בראשית פרק כו

בראשית פרק כו

(א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ היה רעב בארץ כנען,[1] מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם רעב זה היה חוץ מהרעב הראשון שהיה בימיו של אברהם, (עליו מסופר בפרק יב'),[2] וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה יצחק הלך לגרר, לאבימלך מלך פלשתים, כדי שאבימלך יפרנס אותו בשנות הרעב, שהרי אבימלך היה בעל בריתו של אברהם[3]: (ב) וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק ה' התגלה אל יצחק,[4] וַיֹּאמֶר ה' אמר ליצחק בשעת ההתגלות אליו: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה (ה' אמר ליצחק) אל תרד למצרים כפי שהתכוונת לעשות,[5] שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ אלא תשכון, תגור בארץ שאני אומר לך לגור בה, כאשר הכוונה היא שיצחק יישאר בארץ גרר[6]: (ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת תגור בארץ הזאת, בארץ גרר, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ ואני (ה') אהיה בעזרתך (של יצחק) ואברך אותך,[7] כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל (ה' אמר ליצחק שעליו לגור בארץ ושיהיה בעזרתו) כיוון שאני (ה') אתן לך (יצחק) ולצאצאיך את כל הארצות הללו, ומכיוון שכך, אסור לך לצאת מארץ מולדתך,[8] וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ ובכך אני (ה') אקיים את השבועה שנשבעתי לאברהם אביך, שאתן לו את כל הארצות האלה[9]: (ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם אני (ה') ארבה את צאצאיך (יצחק), כאשר הם יהיו רבים כמו שיש הרבה כוכבים בשמים,[10] וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל ואני (ה') אתן לצאצאיך את כל הארצות האלה,[11] וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ ובזכות צאצאיך, כל העמים שבארץ יתברכו[12]: (ה) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי (ה' אמר ליצחק שירבה את זרעו, שייתן לצאצאיו את ארץ כנען ושבזכות זרעו יתברכו כל גויי הארץ) בשכר שאברהם קיבל את דבריי (דברי ה') כשניסיתי אותו. בזכות שאברהם עמד בניסיונות שה' ניסה אותו, הבטיח ה' ליצחק את כל הדברים הללו,[13] וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי וכן שמר אברהם את הגזרות שאדם צריך לשמור אותן כדי שלא יחטא, כגון איסורי שבות בשבת,[14] מִצְוֹתַי וכן שמר קיים אברהם את המצוות השכליות, שגם לולי שהיו כתובות בתורה, היה ראוי לקיימן (כגון גזל),[15] חֻקּוֹתַי וכן קיים אברהם את החוקים, המצוות שאין טעמן גלוי, כמו איסור שטענז ואכילת חזיר,[16] וְתוֹרֹתָי וכן קיים אברהם את המצוות הכתובות בתורה שבעל פה[17]: (ו) וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר יצחק התיישב בארץ גרר כמו שציווה אותו ה' לעשות[18]: (ז) וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ אנשי גרר שאלו את יצחק על אשתו, על רבקה,[19] וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא יצחק אמר לאנשי גרר על רבקה שהיא אחותו ולא אשתו,[20] כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי (הסיבה שיצחק אמר על רבקה שהיא אחותו ולא אשתו היא מכיוון ש-) יצחק היה ירא לומר על רבקה שהיא אשתו,[21] פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה (יצחק חשב בליבו) שמא יהרגו אותי אנשי גרר על רבקה כדי שהם יוכלו להתחתן עם רבקה בעצמם,[22] כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא (יצחק חשש שאנשי גרר ירצו להתחתן עם רבקה) כיוון שרבקה הייתה אישה יפה[23]: (ח) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים כאשר יצחק התיישב בארץ פלשתים לאורך זמן ארוך, הוא כבר חשש פחות שאנשי גרר ינסו להורגו כדי להתחתן עם רבקה,[24] וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן אבימלך מלך פלשתים הסתכל דרך חלון ביתו,[25] וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (כאשר אבימלך הסתכל דרך חלון ביתו) הוא ראה את יצחק עושה מעשים צנועים שמותר לאדם לעשות רק עם אשתו, וכך הבין שרבקה היא באמת אשתו של יצחק ולא אחותו[26]: (ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק אבימלך שלח שליחים כדי לקרוא ליצחק, וַיֹּאמֶר אבימלך אמר ליצחק: אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא אבל רבקה הרי היא באמת אשתך, ואם כן, כיצד אתה אומר שהיא אחותך,[27] וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק יצחק ענה לאבימלך, כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ (הסיבה שאמרתי שרבקה היא אחותי היא מכיוון ש-) אמרתי שמא אמות על רבקה, חששתי שמא אחד מאנשיך ירצה להתחתן עם רבקה, ואם הוא יידע שאני בעלה, ירצה להרוג אותי קודם[28]: (י) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אבימלך שאל את יצחק: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ מה אתה עשית לנו בכך שאמרת שרבקה היא