בראשית פרק כה

בראשית פרק כה

(א) וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה אברהם הוסיף והתחתן עם אישה נוספת,[1] וּשְׁמָהּ קְטוּרָה שמה של האישה הנוספת שאברהם התחתן איתה היה קטורה[2]: (ב) וַתֵּלֶד לוֹ קטורה ילדה לאברהם:[3] אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ: (ג) וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים מדדן יצאו האומות הבאות: אשורים, לטושים ולאומים[4]: (ד) וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה: (ה) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק אברהם נתן את כל מה שהיה לו ליצחק בנו[5]: (ו) וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת לבנים שהיו לו מהפילגשים (נשים שבשעה שאברהם התחתן איתן, הוא לא נתן להן כתובה) נתן אברהם רק מתנות,[6] וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם בעוד אברהם היה חי, הוא שילח את הבנים שהיו לו מהפילגשים מעל יצחק בנו (שהיה בארץ כנען). אברהם שלח את בניו מהפילגשים מזרחה אל ארץ קדם[7]: (ז) וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי אלה הם מספר השנים שאברהם חי, מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים אברהם חי במשך מאה שבעים וחמש (175) שנים[8]: (ח) וַיִּגְוַע אברהם גווע, דהיינו, שהנשמה שלו יצאה מהגוף ברגע אחד ללא עיכוב,[9] וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה אברהם מת בשיבה טובה, (ללא שראה את צער גלות מצרים),[10] זָקֵן וְשָׂבֵעַ אברהם מת כשהוא היה זקן בשנים ושבע, דהיינו, שראה את כל משאלות ליבו מתקיימות לטובה,[11] וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו אברהם נאסף אל עמיו (זהו כינוי נוסף למיתה)[12]: (ט) וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה בניו של אברהם, יצחק וישמעאל, קברו את אברהם במערת המכפלה,[13] אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא מערת המכפלה נמצאת בשדה ש(היה) שייך לעפרון בן צחר שהיה מבני חת, והשדה נמצא בחברון (כפי שראינו, העיר חברון נקראת גם ממרא): (י) הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת השדה שקנה אברהם מבני חת, שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ (בשדה זה שקנה אברהם מבני חת) נקברו אברהם ושרה אשתו[14]: (יא) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם לאחר מותו של אברהם, וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ ה' ברך את יצחק בנו של אברהם,[15] וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי יצחק ישב ליד הבאר שנקראת "באר לחי רואי"[16]: (יב) וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם אלה הם הצאצאים של ישמעאל בן אברהם שהגר המצרית, שהייתה שפחת שרה, ילדה לאברהם: (יג) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם אלה הם שמות בניו של ישמעאל לפי סדר לידתם:[17] בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם: (יד) וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא: (טו) חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה: (טז) אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם אלה הם בניו של ישמעאל שהיו גרים בערים שאין להן חומה (חצריהם) ובערים המוקפות חומה (טירותם),[18] שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם ישמעאל הוליד אומה שיצאו ממנה שנים עשר אנשים חשובים[19]: (יז) וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים ישמעאל חי במשך מאה שלושים ושבע שנים (137),[20] וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו ישמעאל גווע (הנשמה שלו יצא מהגוף ברגע אחד ללא עיכוב) ומת: (יח) וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה צאצאיו של ישמעאל שכנו ממקום שנקרא חוילה עד מקום שנקרא שור. שור נמצא לפני מצרים, על הדרך שמובילה לאשור,[21] עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל צאצאי ישמעאל שכנו כנגד כל אחיהם, צאצאי ישמעאל שכנו בארצות שהיו מול ארצות אחיהם: אדום מואב ועמון[22]:

(יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אלה הם המאורעות שעברו על יצחק בנו של אברהם,[23] אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק אברהם הוא שהוליד את יצחק[24]: (כ) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה יצחק היה בן ארבעים שנה, בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם (יצחק היה בן ארבעים שנה) כאשר הוא התחתן עם רבקה, בתו של בתואל מארם, שהיה גר במקום שנקרא "פדן ארם". כפי שראינו, אליעזר יצא לעיר ארם נהריים שם גרה משפחתו של אברהם. צמוד לעיר ארם נהריים הייתה עוד עיר שנקראה ארם צובה. האיזור שבו שכנו שתי הערים האלה נקראה "פדן ארם",[25] אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה יצחק לקח את אחותו של לבן הארמי לאישה[26]: (כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיקֹוָק לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ יצחק התפלל לה' בשביל שאשתו תלד,[27] כִּי עֲקָרָה הִוא הסיבה שיצחק התפלל לה' היא מכיוון שרבקה הייתה עקרה, רבקה לא ילדה בנים ליצחק,[28] וַיֵּעָתֶר לוֹ יְקֹוָק ה' קיבל את תפילתו של יצחק,[29] וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ רבקה, אשתו של יצחק הרתה[30]: (כב) וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ הבנים שהיו בתוך בטנה רבקה התרוצצו, רצו והתנועעו,[31] וַתֹּאמֶר רבקה אמרה: אִם כֵּן אם צער העיבור הוא כל כך גדול,[32] לָמָּה זֶּה אָנֹכִי למה אני בכלל רוצה להיות בהריון ומתפללת על כך לה',[33] וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְקֹוָק רבקה הלכה לברר מה ה' אומר שיהיה בסופה, (על ידי שהלכה לבית המדרש של שם ועבר)[34]: (כג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לָהּ ה' ענה לרבקה, על ידי שענה לשם, ושם אמר את דבר ה' לרבקה:[35] שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ יש בבטנך שני עמים. ה' אמר לרבקה שיש לה שני בנים בבטנה, וסיבת ההתרוצצות היא בגלל שכאשר אישה נמצאת בהריון עם תאומים, צער עיבורה גדול יותר,[36] וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ ומהמעיים שלך ייצאו שני מלכים, אחד מהם יהיה רשע ואחד מהם יהיה צדיק,[37] וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וכל מלכות תתחזק מחולשתה של המלכות השנייה,[38] וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר והבן הגדול יותר (וכן המלכות שתצא ממנו) יעבוד את הבן הקטן יותר (ואת המלכות שתצא ממנו)[39]: (כד) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת כאשר מלאו לרבקה ימי הריונה, כאשר הגיע הזמן שרבקה תלד,[40] וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ התגלה שהיו תאומים בבטנה של רבקה[41]: (כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי הוולד הראשון שיצא מבטנה של רבקה יצא כשהוא אדום,[42] כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וכן יצא הוולד הראשון שיצא מבטנה של רבקה כשהוא שעיר מאוד, כמו שאריג של צמר מלא גם הוא בשערות,[43] וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו כולם היו קוראים את שמו של הוולד הראשון שיצא מבטנה של רבקה בשם עשיו[44]: (כו) וְאַחֲרֵי כֵן אחרי שעשיו יצא מבטן אימו, יָצָא אָחִיו יצא אחיו של עשיו מבטן אימו, התאום הנוסף יצא מבטנה של רבקה,[45] וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו בשעת יציאת הוולד השני מבטנה של רבקה, ידו אחזה בעקב של עשיו,[46] וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב ה' קרא לתאום שיצא שני בשם יעקב,[47] וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם יצחק היה בן שישים שנה כאשר רבקה ילדה את עשיו ואת יעקב[48]: (כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים עשיו ויעקב גדלו,[49] וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה (לאחר שעשיו ויעקב גדלו) עשיו היה יודע לצוד חיות וכן היה בקי בעבודת האדמה,[50] וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים ויעקב היה אדם תמים והיה יושב בבית המדרש[51]: (כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו יצחק אהב את עשיו היות ועשיו היה צד חיות ומביא ליצחק לאכול מבשרן,[52] וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב ורבקה הייתה אוהבת את יעקב, בגלל שהיא הכירה בתמימותו, ובגלל שידעה על ידי הנבואה שבנה הגדול יעבוד את בנה הקטן ("ורב יעבוד צעיר")[53]: (כט) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד יעקב בישל תבשיל,[54] וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף (בשעה שיעקב בישל את התבשיל) עשיו הגיע מהשדה כאשר הוא היה עייף[55]: (ל) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב עשיו אמר אל יעקב: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה תשפוך לפי את העדשים האדומות הללו שבישלת. עשיו אמר ליעקב שהוא (עשיו) יפתח את פיו, ויעקב ישפוך לתוך פיו את העדשים האדומות שבישל,[56] כִּי עָיֵף אָנֹכִי (תשפוך לפי את העדשים האדומות) מכיוון שאני (עשיו) עייף,[57] עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם לכן, האנשים היו קוראים לעשיו בשם אדום, כדי ללעוג עליו שבשביל נזיד עדשים אדום, הוא מכר את בכורתו[58]: (לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יעקב אמר לעשיו: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי תמכור לי מיד את בכורתך, ואז אתן לך לאכול מהעדשים האדומות[59]: (לב) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו עשיו אמר ליעקב: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת מן הסתם שאני הולך למות, ושלא אאריך ימים, שהרי אני (עשיו) עוסק במלאכת הצידה שהיא מלאכה מסוכנת,[60] וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה ומכיוון שאני הולך למות בקרוב, אין לי שום צורך בבכורה: (לג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יעקב אמר לעשיו: הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם תישבע לי מיד שאתה מוכר לי את הבכורה,[61] וַיִּשָּׁבַע לוֹ עשיו נשבע ליעקב על מכירת הבכורה, וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב עשיו מכר את הבכורה ליעקב: (לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים יעקב נתן לעשיו לחם ואת תבשיל העדשים שבישל,[62] וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ עשיו אכל את הלחם, שתה את נזיד העדשים, קם והלך, וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה עשיו ביזה את הבכורה בכך שהבכורה לא היתה חשובה בעיניו, והוא מכר אותה[63]:

