בראשית פרק לז

בראשית פרק לז

(א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו יעקב ישב באותה ארץ שאביו יצחק ישב בה,[1] בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (יעקב ישב בארץ שבה ישב אביו) שהיא ארץ כנען: (ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב אלה הם המאורעות שאירעו ליעקב,[2] יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן יוסף היה בן שבע עשרה שנה והוא היה רועה את הצאן יחד עם אחיו,[3] וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו יוסף היה משחק ומבלה זמן עם בני בלהה ובני זלפה נשי אביו, וזו הייתה אחת הסיבות שבני לאה התחילו לשנוא אותו, שהרי האחים התייחסו בזלזול לבני השפחות,[4] וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם יוסף הביא את דיבתם הרעה של אחיו אל יעקב אביהם, וזוהי סיבה נוספת לכך שאחיו היו שונאים אותו. יוסף אמר לאביו דברים רעים על אחיו וטען שאחיו בני לאה מבזים את בני השפחות[5]: (ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו יעקב אהב את יוסף יותר ממה שאהב את שאר בניו,[6] כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ (יעקב אהב את יוסף יותר ממה שאהב את שאר בניו מכיוון ש-) יוסף היה בנו החכם, וכל התורה שלמד יעקב משם ועבר, הוא לימד את יוסף,[7] וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים היות ויעקב אהב את יוסף, הוא הכין ליוסף כתונת פסים, מעין מעיל העשוי מבדים יקרים, ואילו לשאר בניו לא הכין יעקב כתונת פסים[8]: (ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו אחיו של יוסף ראו שיוסף הוא הבן האהוב על יעקב מבין כל בניו,[9] וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ כתוצאה מקנאתם ליוסף, וכן כתוצאה מהתנהגותו (שהיה מביא דיבה רעה ושהיה משחק עם בני השפחות), אחיו של יוסף שנאו אותו,[10] וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם מרוב שנאה, אחיו של יוסף לא היו יכולים לדבר עם יוסף ואפילו לומר לו שלום[11]: (ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם יוסף חלם חלום, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו יוסף סיפר לאחיו את החלום שחלם,[12] וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ אחיו של יוסף שנאו אותו יותר לאחר שסיפר להם את החלום שחלם[13]: (ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יוסף אמר לאחיו: שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי תשמעו עכשיו את החלום שחלמתי[14]: (ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה (יוסף מספר את החלום שחלם לאחיו) אנחנו כולנו (כל בני יעקב) היינו בשדה ואספנו את השיבולים לאלומות, לאגודות של שיבולים,[15] וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה והנה, פתאום, האלומה שאני (יוסף) אספתי, קמה והזדקפה,[16] וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי ואז, לאחר שהאלומה שלי קמה והזדקפה, האלומות שלכם (של שאר האחים) הסתובבו לכיוון האלומה שלי והשתחוו אליה[17]: (ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו אחיו של יוסף אמרו לו לאחר ששמעו ממנו את החלום: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ האם אתה חושב שאתה (יוסף) תמלוך עלינו על ידי שנמנה אותך למלך?[18] אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ והאם אתה (יוסף) חושב שאתה תצליח למשול עלינו על ידי שתיקח את המלוכה עלינו בכח ללא הסכמתנו?[19] וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ אחיו של יוסף שנאו אותו עכשיו יותר, עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו נוספו שתי סיבות לכך שאחיו של יוסף שנאו אותו (בנוסף לכך שקינאו בו שיעקב אהב אותו יותר מאשר אותם האחים, ולדיבה הרעה שהיה מביא עליהם): א. החלומות שלו שמהם עולה שיוסף חשב שימלוך עליהם. ב. על כך שהיה מספר להם את החלומות כמו אדם שמתגאה[20]: (ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר יוסף חלם חלום נוסף, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו יוסף סיפר גם את החלום השני לאחיו, וַיֹּאמֶר יוסף אמר לאחיו: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד אני חלמתי חלום נוסף, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי בחלום השני ראיתי (יוסף) שהשמש, והירח, ואחד עשר כוכבים משתחווים לי: (י) וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו יוסף סיפר ליעקב את החלום השני במעמד אחיו, כך שגם האחים שמעו את יוסף מספר לאביו את החלום,[21] וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו יעקב גער ונזף ביוסף, היות ויעקב ידע שעל ידי שיוסף מספר את החלומות לאחיו, אחיו ישנאו אותו יותר,[22] וַיֹּאמֶר לוֹ כך אמר יעקב ליוסף בשעה שנזף בו: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ (יעקב גער ביוסף) מהו החלום הזה שאתה חלמת, כל החלום הזה שחלמת הוא דברים בטלים![23] הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה האם נראה לך שאני (יעקב) ואמך (רחל) והאחים שלך נבוא אליך כדי להשתחוות לך על הארץ? בדבריו אלה, רצה יעקב להוציא מלב האחים את עניין החלום ולהראות להם שהוא חושב שהחלום הוא דברים בטלים, וכך האחים לא ישנאו את יוסף, למרות שבליבו ידע יעקב שהחלום הוא חלום אמת[24]: (יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו האחים של יוסף קנאו בו, בגלל שהוא היה מספר להם את דברי החלום, והם חשבו שהוא מתגאה עליהם,[25] וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר ואילו יעקב המתין כדי לראות האם יתקיימו דברי החלום[26]: (יב) וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם אחיו של יעקב הלכו לרעות את צאנו של יעקב בעיר שכם[27]: (יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף יעקב אמר ליוסף: הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם הרי אחיך רועים את הצאן ליד העיר שכם, ולכן אני (יעקב) דואג להם, שהרי אנשי הסביבה שם שונאים אותנו בגלל הריגת אנשי העיר שכם,[28] לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם בוא ואני (יעקב) אשלח אותך (יוסף) אל אחיך,[29] וַיֹּאמֶר לוֹ יוסף ענה ליעקב: הִנֵּנִי הנה אני מוכן לעשות כדבריך[30]: (יד) וַיֹּאמֶר לוֹ יעקב אמר ליוסף: לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן תלך עכשיו ותראה מה שלום אחיך ומה שלום הצאן,[31] וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר ותענה לי מה שלומם,[32] וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן יעקב שלח את יוסף אל אחיו מהעמק שנמצא בחברון,[33] וַיָּבֹא שְׁכֶמָה יוסף הגיע מעמק חברון אל העיר שכם, ולא מצא שם את אחיו[34]: (טו) וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ אדם מצא את יוסף לאחר שיוסף הגיע אל שכם,[35] וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה יוסף היה תועה בשדה. בשעה שהאיש מצא את יוסף, הוא היה מסתובב בשדה כדי למצוא את המקום בו אחיו רועים את הצאן,[36] וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר האיש שמצא את יוסף שאל את יוסף: מַה תְּבַקֵּשׁ מה אתה צריך, מדוע אתה מסתובב בשדה[37]: (טז) וַיֹּאמֶר יוסף ענה לאיש: אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ אני מחפש את אחיי,[38] הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים תאמר לי בבקשה היכן אחיי רועים את הצאן של אבי[39]: (יז) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ האיש ענה ליוסף: נָסְעוּ מִזֶּה האחים שלך נסעו מכאן,[40] כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים שהרי אני (האיש) שמעתי את אחיך אומרים: נֵלְכָה דֹּתָיְנָה נלך למקום שנקרא דותן,[41] וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו יוסף הלך להמשיך לחפש אחר אחיו במספר מקומות,[42] וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן יוסף מצא את אחיו בדותן: (יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק אחיו של יוסף ראו את יוסף כשהוא היה עוד רחוק מהם,[43] וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם לפני שיוסף התקרב אל אחיו, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ אחיו של יוסף חשבו מחשבה רעה להמית אותו[44]: (יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אחיו של יוסף אמרו זה לזה: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא הנה "בעל החלומות", האדם שחלם את החלומות, בא לכאן[45]: (כ) וְעַתָּה ועכשיו, שיוסף מגיע לכאן, לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ בואו נתארגן ונהרוג אותו יחד,[46] וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת ולאחר שנהרוג את יוסף, נשליך אותו לתוך אחד הבורות שיש כאן, וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ ואנחנו נספר לכולם שחיה רעה טרפה את יוסף, כדי שלא יחשבו שאנחנו הרגנו את יוסף, שהרי אם יחשבו שאנחנו הרגנו את יוסף, אבינו יעקב יקלל אותנו,[47] וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו (האחים סיימו את דבריהם בלעג) לאחר שנהרוג את יוסף, נראה האם החלומות שלו יתקיימו. האחים אמרו שלאחר שהם יהרגו את יוסף, החלומות של יוסף לא יתקיימו, ולכן הם לעגו ואמרו שלאחר שיהרגו אותו, הם יראו מה מבין החלומות של יוסף יתקיים[48]: (כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן ראובן שמע את דברי האחים שתכננו להרוג את יוסף, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם ראובן הציל את יוסף מידי אחיו ומנע מאחיו להרוג את יוסף בידיהם ממש,[49] וַיֹּאמֶר ראובן אמר לאחיו: לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ אנחנו לא נהרוג את יוסף[50]: (כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן ראובן המשיך בדבריו שאמר לאחים: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם אל תשפכו את דמו של יוסף, אל תהרגו את יוסף,[51] הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר תשליכו את יוסף לתוך הבור הזה שנמצא כאן במדבר, וכך יוסף ימות מאליו ללא שנהרוג אותו בידיים, שהרי כאן במדבר, אין אף אחד שיוכל להציל אותו,[52] וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ אך אל תשלחו יד ביוסף, אל תהרגו את יוסף ביד, לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו (הסיבה שראובן רצה שישליכו את יוסף לתוך הבור ושלא יהרגו אותו ביד היא מכיוון ש-) ראובן רצה להציל את יוסף ולהחזיר את יוסף לאביו בעודו חי. ראובן חשב שהוא יוכל להוציא את יוסף מהבור ולהחזירו אל אביו, ולכן הוא ניסה לשכנע את אחיו להשליך אותו אל הבור במקום להרוג אותו[53]: (כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו כאשר יוסף הגיע אל אחיו, וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ (כאשר יוסף הגיע אל אחיו) האחים הורידו את הבגד שהיה על יוסף,[54] אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו יחד עם הבגד שהורידו מעל יוסף, הורידו האחים גם את כתונת הפסים המיוחדת שעשה לו יעקב. יוסף לבש שתי כותנות: אחת מעל בשרו, ומעל כתונת זו לבש את כתונת הפסים, והאחים הורידו את שני הבגדים בבת אחת[55]: (כד) וַיִּקָּחֻהוּ האחים לקחו את יוסף, וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה האחים השליכו את יוסף אל הבור,[56] וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם הבור אליו השליכו האחים את יוסף היה כל כך ריק עד שלא הייתה בו אפילו טיפת מים אחת[57]: (כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם לאחר שהשליכו את יוסף אל הבור, תשעה מהאחים ישבו לאכול לחם (יוסף היה בבור, וראובן ובנימין לא היו עם שאר האחים בשעת המכירה),[58] וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם תשעת האחים זקפו את עיניהם,[59] וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד תשעת האחים ראו שיירה של ישמעאלים שמגיעה ממקום שנקרא גלעד,[60] וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הגמלים של הישמעאלים היו טעונים בשלושה דברים: א. נכאת - סוגים שונים של בשמים, ב. צרי - הקטף שהוא אחד מסימני הקטורת, ג. לוט – שורש של סוג של עשב,[61] הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה הישמעאלים הלכו להוריד אל מצרים את הנכאת, הצרי והלוט: (כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו יהודה אמר לשמונת האחים האחרים שהיו איתו: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ מהי התועלת שתהיה לנו מהריגת אחינו יוסף,[62] וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ (מה תהיה התועלת אם נהרוג את יוסף) ולאחר מכן נכסה את הדם שלו כדי שאף אחד לא יידע שהרגנו אותו[63]: (כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים בואו ונמכור את יוסף לישמעאלים שבשיירה,[64] וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ ואנחנו לא נהרוג את יוסף בידיים, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא (אנחנו לא נהרוג את יוסף) כיוון שהוא בשר מבשרינו, יוסף הוא חלק מאיתנו ואח שלנו, ולכן אל לנו להרוג אותו,[65] וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו האחים קיבלו את דבריו של יהודה, האחים הסכימו לדבריו של יהודה למכור את יוסף ולא להרוג אותו[66]: (כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים האנשים המדינים שהם הסוחרים עברו ליד המקום בו היו אחיו של יוסף. (הישמעאלים והמדינים הם אותם אנשים, ופעם קוראת להם התורה בשם ישמעאלים ופעם בשם מדינים),[67] וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר אחיו של יוסף משכו את יוסף והעלו אותו מהבור,[68] וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף האחים מכרו את יוסף לישמעאלים (שהם המדינים) תמורת עשרים מעות כסף. המעה היא סוג של מטבע שהיה נהוג בזמן התורה כפי שהיום אנחנו משתמשים במטבעות כסף של שקל,[69] וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה הישמעאלים הביאו את יוסף איתם למצרים: (כט) וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר ראובן חזר אל הבור אליו השליכו האחים את יוסף. ראובן לא היה עם שאר האחים בזמן מכירתו של יוסף לישמעאלים, הואיל והוא הלך לשמש את יעקב באותו יום,[70] וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר כאשר ראובן חזר אל הבור, הוא ראה שיוסף לא היה בבור, וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו ראובן קרע את בגדיו מרוב צער ודאגה על כך שיוסף לא היה בבור כשהוא חזר לשם[71]: (ל) וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו ראובן חזר אל שאר תשעת אחיו שלא היו באותה שעה ליד הבור אליו הם השליכו את יוסף, וַיֹּאמַר ראובן אמר אל אחיו: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ יוסף אינו נמצא בבור, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא ולהיכן אני יכול לברוח מפני צערו של אבא. ראובן חשב שיעקב יאשים אותו בחסרונו של יוסף, היות והוא היה הבכור בין האחים[72]: (לא) וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף עשרת האחים לקחו את הכותונת של יוסף, וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים עשרת האחים שחטו שעיר עיזים שדמו דומה לדם אדם, ולכן הם יכלו להשתמש בדם השעיר כדי להטעות את יעקב ולומר לו שדם זה הוא דמו של יוסף,[73] וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם עשרת האחים טבלו את הכותונת של יוסף בדם העיזים, כך שייראה הדבר שהדם שעל הכותונת הוא דמו של יוסף: (לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים עשרת האחים שלחו בידי שליחים אל אביהם את כתונת יוסף טבולה בדם העיזים,[74] וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם השליחים שהאחים שלחו הביאו את כותנתו של יוסף אל אביהם,[75] וַיֹּאמְרוּ השליחים ששלחו האחים אמרו אל יעקב: זֹאת מָצָאנוּ (השליחים אמרו ליעקב) אנחנו מצאנו את הכותונת הזאת, הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא תכיר עכשיו האם הכותונת הזאת שייכת לבנך יוסף או לא[76]: (לג) וַיַּכִּירָהּ יעקב הכיר את הכותונת ששלחו אליו בניו, וַיֹּאמֶר יעקב אמר בשעה שהוא הכיר שהכותונת היא כותנתו של יוסף: כְּתֹנֶת בְּנִי הכותונת הזאת היא הכותונת של יוסף,[77] חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ חיה רעה אכלה את יוסף,[78] טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף יוסף נטרף פעמיים: פעם אחת יוסף נטרף כאשר חיה רעה אכלה אותו ופעם שנייה, לאחר שהחיה הרעה אכלה אותו, החיה הרעה החביאה את עצמותיו ולכן לא אוכל למצוא את עצמותיו של יוסף (וזוהי גם הסיבה שיעקב לא שלח את בניו לחפש את יוסף, היות והוא האמין שהחיה העלימה את עצמותיו)[79]: (לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו יעקב קרע את בגדיו לאות אבלות על אובדנו של יוסף,[80] וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו יעקב חגר על מותניו מעין בד שהיו מכינים ממנו שקים. גם זאת עשה יעקב לאות אבלות על אובדנו של יוסף,[81] וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים יעקב התאבל על אובדנו של יוסף במשך זמן רב, כעשרים ושתיים (22) שנה[82]: (לה) וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ כל בניו, דינה בתו של יעקב והנשים של בני יעקב, קמו כדי לנסות ולנחם את יעקב,[83] וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם יעקב סירב להתנחם על אובדנו של יוסף,[84] וַיֹּאמֶר יעקב אמר בשעה שבניו ניסו לנחם אותו, כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה (הסיבה שאני מסרב להתנחם היא) מכיוון שמרוב צער על מות בני, אני אקבר כשעוד אהיה בצער,[85] וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו יעקב בכה על מותו של יוסף במשך זמן רב[86]: (לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם המדינים (שהם הישמעאלים להם מכרו האחים את יוסף) מכרו את יוסף לאחד המצרים,[87] לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים המדינים מכרו את יוסף לפוטיפר שהיה אדם חשוב בביתו של פרעה, והיה השר שהיה ממונה על שחיטת הבהמות של פרעה[88]:

[1] אונקלוס. רש"י: אחרי שהתורה קיצרה בתיאור תולדתיו של עשיו, התחילה התורה להאריך בתולדות של יעקב לפי שהם החשובים, ואילו תולדות עשיו אינם חשובים. כך עשתה גם התורה בעשרה דורות שמאדם ועד נח, קיצרה בהם, ורק כאשר התורה הגיעה אל נח שהיה העיקר, האריכה התורה בספרה עליו. בפירוש נוסף כתב שלאחר שיעקב ראה את כל האלופים של עשיו, שאל מי יכול להם, והתשובה לכך היא שניצוץ שיוצא מיוסף שורף את כולם. א"ע: התורה הזכירה שאלופי עשיו ישבו בשעיר ולעומתם ישב יעקב בארץ כנען. ספורנו: הכוונה היא שיעקב ישב באותו חלק בארץ כנען שבה ישב אביו. רשב"ם: בעוד עשיו הלך לארץ אחרת, ישב יעקב בארץ כנען, כיוון שלו משפט הבכורה. רמב"ן: עשיו כבר לקח את ארצו, ואילו יעקב ישב בארץ כנען כגר, כמו שישב אביו כגר בארץ כנען, וכוונת התורה היא לומר שיצחק ויעקב בחרו לשבת בארץ כנען, בארץ הנבחרת, למרות שמשמעות הדבר היא שהם יהיו גרים, ושמעכשיו מתקיים בהם דברי ה' אל אברהם שבניו יהיו בארץ לא להם.

[2] א"ע. רש"י: ואלה הם הגלגולים שעברו על תולדותיו של יעקב, ולפי"ז, כוונת הפסוק היא לומר האירועים שאירעו לבניו של יעקב ולא ליעקב עצמו, ולפי"ז גם משמעות תולדות היא ממש צאצאים. לפי רש"י, בתורה עוברת למנות את הסיבות למה שעבר על צאצאיו של יעקב, כאשר הדבר הראשון שעבר עליהם הוא כתוצאה מכך שיוסף היה בן שבע עשרה שנה וכו'. בשם המדרש כתב רש"י שהתורה תלתה את כל התולדות שליעקב ביוסף מפני כמה סיבות: שיעקב עבד אצל לבן בשביל רחל, שהיה זיו אוקנין של יעקב דומה לשל יוסף, שכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף (שנאת האחים). בסוף דבריו כתב שיעקב ביקש לישב בשלווה עד שקפצה עליו רוגזו של יוסף, היות וה' אמר ליעקב שהצדיקים יישבו בשלווה בעוה"ב ולא בעוה"ז. רשב"ם: הכוונה היא ממש לצאצאים, ולאחר שהתורה סיפרה לנו מי היו בניו של יעקב, עכשיו התורה עברה לספר על בני בניו של יעקב, כיצד נולדו והיאך התגלגלו הדברים. כמו"כ האריך לדבר על פירוש פשוטו של מקרא וכתב שרש"י הודה לו שלו היה לו זמן, היה חוזר וכותב את פירושו לתורה עפ"י הפשטות המתחדשים בכל יום. רמב"ן: אלה הם התולדות של יעקב, דהיינו צאצאיו של יעקב, אלא שהתורה הזכירה אותם בקיצור "יוסף ואחיו". בפירוש נוסף כתב שכוונת הדברים היא שכל מי שנמנה עד לסוף הספר, כל שבעים הנפשות, הם חלק מצאצאיו של יעקב. ספורנו: עד שחזר יעקב אל ארץ אביו היו קורותיו של יעקב כמו שאירעו לישראל בגלות ראשון, והמאורעות שאירעו ליעקב מאז שחזר אל יצחק אביו הם כמו המאורעות שאירעו לישראל בבית שני וחורבנו. אוה"ח: חז"ל אמרו שבכל מקום שכתוב אלה, פסל את הראשונים, והכוונה כאן היא שהתורה פסלה את כל צאצאיו של עשיו. בפירוש נוסף כתב שהתורה פסלה את כל המאורעות שעברו עד עתה על יעקב, וכך אמרה התורה שכל מה שעבר על יעקב נחשב לכלום לעומת הצרה החדשה עם יוסף. הסבר נוסף שכתב הוא שבגלל שכל התולדות פורנסו על ידי יוסף בשנות הרעב, כולם קרויים על שמו.

[3] אונקלוס. רשב"ם: הסיבה שהתורה כתבה את גילו של יוסף היא כדי שנוכל לחשב כמה שנים נעלם מעל יעקב. כמו"כ הסביר שמה שכתוב שיוסף היה רועה עם אחיו בצאן, הכוונה היא לבני לאה, שלהם קוראת התורה אחיו, כיוון שכולם היו בני הגבירות. ספורנו: יוסף היה מנהיג ומורה את אחיו כיצד להתנהג עם הצאן.

[4] רשב"ם וכן רש"י מפרש את צלע הפסוק "בני בלהה ובני זלפה נשי אביו" כך, אלא שרש"י פירש שהכוונה במילים "והוא נער", היינו שהיה עושה מעשה נערות, ומסלסל בשערו ועוד דברים כדי שיהיה נראה יפה. א"ע: הכוונה היא שיוסף היה משמש את בני בלהה ואת בני זלפה, שניצלו את עובדת היותו קטן כדי שישמש אותם. ספורנו: הנערות היא סיבת החטא: בגלל שיוסף היה נער, הוא חטא בכך שהביא את דיבתם רעה של אחיו אל אביהם. רמב"ן: השפחות נקראות שפחות רק כאשר משווים אותם לרחל וללאה, אך כשעוסקים בהן בצורה נפרדת, הרי שגם הן היו נשותיו של יעקב. הסבר נוסף שכתב הוא שייתכן שלאחר שלאה ורחל מתו, לקח יעקב את בלהה וזלפה לנשים ממש.