אחותך, הרי אתה כמעט גרמת לנו לתקלה,[29] כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ אחד מאנשי גרר כמעט התחתן עם רבקה,[30] וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם ואם אחד מאנשיי היה מתחתן עם רבקה, היית גורם לנו בכך לחטא[31]: (יא) וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם אבימלך ציווה את כל העם הפלשתי, לֵאמֹר כך ציווה אבימלך את העם הפלשתי: הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת כל מי שיזיק ליצחק או לרבקה, דינו יהיה מוות[32]: (יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא יצחק זרע זרעים בארץ גרר, למרות שהיא ארץ שקשה לגדל בה גידולים חקלאיים,[33] וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים יצחק הצליח לגדל בשדות שלו פי מאה ממה ששיערו בהתחלה ששדותיו יוכלו לגדל,[34] וַיְבָרֲכֵהוּ יְקֹוָק ה' בירך את יצחק בממון, על ידי שיצחק מכר את התבואה שלו ביוקר[35]: (יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ יצחק גדל מאוד בממון כתוצאה מברכתו של ה',[36] וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד יצחק המשיך לגדול ולהתעשר עד שנהיה עשיר גדול: (יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר היו ליצחק הרבה מאוד עדרים של צאן ובקר,[37] וַעֲבֻדָּה רַבָּה וכן היו ליצחק הרבה מאוד שדות לעבוד בהם,[38] וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים הפלשתים קינאו ביצחק היות והיה לו ממון רב[39]: (טו) וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו כל הבארות שחפרו עבדיו של אברהם בזמן שאברהם היה חי,[40] סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר הפלשתים סתמו את הבארות (שחפרו עבדיו של אברהם) ומילאו את הבארות בעפר[41]: (טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק אבימלך אמר ליצחק: לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד תלך מאיתנו היות ואתה עשיר הרבה יותר גדול מאיתנו. אבימלך אמר ליצחק שהוא עשיר אפילו יותר ממנו (מאבימלך) ואין זה ראוי שיהיה אדם בממלכה שיהיה עשיר גדול יותר מהמלך[42]: (יז) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק יצחק יצא מהעיר גרר, וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם יצחק חנה בנחל גרר שרחוק קצת מהעיר גרר, ושם הוא התיישב[43]: (יח) וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו לפני שיצחק עזב את גרר, יצחק חזר וחפר את הבארות שחפרו עבדיו של אברהם בימים בהם אברהם עדיין היה חי,[44] וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם הפלשתים סתמו את הבארות שחפרו עבדיו של אברהם לאחר מותו של אברהם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו יצחק קרא לבארות שהוא חזר וחפר באותם שמות שאביו אברהם קרא לבארות הללו, כדי שלא יוכלו לערער על כך שהבארות הן שלו[45]: (יט) וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל עבדיו של יצחק חפרו בנחל גרר,[46] וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים במקום החפירה מצאו עבדיו של יצחק באר שיש בה נביעה של מים[47]: (כ) וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק הרועים של גרר רבו עם הרועים של יצחק, לֵאמֹר כך אמרו רועי גרר בשעה שהם רבו עם הרועים של יצחק: לָנוּ הַמָּיִם המים של הבאר הם המים שלנו, היות והמים מגיעים מהנחל, ואם אתם תיקחו את המים מהבאר, יהיו לנו פחות מים מהנחל,[48] וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק יצחק קרא לבאר שחפרו עבדיו בשם "עשק". פירוש המילה עשק היא מריבה וערעור,[49] כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ יצחק קרא את שם הבאר עשק, מכיוון שרועי גרר ערערו על רשותו להשתמש במי הבאר[50]: (כא) וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת עבדיו של יצחק חפרו באר נוספת, וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ גם על חפירת הבאר השניה, רבו רועי גרר עם רועי יצחק ורצו למנוע מהם להשתמש במי הבאר, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה יצחק קרא לבאר השניה בשם "שטנה". פירוש המילה שטנה היא "נזק"[51]: (כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם יצחק הסתלק מהמקום בו חפרו עבדיו את הבאר השניה, למקום מרוחק יותר מנחל גרר,[52] וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת עבדיו של יצחק חפרו באר שלישית, וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ על הבאר השלישית לא רבו רועי גרר עם רועי יצחק, מכיוון שהפעם חפירת הבאר הייתה במקום מרוחק מהם,[53] וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת יצחק קרא לבאר השלישית בשם "רחובות", וַיֹּאמֶר כך הסביר יצחק את הסיבה שקרא לבאר השלישית בשם רחובות, כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְקֹוָק לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ (הסיבה