[1] אונקלוס.

[2] רש"י: זו הגר ונקראה קטורה על שם שנאים מעשיה כקטורת ושקשרה פתחיה שלא הזדווגה לאדם מיום שפירשה מאברהם. א"ע אין זו הגר, שהרי כתוב ולבני הפילגשים בלשון רבים, סימן שאברהם התחתן עם כמה פילגשים. רש"י ענה על כך שפילגשים כתוב בלא י' כדי לומר שהייתה רק פילגש אחת: הגר. כמו"כ, יש לומר לפי רש"י "ויוסף" היינו שהוא לקח את הגר פעם נוספת. כלי יקר: הגר עשתה תשובה.

[3] אונקלוס. ספורנו: הכוונה היא שקטורה גידלה אותם בשביל אברהם, אך אברהם עצמו הוליד רק את יצחק וישמעאל.

[4] רש"י. אונקלוס פירש שאשורים היינו שהכוונה היא ללשון מחנה. לטושים פירש רש"י שהכוונה היא למעין בדואים שיש להם אוהלים והם הולכים ממקום למקום. א"ע: אשורים הם המכירים את הדרכים ולטושים הם הצופים מרחוק, ובסוף דבריו כתב שהם שמות ואין בהם תואר.

[5] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא לכח הברכה, שה' אמר לאברהם שהברכות מסורות בידו לברך את מי שרוצה, ואברהם נתן כח זה ליצחק. כלי יקר: נתן ליצחק את חלקו בעוה"ב.

[6] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא לשם של טומאה או לכל המתנות שנתנו לו על שרה שלא רצה ליהנות מהם. רשב"ם: הכוונה היא להרבה ממון. ספורנו: מה שנתן אברהם לבניו מהפילגשים, לא נתן להם את הדבר בתורת ירושה.

בהסבר פילגשים כתב רש"י שהכוונה היא רק להגר, ובכך מסביר את הכתיב החסר של המילה פילגשים. רשב"ם כתב שהפילגשים הם הגר וקטורה. רמב"ן: מכיוון שה' אמר לאברהם שביצחק ייקרא לו זרע, כל נשותיו היו ברמה של פילגש בהשוואה לשרה, אבל קטורה הייתה אישה אמיתית ונקראה פילגש בתורה רק כשהושוותה לשרה, או בגלל שמקורה הוא במשפחת עבדים. כמו"כ הסביר הרמב"ן שהסיבה שאברהם לא הקפיד והוא נשא אישה כנענית (קטורה) היא בגלל שההקפדה הייתה רק על יצחק ולא על אברהם, שהרי יצחק הוא ממשיך זרעו של אברהם, אך על שאר זרעו של אברהם אין קפידא.

בהגדרת פילגש כתב רש"י שהכוונה היא לאישה ללא כתובה. רמב"ן כתב שהכוונה היא לאישה ללא כתובה וקידושין.

[7] אונקלוס.

[8] רש"י: בן מאה כבן שבעים לכח ובן שבעים כבן חמש ללא חטא.

[9] א"ע.

[10] רשב"ם.

[11] רמב"ן, וכך דרכם של צדיקים שאינם מתאווים לדברים גשמיים.

[12] ספורנו: הכוונה היא שנאסף אל צרור החיים, אל העולם הבא.

[13] אונקלוס. רש"י: מכך שישמעאל הקדים את יצחק אליו, סימן שעשה תשובה.

[14] אונקלוס.

[15] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא לביקור של תנחומי אבלים. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שאברהם פחד לברך את יצחק בגלל שצפה שעשיו ייצא ממנו, ולכן אמר אברהם שבעל הברכות, ה', יברך את מי שהוא רוצה, ולכן בירך ה' את יצחק. רמב"ן בפסוק לד' כתב שהכוונה היא לברכה בתוספת עושר נכסים וכבוד.