[5] רשב"ם. רש"י: יוסף אמר ליעקב שלושה דברים: אחיו היו אוכלים אבר מן החי, ומזלזלים בבני השפחות וחשודים על העריות, ועל כל אחד מדברים אלה נענש: על אבר מן החי, ששחטו שעיר עיזים, ולא אכלו אותו חי, על שסיפר שאחיו קוראים לבני השפחות עבדים נמכר הוא עצמו לעבד, ועל העריות קרה כל הסיפור עם אשת פוטיפר. רמב"ן שאל על פירושו של רש"י, לפי דבריו, מדוע לא הצילו בני השפחות את יוסף? לכן פירש הרמב"ן, שכשהתורה מדבר על אחיו, היא מדברת על בני השפחות, וצלע הפסוק "את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו" הוא פירוט של הצלע הקודם "את אחיו", וממילא מובן שגם בני השפחות שנאו אותו. פירוש נוסף שכתב הוא שבני השפחות היו צריכים לשמש את יוסף (עפ"י ציווי של יעקב) ויוסף היה מביא את דיבתם הרעה של בני השפחות אל יעקב, ולכן שנאו אותו בני השפחות. לאחר מכן, גם בני לאה שנאו אותו בגלל שהם ראו שיעקב אוהב את יוסף באופן מיוחד. בסוף דבריו כתב שהכוונה בהיותו יוסף נער היא שהיה קטן יותר וחלש יותר מאחיו, ולכן, בגלל קטנותו היה מבלה רק עם בני השפחות שגם היו קטנים יותר. אוה"ח כתב שבני השפחות השתתפו במכירת יוסף משום שעליהם היה אומר שהם היו אוכלים אבר מן החי וגם בגלל שהם נשאו פנים לששת בני הגבירה. א"ע: יוסף היה מלשין על בני השפחות שהיו משתמשים בו כדי לשרת אותם. ספורנו: יוסף אמר שאחיו אינם משתדלים מספיק במלאכת המרעה.

בהסבר המילה דיבה כתב רש"י שהכוונה היא לכל דבר שנאמר, ולדבריו תיתכן דיבה טובה. הרמב"ן כתב שכל דיבה היא רעה, אלא שהתורה כתבה "דיבה רעה" במעין כפילות כדי להדגיש את עניין הדיבה.

[6] אונקלוס.

[7] אונקלוס ורש"י בפירושו השני. רש"י כתב עוד שני פירושים למילה בן זקונים: א. נולד לעת זקנותו, ולמרות שבנימין נולד אחרי יוסף, הרי שיוסף הוא שנולד בצמוד לשאר אחיו, ולכן היו קוראים אותו במשך זמן רב בן הזקונים של יעקב והדבר לא השתנה אחרי שנולד בנימין (וכן פירש רשב"ם). ב. זיו האיקונין של יוסף היה דומה לשל יעקב. א"ע: גם יוסף וגם בנימין נחשבים לבני הזקונים של יעקב, שלאחר הולדתם, לא הוליד עוד בנים. הרמב"ן הקשה על הפירושים הסוברים שיוסף הוא הבן שנולד ליעקב לעת זקנותו, שהרי לא היה הפרש גדול בין הזמן בו נולד יוסף לזמן שנולדו שאר אחיו, ולכן כתב שהכוונה היא שכל אב היה לוקח בן אחד שישמש אותו, והיה נקרא בן זקונים, ויעקב לקח את יוסף כדי שישמש אותו, וממילא מובן מדוע לא הלך יוסף עם שאר אחיו כאשר הלכו לרעות את הצאן במקום מרוחק.

אוה"ח כתב שבתחילה לא התרגשו השבטים מהדיבה הרעה שהביא אליהם אביהם, שהרי הם היו יכולים לפרוך את טענותיו של יוסף, אך לאחר שראו שיעקב אוהב את יוסף יותר ממה שאוהב אותם, הרי שהם הגיעו למסקנה שהם לא יוכלו לשכנה את יעקב בצדקתם, שהרי יעקב תמיד יינטה לצדו של יוסף מרוב אהבתו, ולכן הם התחילו לשנוא את יוסף.

[8] רש"י. א"ע: כתונת רקומה. ספורנו: משמעות כתנת הפסים היא לאות שיוסף יהיה המנהיג. כלי יקר: כתונת הפסים היא מכיוון שכבר ניטלה הבכורה מראובן, והעבודה בבכורות, והרי כתונת הפסים היא מעין בגדי כהונה.

[9] אונקלוס.

[10] בביאור סיבת השנאה, ברור שהסיבה העיקרית היא הקנאה. הבאת הדיבה אינה מוזכרת בפסוק, אך כפי שכתבנו בהערות הקודמות, גם להבאת הדיבה היה משקל בשנאת אחיו של יוסף אותו, וכן פירש רש"י בפסוק ח'. בעניין שהיה משחק עם בני השפחות, הרי שכאן הטענה היא רק על בני הגבירות, וגם על כך כתבנו בהערות הקודמות מדוע גם בני השפחות השתתפו במכירה. ספורנו: יעקב טעה בכך שהראה לבניו את השנאה.

[11] רש"י + א"ע. כמו"כ כתב רש"י שמתוך גנותם של השבטים למדנו שבחם, שלא היו אחד בפה ואחד בלב. כלי יקר: היו יכולים לדבר עם יוסף דברי שלום, אלא שלא היו רשאים, שאם שכל עוד היו שונאים את יוסף, היה יכול יעקב לתלות את הבאת הדיבה שהוציא אליהם יוסף בשנאה שאחיו שונאים אותו, אך ברגע שכבר לא ישנאו אותו, יתברר שהדיבה היא אמיתית. ספורנו: אחיו לא היו יכולים לדבר איתו על ענייני המקנה והצאן.

[12] ספורנו: הסיפור לאחיו נעשה גם כן מתוך מעשה נערות, ואם היה נוהג יוסף בשיקול דעת, לא היה אומר את החלום לאחיו. אוה"ח: יוסף רצה לומר לאחיו שמשמים העלו אותו למעלה, ומה שיעקב עשה שאהב אותו יותר ועשה לו כתונת פסים, היה זה החלטה בשמים. הסבר נוסף שכתב הוא שיוסף רצה לומר להם שהם עדיין צריכים אליו ושהם יבואו אליו כדי להשתחוות, ובכך אולי יראו אחיו שהם זקוקים לו וישנאו אותו פחות. הסבר נוסף שכתב הוא שיוסף חשב שאם יספר לאחיו את החלומות, הוא יוכל להראות להם שהוא חבר שלהם ושלצורך כך הוא מספר להם את החלומות.

[13] כלי יקר: הכוונה כאן היא שהם שנאו אותו עוד לפני שהוא סיפר להם את החלום, אלא ששנאו אותו על עצם העובדה שחלם. לאחר שסיפר להם את חלומו, שנאו אותו עוד יותר כפי שכתוב בפסוק ח'.

[14] אונקלוס. ספורנו: שמעו נא היינו לא רק שישמעו את החלום עצמו, אלא שינסו להבין את פתרון החלום, ובזה הוסיף שנאה על שנאתו. אוה"ח: "נא" היינו לשון בקשה, והכוונה היא שלאחר שיוסף ראה שאחיו אינם מעוניינים לשמוע את החלום, פנה אליהם בבקשה לשמוע את החלום. בפירושו השני פירש שלשון "נא" הוא כאונקלוס, דהיינו, עכשיו, והסיבה לכך היא שפתרון של חלום חייב להיות ביומו. הסבר שלישי שכתב הוא שנא היינו עכשיו, ורצה יוסף להדגיש שהוא עוד לא סיפר את עניין החלום לאף אחד, וכך יכול היה לטעון שהוא מספר את החלום לאחיו מתוך חברות. כמו"כ כתב שחלום יכול להתקיים כפי כל הפתרונות שלו, רק כאשר אין הפתרונות סותרים אחד את השני, אך כאשר הם סותרים אחד את השני, אין כל הפתרונות יכולים לקרות.

