים התנבאו על ידי מלאך, שהרי לפי הרמב"ן, אין נבואה על ידי מלאך, ומי שרואה מלאך, אין הדבר אומר שהוא נביא. הדבר מוכח מדניאל שראה מלאך ואילו לפי חז"ל לא היה נביא, וכן ספר דניאל לא נכתב יחד עם שאר ספרי הנביאים מכיוון שכל עניינו של דניאל היה עם המלאך גבריאל. הוכחה נוספת לכך ששאר הנביאים לא התנבאו דווקא על ידי מלאך היא מכיוון שאנחנו רואים שה' חילק את נבואת משה מנבואת האבות בשם שבו התגלה אליהם, ולא אמר שאל האבות התגלה על ידי מלאך. כמו"כ ניתן להוכיח ששאר הנביאים לא התנבאו דווקא ע"י מלאך ממדרש חז"ל שאמרו שטענתו של בלעם כלפי ה' הייתה שהוא רגיל לצוות על דבר ולאחר מכן לבטל את הציווי ע"י מלאך, כמו בציווי העקידה ובציווי שהוא יילך עם הנשים ששל בלק. הלכך הסביר הרמב"ן שראיית מלאך היא מדרגת נבואה שנקראת גילוי עיניים, ואיננה נבואה. אולם, כאשר המלאכים מוזכרים בלשון אנשים (כמו אצלנו), הוא הנקרא "מלבוש" שאנשים צדיקים יכולים לראות את הלבוש של המלאכים בהתגלות, והוא אינו יכול לפרש יותר כדי לא לומר סודות. ויש מקומות שבו כתוב שהמלאך דיבר או שראו מלאך ולא בלשון איש, וזוהי התגלות אחרת מסוג ההתגלות שכתוב בה "איש". לכן, פירש הרמב"ן שבעוד שאברהם כלל לא היה מתכוון לנבואה, אלא היה יושב בפתח האוהל כדי להתקרר מהחום שהציק למילתו, התגלה ה' אל אברהם. מטרת הגילוי אינה כדי לצוות דבר, ואינה כדי לדבר איתו, אלא היא רק גמול על המצווה שהוא מל, כדי להודיע לאברהם שה' רצה את מעשה המילה שלו (וזהו פירוש דברי חז"ל שהגילוי היה כדי לבקר את החולה), כשם שלאחר בניית המשכן, ה' התגלה אל בנ"י כדי להודיע שמעשה בניית המשכן היה רצוי לפניו. כמו"כ יש לפעמים גילוי שכינה כדי להראות כעס, כמו שהיה בשעה שבנ"י רצו לרגום את כלב ויהושע באבנים. המילים "וירא אליו" מראים שפסוק זה הוא המשך ישיר של הפסוק שלפניו, למרות שיש הפסק של פרשה ביניהם. אפשרות נוספת שכתב הרמב"ן היא שאברהם התרפא מהמילה על ידי התגלות זו של ה'. א"ע כתב בפס' יג' שיש אומרים שהאנשים היו נביאים, וקשה על כך שהרי אברהם עצמו היה נביא, ומה הטעם שה' שלח אליו נביאים אחרים שאינם גדולים ממנו בנבואה. אותם מפרשים עונים שהנביאים באו אל שרה ולא לאברהם. וכן פירוש הדבר "כי משחיתים אנחנו" אינו שהם עצמם ישחיתו את סדום ועמורה, אלא שהם יעשו מופתים וה' יהפוך את העיר כמו שמשה ואהרון עשו מופתים בעשרת המכות. כמו"כ פירש הא"ע פירוש נוסף, שלאחר הסיפור עם האנשים שהגיעו אל אוהלו של אברהם, ה' התגלה אל אברהם על עניין סדום, והפסוק הראשון בפרשה מקומו בעצם לאחר הסיפור עם האנשים. אוה"ח: התגלות זו של ה' היא כדי שהאבות יהיו מרכבה לשכינה, ולכן כתוב "וירא אליו" כדי לא להפסיק בין ההתגלות אל אברהם על ידי המילה ה'. לכן לא נאמר יותר "וירא" בכל הנבואות שנאמרו לאברהם, אלא רק כאן, ובזאר הנבואות נאמר "ויאמר", כיוון שכאן, אברהם כבר נעשה מרכבה לשכינה. כמו"כ כתב אוה"ח שלאחר המילה, התגלה בבשרו שלאברהם קדושה. כמו"כ הסביר אוה"ח שהתגלות זו אל אברהם הייתה התגלות שלימה יותר מההתגלויות שבהם התגלה ה' אל אברהם לפני כן, כיוון שלאחר המילה, מעלת הנבואה של אברהם הייתה גבוהה יותר. כליי קר: הסיבה שכתוב "וירא אליו ה'" ולא כתוב "וירא ה' אליו" היא כדי לומר שהסיבה שה' התגלה אל אברהם לא הייתה בגלל שאברהם היה אב המון גויים, אלא בגלל שהיה עניו ושפל. בפירושו השני כתב שעד עתה היו הנבואות לאברהם נבואות מצד שהיה אב לארם, מכיוון שהכניס את כולם תחת כנפי השכינה, ורק לאחר המילה, התגלה ה' אל אברהם מצד עצמו. בעניין מטרת הנבואה כתב הכלי יקר, שה' רצה להודיע לאברהם את רשעותם של אנשי סדום, על ידי שאנשי סדום לא ייתנו למלאכים להתאכסן אצלם, וכך יסכים אברהם להפיכת סדום. ה' הושיב את ביה"ד של מעלה כנגד ביה"ד של מטה כדי לדון על הפיכת סדום. ממילא מובנים דברי חז"ל שאמרו שמהתגלות זו אנו למדים על הרמז שה' יושב בעצת הדיינים. בהסבר כחם היום כתב שדיין צריך לראות את הגיהינום פתוח לפניו.