[16] רמב"ן.

[17] רש"י.

[18] אונקלוס.

[19] אונקלוס.

[20] רש"י: הסיבה שנכתבו שנותיו של ישמעאל הוא כדי לחשב את מספר השנים ששהה יעקב בבית המדרש של שם ועבר. רמב"ן: התורה נוהגת לספר את קורותיהם של בני הצדיקים, אלא שאצל עשיו לא כתבה זאת התורה משום שיעקב חי יותר מעשיו, והתורה לא רצתה לחזור לספר על עשיו. בפירוש שכתב עליו שהוא נכון כתב שישמעאל היה צדיק ועשה תשובה. גם רש"י כתב שלא נאמרה גויעה אלא אצל צדיקים, ומכאן הוכחה נוספת שישמעאל חזר בתשובה.

[21] אונקלוס.

[22] למשמעות. רש"י פירש נפל היינו שכן, אלא שלאחר מותו של אברהם ישמעאל נפל יותר. כלי יקר: הכוונה היא שישמעאל עשה תשובה והכניע את עצמו בפני אחיו, וזוהי תיקונו. א"ע: בהתחלה ניסה לומר שהכוונה היא שחלקו של ישמעאל היה בקרב אחיו. לאחר מכן כתב שהכוונה היא שהיו נוסעים ממקום למקום (וכנראה שצריך לומר שהיו עוברים בארצות אחיהם בדרך) אך דחה פירוש זה. בסוף דבריו כתב שייתכן שהכוונה היא שישמעאל מת על ידי שנפל.

[23] ספורנו. רש"י: הכוונה היא לתולדות ממש, ולעשיו ויעקב, אלא שבגלל שליצני הדור היו אומרים ששרה התעברה מאבימלך, צר ה' את קלסתר פניו של יצחק כפניו של אברהם ובכך העידו כולם על היותו של יצחק בנו של אברהם. בפירוש רש"י שבסוגריים, שאינו מופיע ברש"י שבהוצאת מוסד הרב קוק, כתוב שרק לאחר שאברהם שינה את שמו מאברם לאברהם, זכה להוליד את יצחק. הסבר נוסף שמופיע בסוגריים הוא שעל ידי שכתבה התורה יצחק בן אברהם, כתבה התורה אברהם הוליד את יצחק. רשב"ם: מכיוון שפרשת חיי שרה הסתיימה בתולדות ישמעאל, כתבה התורה שאברהם הוליד את יצחק להראות שעיקר תולדתו של אברהם הוא יצחק ולא ישמעאל. א"ע הוסיף פירוש שהכוונה בהוליד היינו שגידל אברהם את יצחק יותר מאת שאר בניו. רמב"ן: כך דרך התורה לחזור אל ראש הייחוס. אוה"ח: אברהם גרם ליצחק שיוכל להוליד על ידי העקידה. פירוש נוסף שכתב הוא שבזכות שאברהם היה צדיק, אברהם הוליד את יצחק. הסבר נוסף שכתב הוא שללא יעקב, היה מת אברהם בכבשן האש, ולכן כתבה התורה שהתולדות של יצחק, יעקב, היא שנתנה לאברהם את האפשרות להוליד את יצחק. הסבר נוסף שכתב הוא שיצחק היה במדרגת העקידה כמו אברהם והוא לא נעקד בעל כרחו, אלא מסר עצמו לעקידה. הסבר נוסף שכתב הוא שיש כאן תוספת לתולדות של אברהם, כמו שאברהם הוליד בן צדיק, כך גם יצחק הוליד בן צדיק. הסבר נוסף שכתב הוא שאינו דומה יצחק שהיה צדיק בן צדיק לאברהם שהיה צדיק בן רשע.

[24] רש"י, כדי להוציא מליבנו שאבימלך הוא שהוליד את יצחק.

[25] אונקלוס. בעניין החשבון ממנו עולה שיצחק היה בן ארבעים שנה כשהתחתן עם רבקה, כתב רש"י שכאשר בא אברהם מהר המוריה, הוא התבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה באותו הזמן בן שלושים ושבע שנה: שרה מתה מיד אחרי העקידה, ושרה הייתה בת תשעים כאשר היא הולידה את יצחק וכאשר שרה מתה, היא הייתה בת מאה עשרים ושבע, ויצחק המתין עד שרבקה תהיה ראויה לביאה במשך שלוש שנים ומיד נשאה. כפי שכתבנו כבר בסוף פרת וירא, לפי הא"ע היה יצחק בשעת העקידה כבן חמש עשרה. אוה"ח: הסיבה שהתורה מדגישה את עובדת היותו של יצחק בן ארבעים שנה כאשר התחתן עם רבקה היא כדי לומר לנו שהסיבה שיצחק התעכב כל כך מלהתחתן עד שהיה בן ארבעים שנה היא בגלל שחיכה לרבקה. רשב"ם: הפסוקים באים לומר לנו את החשבון שרבקה הייתה עקרה במשך עשרים שנה.

