בראשית פרק לד

בראשית פרק לד

(א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ דינה, בתה של לאה, אותה ילדה לאה ליעקב, יצאה כדי לראות בנימוסי והנהגות בנות העיר שכם[1]: (ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ שכם בן חמור מהעם החיוי שהיה נשיא הארץ ראה את דינה,[2] וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ שכם בן חמור לקח את דינה בניגוד לרצונה ועשה בה דברים שאינם צנועים: (ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב נפשו של שכם נדבקה בדינה בת יעקב,[3] וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ שכם אהב את דינה, וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ שכם ניסה לשכנע את דינה שתסכים להתחתן איתו[4]: (ד) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו שכם אמר לאביו חמור, לֵאמֹר כך אמר שכם בדבריו אל אביו: קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה תחתן אותי עם הילדה הזאת, עם דינה[5]: (ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ יעקב שמע ששכם טימא את דינה בתו בכך שנהג בה בחוסר צניעות,[6] וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה בניו של יעקב היו עם המקנה שלו בשדה,[7] וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם יעקב שתק ולא עשה דבר עד שבניו חזרו מהשדה[8]: (ו) וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ חמור, אביו של שכם, יצא אל יעקב (שהיה בחלקת השדה שקנה מחוץ לעיר שכם) כדי לדבר איתו[9]: (ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם כאשר שמעו בני יעקב את הסיפור עם דינה, הם חזרו מהשדה ונכנסו לביתם,[10] וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים בניו של יעקב נהיו עצובים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד בני יעקב כעסו מאוד, כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב (הסיבה שבני יעקב כעסו מאוד היא מכיוון ש-) שכם עשה עם אחותם מעשה של קלון כאשר הוא עשה לה דברים שאינם צנועים,[11] וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה וגם אצל אומות העולם, היה חוק שאסור לעשות את המעשים שעשה שכם[12]: (ח) וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם חמור דיבר עם יעקב ובניו, לֵאמֹר כך אמר חמור ליעקב ובניו:[13] שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם נפשו של שכם חשקה להתחתן עם בתך דינה, שכם בני רוצה להתחתן עם דינה בת משפחתכם,[14] תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה תתנו עכשיו את דינה לשכם לאישה[15]: (ט) וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ אתם, בני יעקב, תתחתנו איתנו, בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם אתם תיתנו לנו את בנותיכם כדי שנתחתן איתן, ואת הבנות שלנו אתם תוכלו לקחת כדי להתחתן איתן: (י) וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ אתם (בני יעקב) תשבו איתנו יחד בארץ, וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם הארץ תהיה פתוחה בפניכם, אתם תוכלו להסתובב בארץ בחופשיות,[16] שְׁבוּ אתם תוכלו לשבת בכל מקום בארץ שנוח לכם לשבת שם,[17] וּסְחָרוּהָ ואתם יכולים לקיים קשרי מסחר בארץ, למרות שלגרים היה אסור באותו הזמן לקיים קשרי מסחר בארץ,[18] וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ ואתם יכולים להיאחז בארץ[19]: (יא) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ שכם אמר לאביה ולאחיה של דינה, ליעקב ובניו: אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן אני אמצא חן בעיניכם ואתן לכם כל מה שתדרשו על מנת שאני אוכל להתחתן עם דינה: (יב) הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן תמורת רשותכם שאני (שכם) אתחתן עם דינה, תדרשו מהר גדול, דהיינו, כתובה שבה אני אתחייב לפרנס את דינה בסכומי כסף גדולים, וכן תדרשו הרבה מאוד מתן, כלומר הרבה מתנות,[20] וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי אני אתן לכם כל מה שתדרשו, גם אם תדרשו כתובה שבה כתובים סכומי כסף גדולים וגם אם תדרשו הרבה מאוד מתנות, וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה אך תתנו לי את דינה לאישה: (יג) וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה בני יעקב ענו לשכם וחמור אביו בחכמה,[21] וַיְדַבֵּרוּ בניו של יעקב דיברו עם שכם ועם חמור אביו את הדברים הבאים (שנאמרים בפסוקים הבאים),[22] אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם הסיבה שדבריהם של בני יעקב לא נחשבים לשקר, למרות שבעצם הם לא התכוונו מעולם לתת לשכם להתחתן עם דינה היא מכיוון ששכם טימא את דינה אחותם וחטא בכך, וממילא בני יעקב היו צריכים למצוא דרך למנוע משכם להתחתן עם דינה ומצד שני להעניש אותו על מה שעשה[23]: (יד) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם בני יעקב אמרו לשכם וחמור: לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה איננו יכולים לעשות את הדבר הזה שאתם מבקשים, לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה איננו יכולים לחתן את אחותינו עם אדם שיש לו ערלה, עם אדם שלא מל את עצמו, כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ כיוון שאדם שיש לו ערלה נחשב אצלנו לאדם שיש לו שמץ של פסול[24]: (טו) אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אולם, בדבר הזה נתרצה לכם, אנחנו נתרצה לקיים את בקשתכם לחתן את דינה ואת שאר בנותינו איתכם, אם תקיימו תנאי זה,[25] אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר (אנחנו נתרצה לבקשתכם) אם אתם תהיו כמונו על ידי שכל זכר בכם יהיה נימול[26]: (טז) וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ (אם כל זכר בכם יהיה נימול) אז נוכל לתת לכם את בנותינו, ולקחת לעצמנו את