כמו"כ חילק אוה"ח בין יום המילה המסוכן ביותר שהוא היום הראשון והשני, לבין יום המילה שהוא מחליש יותר את האדם, שהוא היום השלישי.

[2] אונקלוס. רש"י: אברהם ישב בפתח האוהל כדי לראות אם יש עוברים ושבים כדי להכניסם לביתו, וה' הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא להטריח אותו באורחים, ומכיוון שה' ראה שאברהם מצטער על כך שאין לו אורחים, הביא לו ה' את דמות שלושת האנשים בדמות אנשים. המהר"ל הסביר שהטעם שה' לא הכניס פשוט את נרתיק החמה חזרה פנימה ואז יבואו אורחים היא מכיוון שאז היו באים הרבה יותר אורחים משלושה אורחים. רשב"ם: הסיבה שכתוב כחום היום היא כדי לומר שאברהם לא הזמין את אורחיו לישון (למרות שלוט כן הזמין אותם) בגלל שעדיין היה אמצע היום. הרמב"ן בפסוק ג' הסביר שאברהם לא הציע להם לישון כיוון שידע שאין רצונם בכך.

בעניין הכתיב החסר של המילה "ישב" כתב רש"י שאברהם ישב וביקש לעמוד, ואז ה' אמר לו לשבת ולא לעמוד, וה' בעצמו יעמוד, והדבר יהיה לסימן שה' עתיד להתייצב כאשר הדיינים יושבים לדין והדיינים עצמם יישבו.

[3] אונקלוס. ספורנו: אברהם התכוון להסתכל.

[4] אונקלוס + רש"י. ספורנו: האנשים פנו אל אברהם כדי לדבר איתו כאשר הוא היה פנוי מראיית פני השכינה. רמב"ן: האנשים היו עומדים מולו ומסתכלים, ומכיוון שאברהם ישב והם עמדו, כתבה התורה "עליו". בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שהמלאכים היו ניצבים על האוהל עצמו, שהיו קרובים מאוד אל האוהל, אך לא היו צמודים אל פתח האוהל. אוה"ח: הסיבה שכתוב "וירא והנה שלושה אנשים" היא מכיוון שלו היה כתוב "וירא שלושה אנשים", התורה הייתה אומרת דבר שקר, שהרי לא היו באמת אנשים, אלא היו מלאכים. כמו"כ פירש ש"עליו" היינו לצורכו, לצורך הכנסת אורחים.

בהסבר שליחת שלושת האנשים, כתב רש"י שתפקיד אחד מהם היה לבשר לשרה שהיא עתידה ללדת, ותפקיד אחד מהם היה להפוך את סדום והשלישי תפקידו היה לרפא את אברהם, מכיוון שמלאך אחד אינו עושה שתי שליחויות. רפאל שריפא את אברהם, הלך גם כדי להציל את לוט.

[5] רש"י.

[6] אונקלוס. רמב"ן: הסיבה שהתורה כתבה מפתח האוהל היא כדי לומר שאברהם לא זז מפתח האוהל, גם לאחר שהשכינה הסתלקה.

[7] אונקלוס. רמב"ן: אברהם הכיר בהם שהם מלאכים ולכן השתחווה להם.

[8] רש"י. רמב"ן: אברהם פנה אל כל אחד מהמלאכים ודיבר איתם. אוה"ח: אברהם פנה אל המלאך שבא להפוך את סדום, שלא היה לו שום שייכות אליו, ואמר לו שייכנס אליו. לשני המלאכים האחרים לא היה צריך אברהם לפנות, כיוון שהם היו נכנסים אליו בכל מקרה.

[9] רש"י. לפי פירוש זה, "אדוני" הוא בלשון חול. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שאברהם אמר לה' שלא יעבור מאצלו, ושיישאר שם בעודו פונה אל שלושת האנשים. לפי זה, המדובר כאן הוא בלשון קודש. כמו"כ יש לומר לפי פירוש זה שהאמירה אל ה' הייתה לפני הריצה לעבר האורחים. רמב"ן: אברהם פנה אל כל אחד מהאדונים וקרא להם אדוני.