בהסבר פדן ארם, כתב רש"י שהיו שני מקומות שנקראו ארם: ארם נהריים וארם צובה, לכן נקרא המקום "פדן", על שם צמד של שני מקומות שנקראים ארם. פירוש נוסף שכתב (וכך כתב הא"ע) הוא שפדן היינו שדה ארם.

[26] אונקלוס. א"ע: הסיבה שהתורה מדגישה את היותה של רבקה כאחותו של לבן היא בגלל שלבן היה ידוע ונכבד מאביה. רש"י: הסיבה שהתורה בכלל חזרה על היותה של רבקה ביתו של בתואל ואחותו של לבן היא כדי לומר לנו שלמרות שרבקה הייתה בת רשע ואחות רשע, בכל זאת לא למדה ממעשיהם. אוה"ח: התורה באה להסביר מדוע ה' קיבל דווקא את תפילתו של יצחק ולא ל רבקה. כמו כן הסביר שהארמי היינו רמאי. ספורנו: הסיבה שכתוב על לבן ובתואל היא כדי להסביר לנו מהיכן נולד עשיו הרשע.

[27] אונקלוס + רשב"ם. רש"י הסביר שלשון עתירה היא ריבוי והפצרה בתפילה, והסביר שלנוכח אשתו היינו מול אשתו, שיצחק עמד בזווית אחת של הבית ורקה עמדה בזווית הבית מול יצחק ושניהם התפללו. ספורנו: למרות שה' הבטיח ליצחק שיהיו לו בנים, התפלל שהבנים יהיו מרבקה.

[28] אונקלוס.

[29] אונקלוס. רש"י: ויעתר היינו שה' נעתר והתפייס בתפילתו של יצחק.  כמו כן הסביר רש"י שהסיבה שה' נעתר דווקא לתפילתו של יצחק ולא לתפילתה של רבקה היא מכיוון שיצחק היה צדיק בן צדיק ואינו דומה תפילתו של צדיק בן צדיק לתפילתו של צדיק בן רשע.

[30] אונקלוס.

[31] רשב"ם וכן משמע מאונקלוס שתרגם דחקו, היינו כנראה שדחקו אחד את השני במרוצתם. רש"י: הכוונה היא שהם רצו כדי לצאת. כאשר רבקה הייתה עוברת על פתחי עבודה זרה היה עשיו רץ לצאת וכאשר הייתה עוברת על פתחו של בית מדרשו של שם ועבר, היה יעקב רץ לצאת. הסבר נוסף שכתב רש"י הוא שעשיו ויעקב היו מתרוצצים ורבים ביניהם בחלוקת הנחלה של שתי עולמות. אוה"ח: הכוונה היא שהבנים נדחקו לצאת החוצה והיה בכך משום סכנה להמשך הריונה.

[32] רש"י.

[33] רש"י. א"ע: רבקה אמרה שאם כך הוא המנהג שכך נראה הריון, מדוע הריונה הוא שונה מהריון של שאר הנשים. ספורנו: על ידי ריבוי הבנים, רבקה פחדה שהיא תיכנס לסכנה, והיא שאלה, אם היא מסתכנת בכך שיש לה שני בנים בקרבה כדי שהיא תוליד צאצאים רבים, למה בירכו אותה שריבוי הצאצאים יגיע ממנה, הרי יש בכך סכנה. אוה"ח: רבקה אמרה שבגלל שיש סכנה להריונה, היא אינה מבינה מדוע היא רצתה להיכנס אל להריון. רמב"ן: רבקה אמרה שהלוואי והיא תמות היות ואינה מבינה מדוע היא רוצה להישאר בחיים. כלי יקר: רבקה אמרה שאם אותו וולד מנסה לצאת גם בבתי ע"ז וגם בבתי מדרשות, אם כן אין לה שום יתרון על אף אישה אחרת.

[34] רש"י. רמב"ן: דרישה אל ה' זוהי תפילה. רשב"ם: הלכה אל הנביאים.

[35] רש"י. רשב"ם: על יד ינביא. א"ע הוסיף אפשרות שהכוונה היא לאברהם עצמו שאמר לרבקה.