[15] רש"י. רמב"ן: הסיבה שהחלום היה באלומות היא כדי להראות ליוסף ואחיו שעל ידי האלומות הם ישתחוו אליו, ע"י שהם ירצו לקנות אוכל במצרים, הם יגיעו לכדי השתחוויה ליוסף. אוה"ח: הסיבה שכתוב כל כך הרבה פעמים בסיפור החלום המילה "הנה" היא כדי לומר שיוסף ראה את כל פרטי החלום בבהירות גמורה. כמו"כ הסביר שהאלומות מסמלות את חבילות המצוות שכל אחד מהאחים עשה, והראו ליוסף שהוא במדרגה רוחנית גבוהה יותר מאחיו, ולכן הוא היה יכול להתגבר על יצרו עם אשת פוטיפר.

[16] אונקלוס. כלי יקר: מכך שיש שני שלבים בחלום, אנחנו רואים שבהתחלה ימלוך על אחיו ורק אחרי כן ימשול עליהם, היות וממשלה שייך גם כאשר יש רק מעט אנשים (כמו שהאחים היו עכשיו) ומלוכה שייכת רק כאשר יש הרבה אנשים (כמו שעתיד להיות במצרים).

[17] אונקלוס.

[18] א"ע.

[19] א"ע. אונקלוס: משמעות הכפילות היא האם יוסף יהיה עליהם למלך או שיהיה עליהם לשלטון אחר שאינה של מלכות, שהרי לשניהם האדם משתחווה.

[20] רמב"ן. רש"י ורשב"ם: הכוונה בדבריו היא לדיבה הרעה שהיה מביא לאביו.

[21] רש"י. כתבנו בפנים שרק את החלום השני סיפר יוסף ליעקב עפ"י שפ"ח ועפ"י רמב"ן. רמב"ן הסביר שרק את החלום השני סיפר יוסף ליעקב מכיוון שבחלום זה היה אביו חלק מהחלום בעוד שבחלום הראשון לא היה יעקב חלק מהחלום. בשפ"ח פירש שהסיבה היא מכיוון שכל החלומות הולכים אחרי הפה, ומכיוון שאחיו כבר פתרו את החלום לטובה, לא רצה לספר את החלום לאביו.

[22] אונקלוס + רש"י.

[23] רמב"ן. בפירושו השני כתב הרמב"ן שהטעם שיעקב אמר ליוסף מה החלום הזה אשר חלמת, משום שהחלומות הולכים אחרי המחשבות, ויעקב אמר ליוסף שהחלומות שלו בדבר המלוכה נובעים מגאווה שלו. רשב"ם: גם אם הייתה אמו של יוסף קיימת, היה יעקב רוצה להוכיח את יוסף על כך.

[24] אונקלוס + רש"י. כמו"כ כתב רש"י: יעקב אמר ליוסף שרחל כבר מתה, ואם כן, לא ייתכן שהחלום יתקיים, ובכך רצה יעקב להוציא את השנאה מלב בניו. אמנם, ייתכן לפרש את החלום שהוא חלום אמת באחת משתי הדרכים: א. או שאין חלום ללא דברים בטלים. ב. הכוונה באימו היא לבלהה שגידלה את יוסף. רמב"ן: בלהה מתה עוד לפני שיוסף ירד למצרים, וכן גם זלפה, שהרי הן לא נמנו בשבעים הנפש שירדו למצרים, אלא שהשמש הוא באמת רמז ליעקב עצמו, והירח הוא רמז לבני ביתו וכל תולדתיו, אלא שבחלום, מפורדים אחד עשר הילדים משאר התולדות הרמוזים בירח משום שהם השתחוו ראשונים לפני שכולם ירדו למצרים.

[25] אונקלוס + ספורנו. אוה"ח: הקנאה נכנסה בהם מכיוון שהם הבינו שיוסף לא חלם את החלום בגלל שהוא מתנשא עליהם, אלא בגלל שיש כאן גילוי אלוקי, שהרי ברור שיוסף לא התכוון להתנשא על אביו.

[26] רש"י. רשב"ם: יעקב בעתיד יאמין שיתקיימו חלומות יוסף על ידי שיראה את העגלות ששלח לו יוסף, שהרי לא ברור כיצד יעקב האמין מיד שיוסף חי על ידי העגלות, לאחר שכבר ראה את הכתונת של יוסף מלאה בדם. אך אין הכוונה שיעקב חשב עכשיו שיתקיימו דברי החלום כפי שכתב רש"י.

[27] אונקלוס. רש"י: על המילה "את" יש ניקוד האומר שהם הלכו לרעות את עצמם ולאכול ולשתות.

[28] רשב"ם. ספורנו: הרי אין דרך רחוקה אל העיר שכם.

[29] אונקלוס. אוה"ח: לכה – תלך אל אחיך ותבדוק מה שלומם, ואם אתה חושש בגלל שהם שונאים אותך, אז אני אשלח אותך לצורך מצווה, ובזכות שתהיה שלוח מצווה, לא יקרה דבר.

[30] א"ע. רש"י: הנני היא לשון ענווה וזריזות. למרות שיוסף ידע שאחיו שונאים אותו, הזדרז לעשות את מצוות אביו.

[31] אונקלוס. ספורנו: תבדוק אם צריך לתקן משהו מדרך רעיית הצאן על ידי האחים.

[32] אוה"ח: ע"י שיעקב ציווה את יוסף לחזור ולומר מה עושים אחיו, עשה יעקב את יוסף לשליח מצווה גם בחזרתו, וכך לא יוזק גם למ"ד ששלוחי מצווה אינן ניזוקין רק בדרכם לעשות את המצווה. כמו"כ מאריך אוה"ח לבאר שיעקב סבר כדעת חכמים, שגם במקום ששכיח היזק, שלוחי מצווה אינן ניזוקין, ורק במקום שיש כמעט וודאות של היזק, יש חשש לשלוחי מצווה, היות ויעקב לא חשב שהאחים שונאים כל כך את יוסף כדי שיהיה נחשב הדבר שההיזק כאן הוא כמעט וודאי. בסיום דבריו הסביר אוה"ח שלמרות שיוסף נמכר לעבד, הרי שאין הדבר נחשב להיזק, היות ותכלית המכירה לעבד הייתה כדי שיהיה לו ולכולם טוב ואין זה נחשב להיזק. בדרך אחרת הסביר אוה"ח, שבגלל שיוסף בסופו של דבר הלך מהעיר שכם, ושליחותו של יעקב הייתה רק עיר שכם, הרי שיוסף כבר אינו נחשב לשליח מצווה בשעה שהוא הולך לדותן.