[10] רש"י, ע"י שליח, ולכן ה' שילם לבניו ע"י שליח, כאשר הכוונה היא להכאת הסלע ע"י משה. אוה"ח: הרמז במים הוא לתורה, שייקחו מהתורה. כלי יקר: על ידי המים, הם היו אמורים לבטל את הע"ז בכל שהוא, ולכן הספיק לצורך העניין מעט מים.

[11] אונקלוס. רש"י: הסיבה היא שאברהם חשב שהם ערבים שמשתחווים לאבק רגליהם, ואברהם הקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. לעומת אברהם, לוט לא הקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו, ולכן הוא הקדים לינה לרחיצה.

[12] אונקלוס. כלי יקר: ההישענות תחת העץ היא סימן להם לחסות בצל ה'.

[13] לכאורה כך משמע מפירוש רש"י שכתב שלחם היא סעודת הלב.

[14] רש"י.

[15] רש"י + א"ע. רמב"ן: אחרי שעברתם כאן, אין זה ראוי שלא תנוחו כאן מעט.

[16] אונקלוס. ספורנו: האנשים אמרו לאברהם למהר ולעשות כן, ולכן היה צריך אברהם לרוץ. א"ע: תביא לנו רק פת לחם כמו שאמרת, כיוון שהאנשים היו מנומסים ולא רצו יותר מפת לחם. רמב"ן: כן תעשה שתביא לנו את הדברים אל מתחת לעץ, אך אל תעכב אותנו יותר מידי.

[17] אונקלוס.

[18] רשב"ם. רש"י: יש כאן שני דברים נפרדים: קמח וסולת. הסולת הוא כדי להכין את העוגות והקמח הוא כדי לכסות את הכלי איתו הכינה את העוגות, כדי לשאוב את הזוהמה. רמב"ן: הביא בשם חז"ל שלכל אחד מהאנשים הביא אברהם שלוש סאים. על כך כתב הרמב"ן שהסיבה שאברהם הביא כל כך הרבה לחם היא בגלל שהיה בהאכלת המלאכים מעין הקרבת קרבנות, או שיחד עם האנשים גם גדולי ביתו אכלו שם. על דרך הפשט כתב שאברהם אמר לשרה לקחת שלוש סאים של קמח כדי להכין מהקמח סולת, וכך יצא שבעצם העוגות נאפו מפחות משלוש סאים. כליי קר: קמח הוא שם כולל, ובהתחלה אמר אברהם לשרה לקחת את השם הכולל של קמח, ולאחר מכן חשב שמא שרה תיקח את הקמח שאינו משובח, ולכן פירש לה לקחת את הקמח היפה, את הסולת.

[19] אונקלוס.

[20] אונקלוס. רשב"ם: הסיבה שאברהם היה צריך לרוץ היא מכיוון שאמר להם שיעשה דבר מועט, והוא רצה לעשות להם הרבה, היה צריך להספיק את הכל. רמב"ן: התורה רצתה להראות את מידת הכנסת האורחים של אברהם שלמרות שהיה זקן וחלש מהמילה, והיו לו הרבה מאוד עבדים, בכל זאת עשה הכל לבד ובמהירות.

[21] אונקלוס. רש"י: היו כאן שלושה פרים, ואברהם שחט שלושה פרים כדי להאכיל אותם שלושה לשונות של חרדל.

[22] רש"י: הנער הוא ישמעאל ואברהם נתן לו את הפר כדי לחנך אותו במצוות.

[23] אונקלוס.

[24] אונקלוס. רש"י: את הלחם לא הביא כיוון ששרה פירסה נידה והעיסה נטמאה. רשב"ם: אין צורך לומר כלל שאברהם הביא את פת הלחם, כיוון שבהבאת הלחם אין שום חידוש.

[25] אונקלוס.

[26] אונקלוס. רשב"ם: כאשר חלק מהאנשים יושבים והאחרים עומדים, הרי זה נחשב שהוא עומד עליהם.

[27] אונקלוס. רש"י: מכיוון שמדובר במלאכים צריך לומר שהאנשים הראו את עצמם כאילו הם אוכלים.

[28] אונקלוס.  רש"י: יש ניקוד על האותיות אי"ו, וכשיש יותר אותיות מנוקדות מאשר אותיות שאינן מנוקדות, דורשים  את הכתב ולא את האותיות המנוקדות, וכאשר יש יותר אותיות מנוקדות מאשר האותיות שאינן מנוקדות, דורשים את האותיות המנוקדות. כאן, שיש יותר אותיות מנוקדות, דורשים את האותיות אי"ו ואומרים שגם את שרה שאלו היכן נמצא אברהם (איו = היכן הוא). כמו"כ כתב רש"י שהמלאכים באמת ידעו היכן נמצאת שרה, אלא ששאלו את אברהם למקום המצאה מכיוון שהם רצו לחבב את שרה על אברהם ולהראות לה שהיא צנועה. הסבר נוסף שכתב רש"י לשאלת המלאכים היא כדי לתת לה לשתות מהכוס עליו ברכו ברכת המזון. ספורנו: שאלו היכן שרה כדי לבשר לה על הולדת יצחק, לאחר שהדבר כבר בושר לאברהם. רשב"ם: שאלו כדי לדבר איתו, כמו שה' שאל את בלעם מיהם האנשים שאיתו. אוה"ח: המלאכים רצו להדגיש שמטרת בואם הייתה לבשר לשרה ולא לבשר לו, ולכן שאלו היכן נמצאת שרה. כלי יקר: השאלה אינה על מקום המצאה של שרה ושל אברהם, אלא על המדרגה, מהי המדרגה בהם הם נמצאים.