[36] אונקלוס + רשב"ם. ספורנו: ההתרוצצות היא בגלל שכל אחד מהבנים מיצצג את ההפך מהתאום השני. רמב"ן: ההתרוצצות היא סימן למה שיהיה בעתיד, ולאחר שהסימן כבר נעשה, שני הבנים יהיו שקטים מעתה ואילך. רשב"ם: כתוב גיים והכוונה היא לאנטונינוס ורבי שלא פסק מעל שולחנם צנון וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.

[37] אונקלוס + רש"י.

[38] רש"י.

[39] אונקלוס. רשב"ם: בגלל זה אהבה רבקה את יעקב.

[40] אונקלוס. רש"י: אצל תמר לא כתוב כן מכיוון שתמר לא מלאו ימיה אלא ילדה את התאומים כשהם היו שבעה חודשים בבטנה.

[41] אונקלוס. רש"י: אצל תמר כתוב תאומים בכתיב מלא ואילו כאן כתוב הדבר בכתיב חסר, היות ואצל תמר היו שניהם צדיקים, ואילו אחד הבנים היה צדיק והשני היה רשע. א"ע: כך דרך הכתוב להחסיר את א' השורש. רשב"ם: והנה בא לומר שהיה כאן חידוש שלא הייתה סבורה שיהיו תאומים בבטנה.

[42] אונקלוס.

[43] רש"י. כלי יקר: היה דרכם של הצנועים בימיהם ללבוש אדרת שיער, ובכך שעשיו יצא כאילו עם אדרת שיער, הרי זה סימן שהוא יהיה צבוע.

[44] רש"י, והסיבה היא מכיוון שהוא היה עשוי בשערו כאילו היה מבוגר. א"ע: הכוונה היא לכל מי שראה את עשיו. כמו"כ הסביר הא"ע שהיה כאן נס שהשליות נפתחו יחד באופן שיעקב היה יכול להחזיק ביד עשיו.

[45] אונקלוס. רש"י: בדין היה יעקב בכור שהרי הוא נוצר מטיפה ראשונה, כמו שכאשר מכניסים שתי אבנים אל תוך שפופרת, הפנימי יותר הוא שנכנס ראשון ויוצא אחרון.

[46] אונקלוס. רש"י: יש בכך סימן שעשיו לא יספיק לסים את מלכותו עד שיעקב ייטול ממנו את המלכות.

[47] רש"י. אוה"ח: הראיה שאין זה יצחק הוא מכך שבסוף הפסוק כתוב שיצחק היה בן שישים בלדת אותם, ואם גם צלע זה של הפסוק מדבר על יצחק, היה צריך להיות כתוב "והוא בן שישים שנה בלדת אותם". בפירוש נוסף כתב רש"י שהכוונה היא שיצחק קרא ליעקב בשם זה. כלי יקר: מכיוון שיש הרבה דרכים רעות ורק דרך אחת טובה, ממילא יוצא שיש הרבה שקראו לעשיו בשם זה אך רק יחידים קראו ליעקב בשמו.

[48] אונקלוס. רש"י עשה את חשבון שישים השנים כך: יצחק היה בן ארבעים בשעה שהוא התחתן עם רבקה, והמתין עד שתהיה בת שלוש עשרה ותהיה ראויה להריון. לאחר מכן המתין יצחק עוד עשר שנים כמו שעשה אביו לשרה, ורק אז הבין שהיא עקרה והתחיל להתפלל עליה. כמו כן מסביר רש"י שיצחק לא רצה לישא שפחה, כיוון שבהר המוריה הוא התקדש להיות עולה תמימה.

[49] אונקלוס. רש"י: כל זמן שהיו קטנים, לא היה ניכר טבעם עפ"י מעשיהם, ורק לאחר שנהיו בני שלוש עשרה שנה, עשיו פרש לבתי ע"ז ויעקב פרש לבתי מדרשות.

[50] רשב"ם + ספורנו. רש"י: יודע ציד היינו שהיה יודע לצוד ולרמות את פיו בכך שהיה שואל אותו כיצד מעשרים את המלח ואת התבן, וכך חשב יצחק שעשיו מדקדק במצוות. בפירוש איש שדה כתב רש"י שהכוונה היא שהיה אדם יושב ובטל. א"ע: הכוונה באיש ציד הינו שיודע דרכי מרמה והיה משתמש בהם כדי ללכוד בעלי חיים ולצוד אותם, שהרי כדי לצוד בעלי חיים צריך להשתמש בדרכי מרמה. כלי יקר: עשיו היה צד נשים מתחת לידי בעליהן, ואילו יעקב שהיה איש תם ופרוש מעריות בגלל שנולד מהול, היה מתרחק מעריות.