שקראתי לבאר השלישית בשם רחובות היא מכיוון ש-) עכשיו ה' הרחיב לנו ויש מספיק מים לכולם, שהרי רועי גרר כבר לא רבים איתי על הבאר הזאת, וכך נזכה להתרבות בארץ[54]: (כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע יצחק עלה מנחל גרר אל באר שבע[55]: (כד) וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק בַּלַּיְלָה הַהוּא ה' התגלה אל יצחק בלילה שהוא הגיע אל באר שבע,[56] וַיֹּאמֶר ה' אמר ליצחק בשעת ההתגלות: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אני הוא האלוקים של אברהם אביך, אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי אל תפחד שהרי אני (ה') בעזרתך,[57] וּבֵרַכְתִּיךָ אני (ה') אברך אותך (יצחק), וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי ואני (ה') ארבה את צאצאיך בזכות אברהם עבדי[58]: (כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ יצחק בנה מזבח בבאר שבע, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק במקום המזבח, התפלל יצחק בשמו של ה',[59] וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ יצחק פרס את אוהלו בבאר שבע,[60] וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר עבדיו של יצחק חפרו באר בבאר שבע[61]: (כו) וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר אבימלך הלך מגרר ליצחק שהיה בבאר שבע,[62] וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ יחד עם אבימלך הלכו אל יצחק קבוצה מחבריו של אבימלך וכן פיכל שר צבאו של אבימלך[63]: (כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק יצחק שאל את אבימלך ואת קבוצת האנשים שבאה איתו: מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי לאיזה צורך באתם אליי,[64] וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם הרי אתם שנאתם אותי ושילחתם אותי מארצכם, אתם הרי גירשתם אותי מארצכם, ואם כן, מדוע אתם באים אליי עכשיו[65]: (כח) וַיֹּאמְרוּ אבימלך וקבוצת האנשים שאיתו ענו ליצחק: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְקֹוָק עִמָּךְ אנחנו ראינו שה' היה בעזרתך,[66] וַנֹּאמֶר לאחר שראינו שה' נמצא בעזרתך, אמרנו: תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ השבועה שהייתה קיימת בין אברהם אביך לאבימלך מלך פלשתים, תהיה קיימת גם עכשיו בינינו לבינך,[67] וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ ולשם כך נכרות איתך ברית: (כט) אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ (אנחנו נכרות איתך ברית) שלא תעשה לנו דבר רע, כמו שאנחנו (הפלשתים) לא נגענו בך (ביצחק) ולא הזקנו לך,[68] וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם וכן אנחנו עשינו איתך רק דבר טוב כאשר אנחנו שילחנו אותך בשלום בלי שהזקנו לך,[69] אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְקֹוָק גם אתה (יצחק), אדם שהתברך על ידי ה', תעשה לנו כן ולא תזיק לנו[70]: (ל) וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה יצחק עשה משתה לאבימלך ולאנשים שבאו איתו אליו, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ אבימלך ואנשיו אכלו ושתו: (לא) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר אבימלך ואנשיו קמו מוקדם בבוקר,[71] וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו יצחק ואבימלך נשבעו זה לזה שהם יקיימו את הברית ביניהם,[72] וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק יצחק שילח את אבימלך ואנשיו מעל פניו, וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם אבימלך ואנשיו הלכו מיצחק בשלום: (לב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא ביום בו הלכו אבימלך ואנשיו מיצחק, וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ עבדיו של יצחק באו אל יצחק וסיפרו לו על הבאר שהם חפרו. אמנם, זוהי אותה הבאר שמסופר עליה בפסוק כה', אלא ששם מסופר על תחילת החפירה, ואילו כאן מסופר על סיום החפירה,[73] וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם עבדיו של יצחק אמרו ליצחק שהם מצאו מים, על ידי שהם חפרו את הבאר: (לג) וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה יצחק קרא את שם הבאר הרביעית שחפרו עבדיו בשם "שבעה" על שם השבועה שהוא ואבימלך נשבעו זה לזה,[74] עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה לכן, גם מקום זה בו חפרו עבדיו של יצחק את הבאר הרביעית נקרא באר שבע. מקום זה אינו אותו המקום שנקרא באר שבע בימי אברהם[75]: (לד) וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה כאשר עשיו היה בן ארבעים שנה,[76] וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי עשיו התחתן עם שתי נשים: יהודית בת בארי החיתי ובשמת בת אלון החיתי: (לה) וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה יהודית ובשמת היו מכעיסות ומעציבות את יצחק ורבקה, בכך שהן היו עובדות עבודה זרה[77]:

[1] מהמפרשים משמע שהרעב היה בארץ כנען, כך מרשב"ם ועוד.

[2] אונקלוס. ספורנו: מימות אברהם ועד עתה לא היה רעב כל כך גדול שבגללו אנשים היו צריכים לצאת מהארץ. רמב"ן: הסיבה שהתורה הזכירה את הרעב שבימי אברהם היא מכיוון שעד ימות אברהם לא היה רעב בארץ. בפירושו השני כתב שבגלל שאברהם ירד למצרים ושם נעשה לו כבוד גדול, רצה יצחק גם הוא לרדת אל ארץ מצרים. גם רשב"ם פירש שיצחק רצה לרדת אל ארץ מצרים אלא שה' מנע זאת ממנו. ספורנו: יצחק הלך לאבימלך מלך גרר כדי לבקש ממנו רשות לצאת מארצו לכיוון ארץ מצרים. רמב"ן: יצחק הלך אל אבימלך.

[3] רמב"ן, וכן כתב איינו יודעים אם זהו אבימלך שהיה מלך פלשתים בימי אברהם, או שכל מלכי הפלשתים נקראו אבימלך (אך בכל מקרה היה אבימלך מחוייב ליצחק, שהרי הברית שכרת אבימלך עם אברהם מחייבת גם את צאצאיהם). ספורנו: יצחק הלך לאבימלך מלך גרר כדי לבקש ממנו רשות לצאת מארצו לכיוון ארץ מצרים.

[4] אונקלוס. רמב"ן: ייתכן לומר שה' התגלה אל יצחק עוד לפני שהוא הלך אל אבימלך, וה' אמר ליצחק להישאר בגבולות ארץ ישראל, אלא אמר לו ה' שיסתובב בכל הארצות שבארץ כנען, ובאחד מהם יאמר לו ה' להישאר.

[5] רשב"ם.

[6] עפ"י רשב"ם. ספורנו: ה' אמר ליצחק שלא ירד למצרים בגלל שחסר לו מקנה בארץ כנען, אלא אמר ליצחק להמשיך לרעות את הצאן שלו בארץ כנען, ומרעה הצאן שם יצליח למרות הרעב. רמב"ן: אין הכוונה שדווקא עכשיו יצחק יישאר בארץ שיאמר לו ה', אלא שתמיד הוא צריך לשכון במקום בו אמר לו ה' לשכון, ועתה אומר לו ה' לשכון בארץ פלשתים. כמו"כ, כתבנו כבר את הסברו השני של הרמב"ם שעוד לפני שיצא יצחק מארצו, אמר לו ה' שיסתובב בארצות שבארץ כנען, ובאחד מהם יאמר לו ה' לשבת, וכאשר יצחק הגיע אל ארץ גרר, ה' אמר לו לשבת שם (מעין מה 'קרה לאברהם עם סיפור העקידה). אוה"ח: ה' ציווה את יצחק לגור בארץ שיאמר לו לשבת שם, גם אם זה יהיה בניגוד לרצונו, ובכך יקבל יצחק שכר גדול יותר. כלי יקר: ה' מנע מיצחק לצאת לחוץ לארץ לפי שאין שם מקום גילוי שכינה, וה' אמר לו לצאת אל מקום בארץ ישראל שיוכל לקבל שם את שכינתו. כמו"כ הסביר הכלי יקר את ההבדל שבהתחלה אמר ה' לשכון בארץ היינו ישיבה ארעית, ולאחר מכן אמר לו לגור בארץ שהכוונה היא ממש לגור שם, ועל כך הסביר הכלי יקר שמצד קניית השלמות הרוחנית, יצחק יזכה בארץ הזאת לקניין רוחני גדול, ואילו השכינה הארעית היא שיהיה בארץ הזאת כמו גר.

[7] אונקלוס.