[29] אונקלוס.

[30] אוה"ח: הסיבה שבשאלה שאלו כולם ואילו כאן רק אחד אמר היא מכיוון שבשאלה, משום דרך ארץ, היה ראוי שכל אחד ישאל.

[31] רש"י. רשב"ם: כעת חיה היינו שכעת שרה תוליד בן, וחיה היינו מלשון ללדת. ספורנו: אני אחזור אליך בזמן המילה. רש"י: סיבת הכפילות היא מכיוון שבישר לו שאין הוא יכול לחזור אלא בשליחותו של מקום. אוה"ח: הסיבה שכתוב שוב אשוב היא מכיוון שהיו שני שלבים אצל יצחק. בהתחלה, כשהוא נולד, לא היה ראוי להוליד, ולאחר מכן, בעקידה קיבל יכול להוליד, ולכן יש כאן שתי חזרות של המלאך אל יצחק. רמב"ן: אין הכוונה הבשיבה לחזרה, אלא בסוף השנה.

[32] אונקלוס.

[33] אונקלוס.

[34] רש"י. א"ע: המלאך היה מאחורי האוהל, ואברהם ישב בפתח האוהל ולא ראה את שרה. בפירושו השני כתב שפתח האוהל של שרה היה מאחורי האוהל של אברהם. רשב"ם: הפתח היה אחרי המלאך המדבר.

[35] א"ע. רמב"ן: כאשר האדם צעיר, הדבר נקרא שהוא "עומד בימים", היות וימיו הם שלו, הוא יכול לשלוט בזמן שלו. אך כאשר האדם כבר הזדקן, כל יום הוא כאילו בא מארץ אחרת, ואינו שולט בזמן שלו, האדם הזקן כל הזמן עוברות עליו צרות ואין לו מנוחה בימים. בשני מקומות נוספים (מלכים א' א', וכן בפרק כד') פירשנו שהכוונה היא שהם לא הזקנו לפני זמנם, אלא היו זקנים מאוד כפי שהיה ראוי להם בגילם.

[36] עפ"י רש"י שפירש שפסק ממנה אורח נידות.

[37] תרגום יונתן וכן נראה שמשמעות אונקלוס. א"ע: הכוונה היא בתוככה ונראה לי שכוונת דבריו ג"כ לדברי תרגום יונתן. ספורנו: הסיבה ששרה צחקה היא מכיוון ששרה לא ידעה שאלה הם דברי ה' אלא חשבה שהדברים הם בבחינת ברכת נביא, וחשבה שלא יועיל שום ברכת זקנים להוליד. אוה"ח: הצחוק אצל אברהם ושרה שווה, ובשניהם הכוונה היא לשמחה. אלא שאברהם שמח מיד כשהתבשר על הולדת הזרע ואילו שרה שמחה רק לאחר שראתה שנהייה לה עדנה, ולכן לא הייתה אמונתה שלימה. עפי"ז ניתן להסביר את שאלת ה' אל אברהם "למה זה", למה רק עכשיו שמחה שרה.

[38] רשב"ם ורש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב רש"י שעדנה היינו וסת. א"ע: עדנה היינו עינוג של צעירים.

[39] אונקלוס. כלי יקר: טענתה של שרה הייתה שאברהם לא יזכה לראות נחת בבן שייוולד. היא תזכה לראות נחת מכיוון שהיא חזרה אל נערותה והיא תזכה להאריך ימים ולהשיא את יצחק, אך אברהם לא יאריך ימים לאחר הולדתו של יצחק, ואם כן, לא יזכה לראות בו נחת.

[40] אונקלוס. לפי הרשב"ם הכוונה היא למלאך הגדול שבהם.

[41] רש"י.

[42] אונקלוס. רש"י כתב שה' שינה בדבריו אל אברהם מפני השלום. בעוד שרה אמרה שאברהם הוא שזקן, ה' אמר ששרה אמרה שהיא עצמה זקנה. רמב"ן כתב שדברי ה' ששרה אמרה על עצמה שהיא זקנה הם פירוש הדברים "אחרי בלותי הייתה לי עדנה", וה' רק העלים מאברהם את סוף דבריה של שרה שגם אברהם זקן, מפני השלום.

[43] רש"י ואונקלוס. רמב"ן חילק בין פירוש רש"י לפירוש האונקלוס וכתב שבפירוש האונקלוס יש סוד. הוא עצמו פירש שה' שאל: האם יש דבר נפלא ורחוק שיהיה מאת ה' כך. ספורנו: הרי אנחנו לא אמרנו זאת על דרך ברכה, אלא אמרנו זאת בשם ה'. א"ע: בהתחלה פירש כמו רש"י ולאחר מכן כתב שיש מפרשים שהכוונה היא: האם יש פלא בעיני ה' לעשות כן, ועל כך כתב שאם היה הדבר כך, לא היה המ' דבוק למילה ה' שלאחר היפלא.

