בראשית פרק לא

בראשית פרק לא

(א) וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן יעקב שמע את דבריהם של בניו של לבן, לֵאמֹר כך אמרו בניו של לבן: לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ יעקב לקח את כל רכושו של אבינו, וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה ואת כל עושרו, כינס יעקב מנכסיו של אבינו[1]: (ב) וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן יעקב ראה את סבר פניו של לבן,[2] וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם סבר פניו של לבן לא היה כמו שהוא היה בימים שלפני כן. (כתמול הכוונה היא כמו אתמול, ושלשום הכוונה היא ליום לפני אתמול). הסיבה לכך היא משום שלבן חשב שיעקב ייצא ללא רכוש, ועכשיו יצא שיעקב יצא ממנו ברכוש גדול, והדבר היה חשוד בעיני לבן[3]: (ג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל יַעֲקֹב ה' אמר ליעקב: שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ תחזור אל הארץ ששייכת לאבותיך ולארץ בה נולדת (הכוונה היא לארץ ישראל),[4] וְאֶהְיֶה עִמָּךְ ושם, בארץ אבותיך ומולדתך, אני (ה') אהיה בעזרתך, אבל בעוד אתה נמצא אצל לבן, אינני יכול להשרות את שכינתי עליך[5]: (ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב יעקב שלח שליחים, וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ (יעקב שלח שליחים) כדי לקרוא לרחל וללאה ולומר להן לצאת אל השדה, אל המקום בו נמצא צאנו[6]: (ה) וַיֹּאמֶר לָהֶן יעקב אמר לרחל וללאה: רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם אני (יעקב) רואה את סבר פניו של אביכם (לבן, אביהן של רחל ולאה), שהוא אינו מראה לי סבר פנים יפות כמו שהוא היה עושה אתמול ושלשום, כיוון שהוא (לבן) חושב שגנבתי (יעקב) מרכושו,[7] וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי והאלוקים של אבי, ה', נתן לי את כל מה שיש לי בידי, ולא גזלתי מאביכן דבר[8]: (ו) וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן אתן הרי יודעות שאני (יעקב) עבדתי את אביכן (לבן) בכל כוחי[9]: (ז) וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי (ולמרות שעבדתי את אביכן בכל כוחי) אביכן שיקר לי,[10] וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים ואביכן החליף את השכר שלי על עבודתי הרבה פעמים. יעקב אמר לרחל ולאה שלבן שיקר לו בכך שהחליף את המשכורת שלו פעמים רבות, בכל פעם היה משנה לבן את תנאי העסקתו של יעקב (אמנם בתורה לא מפורטות מהן הפעמים בהן החליף לבן את משכורתו של יעקב, אך לפי דבריו של יעקב, אנו למדים שכך היה הדבר, ושבכל שנה (או בדיוק לפני שהצאן היה ממליט) היה לבן מחליף את משכורתו של יעקב: פעם אמר לו ששכרו יהיה הצאן הנקוד והטלוא, כפי שראינו בפרק ל' פסוק לד', ופעם היה אומר ליעקב ששכרו יהיה הצאן העקוד),[11] וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי וה' לא נתן לאביכן לבן להרע לי וששקריו יפגעו בי[12]: (ח) אִם כֹּה יֹאמַר (יעקב ממשיך בתיאור רמאותו של לבן לרחל ולאה) אם אביכן היה אומר לי כך:[13] נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ השכר שלך יהיה הצאן שיש עליו נקודות,[14] וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים (אם אביכן היה אומר לי ששכרי יהיה הצאן הנקוד) אזי כל הצאן היה מוליד וולדות שהיו עליהם נקודות, וכך גרם ה' שאקבל את שכרי,[15] וְאִם כֹּה יֹאמַר ואם אביכן היה אומר לי כך: עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ השכר שלך יהיה הצאן שיש עליו כתמים לבנים בסמוך לרגל, וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים (אם אביכן היה אומר לי ששכרי יהיה הצאן העקוד) כל הצאן היה ממליט וולדות שיש כתמים לבנים בסמוך למקום רגלם[16]: (ט) וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם ה' הפריש מאביכן את הצאן שהיה מגיע לי בשכרי,[17] וַיִּתֶּן לִי ה' נתן לי (ליעקב) את הצאן שהפריש מאביכן (לבן): (י) וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן בזמן שהצאן התחמם והתעבר,[18] וָאֶשָּׂא עֵינַי אני (יעקב) זקפתי את עיניי,[19] וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וכאשר זקפתי את עיניי ראיתי בחלום, וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן (בחלומי ראיתי) תיישים שהיו מתחתנים עם הנקבות שבצאן,[20] עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים (התיישים שהתחתנו עם הצאן) עקודים: עם כתמים לבנים בסמוך לרגלם, נקודים: עם נקודות שונות, וברודים: שהיה בהם חוט לבן שהיה מקיף את כל גופם. יעקב ראה בחלום שה' מסייע בידו, והדימוי לכך הוא שה' הביא את הצאן העקוד, הנקוד והברוד שהפריש לבן, אל עדרו של יעקב, כדי שהוולדות שייוולדו לצאנו של יעקב, יהיו גם כן עקודים, נקודים וברודים, ובכך הראה ה' ליעקב שאין לו לחשוש לרמאותו של לבן, והצאן יוליד כל סוג של צאן שלבן יאמר ליעקב שיהיה זה שכרו[21]: (יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב מלאך ה' אמר לי קרא לי בחלום "יעקב"! וָאֹמַר הִנֵּנִי עניתי למלאך: הרי אני מזומן לשמוע את דבריך: (יב) וַיֹּאמֶר מלאך ה' אמר לי: שָׂא נָא עֵינֶיךָ תזקוף עכשיו את עיניך,[22] וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים ותראה שכל התיישים שמתחתנים עם הצאן, הם עקודים, נקודים וברודים, וכך כל הצאן שלך יוליד וולדות כאלה, כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ (הסיבה שהצאן ימליט עקודים, נקודים וברודים היא) מכיוון שאני (ה') ראיתי את כל מה שלבן עושה לך (יעקב) ומרמה אותך, וכך, על ידי שהתיישים המתחתנים עם הצאן שלך יהיו עקודים נקודים וברודים, הוולדות שייוולדו לך יהיו כמותם[23]: (יג) אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אני הוא האלוקים שהתגלה אליך בבית אל בדרכך לחרן,[24] אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה בבית אל אתה שפכת שמן על המצבה כדי לקדש אותה להקרבת קרבנות עליה,[25] אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר ובבית אל אתה נדרת לי נדר, שאם אשמור עליך, האבן שמשחת למצבה תשמש לך להקרבת קרבנות, ועכשיו