[8] רשב"ם. רש"י: הסיבה שה' אסר על יצחק לצאת לארץ מצרים היא מכיוון שיצחק היה עולה תמימה ואין חוץ לארץ כדאי לו. ספורנו: ה' רצה שיצחק ימשיך לרעות את הצאן של בארץ כנען כדי שעל ידי כך יקנה חזקה בארץ ויהיה נשיא אלוקים בה. אוה"ח: הסיבה שגם יצחק היה צריך לעשות חזקה בארץ פלשתים היא מכיוון שהחזקה שאברהם עשה שם היא חזקה חלשה. בהסבר המילה "לך" כתב אוה"ח שבא לשלול את ישמעאל ולומר שרק ליצחק יש חלק בארץ. רמב"ן: יש במניעתו של יצחק לרדת למצרים רמז לעתיד (מעשה אבות סימן לבנים). בעוד שהליכתו של אברהם לארץ גרר לא הייתה רמז לגלות, שהרי אברהם הלך לשם ברצונו, הרי שהליכתו של יצחק לארץ גרר, יש בה רמז לגלות, שהרי הלך לשם בעל כורחו. הגלות של יצחק רומז לגלות בבל: כשם שאבימלך לא הציק ליצחק ואפילו כיבד אותו, ולבסוף גם שילח אותו בכבוד, כך גם גלות בבל, לאחר הגלות, יהיה טוב שם לעם ישראל ולאחר מכן המגלים ייתנו לבנ"י רשות לחזור אל ארצם ולבנות את ביהמ"ק.

[9] אונקלוס. רמב"ן: ברור מאליו שה' יקיים ליצחק את שבועתו לאברהם, שהרי ה' אינו אדם שיחזור בו משבועתו, וגם אין לאברהם זרע אחר שיתקיים בו השבועה. לכן כתב שהכוונה היא שכאן, על ידי שה' אמר ליצחק שהוא יקיים את שבועתו, הרי שכאן נשבע ליצחק עצמו על הארץ, וה' רצה לכרות ברית עם כל אחד מהאבות כדי לומר שבזכות כל אחד מהאבות היה ראוי להישבע להם על הארץ, וזאת למרות שהשבועה הראשונה תספיק לכך. אפשרות נוספת שכתב הרמב"ן היא שה' אמר ליצחק שהשבועה שנשבע ה' לאברהם, תתקיים בו, ובזכותו יתברכו כל גויי הארץ.

[10] אונקלוס.

[11] אונקלוס.

[12] אונקלוס. רש"י: אדם אומר לבנו שיהיה זרעו כזרעו של יצחק ובכך יברך אותו.

[13] אונקלוס + רש"י. ספורנו: כל עוד שיצחק לא התעורר לקרוא בשם ה', ה' תלה לו את הדברים רק בזכותו של אברהם ואירעו לו צרות. כאשר יצחק התעורר לקרוא בשם ה', הפסיקו הצרות שתכפו את יצחק וכן תלה לו ה' בזכות עצמו.

[14] רש"י, כגון שניות לעריות ושבות לשבת. רמב"ן: לפי דברי רש"י יוצא שהאבות קיימו את כל התורה, וקשה על כך, שהרי איך יעקב הקים מצבה ונשא שתי אחיות, ועמרם נשא את דודתו ועוד מקרים בהם מוכח שהאבות לא קיימו את התורה. לכן פירש הרמב"ן בדעת חז"ל (שרש"י פירש על פיהם) שהכוונה היא לשניות לעריות של בני נח, וכל מה שנאמר כאן הכוונה היא למצוות שהיו חייבים בהם בני נח, אלא שאברהם הקפיד לקיים את הדקדוקים של מצוות אלה. בסוף דבריו כתב הרמב"ן שאברהם למד את כל התורה כולה וקיים את מצוותיה כמי שיאנו מצווה ועושה, אך קיים את המצוות רק בארץ ישראל, וכל הפעמים שראינו שהאבות עברו על מצוות התורה היו בחוץ לארץ (כגון שיעקב נשא שתי נשים). יוסף שמר על מצוות השבת גם בחוץ לארץ בגלל שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ורצה ללמד את בניו על עניין חידוש העולם, בסוף דבריו כתב הרמב"ן על דרך הפשט שמשמרתי היינו שהיה קורא בשם ה' וחלק על הע"ז שהייתה מקובלת בימיהם. והמצבות נהיו רעות בעיני ה' רק לאחר מכן. א"ע: הכוונה היא לכלל המצוות שיפורטו בהמשך. בפירושו השני כתב שהכוונה היא למצוות שה' ציווה את אברהם כניסיון כמו לך לך, וכמו העקידה. רשב"ם: הכוונה היא למילה. ספורנו: הכוונה היא לגמילות חסדים. אוה"ח: הכוונה היא לכך שאברהם שמר על המצוות שלא יעברו בהיסח הדעת.