[44] רש"י.

[45] אונקלוס. אוה"ח: הסיבה שה' היה צריך לחזור על כך שלשרה יהיה בן היא כדי שאברהם לא יחשוב שבגלל הקפדתו של ה' על שרה, ה' יחזור בו מהבטחתו לבן.

[46] אונקלוס. רמב"ן הסביר כך את התכחשותה של שרה. שרה חשבה שהמלאכים היו אנשים רגילים ולא הכירה בהם שהם מלאכים, ושרה צחקה בקרבה ולעגה על מאמר האנשים, וה' שאל את אברהם מדוע לא האמינה שרה למה שאמרו האנשים, גם אם היא לא ידעה שהם מלאכים, היא הייתה צריכה להאמין לדבריהם. כאשר אברהם טען בפני שרה שהיא צחקה, הוא לא אמר לה שהוא יודע כך מה', ומפני שהיא הייתה יראה מאברהם היא כיחשה בדבר, ולאחר שאברהם אמר לה "לא כי צחקת", הבינה שהדבר נאמר לו בדרך נבואה. כמו"כ הסביר הרמב"ן שאברהם לא אמר לשרה בכלל את דבר ה' שהיא עתידה להוליד בן, וכתב שייתכן שאברהם המתין לכך שה' יבשר לה בעצמו, או שמרוב זריזותו על דבר מצוות המילה, לא התפנה כדי לומר לה עדיין שהיא תוליד בן. אוה"ח: שרה לא אמרה בפירוש שהיא לא צחקה, אלא אמרה דברים שמשתמע מהם שהיא לא צחקה, וכך הוא דרך העבד כאשר מורא רבו גדל, אין הוא יכול להודות בכך שעבר על מורא רבו.

[47] רש"י.

[48] בתורה אין מפורש שאברהם הוא שדיבר כאן, אך כך משמע מפשט הפסוק וכן מוכח הדבר מדברי הרמב"ן שהבאנו לעיל.

[49] רש"י.

[50] אונקלוס. רשב"ם: שני אנשים קמו משם לכיוון סדום, והשלישי דיבר עם אברהם וזהו פירוש הפסוק "וה' אמר".

[51] אונקלוס. רש"י: כל השקפה במקרא הוא לרעה, חוץ מ"השקיפה ממעון קדשך", כיוון שגדול כל מתנת עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים.

[52] רש"י. ספורנו: בשכר שאברהם ליווה את האורחים, גילה לו ה' שהוא הופך את סדום, שהרי שכר מצווה – מצווה.

[53] רמב"ן, וכתב עוד שתי אפשרויות: א. ששאל את המלאכים. ב. הכוונה היא למחשבה.

[54] אונקלוס + רשב"ם. רש"י: ה' אמר שהוא הרי נתן לאברהם את הארץ וחמשת הערים האלה הם שלו. פירוש נוסף שכתב היא מכיוון שאברהם הוא אב המון גוים, וה' לא רצה להשמיד את הבנים בלי לומר לאב. ספורנו: ה' רצה לומר לאברהם שלו היו אנשים צדיקים בסדום, לא היה משמיד את כל סדום. רמב"ן: היות ובעתיד ייצא מאברהם עם גדול וחזק, אם לא אומר לאברהם שאני מתכוון להשמיד את סדום, יהיה טענה לדורות הבאים, איך אברהם לא התפלל על סדום. אוה"ח: "אשר אני עושה" בלשון הווה לומר שלאברהם הייתה טענה על ה' איך השמיד את דור המבול ולא הציל את כולם בזכות הצדיקים שבדות, וה' חשש שאברהם יטען אותו הדבר גם על סדום ויאמר שכך דרכו של הקב"ה לעשות, להשמיד את כולם בלי להתחשב בצדיקים.

[55] רש"י לפי פשוטו. לפי מדרשו כתב שהואיל והכתוב הזכיר את רשעת אנשי סדום, הזכיר את מדת צדקותו של אברהם. ספורנו: לאברהם יהיה כח גדול להוכיח את כל העמים. אוה"ח: אני (ה') צריך להודיע לאברהם מהי מעלת הצדיקים, כדי שהוא יידע שאם היו בסדום צדיקים, העיר לא הייתה נחרבת, וכן בעתיד, אם בניו יהיו צדיקים, הם יוכלו להציל את הרשעים.

[56] אונקלוס וא"ע.

[57] רש"י, וכתב שאדם שמחבב אדם אחר, לומד להכירו יותר טוב. אונקלוס: גלוי לפניי. אמנם רש"י הקשה על דברי אונקלוס, כיצד הוא יפרש את המילה "למען". רמב"ן: (בשם אונקלוס) ידעתיו היינו גידלתיו, והסיבה שגידלתי את אברהם היא מכיוון שהוא יצווה את צאצאיו לשמור את דרך ה', ומילת למען היינו "ש". יש לומר שכנראה היה לרמב"ן גרסה שונה בדברי האונקלוס כפי שכתוב במק"ג המאור. בסוף דבריו כתב שהכוונה היא שה' משגיח על אברהם בהשגחה פרטית, כמו שה' משגיח על כל הצדיקים.