[33] אונקלוס. רש"י: העיר חברון נמצאת כולה בהר, אלא הכוונה היא שיעקב שלח את יוסף מהעצה העמוקה של הצדיק שקבור בחברון, כדי לקיים את הגזירה של גר יהיה זרעך. הכלי יקר הסביר שהסיבה שהעצה נחשבת לעצה עמוקה היא בגלל שהגלויות באות במקום גיהנם. רמב"ן: הסיבה שהתורה הזכירה מהיכן נשלח יוסף (למרות שברור הדבר שהוא נשלח מחברון, שהרי שם היה יעקב בשעה ששלח אותו) היא כדי לומר שהיה מרחק גדול בין המקום בו היו אחיו של יוסף לבין המקום בו האחים מכרו אותו, והמרחק הוא שאפשר לאחים לעשות ליוסף את מה שעשו לו. כמו"כ התורה רצתה לספר על צדקותו של יוסף ולומר שיוסף התאמץ ללכת אחרי אחיו למקום רחוק כדי לקיים את מצוות אביו. כך כתב גם הרמב"ן בפס' טו'. דבר נוסף שכתב הרמב"ן היא להודיע לנו שכאשר ה' גוזר על דבר כלשהו, החריצות היא שקר והגזרה תתקיים למרות כל הניסיונות לבטלה, וזאת כוונתם של חז"ל באומרם שאנשים אלה הם מלאכים, כדי לומר שה' שלח אותם כדי לקיים את גזרתו.

[34] אונקלוס + רשב"ם. רש"י: שכם הוא מקום שמוכן לפורענות, ששם קלקלו השבטים, שם עינו את דינה, שם נחלקה המלכות.

[35] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא למלאך גבריאל. כלי יקר: גבריאל ניסה להזהיר את יוסף מפני אחיו. עפ"י המדרש כתב שגבריאל ניסה לומר שכמו שקין הרג את הבל בשדה מפני הקנאה, כך יוסף היה צריך לחשוש לקנאת אחיו. "והנה תועה בשדה" הכוונה היא שיוסף ניסה לעשות חילוק שאחיו לא יהרגו אותו, כיוון שקנאתם קטנה יותר, אך הוא לא ידע שקנאה היא קנאה.

[36] ספורנו. רשב"ם: כל זה בא לומר על צדקותו של יוסף שלמרות שהיה צריך לטרוח ולחפש את אחיו, ולמרות ששנאו אותו, לא חזר לאביו בלא שמצא אותם. רמב"ן: יוסף טעה בדרך ומרוב שטעה נכנסה לשדה כדי לחפש את אחיו.

[37] אונקלוס + ספורנו.

[38] אונקלוס.

[39] אונקלוס. ספורנו: תאמר לי באיזה חלק בשדה הם רועים. אוה"ח: לכאורה מדברי יוסף אנחנו למדים שיוסף ידע שהאיש יודע היכן אחיו, וכיצד ידע זאת יוסף? על כך ענה שהדיוק מהמילה "לאמר" באה לומר שהאיש רצה לומר לו דבר שנעלם ממנו.

[40] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא שהאחים נסעו מהאחווה. רמב"ן הסביר  את כוונת חז"ל שהביא רש"י שהאיש אמר את הדברים באופן דו משמעי, באופן שיוסף היה יכול להבין גם שהאחים הסיעו עצמם מהאחווה וגם שהם נסעו מכאן, אך אם האיש היה אומר ליוסף במפורש שהאחים רוצים להורגו, בוודאי שלא היה ממשיך לחפש אחריהם. אוה"ח כתב שיוסף אפילו שקל את דברי האיש האם הכוונה היא שהם נסעו כפשוטו או שהכוונה היא שהם הסיעו עצמם מהאחווה, ויוסף הכריע שהכוונה היא כפשוטו. אלא שיש לומר שבכל זאת המלאך אמר את הדברים באופן הזה, כדי שיגדל שכרו של יוסף כשהוא ימשיך לחפש את אחיו.

[41] רש"י עפ"י פשוטו של מקרא. עפ"י המדרש כתב שהכוונה היא שאחיו של יוסף ביקשו נכלי דתות להמית אותו. ספורנו: האיש אמר שהוא אינו יודע בוודאות שהם נסעו אך הוא חושב שהם נסעו כיוון ששמע אותם אומרים שהם ילכו למקום שנקרא דותן. רמב"ן: שמעתי אנשים שארו שהם רוצים ללכת לדותן ואולי הם אחיך.

[42] אוה"ח, והכוונה היא שהוא לא הלך ישר לדותן, כיוון שהאיש לא היה לגמרי בטוח בעצמו.

[43] אונקלוס. אוה"ח: הכוונה היא שהאחים ראו את יוסף כרחוק מהם, שהוא אינו נחשב אביהם.

[44] אונקלוס וא"ע. רש"י ורשב"ם: הכוונה היא שהם התמלאו נכלים וערמומיות כדי להזיק ליוסף. רמב"ן: האחים רצו לגרום למותו של יוסף עוד לפני שיגיע אליהם, וכך הם לא יהיו צריכים להרוג אותם ביד. וייתכן גם שעשו כך, אלא שלא הצליחו בדבר. ספורנו: הכוונה היא שהאחים חשבו שיוסף בא אליהם לא לדבר טוב, אלא כדי למצוא עליהם עלילה או כדי להחטיא אותם כדי שיעקב יקלל אותם. כך גם מוסבר כל עניין המכירה וגם שהאחים לא התחרטו על המכירה אלא רק על האכזריות שלא שמעו אליו כשהוא התחנן אליהם, שהרי האחים חשבו שצריך להרוג את יוסף היות וחל עליו דין רודף. אוה"ח בפס' כ' מפרש שהסיבה שהאחים רצו להרוג את יוסף היא מכיוון שהם דנו כעד זומם שהוציא את דיבתם אל אביהם, ועל אכילת אבר מן החי ועריות היו חייבים מיתה גם ללא עדים והתראה (כדינם של בני נח) ולכן דנו בו דין של עד זומם וכך היו פטורים גם מדיני שמים. אלא שמצד דין אדם, אינם פטורים, שהרי לא דנו את העד הזומם בבי"ד, ולכן תכננו להרוג אותו יחד, ובדיני אדם, כאשר ערה אנשים הורגים יחד אדם אחד, הרי שהם פטורים מדיני אדם. כמו"כ כתב שהאחין אמר שיהרגו את יוסף ולאחר מכן יעשו על כך תשובה.

[45] אונקלוס. רשב"ם: כשרואים מרחוק, אומרים "הלזה". ספורנו: הנה האדם שסיפר את החלומות כדי להכעיס אותנו וכדי שנזיק לו מגיע.

[46] רשב"ם. אוה"ח: ע"י שיהרגו אותו יחד, יהיו פטורים מדיני אדם.

[47] אונקלוס + ספורנו. אוה"ח: האחים אמרו שישליכו אותו לאחד הבורות, ומן הסתם אחד החיות שבבור יאכלו אותו, וכך הם לא יוציאו מפיהם דבר שקר.

[48] רמב"ן בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שלאחר שהם ינסו להרוג את יוסף הם יראו את החלומות שלו יתקיימו. אם יוסף יינצל מידם, הרי שברור שהחלומות יתקיימו בסופו של דבר. רש"י בשם חז"ל: הכוונה היא שרוה"ק אמרה שנראה מה יהיו חלומותיו. האחים רצו להרוג את יוסף כדי לבטל את עניין החלומות, אך רוה"ק אמרה שעל כרחם יתקיימו החלומות שלו.

[49] רשב"ם. ספורנו: ראובן רצה שלא יהרגו את יוסף מיד, היות והפזיזות מובילה לטעויות, כמו שהוא עצמו חטא בעניין עם משכבי אביו, ולכן אמר לו יעקב" פחז כמים".

[50] רש"י.

[51] אונקלוס. רמב"ן: לו היינו הורגים את יוסף בנכלינו, כלומר, שלא היינו הורגים אותו ביד, הייתי מסכים אתכם, אך עכשיו אינני יכול להסכים אתכם להרוג אותו ביד. כמו"כ כתב הרמב,ן שראובן אמר לאחיו דברים נוספים וניסה לשכנע אותם על ידי דברים אחרים שלא יפגעו ביוסף, אלא שהאחים לא שמעו בקולו.

[52] אונקלוס + רשב"ם.