בנותיכם,[27] וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד ועל ידי כך נוכל לשבת איתכם ונהיה כולנו עם אחד: (יז) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל אך אם לא תקבלו את דברנו שכל זכר בכם ימול עצמו,[28] וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ אז ניקח את דינה ונלך, ולא נחתן אותה עם שכם[29]: (יח) וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר דבריהם של בני יעקב היו טובים בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור: (יט) וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הנער, שכם, לא התעכב מלמול את עצמו ואת אנשי עירו,[30] כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב (הסיבה ששכם לא התעכב מלמול את עצמו ואת אנשי עירו היא מכיוון ש-) הוא מאוד רצה להתחתן עם בת יעקב, עם דינה,[31] וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו ומכיוון ששכם היה הנכבד בכל בית אביו, אנשי שכם שמעו לו למול את עצמם גם כן[32]: (כ) וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם חמור ושכם הגיעו אל שער העיר שכם,[33] וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם חמור ושכם דיברו אל תושבי העיר שכם, לֵאמֹר כך אמרו חמור ושכם לתושבי העיר: (כא) הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה האנשים האלה שדיברנו איתם, יעקב ובניו, שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ רוצים לחיות איתנו בשלום,[34] וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ יעקב ובניו יישבו בארץ, וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ והם יקיימו קשרי מסחר בארץ, וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם והארץ הרי היא רחבת ידיים, יש בה מספיק מסחר לכולם,[35] אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם אנחנו ניקח את בנותיהם של יעקב ובניו לנשים, ואת בנותינו אנחנו ניתן להם לנשים[36]: (כב) אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד אך זהו התנאי בו יתרצו יעקב ובניו לשבת איתנו ולהיות איתנו לעם אחד, בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים התנאי הוא כאשר כל זכר בנו יהיה נימול, כמו שהם עצמם נימולים[37]: (כג) מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם המקנה, הרכוש והבהמות של יעקב ובניו יהיו שייכים לנו,[38] אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם אך אנו צריכים להסכים למול כל זכר בעירנו,[39] וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ ורק אז יסכימו יעקב ובניו לשבת איתנו: (כד) וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ כל מי שיוצא משער העיר שכם, כל תושבי העיר, קיבלו את דבריהם של חמור ושל שכם בנו,[40] וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ אנשי שכם מלו את כל הזכרים שבעיר שכם: (כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לאחר שעברו שלושה ימים מאז שאנשי שכם מלו עצמם, בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים כאשר הכאבים מברית המילה התגברו על אנשי שכם מאוד (כאב המילה גובר וחזק בייחוד ביום השלישי למילה),[41] וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ שניים מבניו של יעקב, שמעון ולוי שהם אחי דינה, לקחו כל אחד את חרבו,[42] וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח שמעון ולוי נכנסו אל העיר שכם כאשר הם היו בטוחים שיצליחו במלחמה נגדם, בגלל שאנשי העיר שכם היו עם כאבים חזקים כתוצאה מכך שהם מלו את עצמם,[43] וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר שמעון ולוי הרגו את כל הזכרים בעיר שכם: (כו) וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב שמעון ולוי הרגו את חמור ושכם בחוד של החרב, וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם שמעון ולוי לקחו את דינה מביתו של שכם, וַיֵּצֵאוּ שמעון ולוי יצאו מביתו של שכם: (כז) בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים כל בניו של יעקב באו על החללים שהרגו שמעון ולוי, כדי להוריד מהם את בגדיהם ואת רכושם, וכך לבזוז אותם,[44] וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם בני יעקב בזזו, לקחו שלל, מהעיר שכם שלא מנעה משכם לטמא את דינה אחותם[45]: (כח) אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ בני יעקב לקחו את הדברים הבאים מאנשי שכם: הצאן שלהם, הבקר שלהם, החמורים שלהם, ואת כל הרכוש שבעיר ושבשדה: (כט) וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ בני יעקב לקחו בשבי ובזזו את כל הממון של אנשי שכם, וכן את כל הטף והנשים של אנשי שכם,[46] וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וכן בני יעקב לקחו בשבי ובזזו את כל מה שהיה בביתם של אנשי שכם [47]: (ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי יעקב אמר לשמעון ולוי: עֲכַרְתֶּם אֹתִי גרמתם לי שדעתי לא תהיה צלולה,[48] לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי ואתם תגרמו ליושבי הארץ, לכנעני ולפריזי לשנוא אותי ולריב איתי,[49] וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר ואילו לי יש רק אנשים מועטים,[50] וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי יושבי הארץ יכולים להתאסף ולהילחם בי,[51] וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי וכך אני (יעקב) ומשפחתי נושמד חלילה. יעקב אמר לשמעון ולוי שהם היו עלולים לגרום למלחמה שתפרוץ בין יושבי הארץ הרבים, לאנשים המעטים שנמצאים במחנהו של יעקב[52]: (לא) וַיֹּאמְרוּ שמעון ולוי אמרו ליעקב: הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ האם אחותנו דינה תהיה מופקרת, וכל מי שרוצה לעשות לה משהו, יוכל לעשות לה את זממו? הרי אם לא היינו הורגים את אנשי שכם, היה נשמע מכך שכל אחד יכול לעשות לדינה ככל העולה על רוחו[53]:

[1] תרגום יונתן + רשב"ם. רש"י: הסיבה שדינה כאן מיוחסת ללאה היא כדי להשוות את שתיהן, ששתיהן היו יצאניות. רמב"ן: הזכיר שהיא בת לאה כדי להסביר מדוע דווקא שמעון ולוי נקמו את נקמתה, והתורה גם הזכירה שלאה הולידה את דינה ליעקב כדי לומר שכל האחים קנאו בה. אוה"ח: דינה הייתה בת בין בנים, ולכן קרה מה שקרה.

[2] אונקלוס. אוה"ח: הדגש על כך ששכם היה נשיא הארץ הוא מכיוון שהתורה מסבירה מדוע אף אחד לא בא לעזרתה של דינה.

[3] ספורנו: בניגוד לאמנון ששנא את תמר לאחר המעשה. כמו"כ הסביר שהסיבה שדבקה נפשו של שכם בדינה היא בגלל היותה בת יעקב שהיה אדם מכובד בעיני האומות. הרמב"ן בפסוק יב' כתב שסיבת הדבקות היא בגלל יופיה של דינה, אלא שהתורה לא כתבה דבר על יופיה מכיוון שהיופי שלה הוא שגרם למכשול.

[4] רש"י,, ואמר שיעקב קנה את חלקת השדה הקטנה ובזבז על כך הרבה ממון, וכאשר היא תתחתן איתו, כל העיר יהיה שלה. א"ע: שכם דיבר עם דינה דברים רכים ודברי ניחומים.

[5] אונקלוס.

[6] אונקלוס.

[7] אונקלוס.

[8] אונקלוס. ספורנו: הסיבה שיעקב חיכה ולא הגיב היא כדי שבניו יידעו שאנשי שכם הם אויבים שלו ויידעו להישמר מהם. אוה"ח: יעקב שלח אליהם שליח כדי להחזירם, ובינתיים המתין להם.

[9] ספורנו: חמור הגיע לדבר עם בניו של יעקב לפני שיעקב יספיק להגיב למעשה בנו.

[10] אונקלוס.

[11] אונקלוס.

[12] רש"י, שהאומות גדרו את עצמם שלא לענות בתולות. רמב"ן: הנבלה היא בישראל אך האומות אינם מקפידים על כך, שהרי הכנענים היו שטופים בזימה כמו שראינו שהאבות דאגו לומר על נשותיהם שהיא אחותם כפי שראינו אצל אברהם ויצחק.

[13] אוה"ח: חמור אמר כאן שהוא מוכן לקיים בבנו דין אונס, שישלם את הכסף לאביה וכן שיישא את הבת לאישה. אפשרות נוספת שכתב היא שחמור התכוון לפטור את שכם מהקנס על ידי שיודה בעצמו, כדין מודה בקנס שפטור.

[14] תרגום יונתן + רש"י.

[15] אונקלוס.

[16] אונקלוס.

[17] תרגום יונתן.

[18] אונקלוס + ספורנו.