[15] רש"י. רשב"ם: הכוונה היא לפרטי מצוות המילה. רמב"ן עפ"י הפשט: מצוותיי היינו כל דבר שה' ציווה אותו כמו לצאת מארצו ולגרש את ישמעאל.

[16] רש"י. רמב"ן בדעת חז"ל: הכוונה היא לאבר מן החי שאסור גם על בני נח. רמב"ן על דרך הפשט: הכוונה היא ללכת בדרכי ה' להיות חנון ורחום. א"ע הביא גם הוא את איסור שעטנז בתור דוגמא לחוק, אך כוונתו היא שהמצוות הללו הן מצוות שהאדם אינו משנה את טבע העולם, האדם בקיימן שומר על טבע העולם. רשב"ם: הכוונה היא למצוות השכליות, שהיו נהוגות עוד לפני מתן תורה, אלא שה' רצה שבנ"י יכרתו ברית על מצוות אלה, ולכן ציווה עליהם גם במתן תורה.

[17] רש"י. רמב"ן בדעת חז"ל: הכוונה היא למצוות הקמת בתי דינים וכדו' שגם בני נח חייבים בהם. רמב"ן עפ"י הפשט: הכוונה היא למילה עצמה. א"ע: הכוונה היא למצוות כמו המילה וכדו'. אוה"ח: הכוונה היא שאברהם ווידא שלא ישכח את מצוות התורה.

[18] א"ע.

[19] רש"י.

[20] אונקלוס. רמב"ן: על הבנים לא חשש כיוון שהיה יכול לומר שהם בני אישה אחרת.

[21] אונקלוס.

[22] אונקלוס.

[23] אונקלוס.

[24] רש"י. כלי יקר: בגלל שיצחק נשאר בארץ גרר במשך זמן ארוך ולא התחתן, התחיל אבימלך לחשוד שרבקה היא באמת אשתו של יצחק.

[25] אונקלוס.

[26] רש"י.

[27] אונקלוס.

[28] אונקלוס.

[29] אונקלוס.

[30] רמב"ן בפס' א' שכתב שאבימלך כלל לא נגע ברבקה בגלל הברית שכרת עם אברהם, אך חשש שמא אחד מאנשיו היו נוגעים ברבקה. רש"י: הכוונה באחד העם היינו המיוחד שבעם, למלך עצמו.

[31] אונקלוס. ספורנו: אם המלך היה חוטא, הייתה מכה על כל תושבי המדינה.

[32] אונקלוס. אוה"ח: מות בידי שמים ויומת בידי אדם.

[33] רשב"ם. רש"י: לא רק שהארץ קשה, אלא גם השנה הייתה קשה, וארץ גרר לא הייתה חשובה כארץ ישראל עצמה, אלא כארץ שבעץ הגויים.

[34] רש"י.

[35] ספורנו.

[36] עפ"י רש"י שכתב שהיו אומרים שעדיף זבל פרדותיו של יצחק ולא את כספו וזהבו של אבימלך ובשפתי חכמים שם שכתוב שהיו אומרים שיש בזבל פרדותיו של יצחק ברכה גדולה יותר.

[37] דעת מקרא.

[38] רשב"ם. רש"י: היה ליצחק הרבה מאוד עבודה. רמב"ן: הכוונה היא לאתונות, גמלים ועבדים ושפחות, והסיבה שהתורה הזכירה דווקא דברים אלה היא מכיוון שיצחק גדל עם הדברים האלה בשהייתו בגרר, ואילו ברכוש של כסף וזהב לא גדל שם.

[39] רמב"ן. ספורנו: הקנאה הייתה על כך שהשדות שלהם הצמיחו פחות ממה ששיערו שיצמיחו ואילו השדות של יצחק הצמיחו יותר ממה ששיערו.

[40] אונקלוס.

[41] אונקלוס. רש"י: הסתימה הייתה בגלל שהפלשתים טענו שהבארות מפריעים לשיירות שמגיעים אליהם. רשב"ם: הפלשתים סתמו את הבארות מכיוון שהם לא רצו שיצחק יחזיק בבארות, ולאחר מכן יצחק חזר וחפר אותם. ספורנו: הפלשתים פחדו מציווי אבימלך ולכן הם לא הזיקו ליצחק, אך הם כן סתמו את הבארות בגלל קנאתם ליצחק. אוה"ח: היו כאן שני שלבים: בשלב הראשון מילאו את הבארות באבנים גדולות אך לא ביטלו לגמרי את הבארות, ולאחר מכן, כשקינאו ביצחק, סתמו לגמרי את הבארות עד שהיה צורך לחפור אותם מחדש.