[53] רש"י, וכתב שהסיבה שרצה להציל את יוסף היא מכיוון שחשב שאם יוסף ימות, יעקב יתלה בו את האשמה היות והוא הבכור.

[54] רש"י.

[55] רש"י עפ"י שפ"ח. רב"ם: התורה הזכירה את עניין כתונת הפסים רק כדי לרמוז שהיא זאת שגרמה לשנאה, ודחה פירוש זה וכתב שהסיבה שהתורה הזכירה את עניין כתונת הפסים היא משום שהאחים שלחו את כתונת הפסים ליעקב כדי שיחשוב שחיה רעה אכלה את יוסף. אוה"ח: האחים התכוונו להפשיט את יוסף רק מכתונת הפסים שעליו אך בגלל שהם לא הורידו את כתונת הפסים מעליו במתינות, הם הורידו בטעות גם את החלוק מעליו. כלי יקר: יוסף פחד שמא אחד האחים ינסה לגנוב ממנו את כתונת הפסים, ולכן תפר את הכתונת הרגילה שלו אל כתונת הפסים. אפשרות נוספת היא שיוסף החליף את בגדיו ולבש קודם כל את כתונת הפסים על גופו ועליו לבש כתונת רגילה.

[56] אונקלוס.

[57] רמב"ן. רש"י כתב שהבור ריק היינו שהוא היה ריק, ולאחר מכן כתבה התורה שלא היה בו מים כדי לומר שהיו בו נחשים ועקרבים מסוכנים. הרמב"ן כתב שאם זו כוונת הפסוק, חייבים לומר, שהאחים לא ראו את הנחשים והעקרבים, היות והם היו בחורים שבבור או שהבור היה כל כך עמוק עד שלא ראו את הנחשים, שהרי אם האחים היו רואים את הנחשים והעקרבים ורואים שנעשה נס ליוסף, היו מבינים שהיה אסור להם לשלוח יד במשיח ה'. רשב"ם: אם היה מים בבור, היו האחים נמנעים מהשלכת יוסף שם, היות ועל ידי השלכתו היו מטביעים אותו ונחשב הדבר להריגה בידיים. כלי יקר: האחים השליכו את יוסף בכוונה אל בור שהיו נחשים, היות והם חשבו שיוסף מביא את דיבתם הרעה אל אביהם ומצאנו שבעלי הלשון הרע נידונים בנחשים.

[58] א"ע. ספורנו: האחים ישבו לאכול לחם, כיוון שלא היה רע בעיניהם מה שעשו ליוסף, בניגוד למה שבני ישראל עשו כאשר הם ראו שהם הרגו את שבט בנימין.

[59] אונקלוס.

[60] אונקלוס. אונקלוס תרגם את המילה ישמעאלים בתור ערבים. א"ע: הישמעאלים הם המדינים ואין הפרש ביניהם, וכך נבאר לאורך הפסוקים בעז"ה. רמב"ן: בהתחלה, כשהאחים ראו את השיירה מרחוק, ראו האחים שהשיירה היא של ישמעאלים והם ידעו שהשיירה הולכת אל מצרים היות וכך היה דרכם להוליך את הנכאת והצרי והלוט מגלעד למצרים. כאשר השיירה התקרבה, ראו האחים שבעצם האנשים היו מדינים ששכרו את הגמלים מהישמעאלים והאחים מכרו את יוסף אל מדינים שהם עצמם התעסקו עם הסחורה ואילו הישמעאלים לא היו עוסקים במסחר אלא רק משכירים את הגמלים שלהם. לדברי הרמב"ן, בכל פעם התורה מתייחסת או לבעלי הגמלים (הישמעאלים) או לבעלי הסחורה (המדינים), כדרך התורה שמתייחסת לעיתים אל השליח ולעיתים אל המשלח (כמו שהתורה אומרת לפעמים שמשה עשה את המכות ולפעמים התורה אומרת שה' הוא שעשה את המכות). בסוף דבריו הוכיח הרמב"ן שהישמעאלים אינם המדינים, ושבלשון הנביא בני קדם הם ישמעאלים והם הצטרפו למדין במלחמתם נגד ישראל. אפשרות נוספת שכתב הרמב"ן היא שהמלכים היו מישמעאל והנתינים ממדין. בסוף דבריו כתב את מדרש חז"ל שיוסף נמכר פעמים רבות, מהישמעאלים נמכר למדינים וכן הלאה, וכך כתב רש"י בפס' כח'. רשב"ם כתב שהמדינים הם שהעלו את יוסף מהבור עוד לפני שהאחים עשו זאת, ללא שהאחים ידעו על כך, והמדינים הם שמכרו את יוסף לישמעאלים, וכאשר יוסף אמר לאחיו שהם מכרו אותו למצרים, הכוונה היא שעל ידי מעשיהם נגרם הדבר שיוסף נמכר למצרים. גם אם נאמר שהאחים הם שמכרו את יוסף לישמעאלים, יש לומר שהאחים ציוו את המדינים להוציא את יוסף מהבור, ולאחר מכן האחים מכרו את יוסף לישמעאלים. אוה"ח: הישמעלים היו בעלי השיירה אך היו איתם מדינים שתפקידם היה להיות ממונים על הסחורות שלהם, והמדינים הם שסגרו את העסקה מול האחים בשביל הישמעאלים. כלי יקר: האחים רצו למכור את יוסף לישמעאלים כיוון שהיו מזרעו של אברהם, חשבו שהישמעאלים יתייחסו אל יוסף טוב יותר וידאגו להם יותר, אך הישמעאלים לא רצו לקנות את יוסף היות והם לא היו מתעסקים עם סחורה, וכאשר עברו במקום אנשים מדינים שהם היו סוחרים, ראו הישמעאלים שיש להם עם מי לעשות מסחר, ולכן הסכימו לקנות את יוסף. מכאן אנחנו רואים שישמעאלים מכרו את יוסף למדינים ללא רצון האחים, והמדינים הם שמכרו את יוסף לפוטיפר. ספורנו: כך קרה גם בזמן בית שני שחלק מהיהודים מכרו את החלק האחר בידי הרומאים. בפירוש הדבר כתב שהסוחרים היו מדינים, אלא שהאחים לא רצו לסגור את העסקה מול הסוחרים, שמא לאחר מכן יפגשו את הסוחרים באחד הערים ויכירו אותום.

[61] רש"י, וכתב שהסיבה שהתורה האריכה בדבר ופרסמה את מה שהוליכו השיירות היא כדי להודיע מתן שכרן של צדיקים, היות ובד"כ היו הישמעאלים נושאים נפט ועטרן שיש להם ריח רע, וכאן, כדי שיוסף לא יצטרך לסבול את הריח הרע, הזדמנו לפניו ישמעאלים שנושאים דברים שיש להם ריח טוב. א"ע: נכאת היינו דברים נחמדים, צרי – או דבר שנעשה ממרקחת של שבעים וחמישה שורשים של עשבים, או סוג של פרי, או שמן האילן שהובא מיריחו אל מצרים. בסוף דבריו כתב בשם ר' ישמעאל שהוא שרף. לוט לפי הא"ע הוא פרי. ספורנו: הישמעאלים היו בעלי הגמלים ולא בעלי הסחורה.

[62] א"ע. אונקלוס ורש"י: מה הממון שנהנה ממנו אם נהרוג את אחינו. כלי יקר: אם היינו יכולים לפרסם את דבר מיתתו של יוסף, היה ניתן להרוויח מזה שהבכורה תחזור אל ראובן, אך עכשיו יהיה הדבר בספק לאורך כל הזמן אם יוסף באמת מת. אך אם נמכור את יוסף לעבד, כל מה שקנה עבד קנה רבו, וממילא יעקב ירצה להחזיר את הבכורה אל ראובן כדי שאדוניו של יוסף לא יקנה את חלק הממון הנוסף שמגיע ליוסף מצד היותו בכור. ספורנו: האחים אמרו שלא תהיה להם כל תועלת מהריגת יוסף, שהרי הם יכאבו את מיתתו גם כן ובכך הם מזיקים לעצמם, וגם הם לא יוכלו להתרות באף אחד שלא יעשה להם כמו שיוסף עשה להם, משום שהם יצטרכו להעלים את דבר מיתתו של יוסף.