אתה צריך לקיים את נדרך,[26] עַתָּה עכשיו (שאתה צריך לקיים את נדרך),[27] קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ תקום ותצא מחרן, ותחזור לארץ כנען, ארץ מולדתך[28]: (יד) וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה רחל ולאה ענו אל יעקב, וַתֹּאמַרְנָה לוֹ כך אמרו רחל ולאה בתשובתן ליעקב: הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ האם יש לנו עוד חלק ברכוש או חלקת קרקע לנחלה שאנחנו נירש בבית אבינו? הרי אין לנו סיבה להישאר כאן בחרן, שהרי אנחנו לא נירש דבר מכל נכסי אבינו[29]: (טו) הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ הרי אנחנו נחשבות לבנות נכריות אצל אבינו,[30] כִּי מְכָרָנוּ והראיה שאנחנו נחשבות לנשים נכריות היא שאבינו מכר אותנו. כאשר אבינו רצה לחתן אותנו, הוא מכר אותנו בכך שחיתן אותנו איתך תמורת שכר עבודה, ואדם שאכפת לו מבנותיו, אינו מחתן את בנותיו תמורת שכר עבודה,[31] וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ ולאחר שאבינו מכר לך אותנו, הוא גם עיכב את הכסף שלנו, על ידי שלא נתן לך את השכר על העבודה שלך[32]: (טז) כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ (אין לנו מהרכוש של אבינו) אלא את הרכוש שהפריש ה' מאבינו (לבן) ונתן לך (יעקב),[33] לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ (הרכוש שה' הפריש מאבינו ונתן לך) שייך עכשיו לנו ולבנינו, וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה ועכשיו, שאין לנו בשביל מה להישאר בבית אבינו, תעשה ככל מה שה' אמר לך לעשות, תחזור לארץ מולדתך כמו שה' אמר לך[34]: (יז) וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים לאחר דברי רחל ולאה, קם יעקב ונטל את בניו ונשיו על הגמלים שהיו שייכים לו[35]: (יח) וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ יעקב הנהיג את כל המקנה שהיה שייך לו, וכן את כל הרכוש שהוא רכש בבית לבן,[36] מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם וכן הנהיג יעקב איתו את הדברים שקנה מהכסף שקיבל עבור מכירת הצאן שלו: העבדים, השפחות, הגמלים והחמורים,[37] לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן (יעקב הנהיג את כל רכושו) כדי להגיע אל יצחק אביו שנמצא בארץ כנען[38]: (יט) וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ לבן הלך למקום בו הוא שם את הצאן שלו, כדי שהוא יוכל לגזוז שם את צאנו שהיה נקוד וטלוא. כפי שראינו, לבן הרחיק את הצאן שלו שהיה נקוד וטלוא למרחק של שלושה ימי הליכה מהמקום בו היה צאנו שהפקד בידיו של יעקב, ועכשיו הלך לבן למקום זה כדי לגזוז שם את צאנו. בימיהם היה נהוג לעשות יום חג ומשתה ביום של גזיזת הצאן,[39] וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ רחל גנבה מאת לבן מעין פסל שהיה עשוי בדמות אדם, כדי להפריש את אביה מעבודה זרה[40]: (כ) וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי יעקב כיסה על לבו של לבן הארמי, יעקב לא גילה את לבו של לבן הארמי,[41] עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא (יעקב כיסה על לבו של לבן הארמי) בכך שהוא (יעקב) לא אמר לו (ללבן) שהוא בורח[42]: (כא) וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ יעקב ברח מלבן עם כל מה שהיה שייך לו (משפחתו ורכושו),[43] וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר יעקב קם ועבר את נהר פרת,[44] וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד יעקב פנה לעבר הר הגלעד, יעקב הלך לכיוון הר הגלעד: (כב) וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב לאחר שעברו שלושה ימים מהיום שיעקב ברח, נאמר ללבן שיעקב ברח. היות ובין המקום בו היה יעקב ובין המקום אליו הלך לבן לגזוז את צאנו, היה מרחק הליכה של שלושה ימים, לקח לשליחו של לבן שלושה ימים עד שהגיע ללבן כדי לספר לו על שיעקב ברח ממנו[45]: (כג) וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ לבן לקח יחד איתו את קרוביו,[46] וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים לבן (יחד עם קרוביו) רדף אחרי יעקב מרחק הליכה של שבעה ימים. כפי שראינו, בין המקום ממנו יצא יעקב למקום בו היה לבן היה מרחק הליכה של שלושה ימים. לשליח לקח שלושה ימים להגיע אל לבן, ובמשך כל שלושת הימים האלה, יעקב המשיך להתקדם לעבר ארץ כנען. כך יוצא שביום שנודע ללבן שיעקב ברח, יעקב היה כבר במרחק הליכה של שישה ימים מלבן. ביום השביעי, הלך לבן במהירות גדולה, וכך השיג את יעקב ביום השביעי, וביום אחד הלך לבן מרחק אותו לקח ליעקב שבעה ימים ללכת,[47] וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד לבן השיג את יעקב במקום שנקרא "הר הגלעד"[48]: (כד) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה לפני שלבן השיג את יעקב, הגיע דיבור מאת ה' אל לבן בעוד לבן היה באמצע חלום,[49] וַיֹּאמֶר לוֹ ה' אמר ללבן במהלך הדיבור בחלום: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע תיזהר שלא תדבר עם יעקב, לא דברים טובים, ולא דברים רעים[50]: (כה) וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב לבן השיג את יעקב, וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר יעקב פרס את האוהל שלו בהר הגלעד,[51] וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד וגם לבן פרס את אוהלו יחד עם האוהלים של קרוביו בהר הגלעד, כך שיצא שמחנה יעקב ומחנה לבן היו אחד ליד השני[52]: (כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב לבן טען כלפי יעקב: מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי מה עשית בכך שכיסית מליבי, מה עשית בכך שהסתרת ממני את דבר הליכתך,[53] וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב ומדוע אתה הולכת את בנותיי כאילו שהן היו שבויות ששבו חיילים במלחמה, מדוע הכרחת את בנותיי ללכת איתך כמו שחיילים שובים שבויים[54]: (כז) לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ למה התחבאת לברוח, למה ברחת בלי לומר לי,[55] וַתִּגְנֹב אֹתִי וכיסית ממני את דבר בריחתך, גנבת את דעתי בכך שברחת,[56] וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי ולא אמרת לי שאתה הולך, וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר אם היית אומר לי מראש שאתה הולך, הייתי משלח אותך בשמחה, ושר שירים ומנגן בכלי נגינה שהם תופים וכינורות, כדי ללוות אותך ולכבד אותך בשעה שאתה הולך[57]: (כח) וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי ולא המתנת כדי שאוכל לנשק את בניי (הכוונה היא לנכדיו של לבן, בניו של יעקב) ולבנותיי,[58] עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ עכשיו, בכך שברחת, עשית מעשה סכלות[59]: (כט) יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע (לבן ממשיך בדבריו אל יעקב) יש כח בידי לעשות עימכם דברים רעים,[60] וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי והאלוקים של אביכם, שאני (לבן) מכבד אותו, אמר לי אתמול בלילה,[61] לֵאמֹר כך אמר לי אלוקי אביכם: הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע תיזהר שלא תדבר עם יעקב, לא דברים טובים ולא דברים רעים: (ל) וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ עכשיו אתה הולך וחוזר חזרה אל ארץ כנען,[62] כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ (חזרת ללכת לארץ כנען) כיוון שחמדת (רצית מאוד) לחזור לבית אביך שנמצא שם,[63] לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי ואם על כך שחזרת חזרה לארץ כנען, ניתן לדון אותך לכף זכות ולומר שחזרת לשם בגלל שאתה מתאווה לחזור לבית אביך, הרי שעל גניבת התרפים שהם האלוה שלי, אין שום הסבר, ואיני יכול לדון אותך לכף זכות[64]: (לא) וַיַּעַן יַעֲקֹב יעקב ענה ללבן, וַיֹּאמֶר לְלָבָן כך ענה יעקב בתשובתו אל לבן: כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי (הסיבה שלא אמרתי לך שאני הולך, ושלקחתי איתי את בנותיך היא מכיוון ש-) אמרתי שמא אתה תגזול ממני את בנותיך, שמא לא תיתן לי ללכת עם בנותיך[65]: (לב) עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה (וכנגד טענתך השנייה מדוע גנבתי את התרפים שלך אענה לך) שמי שאצלו תמצא את התרפים שלך לא יחיה,[66] נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ לפני קרובינו, תכיר מה מכל הדברים שנמצאים אצלי שייכים לך וקח אותם,[67] וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם כאשר יעקב אמר שמי שהתרפים יימצאו אצלו לא יחיה, הוא לא ידע שרחל היא זאת שגנבה את התרפים, ואם יעקב היה יודע שרחל היא זאת שגנבה את התרפים, הוא לא היה מתכחש לכך ולא היה אומר שמי שהתרפים נמצאים אצלו ימות[68]: (לג) וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא לבן נכנס לאוהלים של יעקב, לאה, ושתי השפחות (בלהה וזלפה), כדי לחפש את התרפים שלו,[69] וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל לבן יצא מהאוהל של לאה ונכנס לאוהל של רחל[70]: (לד) וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים רחל לקחה את התרפים שהיא גנבה מאביה, וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל רחל לקחה את התרפים ושמה אותם מתחת לאוכף שעל הגמל,[71] וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם רחל ישבה על התרפים שהיו מתחת לאוכף, וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל לבן פשפש וחיפש את התרפים בכל האוהל של רחל,[72] וְלֹא מָצָא אך למרות שלבן חיפש את התרפים באוהל של רחל, הוא לא מצא אותם שם: (לה) וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ רחל אמרה ללבן: אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי אל תכעס אדוני, כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי אני לא יכולה לקום מפניך כיוון שאני טמאה, ולכן אינני יכולה לקום ולהתקרב אליך,[73] וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים לבן חיפש ולא מצא את התרפים: (לו) וַיִּחַר לְיַעֲקֹב יעקב כעס, וַיָּרֶב בְּלָבָן יעקב רב עם לבן,[74] וַיַּעַן יַעֲקֹב יעקב ענה ללבן על טענתו שיעקב גנב ממנו את התרפים, וַיֹּאמֶר לְלָבָן כך אמר יעקב ללבן בשעה שענה על טענותיו: מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי במה פשעתי ובמה חטאתי, שבגלל חטא או פשע זה, החלטת לרדוף אחריי[75]: (לז) כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי כאשר פשפשת בכל כליי,[76] מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ (כאשר פשפשת בכל כליי) מה מצאת מכל הכלים שמקומם בביתך,[77] שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ תשים לפני קרוביי וקרוביך את כל הכלים שלך שמצאת שאנחנו גנבנו לך,[78] וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ וקרובינו יבררו למי שייכים הכלים הללו[79]: (לח) זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ אני (יעקב) כבר הייתי איתך (לבן) במשך עשרים שנה,[80] רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ ובמשך זמן רב כל כך של עשרים שנה, אני (יעקב) שמרתי כל כך טוב על הצאן שלך (לבן) עד שהרחלים והעיזים שלך לא הפילו את הוולדות שהן היו אמורות להמליט, אני השגחתי כל כך טוב על הצאן שלך, עד שהצאן המליט את כל הוולדות בלי להפיל אחד מהם,[81] וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי ואת הזכרים שבצאנך אני (יעקב) לא אכלתי, אפילו שמנהג הרועים היה לאכול את הכבשים הזכרים[82]: (לט) טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אני (יעקב) לא הבאתי לך (לבן) עז או כבש שנטרפו על ידי אריה או זאב, במשך כל עשרים השנים בהן עבדתי אצלך, לא נטרף אף עז או כבש על ידי אריה או זאב,[83] אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה כל צאן שהחסרתי לך,[84] מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה ביקשת ממני להחזיר לך ושילמתי לך עליו,[85] גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה כל דבר שנגנב ממני ביום או בלילה, שילמתי לך את ערכו[86]: (מ) הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב כשהייתי רועה את צאנך ביום, הייתה השמש "אוכלת" אותי, שורפת אותי,[87] וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וכשהייתי