[42] רמב"ן. ספורנו: אבימלך פחד שיצחק יוכל לנצל את עושרו כדי להשתלט על הממלכה.

[43] רש"י + אונקלוס. אוה"ח: יצחק לא רצה להתרחק לגמרי מהעיר גרר, היות וה' ציווה עליו "גור בארץ הזאת".

[44] אונקלוס. כתבנו שהעבדים הם שחפרו את הבארות עפ"י פסוק טו'. לפי רש"י יוצא שהבארות שחפר יצחק הם אותם הבארות שחפר אברהם בארץ גרר. הרמב"ן מקשה על כך, שהרי לא ייתכן שלאחר שהפלשתים סתמו את הבארות, הם ייתנו ליצחק רשות לחפור את אותם הבארות מחדש, ולכן פירש שהכוונה היא לבארות אחרים, ולאחר שאבימלך גירש את יצחק, הלך יצחק למקום אחר, שייתכן שהיה אפילו בארץ פלשתים, אך לא היה תחת שלטונו של אבימלך, ושם חפר יצחק בארות אחרים שאברהם חפר גם שם, וגם שם הפלשתים סתמו את הבארות, אך לא משנאתם לאברהם, אלא שבימיו של אברהם הם לא רצו לסתום את הבארות מםני כבודו של אברהם.

[45] רשב"ם.

[46] אונקלוס, וכנראה שצריך לומר שהכוונה היא בסמוך לנחל.

[47] אונקלוס.

[48] רמב"ן.

[49] דעת מקרא + רש"י.

[50] רש"י. ספורנו: הכוונה היא ללשון השתדלות, ורועי גרר השתדלו שרועי יצחק יעזבו את הבאר. רמב"ן: הסיבה שהתורה האריכה כל כך בסיפור הבארות, למרות שאין בכך שום כבוד ליצחק (שהרי יצחק בסה"כ חפר את הבארות שחפר אביו) מכיוון שיש כאן רמז לעתיד. באר מים חיים הוא רמז לביהמ"ק. עשק הוא רמז לביהמ"ק הראשון היות והאומות עשו כמה מלחמות עד שהחריבו את הבאר. את שם הבאר השני קראו שטנה והוא כנגד ביהמ"ק השני שכתבו עליו כתב שטנה כדי למנוע את בניינו. השלישי הוא רחובות, כיוון שלעתיד לבוא, ביהמ"ק השלישי ייבנה ללא ריב ומצה. כלי יקר: המריבה על הבאר הראשון מציינת את המריבה בין מלכות ישראל ליהודה בזמן בית ראשון. המריבה על הבאר השני מציינת את שנאת החינם שהייתה בזמן ביהמ"ק השני.

[51] רש"י.

[52] אונקלוס.

[53] רשב"ם.

[54] אונקלוס.

[55] אונקלוס. רשב"ם: הסיבה שיצחק עלה אל באר שבע היא בגלל שהוא עדיין פחד מרועי גרר.

[56] אונקלוס.

[57] אונקלוס. אוה"ח: יצחק חש שה' עזב אותו לאחר שהשפילו אותו הפלשתים, ולכן היה ה' צריך לומר לו שלא עזב אותו. ספורנו: יצחק פחד שמא ממונו יתמעט בעקבות המריבות עם רועי גרר, וה' אמר לו שלא יפחד כלל. רמב"ן: יצחק פחד שרועי גרר ואבימלך יתאספו כדי להכות אותו, וה' אמר ליצחק שלא יפחד מהם ונתן בליבם לצאת אליו.

[58] אונקלוס.

[59] אונקלוס.

[60] אונקלוס.

[61] א"ע.

[62] אונקלוס. ספורנו: אחרי שיצחק התעורר לקרוא בשם ה', גברה השפעתו עד שאבימלך בא אליו כדי לכרות ברית.

[63] אונקלוס. רש"י דחה את האפשרות שמדובר על "מרעהו" שהמ' יסוד התיבה והכוונה היא לסיעת החברים של אבימלך, שהרי אין דרך המלך לקחת איתו את כל אוהביו.

[64] אונקלוס.

[65] אונקלוס. אוה"ח: שנאה הנובעת מקנאה אינה מתבטלת, ולכן לא הבין יצחק מדוע אבימלך הגיע אליו.