[51] אונקלוס. רשב"ם: הכוונה היא שהיה יושב באוהל ורועה את צאן אביו. רש"י: כל מי שאין פיו חריף לרמות נקרא תם, ובפירוש יושב אוהלים פירש כמו האונקלוס אלא שפירט שהכוונה היא לאוהל של שם ולאוהל של עבר. ספורנוף התורה מציינת שני אוהלים בהם ישב יעקב: אוהל אחד הוא אוהל של מקנה והאוהל השני הוא אוהל בה היה יושב ומתבונן כדי להכיר את בוראו.

[52] רש"י עפ"י פשוטו. עפ"י המדרש כתב שציד היה בפיו של עשיו שהיה מרמה את אביו. רמב"ן כתב שעפ"י הפשט חסר את המעשה עצמן, שיצחק היה אוכל מצידו של עשיו, אך לאחר מכן כתב שייתכן שהציד היה תמיד בפיו של יצחק, תמיד יצחק היה מתאווה לאכול את הציד של עשיו. בפירושו השני עליו כתב "והנכון בעיניי" כתב שהכוונה היא לתיאור תמידי של עשיו, עשיו תמיד היה דואג לציד בפיו של יצחק. ספורנו: הכוונה היא שיצחק היה אוהב גם את עשיו אבל לא שיצחק היה אוהב רק את עשיו, וזאת לעומת רבקה שאהבה רק את יעקב בגלל שהיא הכירה ברשעותו של עשיו. אוה"ח: הסיבה שעשיו היה צד דווקא את יצחק ולא את רבקה היא בגלל שפחד מהקללה של יצחק (שהוא צדיק בן צדיק) ולא משל רבקה. כמו"כ הסבר עפ"י ההלכה שיצחק היה חייב להאכיל את רבקה באוכל, ולכן לא הרגישה רבקה אהבה מיוחדת כלפי עשיו שבסך הכל מילא את חובתו כלפי רבקה כאשר האכיל אותה. דבר נוסף שכתב הוא שייתכן שעשיו היה מרמה את יעקב כאשר רבקה לא הייתה בסביבה, ולכן רבקה לא הייתה יכולה להזהיר את יצחק. הכלי יקר כתב שעשיו היה מצוי אצל יצחק ולא אצל רבקה, ולכן היה יצחק אוהב את עשיו ולא רבקה.

[53] אונקלוס + רשב"ם.

[54] אונקלוס.

[55] אונקלוס. רש"י: היה עייף מהרציחה. א"ע: כמו אונקלוס, הכוונה היא לעייפות ממש.

[56] רש"י. אונקלוס פירש שהלעיטיני היינו להטעים אותו, אך ייתכן שאינו מתכוון בכך לפרש בשונה מרש"י. א"ע: הכוונה היא האכילני. כמו"כ הסביר רש"י את הסיבה שיעקב בישל את העדשים האדומות, וכתב שבאותו היום מת אברהם כדי שלא יראה את עשיו יוצא לתרבות רעה, וכדי שאברהם ימות בשיבה טובה, ה' קיצר משנותיו חמש שנים, ויעקב בישל את העדשים כדי להברות את אבל (את יצחק). הסיבה שיעקב בישל דווקא עדשים היא בגלל שהעדשים דומות לגלגל שחוזר בעולם. אוה"ח: כתב שיעקב בישל את התבשיל כדי לנסות להתקרב ליצחק. לאחר שראה שיצחק אוהב את עשיו בגלל שהוא צד ציד ומביא ליצחק, גם יעקב רצה לבשל תבשילים כדי להביאם אל יצחק. כלי יקר בפס' לב' כתב שיעקב בישל את נזיד העדשים כדי לומר לעשיו שהוא עוד מעט הולך למות מרוב שעוסק בצידה שהיא מלאכה מסוכנת, ולכן עדיף כבר שימכור את הבכורה.

רשב"ם: סיבת הכפל: "האדם האדם הזה" הוא משום שדרך אדם עייף לכפול את דבריו. רמב"ן: עשיו הסתפק אם הכוונה היא לעדשים שהיו אדומות או לעדשים שבושלו בתבשיל אדום, וכך נהיו אדומים, ולכן אמר בסתם "האדם האדם הזה".

[57] אונקלוס.

[58] רמב"ן. לפי הרשב"ם נראה לי שהכוונה היא שיעקב קרא כך לעשיו כדי לבזות אותו. אוה"ח: עשיו קרא לעצמו, בגלל שהוא חשב שהוא ניצל על ידי אכילת העדשים האדומות.