[19] אונקלוס.

[20] רש"י + אונקלוס. ספורנו: הסיבה שאמר ליעקב ובניו לדרוש כתובה גבוהה והרבה מתנות היא מכיוון שבכך רתה שכם לכפר על החטא שלו שעשה לדינה. רמב"ן: מתן היינו מתנות למשפחת הכלה. בבראשית רבה כתבו שהכוונה היא לנכסי מלוג.

[21] אונקלוס. רמב"ן: הסיבה שיעקב כלל לא ענה לחמור ולשכם היא מפאת כבודו, שבניו לא רצו שיהיה מעורב בסיפור שיש בו קלון. כמו"כ הסביר הרמב"ן שכל בני יעקב התכוונו שאם אנשי שכם ימולו ויהיו חלשים, הרי שהם יוכלו להוציא את דינה אחותם מהעיר, אלא ששמעון ולוי רצו גם להרוג את אנשי העיר, ויעקב כעס על שמעון ולוי משום שהם הרגו מאנשי שכם שכלל לא חטאו, ורק שכם התחייב במיתה.

בהסבר סיבת חיוב שכם מיתה כתב הרמב"ן בשם הרמב"ם במשנה תורה, שבני נח מצווים על הקמת בתי משפט, ובן נח שעבר על אחד ממצוות בני נח, חייב מיתה. לפי"ז, כל אנשי שכם היו חייבים מיתה, היות והם כולם ראו את מעשהו של שכם, ולא דנו אותו כפי שהם מחוייבים. הרמב"ן הקשה על כך, שהרי לפי דברי הרמב"ם, היה יעקב חייב להיות קודם ולזכות להרוג אותם, ואם כן מדוע קילל את מי שהרג את אנשי שכם. הרמב"ן גם אומר שהמצווה להושיב בתי משפט בכל עיר היא גם כדי לשפוט את בני נח בדיני ממונות, ואם בני נח לא עשו כן אינם נהרגים, ורק כאשר בן נח עובר על מצוות לא תעשה, הרי שהוא נהרג. כמו"כ מותר לאחד מבני נח לומר שאינו רוצה לשפוט בדין זה היות והוא מפחד, שהרי כל עניין לא תגורו נאמר רק בישראל. אלא, סובר הרמב"ן שאנשי שכם היו חיבים מיתה על הרבה עברות, שהרי היו פרוצים בעריות ובע"ז, אלא שאין הדבר מסור לבניו של יעקב לעשות בהם דין על כך. לכן, סובר הרמב"ן שחיוב מיתת אנשי שכם הייתה על כך ששכם היה המלך, נשיא הארץ, וכל נתיניו התחייבו מיתה, כיוון שהם עבדיו, ואין הברית מילה נחשב בעיני בני יעקב מכיוון שכל הסיבה שמלו את עצמם הייתה רק כדי להחניף לשכם. אמנם, יעקב כעס על בניו, לא בגלל שלא צדקו במה שהרגו את אנשי שכם, אלא בגלל שבני יעקב הכניסו את עצמם לסכנה, שייתכן שעל ידי הריגת אנשי שכם הם יתחילו מלחמה עם יושבי הארץ. כמו"כ כתב הרמב"ן שבספר מלחמות בני יעקב כתוב במפורש שבני שכם נאספו להילחם עם בני יעקב ולולי שיעקב היה עוזר להם, לא היו מצליחים במלחמה. אוה"ח: הסיבה שהרגו את כל הזכרים היא בגלל שאנשי שכם ניסו למנוע משמעון ולוי מלהרוג את חמור ואת שכם. הסבר נוסף שכתב הוא שאנשי שכם נהרגו מכיוון שהם עזרו לשכם לטמא את דינה.

[22] אוה"ח: בני יעקב עשו בחכמה שהסירו מחמור ושכם את החשד שהם הולכים להרוג אותם, על ידי שקודם דיברו איתם, אמרו להם דברי תוכחה, ורק לאחר מכן אמרו שיסכימו לחתן את דינה עם שכם בתנאי שהם ימולו, וכך נמנע מצב בו הם רק כאילו יסכימו לחתן את דינה בקלות, דבר שהיה מעורר חשד אצל שכם וחמור. כמו"כ כתב אוה"ח שע"י שאמרו לכל תושבי שכם למול עצמם, התחכמו ואמרו שרק בתנאי זה יוכלו להיות ממש לעם אחד.

[23] רש"י. א"ע כתב שיש שתי אפשרויות לפרש את הפסוק: או שבני יעקב דיברו עם שכם שטימא את דינה אחותם, או שהם דיברו עם שכם במרמה בגלל שהוא טימא את דינה (כרש"י).