רועה את צאנך בלילה, היה הקרח, הקור מפריע לי,[88] וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי והשינה שלי נדדה מעיני, כמעט ולא ישנתי, כיוון שהיתי רועה את הצאן שלך במסירות[89]: (מא) זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ אני הייתי בביתך כבר עשרים שנה: עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ במשך ארבע עשרה שנים, עבדתי בשבילך תמורת שתי בנותיך: רחל ולאה, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ ובמשך שש שנים, עבדתי בשבילך תמורת הצאן (הנקוד והטלוא), וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים ופעמים רבות החלפת את השכר שהגיע לי, פעם אמרת לי שאקבל את הצאן הנקוד ופעם אמרת שאקבל את הצאן העקוד, וכן הלאה[90]: (מב) לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי אילולי האלוקים של אבי, האלוקים של אברהם ומי שאבי יצחק היה ירא מפניו, היה בעזרתי,[91] כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי (אילולי ה' היה עוזר לי) היית משלח אותי בידיים ריקות, ולא היית משלח אותי בשמחה, בתופים ובמחולות כמו שאמרת,[92] אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ ה' ראה את העמל ואת העבודה הקשה שלי, וה' בירר שזהו השכר שמגיע לי[93]: (מג) וַיַּעַן לָבָן לבן ענה ליעקב, וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב כך אמר לבן בתשובתו ליעקב: הַבָּנוֹת בְּנֹתַי הבנות כאן (נשותיו של יעקב ודינה) הן בעצם הבנות שלי, וְהַבָּנִים בָּנַי והבנים שכאן (בניו של יעקב), הם בעצם הבנים שלי, וְהַצֹּאן צֹאנִי והצאן שיש לך הוא בעצם הצאן שלי,[94] וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וכל מה שאתה רואה כאן, בעצם שייך לי, וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ ואם הכל שלי, אם הבנות והבנים והרכוש הם כולם שלי, איך אעלה על דעתי לעשות דבר רע לאחד מהם, הרי אדם אינו רוצה להרע לבניו ולבנותיו[95]: (מד) וְעַתָּה ועכשיו, לאחר שהתברר שאני (לבן) לא רוצה להזיק לך (יעקב),[96] לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה נכרות בינינו ברית, אני (לבן) ואתה (יעקב), וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ וכך ה' יהיה לעד ביננו על שלא נזיק אחד לשני[97]: (מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה יעקב לקח אבן, וזקף את האבן שלקח כדי שתשמש למצבה ושתורה שהברית תהיה יציבה וקיימת[98]: (מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו יעקב אמר לבניו:[99] לִקְטוּ אֲבָנִים (יעקב אמר לבניו) תלקטו אבנים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל בניו של יעקב ליקטו אבנים עד שהיו מספיק אבנים שהיה ניתן לעשות מהן גל אבנים גדול,[100] וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל יעקב, לבן וקרוביהם אכלו ליד גל האבנים כדרכם של כורתי בריתות[101]: (מז) וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא לבן קרא לגל האבנים בשם "יגר סהדותא", שבלשון ארמית פירושו "גלעד", שגל האבנים הוא עד על הברית,[102] וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד ואילו יעקב קרא לגל האבנים בשם העברי "גלעד": (מח) וַיֹּאמֶר לָבָן לבן אמר ליעקב: הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם הגל הזה שבנינו ישמש היום לעד ביני (לבן) לבינך (יעקב), עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד ולכן קרא גם לבן לגלעד בשמו העברי "גלעד", כדי להדגיש שהגל משמש לעד על כריתת הברית עם יעקב[103]: (מט) וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְקֹוָק בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ המצפה הוא המקום על הר הגלעד, שבו הציב יעקב את האבן לעדות. התורה מסבירה מדוע נקרא מקום זה מצפה, ואומרת, שהסיבה לכך היא מכיוון שלבן אמר ליעקב שה' יצפה, יראה, שכל אחד מאיתנו יקיים את חלקו בברית, גם לאחר שנהיה רחוקים אחד מהשני ולא נראה אחד את השני[104]: (נ) אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי הברית היא שלא תעשה דבר רע לבנותיי, ושלא תתחתן עם נשים נוספות על בנותיי,[105] אֵין אִישׁ עִמָּנוּ אין אדם שיכול לדון אותנו כשנעבור על הברית,[106] רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ תראה שה' הוא המעיד על הברית שיש בינינו[107]: (נא) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב לבן אמר ליעקב: הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ זהו הגל וזוהי האבן שמשמשת למצבה שהקמתי בינינו[108]: (נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה גל האבנים והאבן שהקמת למצבה ישמשו לעדים, אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה (הגל הזה ישמש לעדות) שאני (לבן) לא אעבור את הגל הזה,[109] וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה וכן אתה לא יכול לעבור את גל האבנים הזה ואת האבן שהקמת למצבה, כדי לעשות לי רעה, אולם מותר לך לעבור את המצבה כדי לקיים בינינו קשרי מסחר וכדומה[110]: (נג) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ האלוקים של אברהם (ה') והאלוהים של נחור (עבודה זרה) ישפטו בינינו שלא נעבור על הברית, לבן רצה שכל אחד מהם יישבע באלוקים שלו, יעקב באלוקי אברהם והוא עצמו באלוהי נחור,[111] אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וכן בשם האלוהים של אביהם, תרח, נישבע גם כן (וגם שם זה הוא עבודה זרה),[112] וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק יעקב נשבע במי שהיה אביו יצחק ירא ממנו, בה', שהוא לא יעבור את הגל כדי להרע ללבן[113]: (נד) וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר יעקב זבח זבח בהר הגלעד, יעקב שחט בהמות כדי לאוכלן בסעודה ובמשתה על הר הגלעד,[114] וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם יעקב קרא לחבריו לאכול לחם, יעקב קרא גם לאנשים שהיו עם לבן וגם לקרוביו לאכול סעודה,[115] וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם יעקב, לבן ואנשיהם אכלו סעודה, וַיָּלִינוּ בָּהָר וכן ישנו יעקב, לבן ואנשיהם בהר הגלעד:

[1] רשב"ם + רש"י. ספורנו: בניו של לבן סיפרו לו לשון הרע, ולבן קיבל את הלשון הרע.

[2] אונקלוס.

[3] אונקלוס.

[4] אונקלוס.

[5] רש"י. ספורנו: הכוונה היא שלא יהיה נזק ליעקב בדרך חזרה לארץ ישראל.

[6] אונקלוס. רש"י: רחל בתובה ראשונה, היות והיא עיקר הבית, ואף בני לאה מודים בדבר.

[7] אונקלוס + ספורנו.

[8] אונקלוס + ספורנו.

[9] אונקלוס. רמב"ן: יעקב אמר במשפט זה שצאנו של לבן גם התברך בזכותו.

[10] אונקלוס.

[11] רשב"ם + רמב"ן. אונקלוס פירש שההחלפה הייתה עשר פעמים. רש"י פירש שההחלפה הייתה מאה פעמים: 10 פעמים שהחליף את המשכורת עשר פעמים. א"ע הסתפק אם הסיבה שכתוב עשר פעמים היא מכיוון שכך היה הדבר במדויק, או שמכיוון שהמספר 10 הוא מספר "יפה" ועגול, אמר יעקב שההחלפה הייתה עשר פעמים.

[12] אונקלוס.

[13] אונקלוס.

[14] אונקלוס.

[15] אונקלוס.

[16] אונקלוס.

[17] אונקלוס.

[18] אונקלוס.

[19] אונקלוס.

[20] אונקלוס.