[58] רש"י, והמילה יצוה היינו בלשון הווה שכך אברהם רגיל לעשות. רמב"ן: אברהם יודע שאני (ה') עושה משפט רק בצדקה, והוא יצווה את צאצאיו לנהוג כן גם כן. לכן: אם סדום יזכה בדין ע"י צדקה, ואברהם יתפלל לפניי, אזי הם יזכו בדין. ואם גם על ידי צדקה, לא יוכלו אנשי סדום להינצל בדין, גם אברהם עצמו ירצה במשפטם.

[59] אונקלוס.

[60] אונקלוס.

[61] רש"י + גור אריה. אוה"ח: הסיבה שכתוב למען הביא על אברהם ולא על זרע אברהם היא שה' מחשיב לעיקר את אברהם, וחיבת אברהם היא העיקר אצלו. רשב"ם: כיוון שאברהם יוודא שבניו ישמרו דרך ה', הרי שבניו יזכו בא"י, וממילא לא ניתן להחריב חלק מא"י בלי להודיע.

[62] רש"י וכן פירש הרמב"ן שה' אמר לאברהם שהוא עוד לא גמר את דינם של סדום ועמורה ועכשיו הוא רוצה לגמור את דינם. רשב"ם: מדובר במלאך שנשאר שם. ספורנו: כאן התחילה מדרגת נבואה שהיא גבוהה יותר מהמראה בה נגלה ה' אל אברהם.

[63] א"ע + רש"י. בפירושו השני פירש הא"ע שהכוונה היא שזעקת סדום היינו שהעלו דברים כנגד ה'. רמב"ן: הכוונה לזעקת סדום היא לזעקת העשוקים שעשקו אנשי סדום. אוה"ח: הכוונה היא שחטאת סדום ועמורה היו חמורים יותר מחטאי שאר העמים, אך גם שאר העמים חטאו. רבה היינו ביחד לעמים האחרים. אוה"ח חולק על רש"י, שהרי רש"י פירש שחטאת סדום ועמורה כבר עבר את הגבול מזמן, ואילו אוה"ח פירש שהכוונה היא שרק עכשיו הם הגדישו את הסאה, והרשעה הייתה חדשה.

[64] א"ע.

[65] רש"י בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהכוונה היא שה' לימד לדיינים שלא יפסקו בדיני נפשות אלא בראיה. ספורנו: אני ארד לסוף מעשיהם ואראה הסוף רשעם מוכן להביא עליהם רעה, הרעה תגרור רעה. אונקלוס פירש שה' יתגלה ואולי כוונת דבריו כרש"י. רמב"ן על דרך האמת כתב שהכוונה היא שה' יירד ממידת הדין למידת הרחמים. אוה"ח: כאשר דנים אדם לפי מדרגת ה' ולפי מדרגת הצדיקים, יש סיכוי גדול יותר שיתחייב בדין. ה' אמר שהוא יוריד את הדין ולא ישווה את סדום לצדיקים, אלא ישווה אותם לאנשים הפחותים ויראה אם בכל זאת יש מקום להרשיעם. (ייתכן שזוהי בעצם הירידה ממידת הדין למידת הרחמים עליו כתב הרמב"ן). הסבר נוסף שכתב הוא שה' אמר שישלח מלאכים בדמות אנשים כדי לבחון את רשעותם של אנשי סדום, ובגלל שהמלאכים ראו מיד את רשעותם של אנשי סדום כלפיהם, אמרו ללוט מיד שהם משחיתים את סדום, ולולי שאנשי סדום היו רוצים לשלוח את ידם במלאכים, ייתכן שה' היה מאריך להם אפיים.

[66] רש"י ועפ"י המזרחי.בפירושו עפ"י המדרש כתב רש"י שהצעקה היא של אישה אחת שאנשי סדום הרגו אותה במיתה משונה על כך שהיא נתנה אוכל לעני. הרמב"ן מצמיד את תחילת הפסוק הזה לסוף הפסוק הקודם וכותב שהכוונה היא שה' יודע שסדום ועמורה חטאו בחטא חמור, רק שה' רוצה לרדת ולראות אם כולם חטאו או לא.

[67] רש"י. ספורנו פירש שהכוונה היא ש"עשו כלה", דהיינו, אם כל העיר סדום חטאה, אזי ה' ישמיד אותם, וכן הסביר הא"ע, אלא שכץב שאם לא כולם חטאו, "ואדעה", היינו שה' ירחם עליהם. רמב"ן: אם לא כולם חטאו, אז ה' ידע את מיל העניש ומי חטא.

[68] רש"י.

[69] רש"י. א"ע: אם לא הגיעה אליי צעקתם, אדעה, אני ארחם עליהם.

[70] רש"י.