[63] רש"י. ספורנו: היו צריכים לכסות את דמו של יוסף בשביל הכבוד שלהם ומכיוון שהיו יראים מיעקב. רמב"ן: מנהג הרוצחים היה לכסות את הנרצח ולכסות את דמו בעפר, כמו שמשה טמן את המצרי שהרג בחול. כמו"כ הסביר הרמב"ן את השתלשלות הטענות של האחים. ראובן אמר שלא יהרגו את יוסף בידיים, אלא יהרגו את יוסף על ידי גרמא, שימות בבור מעצמו, היות ואין עונש של הגורם מיתה כמו עונש הרוצח עצמו. יהודה אמר שגם גרימת מוות נחשבת כמו הריגה ביד, ולכן עדיף למכור את יוסף. אוה"ח: אחרי שהאחים כבר השליכו את יוסף אל הבור, הם היו רגועים יותר, והיו מוכנים לשמוע פתרונות אחרים לשאלה מה לעשות עם יוסף.

[64] אונקלוס. ספורנו: בכך שנמכור אותו לישמעאלים יתקיים מידה כנגד מידה, כמו שהוא חשב להשתרר עלינו, עכשיו הוא יהיה עבד.

[65] א"ע.

[66] רש"י.

[67] א"ע.

[68] רש"י.

[69] תרגום יונתן.

[70] רש"י. בפירושו השני כתב שראובן הלך ללבוש שק ולהיות בתענית על שבלבל את יצועי אביו.

[71] אונקלוס.

[72] רש"י. א"ע: הכפילות במילה אני היא כדרך המצטערים. רשב"ם: ראובן שאל מדוע הוא בא אל הבור. אוה"ח: לכאורה קשה מהי טענתו של ראובן, הרי גם ראובן רצה להשליך את יוסף אל הבור, ואם כי בליבו רצה ראובן להציל את יוסף מאת אחיו, הרי שלאחים לא גילה את רצונו. אלא שראובן התכוון לומר לאחים שעכשיו, בגלל שהוא הבכור, יעקב ישלח אותו לחפש את יוסף בכל העולם. לו היה יוסף נמצא בבור, היה יעקב שולח את ראובן אל הבור ומשם היה מביא ראובן את יוסף כשהוא מת, אך עכשיו אינו יודע היכן לחפש את יוסף.

[73] רש"י.

[74] רשב"ם, וכתב שהסיבה ששלחו את כתונת על ידי שליחים היא כדי שהשליחים לא יאמרו מי שלח אותם אל יעקב, אלא שהשליחים יאמרו שהם עצמם מצאו את הכתונת של יוסף. ספורנו: הכוונה היא שהאחים קרעו את כותנתו של יוסף באופן שייראה שחיה טרפה אותו.

[75] רמב"ן ופירש שייתכן לומר שהכוונה היא שהאחים הביאו את הכותונת אל יעקב על ידי שציוו את השליחים, ולפי"ז יוצא שויביאו הכוונה היא לאחים עצמם. אפשרות נוספת היא שהאחים שלחו את הכתונת לבית של אחד מהם שהיה בחברון, ומשם הביאו האחים עצמם את הכתונת אל יעקב, וכל זה עשו האחים כדי להתנכר ולעשות עצמם שאינם יודעים מה עלה בגורלו של יוסף, שהרי אם היו שותקים, היה יעקב חושד בהם.

[76] אונקלוס + רש"י.

[77] רש"י.

[78] אונקלוס. כלי יקר: החיה הרעה היא רמז לכל השבטים שכל אחד מהם משול כנגד בעל חיים אחר.

[79] אוה"ח, ובכך מסביר את הכפילות בפועל טרף טרף. א"ע: הפועל כאן הוא ללא הפועל עצמו. רש"י: רוה"ק נצנצה ביעקב, כאשר הכוונה בחיה רעה היא שבסופו של דבר תתגרה בו אשת פוטיפר. כמו"כ הסביר שבשמים נידו את כל מי שיאמר ליעקב שיוסף באמת חי, ושתפו איתם את הקב"ה, אולם יצחק עצמו ידע שיוסף היה חי אך היה אסור לו לגלות זאת ליעקב.

[80] אונקלוס.

[81] ספורנו.

[82] רש"י, וכתב שהסיבה שיעקב היה צריך להתאבל על יוסף במשך עשרים ושתיים שנה היא משום ששנים אלה היו כנגד עשרים ושתיים השנים שבהם לא כיבד את יצחק ורבקה שהיה בבית לבן ובדרך.

[83] רש"י, שפירש שבנותיו היינו כלותיו, ובפירוש נוסף כתב שהכוונה היא לתאומות שנולדו עם כל אחד מהשבטים. א"ע פירש שהכוונה בבנותיו היא לנכדותיו של יעקב. בהסבר עניין הנחמה, כתב אוה"ח שהכוונה היא שהאחים חשבו שאדם שיש לו הרבה בנים, אינו נוהג להתאבל על בנו כל כך הרבה כמו שיעקב התאבל על יוסף, ולכן השבטים קמו כדי לנסות לעמוד בפני יעקב כשהם כולם יחד, כדי להראות ליעקב שהם כולם נמצאים שם, אך יעקב אמר שלא ניתן לנחם אותו ברוב בניו, כיוון שיוסף היה המיוחד בבניו.

[84] אונקלוס. רש"י: הסיבה שיעקב סירב להתנחם היא מכיוון שרק על המת נגזר שישתכח מהלב ולא על אדם חי, ואילו כאן יוסף היה חי עדיין. כלי יקר: הסיבה שעל המת נגזר שישתכח מהלב היא בגלל שלאחר זמן, האדם מבין שהמת זכה להגיע למקום טוב יותר ממה שהיה בו עד עתה, ויעקב ראה ברוה"ק שיוסף אינו נמצא בגן עדן.

[85] רש"י עפ"י פשוטו. עפ"י המדרש כתב שהכוונה היא לגיהינם, שהיה ליעקב סימן מאת ה' שאם לא ימות אחד מבניו בחייו, הרי שהוא יינצל מגיהינום. ספורנו: יעקב קיבל על עצמו אבלות לאורך כל ימי חייו, מפני שהתקלה של אבדונו של יוסף ארעה באשמתו על ששלח את יוסף אל אחיו. א"ע פירש את המילה שאול כדבר שנמצא למטה מדברים אחרים, וחלק על הפירוש שהכוונה היא לגיהינום.

[86] רשב"ם, וכן פירש אוה"ח שכל פעם היה יעקב בוכה מחדש על מותו של יוסף. רש"י: הכוונה היא שיצחק בכה על צרתו של יעקב, אך לא היה מתאבל, היות והוא עצמו ידע שיוסף עדיין חי. ספורנו: יצחק בכה על שיעקב קיבל על עצמו אבלות, שהרי עכשיו השכינה לא תשרה על יעקב מרוב צער. א"ע כתב שיש אומרים שהנבואה הסתלקה גם מיצחק בגלל אבלם על יוסף.

[87] אונקלוס.

[88] רש"י. א"ע פירש ששר הטבחים יכול להיות שר טבחים על בהמות ויכול להיות על אנשים. אונקלוס תרגם שהכוונה היא על אנשים, והרמב"ן כתב שכך הדעת נוטה מכך שבית הסוהר היה בביתו של פוטיפר.