[21] אונקלוס + א"ע. לפי דברי הא"ע והרמב"ן, אין הכוונה שה' ממש העביר את הצאן אל עדרו של יעקב, אלא יש כאן מעין דימוי. לפי רש"י, המלאך ממש העביר את הצאן, אלא שלא היה בכך רמאות משום שיעקב לא עשה זאת בידיו, וה' עשה זאת רק כדי להציל את יעקב משקריו של לבן. בתוך הביאור כתבנו שבכל שנה היה ה' דואג להחליף את סוג הצאן שהיה נולד, עפ"י הצאן אליו היה מחליף לבן את משכורתו של יעקב, וכך היו נולדים ליעקב הצאן שהיה מכוון לבן שיהיה שכרו של יעקב. כך כתב הרמב"ן. אולם, אוה"ח כתב בפס' יב' שהכוונה היא שה' היה דואג שכל שלושת סוגי הצאן היו עולים בבת אחת, וכך היה צאנו של יעקב מוליד את הצאן שהיה אמור להיות שכרו של יעקב, באופן שכל התנאים היו מתקיימים בכל אחד מוולדות הצאן. בדבר דברי המלך, לכאורה לא מובן אם כן מדוע יעקב היה צריך להשתמש במקלות שקילף. הרשב"ם אומר שיש סוגי צאן שאין מועיל להם המקלות שקילף יעקב. רמב"ן כתב שלאחר דברי המלאך, הפסיק יעקב להשתמש במקלות. בהסבר ברודים כתב הא"ע בסוף הפרק הקודם שהכוונה היא למעין ניקוד עליהן.

[22] אונקלוס.

[23] אונקלוס.

[24] אונקלוס. בעניין הסבר "האל בית אל", כתב הא"ע שחסר כאן הנסמך, והמלאך אמר (בשם ה') שהוא האל שנמצא בית אל. הסבר נוסף שכתב הרמב"ן בדבר זה עפ"י דרך האמת הוא שה' הוא האל בבית אל, וכתב על כך שהמשכיל יבין. רמב"ן: יעקב רצה לפייס את נשותיו שילכו איתו, ולכן הוא אמר להן את כל דברי המלאך שדיבר איתו, למרות שהמלאך התגלה אליו פעמיים: פעם אחת בשעה שהוא היה אמור לקבל את שכרו, אז המלאך אמר לו שיעזור לו בכך שהצאן יוליד עקודים נקודים וברודים, והתגלות נוספת של המלאך אליו הייתה לאחר שיעקב כבר קיבל את שכרו, אז אמר לו המלאך לחזור אל ארץ כנען.

[25] רשב"ם. רש"י: הכוונה היא מלשון גדולה, על ידי שיעקב שפך שמן על האבן, הרי שהוא גידל אותה כדי שתשמש לו למצבה.

[26] רשב"ם + רש"י. רמב"ן: אם לא תקיים את נדרך, ה' יכעס עליך.

[27] אונקלוס + רש"י.

[28] אונקלוס.

[29] אונקלוס + רש"י. אוה"ח: חלק היינו חלק בירושת אימנו, ונחלה היינו חלק בירושת אבינו.

[30] אונקלוס.

[31] רש"י.

[32] רש"י. רשב"ם: במקום שאתה תעבוד ותפרנס אותנו, אבינו נתן לך להשתכר בנישואינו.

[33] רש"י + אונקלוס.

[34] אונקלוס. ספורנו: ועכשיו, שאבינו קיבל עליך לשון הרע.

[35] אונקלוס.

[36] אונקלוס.

[37] רש"י.

[38] אונקלוס.

[39] רש"י.

[40] כך משמע מא"ע ורש"י, אלא שהא"ע כתב שאם כוונתה הייתה לבטל את הע"ז, אין מובן מדוע היא לקחה איתה את הע"ז, ולכן יש לומר שרחל התכוונה שלבן לא יידע שהיא ברחה. בביאור עניין התרפים פירשנו עפ"י ביאורנו לספר שמואל פרק יט, אך כאן נחלקו המפרשים בדבר מהם התרפים. מרש"י משמע שהיה זה ע"ז, ובמוסף רש"י כתב איך היו מכינים את הע"ז. רשב"ם כתב שהיה זה מעין דבר שהיו מגלים בו את העתידות, ורחל גנבה את התרפים כדי שלבן לא יידע שהם ברחו. א"ע כתב בתחילה שיש אומרים שהכוונה היא לכלי מנחושת כדי לדעת בו את השעות (מעין שעון). בהסברו השני כתב שיש כח בידי חכמי המזלות לעשות צורה שיוכל לדבר. על דעתו פירש הא"ע כעין מה שפירשנו בפנים שהכוונה היא לצורה של אדם שעשויה לקבל את הכוחות העליונים, אך כתב שאינו יכול לפרש בדיוק במה מדובר. רמב"ן: ייתכן שהכוונה היא לע"ז, אך לא כל התרפים היו נעבדים, שהרי גם בביתו של דוד היו תרפים. בפירושו השני כתב שהכוונה היא לכלים לקבל את השעות, שהיו משתמשים בהם לקסמים כדי לדעת את העתידות.

[41] אונקלוס. רמב"ן בפסוק כד' הסביר שהסיבה שהתורה כתבה כאן הארמי היא כדי להדגיש שלמרות שלבן היה ארמי והיה מנחש וקוסם, בכל זאת הצליח יעקב לגנוב את ליבו.