[24] רש"י. א"ע: החרפה תהיה לדורות.

[25] אונקלוס + רש"י.

[26] רש"י.

[27] אוה"ח: גם כאן התחכמו בני יעקב כדי ששכם וחמור לא יחשדו שהם הולכים להרוג אותם. בד"כ רמאי דואג שהתנאים יהיו טובים למי שהוא מתנה איתו, ואילו כאן הקפידו בני יעקב שהתנאים יהיו לטובתם.

[28] אונקלוס.

[29] אונקלוס. ספורנו: אנחנו נלך עם כל עושרנו, ואתם לא תיהנו ממנו.

[30] תרגום יונתן.

[31] אונקלוס.

[32] רשב"ם. ספורנו: למרות שהיה אדם נכבד, לא נמנע מלעשות כמו שאמרו לו בני יעקב לעשות.

[33] אונקלוס.

[34] רש"י. ספורנו: אין בדעתם לתבוע את עלבונם. רמב"ן: אנשי שכם היו מפחדים מיעקב ובניו, והיו נועלים את שערי העיר מרוב פחד.

[35] רש"י. א"ע: יש הרבה מקומות בארץ.

[36] אונקלוס. רש"י בפסוק טז' כתב על השינוי בין דו השיח של חמור עם בני יעקב שם נאמר שהכל יהיה תלוי ביעקב ובניו להחליט איזה נשים לתת ואיזה נשים לקחת, לעומת דברי חמור כאן אל אנשי שכם שכתוב כאן שהכל יהיה תלוי בדעתם של אנשי שכם.

[37] רש"י.

[38] אונקלוס. רמב"ן: ההבדל בין מקניהם לבהמתם הוא בכך שהמקנה היינו הבהמות שמסודרות בעדרים, ואילו הבהמות הם הבהמות שאינן מסודרות בעדרים והן בבית. או שיש כפל דבר כדי לחזק את העניין. א"ע: בדבר זה מתברר ששכם וחמור חשבו לעשות עוול ליעקב ובניו ולקחת את מקניהם.

[39] רש"י.

[40] אונקלוס.

[41] אונקלוס.

[42] אונקלוס. רש"י: יש כאן מספר רמזים. על כך שהתורה תיארה את שמעון ולוי כבניו של יעקב, כתב שלמרות שהיו בניו של יעקב, הרי שהם נהגו בעצמם כמו שאר האנשים שאינם בניו של יעקב שלא נטלו עצה מיעקב. על כך שהתורה תיארה אותם כאחי דינה, כתב שהכוונה היא מכיוון שהם מסרו את עצמם עליה.

[43] אונקלוס + רש"י. פירוש נוסף שכתב רש"י הוא ששמעון ולוי היו בטוחים בכוחו של זקן כאשר בשפ"ח יש שני הסברים, אם הכוונה היא ליעקב או אברהם. רשב"םף הכוונה היא שאנשי שכם כלל לא חששו ולא העלו על דעתם שבני יעקב יתקיפו אותם. כלי יקר: היו בטוחים ששאר עמי הארץ לא יתערבו לטובת אנשי שכם.

[44] א"ע + רש"י. אוה"ח: בני יעקב לקחו את הממון כדי לפרוע את דמי הבושת שהיו אנשי שכם חייבים להם על מה שקרה.

[45] ספורנו.

[46] אונקלוס + רש"י.

[47] א"ע, וכתב אפשרות נוספת שהכוונה היא לביתו של חמור.

[48] רש"י. בפירושו השני כתב שהחבית הייתה צלולה ועכשיו הם גרמו לה להיות עכורים, שהרי היה מסורת בידי הכנענים שהם ייפלו בידי בני יעקב, אלא שהיו אומרים שהדבר יקרה עוד הרבה זמן, ואילו עכשיו יוצא שבניו של יעקב התחילו כבר להכות ביושבי הארץ.

[49] אונקלוס. רשב"ם: אתם גרמתם להבאיש את הריח שלי. ספורנו: טענתו של יעקב לבניו הייתה על ששיקרו לאנשי שכם.

[50] רש"י.

[51] אונקלוס.

[52] אונקלוס.

[53] רש"י. א"ע: תשובתם של שמעון ולוי הייתה – האם שכם יעשה את אחותינו כזונה? אוה"ח: בניו של יעקב ענו ליעקב שאין לחשוש שעמי הארץ יתקפו אותם, שהרי הם הרגו את אנשי שכם עם סיבה מוצדקת. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שעל ידי שעשו דין במי שקם עליהם, כל עמי הארץ יפחדו יותר לעשות להם דבר רע.