[71] אונקלוס. רש"י: אברהם עדיין עמד לפני ה' היות וה' ניגש אל אברהם ואמר לו את עניין סדום, וה' עדיין עמד אצל אברהם בשעה שהמלאכים הלכו לסדום, אלא שיש כאן תיקון סופרים לומר שאברהם הוא שעמד לפני ה' כיוון שאין זה דרך כבוד לומר על ה' שהוא עומד לפני אברהם. א"ע (בפס' יג'): פסוק זה נכנס כאן כדי לומר שבשעת פניית המלאכים אל סדום, ה' אמר אל אברהם. לפי רש"י ההתגלות של ה' אל אברהם הייתה עוד לפני הליכת המלאכים ולפי הא"ע רק בשעה שהם הלכו. הרמב"ן מסביר את דברי הא"ע שסדר הדברים הוא כך: כאשר אמר ה' לאברהם שהוא הולך להשמיד את סדום, עמד אברהם בתפילה והאריך בתפילתו כדי שה' ייתן לו רשות לדבר, ואברהם האריך בתפילה זו עד שהמלאכים הגיעו אל סדום, ואז ניגש אברהם ואמר לה' "האף תספה" וכו'. אפשרות נוספת שכתב הרמב"ן בדעת הא"ע היא שאברהם האריך בתפילה להצלת סדום מרגע שהלכו ממנו האנשים, ובכל פעם התכוון שוב לנבואה כדי לשמוע את תשובתו של ה'. בסוף דבריו כתב הר"ע שהסיפור מחולק: אברהם עמד כל הזמן בתפילה, מרגע שנפרדו המלאכים ממנו ועד שהגיעו אל סדום, ולאחר שהתורה כתבה את מה שעבר על דעתו של ה' (לרדת ולראות את זעקת סדום ועמורה) כתבה התורה את המשך הסיפור על תפילתו של אברהם. רשב"ם: אברהם עדיין עמד לפני המלאך שדיבר איתו.

[72] רש"י, וכתב שמצאנו הגשה לשלושה דברים: מלחמה, פיוס ותפילה, ואברהם ניגש לצורך שלושתם.

[73] אונקלוס, ולתרגומו, אף היינו מלשון חרון אף. רש"י כתב שהכוונה היא ל"גם": האם אתה גם תשמיד צדיק עם רשע? רמב"ן: האף היינו מידת הדין, ואברהם שאל את ה' אם על ידי מידת הדין הוא ישמיד את הצדיקים יחד עם הרשעים, אך אברהם לא ידע שה' דן את סדום עפ"י מידת הרחמים.

[74] רשב"ם.

[75] אונקלוס. רש"י: אברהם ביקש דווקא על חמישים צדיקים היות והיו חמישה ערים ולכל עיר יהיו עשרה צדיקים, וגם אם ה' רוצה להשמיד את העיר, לפחות שיציל את הצדיקים. אוה"ח: בתחילה ידע אברהם שה' ימלט את הצדיקים בכל מקרה, גם אם רוב העיר רשעה, אלא שאברהם ביקש שה' יסלח לכל העיר בזכות אותם חמישים צדיקים.

[76] אונקלוס. רש"י: חלילה היינו חולין, ופירוש הדבר הוא שיאמרו העולם שכך דרכו של ה' להרוג את הצדיקים יחד עם הרשעים כמו שעשה בדור המבול.

[77] אונקלוס.

[78] אונקלוס. ספורנו: אם אתה תדון את סדום אחרי הרוב, מכיוון שהרוב הם רשעים, הרי שאתה ה' תשמיד גם את כל העולם, מכיוון שרוב העולם הם רשעים.

רש"י: הכפילות במילה חלילה הוא כדי לומר שגם לעולם הבא יהיה גנאי לה', ובשפתי חכמים כתב שהכוונה היא שבעולם הזה יש חילול ה' על הריגת הצדיקים והרשעים, ואם כך, גם לעולם הבא שאין שם חילול ה', הרי שאין שום מטרה בהשמדת הצדיקים יחד עם הרשעים. רמב"ן: הכפילות היא מכיוון שפעם אומר אברהם על מידת הדין שהוא גנאי לנהוג כך ופעם אומר זאת על מידת הרחמים. אוה"ח: חלילה לך הוא כנגד הדבר הראשון שעליו ביקש אברהם והוא שברור הדבר שה' לא יהרוג גם את הצדיקים. החלילה לך הוא כנגד הבקשה השנייה של אברהם למחול לכל העיר בזכות אותם צדיקים.

[79] אונקלוס. רשב"ם: מדובר במלאך.

[80] רש"י. א"ע: הדגש על בתוך העיר היא מכיוון שאנשי סדום היו יראים את ה' בפרהסיא. רמב"ן: הכוונה היא שגם אם יהיו בתוך העיר סדום חמישים צדיקים, וגם אם אינם תושבי המקום, כמו לוט ושכמותו, הרי שהם יצילו על כולם. ספורנו: אם אמצא (ה') בתוך העיר סדום עכשיו, כשאנסה את העיר במאכים שאני אשלח, חמישים צדיקים, אני אסלח לכל המקום.