[42] אונקלוס. ספורנו: יעקב לא הראה ללבן שהוא יודע שלבן קיבל עליו לשון הרע, בגלל שלבן הוא ארמי, בגלל שלבן הוא רמאי ויעקב פחד שאם יגיד ללבן שהוא בורח, לב ינסה למנוע את הדבר ממנו. א"ע: יעקב גנב את דעתו של לבן.

[43] ספורנו: ההבדל בין בריחה לניסה היא שכאשר אדם בורח ממקום כלשהו, הרי שהוא בורח מפני נזק שיכול לבוא אליו בעתיד, וכאשר הוא נס, הרי זה כדי שהוא לא יינזק מיידית.

[44] דעת מקרא.

[45] רש"י.

[46] רש"י.

[47] רש"י. רמב"ן: הנחתו של רש"י היא שלבן היה ממש בזרח העיר חרן, ויעקב פנה לכיוון מערב, לכיוון א"י. אמנם ניתן לפרש שהכוונה היא שיעקב פנה אמנם לכיוון מערב, אך לבן לא היה ממש בנקודה החיצונית המזרחית מהעיר, אלא היה קצת קרוב יותר אל העיר, וכך יוצא שלבן לא היה צריך ללכת מהלך של שבעה ימים שלמים ביום אחד כדי להגיע אל יעקב. אוה"ח: הסיבה שלא הייתה פה קפיצת הדרך היא מכיוון שה' רצה לעשות ליקב נס נוסף וגדול יותר מקפיצת הדרך, שאדם שיש לו בחירה חופשית יימנע מלהזיק לו.

[48] אונקלוס.

[49] א"ע + אונקלוס. רמב"ן: בלילה של היום השביעי שרדף לבן אחרי יעקב, הגיע לבן אל הר הגלעד וישן שם בלילה, ושם התגלה אליו ה'. רמב": הדגש על לבן הארמי היא כדי לומר שלמרות שלבן היה ארמי ומנחש וקוסם, ואנשי מקומו היו רשעים, ה' התגלה אל לבן לכבודו של יעקב.

[50] אונקלוס. רש"י: טובתם של רשעים הרי  היא רעה אצל הצדיקים. ספורנו: אל תנסה להרע לו ואל תנסה להיטיב לו כדי שיחזור איתך.

[51] דעת מקרא.

[52] דעת מקרא + א"ע.

[53] אונקלוס.

[54] רש"י.

[55] אונקלוס.

[56] אונקלוס + רש"י.

[57] אונקלוס.

[58] עפ"י תרגום יונתן. על כך שהכוונה בבניו של לבן, כך יש לומר, שהרי בניו של לבן נשארו איתו בחרן ולא הלכו עם יעקב, וכן בני בנים הרי הם כבנים, וכן ראיתי אחרי כן שפירש הא"ע בפרק לב' פסוק א'. כמו"כ כתב רש"י שגם בלהה וזלפה היו בנותיו של לבן מפילגש.

[59] א"ע.

[60] רש"י.

[61] אונקלוס + רשב"ם.

[62] אונקלוס.

[63] אונקלוס.

[64] ספורנו.

[65] אונקלוס.

[66] אונקלוס. רש"י: בגלל דברים אלה, מתה רחל בדרך, ולדבריו יש לומר שיעקב אמר את הדברים דרך תפילה שמי שגנב את התרפים לא יחיה. א"ע הקשה על האומרים שהיה זה דרך תפילה ושבגלל זה מתה רחל בדרך, הרי מצאנו שגם אשתו של פנחס בספר שמואל מתה בזמן לדתה, ומי התפלל עליה שהיא תמות. אלא לדבריו גם רחל מתה בגלל הלידה וכל מה שיעקב אמר הוא שהוא יהרוג את מי שלקח את התרפים. רשב"ם: יעקב אמר שהוא יהרוג את מי שלקח את התרפים. ספורנו: יעקב חשב שאחד מעבדיו גנב את התרפים. אוה"ח: יעקב אמר שמי שאצלו התרפים יומת כדין בן נח שגנב.

[67] אונקלוס + רש"י.

[68] ספורנו.

[69] אונקלוס. א"ע הסתפק אם לשתי השפחות היה אוהל אחד או שהיה לכל אחת מהן אוהל נפרד. כמו"כ כתב שהמילה אוהל מושכת גם את האחרים אחריה, גם את אוהל לאה והשפחות. רמב"ן: לכל אחת מנשותיו של יעקב היה אוהל נפרד, כך ההלכה והצניעות מחייבים.

[70] אונקלוס. רש"י: האוהל של יעקב היא גם האוהל של רחל, שהרי יעקב היה תדיר אצלה, אלא שלבן חזר שוב לאוהל רחל, כיוון שהכיר ברחל שהיא משמשנית. א"ע: אוהלו של יעקב היה בין אוהל לאה לאוהל רחל, ולבן חזר פעם שנייה אל אוהל לאה, ולאחר הפעם השנייה שהיה באוהל לאה, חזר אל אוהל רחל. בפירושו השני כתב שהכתוב ציין את אוהל לאה, לא בגלל שלבן הגיע לשם פעם שנייה, אלא בגלל שהזכרת אוהל לאה התאחר עד לסוף הפסוק, חזרה התורה וכתבה גם את אוהל לאה.

[71] רש"י. א"ע: כר הגמל היינו מעין כרית שנמצאת על הגמל.

[72] תרגום יונתן.