[66] אונקלוס. רש"י: הכפילות על ראה ראינו היא שהם ראו את הדבר פעמיים: פעם בו ופעם באברהם. אוה"ח: טעם הפכילות היא שהיו שתי טענות לכך שהם היו צריכים את יצחק: א. מכיוון שהם ראו שלא ניתן לסמוך על שבועת אברהם, היות וניתן להפר את השבועה שלא בפניהם. ב. על ידי יצחק, השבועה תתקיים כארי מוצק. ספורנו: אבימלך אמר לו שאיננו כורת ברית עם יצחק מיראה, אלא בגלל ההבנה שה' בעזרתו.

[67] אונקלוס + רש"י.

[68] ספורנו. רמב"ן: לא נגענוך היינו שלא לקחו את רבקה.

[69] רש"י, ואין הכוונה לדבר טוב בפני עצמו שנתנו לו לעשות, אלא לכך שעצם זה ששילחו אותו בשלום הוא הדבר הטוב שעשו. רמב"ן: עשיית הטוב הינה ציווי העם שלא יזיקו ליצחק.

[70] אונקלוס + רש"י. רמב"ן: הפלשתים אמרו שעכשיו אינם יכולים לעשות דבר ליצחק, היות והוא מבורך על ידי ה', אך אם יצחק יעבור על השבועה, הרי שמצבו יתהפך והם יוכלו לעשות לו הרבה רע.

בצורך לשבועה, למרות שהיה כבר ברית בין אברהם לאבימלך כתוב המפרשים מספר סיבות. רמב"ן כתב שצורך בשבועה עם יצחק נבע מכך שאבימלך והפלשתים עברו על חלקם בשבועה, בכך שהם גירשו את יצחק מארץ פלשתים. הרמב"ן לשיטתו הסובר שחלק מהשבועה לאברהם היה גם שייתנו לזרעו לגור בארצם. הסבר נוסף שכתב הרמב"ן הוא שהברית בין אבימלך לאברהם חייבה רק את אברהם, ואבימלך אמר שאם אברהם יזכה לחיות גם בימי הנין שלו, הרי שאסור לו להפר את הברית, אך זרעו של אברהם כן יכול להפר את הברית. אוה"ח סובר שאין חובה על אבימלך לתת ליצחק לגור בארץ גרר, ובגירוש יצחק מארץ גרר, לא עברו הפלשתים על הברית עם אברהם. לשיטתם, הסיבה שהיה צורך בברית חדשה היא אחת מהשלוש: או שהברית ניתנת להפרה גם שלא בפני מי שכרת את הברית, או שאבימלך חשש שה' ייתן ליצחק במתנה את הארץ ויצחק ייתן את ארץ פלשתים לעשיו, והשבועה לא תחייב את עשיו, או שרצה אבימלך לחדש את השבועה בפני אנשים רבים.

[71] אונקלוס.

[72] אונקלוס.

[73] אונקלוס + רמב"ן. כמו"כ כתב הרמב"ן שנראה לו שמדובר על אותו הבאר שכרה אברהם ובו נתן לאבימלך שבעה כבשים. באר זו מציינת את המשכן שהפלשתים לקחו ממנו את ארון הברית ולאחר מכן החזירו אותו כמו שהפלשתים סתמו את הבאר הזו ולאחר מכן יצחק חזר וחפר אותו.

[74] רש"י. ספורנו: נקרא שבעה מכיוון שהיה זה המקום השביעי שחפרו בו באר: שלושה מקומות בהם חפר אברהם, וזוהי הבאר הרביעית שחפר יצחק.

[75] רשב"ם. ספורנו: עד עתה נקראה באר שבע בקמץ, ע"ש השבועה, ואילו עתה נקראת בסגול על שם הבאר השביעית שחפרו (כולל גם את הבארות מימי אברהם). א"ע: הכוונה היא שעכשיו יש טעם נוסף לכך שהעיר נקראת באר שבע, או שזוהי עיר אחרת מבאר שבע של אברהם.

[76] רש"י: הסיבה שיצחק התחתן דווקא כשהיה בן ארבעים היא כדי להראות לכולם שהוא כמו אביו יצחק, כמו חזיר שפושט את טלפיו כדי לומר שהוא כשר. רשב"ם: הטעם שהתורה כתבה בן כמה היה יצחק בשעה שהוא התחתן היא כדי לחשב כמה זקן היה יצחק בשעה שביקש מעשיו לצוד לו ציד, וכך אנחנו יודעים שיצחק היה בן מאה שנה. א"ע: בשמת היא עדה. ספורנו: יש כאן ביקורת על יצחק שלא השיא לעשיו אישה הגונה כמו שעשה לו אברהם.

[77] רש"י, ולפירושו מרת מלשון סירוב. א"ע: מרת מלשון מרירות. ספורנו: מורה מלשון תער, והן היו חותכות את חייו של יצחק במעשיהן.