[81] אונקלוס.

[82] אונקלוס.

[83] אונקלוס + א"ע. גם רש"י בפסוק לא' כתב שפירוש הואלתי היינו רציתי, אך שפ"ח כתב שהסיבה שרש"י לא פירש כן כאן היא מכיוון שרש"י סובר שיש שתי משמעויות למילה הואלתי: א. התחלתי. ב. רציתי. אצלנו הכוונה היא להתחלתי ובהמשך שם הכוונה היא לרציתי. ספורנו: אני הואלתי לברר את הספק שיש אצלי בעניין המשפט האלוקי, אך עדיין לא ירדתי לסוף דברי תושבתך. כלי יקר: הואלתי היינו התחלתי.

[84] אונקלוס. רש"י: הייתה ראוי להיות עפר על ידי ארבעת המלכים ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמי ה'. א"ע: הייתה עפר לפני שנולדתי ואל אפר אשוב.

[85] אונקלוס. כלי יקר: אולי חמישה מהצדיקים הלכו ואינם נמצאים עכשיו בעיר, אך עדיין נחשב הדבר שהם תושבי העיר.

[86] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא שיהיו תשעה צדיקים לכל אחת מחמשת הערים וה' יצטרף עימהם.

[87] אונקלוס. רמב"ן: ה' לא אמר לאברהם שאין שם מספר צדיקים ראוי, לפי שעדיין לא נגמר דינם של אנשי סדום, ולכן, עד ליום למחרת, לא ידע אברהם אם ה' הפך את העיר סדום, ולכן אברהם קם בבוקר והשקיף על העיר סדום כדי לראות מה עלה בגורל העיר.

[88] אוה"ח: הסיבה שכתוב שאברהם הוסיף לדבר עם ה' היא כדי לומר שאברהם המשיך לומר אל ה' שהוא מבקש בקשה דומה לבקשה הקודמת: כמו שבפעם הקודמת אברהם ביקש שה' יצטרף אל הצדיקים, ושהערים יינצלו על ידי צירופו של ה', כך גם כאן.

[89] אונקלוס. רש"י: עכשיו ביקש אברהם על ארבעה כרכים. רמב"ן: קשה על רש"י, הרי ברור הדבר שאם חמישה מצילים חמישה ערים, ארבעים צדיקים יצילו ארבעה ערים וכן הלאה, ולכאורה אברהם בכלל לא היה צריך לבקש על כך. הרמב"ן מתרץ בדעת רש"י שאינו דומה כאשר ישנם צדיקים רבים לכאשר יש מעט צדיקים. עפ"י הפשט כתב כמו שכתבנו בפנים שאברהם ביקש על כל חמשת הערים, ובכל פעם הוריד קצת פחות מהחשבון כדי שה' יציל את כל חמשת הכרכים עם עשרה צדיקים.

[90] אונקלוס.

[91] אונקלוס. רש"י: אברהם ביקש כאן על שלושה כרכים. כלי יקר: כל מספר שאברהם ביקש הוא כנגד דבר שבקדושה והיות וכנגד שלושים לא מצא אברהם דבר שבקדושה, בקשתו כאן הייתה רק שה' לא ישמיד את הערים, אך ה' כן יכול להעניש אותם, בעוד שאצל שאר המספרים הכוונה היא שה' גם לא יעניש אותם.

[92] אונקלוס.

[93] אונקלוס. רש"י: אברהם ביקש כאן על שני כרכים.

[94] אונקלוס.

[95] אוה"ח: הסיבה שאברהם אמר לה' שלא יכעס היא מכיוון שרצה שגם זכותו שלו עצמו תעזור להציל על סדום.

[96] אונקלוס. רש"י: כאן ביקש אברהם על כרך אחד ולא ביקש על פחות מעשרה כיוון שבדור המבול היו שמונה ולא הצילו את דורם, ועל תשעה על ידי צירוף כבר ביקש. הרמב"ן הקשה על פירוש רש"י מספר קושיות כפי שנראה, אך קשה לי על פירוש רש"י קושי נוסף. בפסוק כד' כתב רש"י שאברהם אמר שכוונתו של אברהם הייתה להציל את הצדיקים, וכן בפסוק כה' משמע שדברי אברהם "חלילה לך" היינו על השמדת הצדיקים, ואילו כאן משמע שמטרתו של אברהם הייתה הצלת הערים עצמן ולא רק הצדיקים, שהרי נח הצדיק כן נשאר בחיים, וגם בפחות מעשרה הצדיק עצמו נשאר בחיים.

[97] אונקלוס. רש"י: כיוון שנשתתק הסניגור, הלך לו הדיין. ספורנו: אברהם המתין שם כדי להמשיך להתנבא עד שהסתלקה השכינה. אוה"ח: למרות שמצאנו שצדיק יסוד עולם יכול להציל את העיר, ניתן לומר שמדובר בצדיק יסוד עולם, או לומר שאם אברהם היה קרוב יותר לסדום היה מציל את העיר.

[98] א"ע.