[73] רמב"ן, וכתב שלבן לא ענה לה בכלל כיוון שלא היו עונים לטמאות בטומאת נידה, אלא היו מתרחקים מהן כמה שיותר.

[74] אוה"ח: בגלל שיעקב הגיע לכדי כעס, הוא הגיע לכד מריבה.

[75] אונקלוס. ספורנו: יעקב חשב שבאמת לא נגנבו התרפים מלבן, אלא שלבן חיפש תירוץ לרדוף אחריו כדי לחפש בכליו אם יעקב לא גנב משהו אחר.

[76] תרגום יונתן.

[77] אונקלוס.

[78] אונקלוס.

[79] רש"י.

[80] דעת מקרא.

[81] רשב"ם + רש"י. אוה"ח: יעקב אמר שהוא שמר על נאמנות לאורך תקופה ארוכה של עשרים שנה.

[82] אונקלוס + רשב"ם.

[83] רש"י.

[84] אונקלוס.

[85] אונקלוס.

[86] רש"י.

[87] אונקלוס.

[88] אונקלוס.

[89] אונקלוס.

[90] רש"י.

[91] אונקלוס. רש"י: לא רצה יעקב לומר אלוקי יצחק, היות ואין הקב"ה מייחד את שמו על הצדיקים בחייהם, ולמרות שה' עצמו אמר על יצחק אלוקי יצחק, יעקב היה ירא לומר זאת ואמר במקום פחד. א"עף יראת השמים של יצחק היא שהועילה לי. רמב"ן: מדובר במידת הדין של מעלה.

[92] אונקלוס + רשב"ם.

[93] אונקלוס + רש"י. לפי רש"י הכוונה היא ללשון תוכחה, שה' בירר מה שייך לי. לפי הרמב"ן מדובר על לשון הוכחה, שה' הוכיח שהדברים הללו מגיעים לי. כלי יקר: ההוכחה שרק מפחד העונש לא רימית אותי לגמרי הוא שרק בגלל שה' התגלה אליך ואמר לך לא להזיק לי, אתה לא מזיק לי עכשיו.

[94] ספורנו: לבן אמר שאם הוא היה נוטל מהצאן של יעקב, הרי שהוא בעצם היה נוטל את הצאן שלו, היות וכל הצאן שאצל יעקב הוא גנוב.

[95] רש"י. א"ע: לאלה היינו תוספת ביאור על בנותיי, מה אעשה לאלה. רמב"ן: לאלה היינו דרך חמלה.

[96] ספורנו.

[97] רש"י. רמב"ן: הברית תהיה לעד ביננו, או שמשהו שקיים לעולם יהיה עד על הברית (כמו האבן שהרים יעקב). לפי ספורנו, עיקר הברית הוא שיעקב לא יזיק ללבן.

[98] אונקלוס + ספורנו.

[99] רש"י. רמב"ן: יעב אמר זאת לקרוביו של לבןף כיוון שלא רצה לומר זאת לחמיו, היות והיה נוהג כבוד בלבן. כך גם פירש את הקריאה לאחיו לאכול לחם, שלא קרא ללבן עצמו, כיוון שהיה נוהג כבוד בלבן. כמו"כ כתב שלבן הביא עימו את קרובי משפחתו, היות ולא רצה להביא אל יעקב אנשים נכרים כדי שלא יריבו עם יעקב בכח או שלא יחמדו ויגזלו מרכושו של יעקב. פירוש נוסף שכתב הוא שהכוונה היא שיעקב אמר דרך מוסר לנוכחים "אחי", כמו שאמר לרועים בשעה שהגיע אל חרן.

[100] א"ע.

[101] רמב"ן בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שאכלו שם לזיכרון. עניין נוסף עליו הסתפק הרמב"ן הוא האם הכוונה היא שהם אכלו לחם במנותק מהזבח, או שהכוונה האן היא שאכלו את הזבח עצמו.

[102] רש"י.

[103] רמב"ן וספורנו.

[104] רמב"ן + רש"י + א"ע. לפי רש"י, לבן ויעקב אמרו זה לזה שה' יראה אם כל אחד מהם עובר על דברי הברית. לפי הא"ע רק לבן אמר דברים אלה ליעקב, כפי שמשמע מהפסוק הבא. כמו"כ, בביאור מקום המצפה כתב רש"י שהוא מקום גבוה בהר הגלעד. ספורנו: המצפה הוא מקום סמוך לגלעד. אנחנו ביארנו לפי הרמב"ן שכותב שזה היה מקום המצבה.

[105] א"ע.

[106] תרגום יונתן. לפי אונקלוס הכוונה היא שאין אדם אחר שמעיד על הברית.

[107] אונקלוס ותרגום יונתן. ספורנו: ה' הוא שיפרע מאיתנו אם נעבור על הברית.

[108] אונקלוס. א"ע: יריתי מלשון להרים.

[109] רש"י.

[110] רש"י.

[111] א"ע.

[112] ספורנו.

[113] אונקלוס. ספורנו: לבן רצה שיישבע באלוהי תרח שהיה אביהם של אברהם ונחור, ויעקב נשבע רק בשם אלוקיו של יצחק שאינו בן תרח, שה' הוא שישפוט ביניהם.

[114] רש"י.

[115] רש"י. כפי שראינו לעיל, לדברי הרמב"ן הכוונה היא גם ללבן, אלא שיעקב נמנע מפנייה ישירה אליו מפאת כבודו.