[59] רשב"ם וכן פירש הרמב"ן. רש"י ואונקלוס: הכוונה בכיום היא שכמו שהיום ברור, כך גם המכירה תהיה ברורה. רמב"ן רצה לפרש בדעת האונקלוס שהכוונה היא כיום הזה, היינו ביום לאחר שימות אביהם. יעקב לא התכוון שעשיו ימכור לו את הבכורה מיד, אלא התכוון שביום שימות אביהם, עשיו ימכור לו את בכורתו. כמו כן, כתב הרמב"ן, שיש אומרים שהמכירה של הבכורה לא הייתה תמורת נזיד העדשים, אלא תמורת כסף, אלא בשעה שעשיו רצה לאכול את נזיד העדשים, יעקב רצה להוציא ממנו הסכמה שעשיו ימכור לו את בכורתו בכסף (ובאמת כך פירש רשב,ם בפס' לג'). אמבם ספורנו בפס' לד' כתב שהמכירה הייתה על ידי קניין חליפין. ספורנו: יעקב אמר לעשיו: תמכור לי את הבכורה בגלל היום, בגלל שמרוב עייפות כמו שאתה עייף היום, ואינך יכול לעבוד בבית המקדש, תמכור לי את הבכורה. אוה"ח: בגלל שחלק מפרטי מכירת הבכורה נוגעים לדברים שחלים רק אחרי מיתתו של יצחק, והרי זה דבר שאינו בא לעולם שלא ניתן להקנותו, אמר יעקב לעשיו למכור את הבכורה כבר מעתה. כלי יקר: הבכורה כיום אינה נחשבת בעיניך, שהרי הבכורות עובדים במקדש, ולך לא אכפת מכך. כמו"כ הסביר שיעקב אמר לעשיו שהיום אין הבכורה שווה הרבה, שהרי אין ידוע אם ליצחק יהיו נכסים בשעת מיתתו או לא.

בטעם שרצה יעקב בבכורה כתב רש"י שיעקב ידע שעתידה העבודה במקדש להיות על ידי הבכורות, ולכן לא רצה שעשיו יעבוד בבית המקדש. א"ע: הבכור נחשב למעולה יותר באחיו בכך שיורש פי שתיים ממנו, וכן בכך שהקטן קם בפני הבכור וחייב לשרתו כמו הבן שמשרת את האב.

[60] רשב"ם. רש"י: כוונת עשיו שהוא הולך למות על ידי העבודה במקדש, שהרי שתוי יין או פרוע ראש שעבד חייב מיתה. ספורנו: עשיו אמר שהוא הולך למות מרוב חולשה.

[61] עפ"י הרשב"ם בפסוק לא'. ספורנו: הצורך בשבועה נובע מהיות הקניין על דבר שאין בו ממש, והשבועה ממלאת את חסרונה של השבועה.

[62] אונקלוס.

[63] אונקלוס. ספורנו: הכוונה היא שגם לאחר המכירה, הבכורה לא הייתה חשובה בעיני עשיו, והוא חשב שהבכורה לא הייתה ראויה את המחיר שקיבל עליה. רשב"ם: בגלל שבסוף עשיו התחרט על מכירת הבכורה, התורה הדגישה שבשעת המכירה הייתה מכירה גמורה ולא היה אכפת לעשיו שמכר את הבכורה. א"ע: עשיו ביזה את הבכורה היות וליצחק לא היה רכוש, שיצחק איבד את כל רכושו. כמו"כ כתב שרק עורי לב יחשבו על העשירות שהיא מעלה. הרמב"ן דחה את דברי הא"ע הללו וכתב שיצחק היה עשיר גדול, וגם הברכה שבירך ה' את יצחק לאחר מותו של אברהם היא ברכה בעושר וכבוד. לפי דברי הרמב"ן, כל האבות היו כמלכים, ומלכי הגויים היו באים לפניהם כדי לכרות ברית איתם, ולו היה יצחק אדם שאיבד את נכסיו לא היה אבימלך אומר לו שהוא ראה שה' עימו. לכן פירש שביזוי הבכורה היא בגלל אכזריות ליבו של עשיו. כמו"כ כתב הרמב"ן שייתכן שלפני ציווי הבכורה היה הבכור רק מקבל את מעלת האב, אך לא היה נוחל נחלה כפולה בבית האב (אם כי ייתכן שהיה נוטל מעט יותר משאר אחיו), ולכן כאשר יעקב הביא ליצחק את הציד אמר שהוא הראוי להיות הבכור ולהתברך ממנו. את ההון שהיה ליצחק, לא נתן יצחק ליעקב, היות ויעקב ברח לפדן ארם, או כדי שעשיו לא יקנא בו יותר, או בגלל שכדברי חז"ל אלפיז גזל מיעקב את רכושו.