בראשית פרק מו

בראשית פרק מו

(א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע יעקב נטל את כל מה שהיה לו (רכושו ומשפחתו) והגיע יחד איתם לבאר שבע,[1] וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק יעקב הקריב קרבנות שלמים לשם ה'[2]: (ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה ה' אמר ליעקב במראה כשהוא (ה') התגלה אל יעקב בלילה,[3] וַיֹּאמֶר ה' אמר: יַעֲקֹב יַעֲקֹב (ה' אמר) יעקב יעקב, והסיבה שה' כפל פעמיים את שמו של יעקב היא מלשון חיבה,[4] וַיֹּאמֶר יעקב ענה לה': הִנֵּנִי הנה אני[5]: (ג) וַיֹּאמֶר ה' אמר ליעקב: אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אני הוא האלוקים של אביך,[6] אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה אל תירא מלרדת למצרים,[7] כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם שהרי אני (ה') אשים אותך (יעקב) לעם גדול במצרים[8]: (ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה אני (ה') ארד איתך (יעקב) למצרים, וכך השכינה תהיה בעזרתך לאורך השנים בהן תשהה במצרים,[9] וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה ואני (ה') אעלה אותך (יעקב) ממצרים לארץ כנען, וכך תזכה להיקבר בארץ כנען,[10] וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ ויוסף הוא שידאג לכל צרכיך במצרים[11]: (ה) וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע יעקב קם מבאר שבע, שם התגלה אליו ה', וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בניו של יעקב נשאו את יעקב אביהם, את ילדיהם ואת נשותיהם,[12] בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ (בניו של יעקב נשאו אותו, את טפם ואת נשותיהם) בעגלות ששלח פרעה כדי לשאת את יעקב מארץ כנען לארץ מצרים: (ו) וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בניו של יעקב לקחו יחד איתם את המקנה שלהם ואת כל הרכוש שהם רכשו בארץ כנען,[13] וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יעקב ומשפחתו הגיעו למצרים, יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ יעקב הגיע למצרים יחד עם כל בניו[14]: (ז) בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בניו של יעקב ובני בניו (נכדיו מבניו) הגיעו למצרים יחד עם יעקב,[15] בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וכן הביא יעקב יחד איתו למצרים את דינה ואת נכדותיו: סרח בת אשר ויוכבד בת לוי,[16] וְכָל זַרְעוֹ וכן את כל צאצאיו של יעקב, הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה (את כל צאצאיו) הביא יעקב יחד איתו למצרים: (ח) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה אלה הם שמות בניו של יעקב שנכנסו למצרים,[17] יַעֲקֹב וּבָנָיו יעקב וכל אחד מבניו כלול במניין שבעים הנפשות שירדו למצרים,[18] בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן בנו הבכור של יעקב הוא ראובן: (ט) וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרוֹן וְכַרְמִי: (י) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית[19]: (יא) וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי: (יב) וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח בניו של יהודה היו: ער, עונן, שלה, פרץ וזרח, וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן ער ואונן מתו בעודם בארץ כנען,[20] וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרוֹן וְחָמוּל: (יג) וּבְנֵי יִשָׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן: (יד) וּבְנֵי זְבוּלֻן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל: (טו) אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם אלה הם בניה של לאה אותם ילדה ליעקב בעוד שהם היו בפדן ארם, וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ וכן בתוך מניין זה נמנית גם דינה, ביתו של יעקב מלאה,[21] כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ כל הנפשות של בניו ובנותיו של יעקב מלאה היו בסך הכל שלושים ושלש (יחד עם יוכבד שנולדה בין החומות)[22]: (טז) וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי: (יז) וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל: (יח) אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ אלה הם בניה של זלפה, שלבן נתן (את זלפה) ללאה בתו כדי שתשמש לה לשפחה, וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ: (יט) בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן[23]: (כ) וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן הבנים שנולדו ליוסף, על ידי שאסנת שהייתה ביתו של פוטיפרע שהיה שר בעיר שנקראה "און", הולידה ליוסף במצרים,[24] אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם (הבנים שאסנת הולידה ליוסף במצרים הם) מנשה ואפרים: (כא) וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן[25] אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ: (כב) אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר: (כג) וּבְנֵי דָן חֻשִׁים[26]: (כד) וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם: (כה) אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אלה הם בניה של בלהה שלבן נתן (את בלהה) לרחל ביתו, כדי שתשמש לה לשפחה, וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁבְעָה: (כו) כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה המניין של כל הנפשות שנכנסו עם יעקב למצרים,[27] יֹצְאֵי יְרֵכוֹ כל הנפשות האלה שנמנו היו יוצאי יריכו של יעקב, כלומר שכולם היו צאצאיו של יעקב, מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב המניין אינו כולל את נשותיהם של בני יעקב,[28] כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ כל הנפשות שנמנו (כאן המניין אינו כולל את יוכבד) היו בסך הכל שישים ושש (66) נפשות: (כז) וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם ליוסף נולדו שני בנים במצרים, כך שהיו לו שתי נפשות במצרים, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים סך מניין נפשות צאצאיו של יעקב שנכנסו למצרים הוא שבעים (70) נפשות (כאן המניין כולל את שישים ושש הנפשות, את יוסף ושני בניו ואת יוכבד): (כח) וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף יעקב שלח את יהודה שיגיע לפניו אל יוסף לפני שהוא (יעקב) יגיע אל יוסף,[29] לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה (יעקב שלח את יהודה לפניו) כדי שיהודה יכין את מקום מגורם בארץ גושן ויורה ליעקב כיצד להתיישב בארץ גושן,[30] וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן יעקב ובניו הגיעו אחרי יהודה אל ארץ גושן: (כט) וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ יוסף בעצמו קשר את הסוסים למרכבתו, כדי שהוא יוכל לרכב לקראת אביו. הסיבה שיוסף קשר את הסוסים למרכבה בעצמו, ולא ציווה את אחד מעבדיו לעשות כן, היא משום שהוא רצה לזכות במצווה בעצמו,[31] וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה יוסף עלה אל יעקב אביו שהיה בארץ גושן,[32] וַיֵּרָא אֵלָיו יעקב ראה את יוסף,[33] וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו יעקב נפל על צווארו של יוסף,[34] וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד יעקב בכה הרבה בשעה שנפל על צווארו של יוסף[35]: (ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף לאחר שיעקב סיים לבכות על צווארו של יוסף, הוא אמר ליוסף: אָמוּתָה הַפָּעַם אילו הייתי (יעקב) מת עכשיו, הייתי מתנחם,[36] אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי (הסיבה שהייתי מתנחם לו הייתי מת עכשיו היא) מכיוון שראיתי (יעקב) את פניך (של יוסף) וכך ראיתי שעודך חי[37]: (לא) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו יוסף אמר לאחיו ולמשפחתו של אביו: אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה אני (יוסף) אעלה ואומר לפרעה שהגעתם, וְאֹמְרָה אֵלָיו אני (יוסף) אומר אל פרעה: אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי ובנוסף לכך שאספר (יוסף) לפרעה שהגעתם, אני אומר לפרעה את הדבר הבא: האחים שלי ומשפחתי מארץ כנען באו אליי לארץ מצרים (יוסף ממשיך את הדברים שיאמר לפרעה גם בפסוק הבא): (לב) וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן (בנוסף לכך שאספר לפרעה שהגעתם, אספר לפרעה ש-) האנשים ממשפחתו של אבי שהגיעו מארץ כנען הם רועי צאן,[38] כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ שהרי משפחתי צברה את רכושה על ידי גידול מקנה. אמנם, אין הם מגדלים את המקנה בעצמם, אלא הם נעזרים לצורך כך בעבדים, ומכאן שהם אנשים מכובדים שהשיגו את עושרם על ידי שאחרים גידלו בשבילם את המקנה,[39] וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ ובית אבי הביאו איתם את כל הצאן והבקר שלהם: (לג) וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה (יוסף ממשיך בדבריו אל אחיו ואל משפחת אביו) כאשר פרעה יקרא לכם,[40] וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם ופרעה ישאל אתכם (את האחים): "מה המעשים שלכם", מה אתם עושים[41]: (לד) וַאֲמַרְתֶּם אתם (האחים) תענו לפרעה: אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה אנחנו היינו אנשים שגידלנו מקנה, מאז שהיינו קטנים ועד עכשיו,[42] גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ גם אנחנו מגדלים מקנה, וגם אבותינו עסקו בגידול מקנה,[43] בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן (הסיבה שאני, יוסף, אומר לכם לומר לפרעה שאתם רועי צאן היא) כדי שתשבו בארץ גושן שהיא ארץ שיש בה מרעה לבהמות,[44] כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן (הסיבה שפרעה יושיב אתכם בארץ גושן כשישמע שאתם רועי צאן היא) מכיוון שרועי הצאן הם מתועבים בעיני המצרים, המצרים היו מרחיקים מעליהם את רועי הצאן, בגלל שהם היו אוכלים את בשר הכבשים ששימשו למצרים לאלוהות, לעבודה זרה[45]:

[1] אונקלוס + רש"י.

[2] רמב"ן. רש"י כתב שהסיבה שכתוב לאלוקי אביו יצחק ולאכתוב לאלוקי אברהם מכיוון שאדם חייב לכבד יותר את אביו מאשר את סבו. רשב"ם כתב שהוזכר דווקא שה' הוא אלוקי ימחק, משום שיצחק הוא שבנה את המזבח בבאר שבע לפני יעקב. הרמב"ן כתב שבפסוק זה ישנו סוד גדול, והיינו שכאשר יעקב ירד למצרים, הוא ידע שעכשיו תתחיל הגלות, והלך לבאר שבע ששם זהו בית תפילה לו ולאבותיו, ושם הלך יעקב כדי ליטול רשות ללכת לחרן. ולכן הקריב יעקב קרבנות שלמים לשם אלוקי אביו יצחק, כדי שמידת הדין לא תהיה מתוחה כנגדו, וזוהי גם הסיבה שיעקב הקריב קרבנות שלמים (בניגוד לאברהם ויצחק ושאר בני נח שהקריבו קרבנות עולה) מכיוון שהשלמים משלימים אליו את כל המידות. בזכות הקרבנות שהקריב יעקב, התגלה ה' אל יעקב במידת הדין רפה (שנקרא מראות הלילה) וה' הבטיח ליעקב שלא יפחד לרדת למצרים ושבזמן מסוים הוא יזכה בדינו וייצא ממצרים.

[3] אונקלוס. ספורנו: הסיבה שכתוב כאן השם ישראל היא מכיוון שעכשיו בני ישראל יצטרכו להשתרר על אויביהם.

[4] רש"י. רמב"ן: הסיבה שה' פנה אל יעקב בשמו יעקב ולא בשמו ישראל היא כדי לרמוז ליעקב שעכשיו הוא יהיה בבית עבדים ותתחיל הגלות.

[5] עיין בביאורנו על פרק כב' פסוק א' שם כתבנו את דברי רש"י שהנני היא לשון זמינות וענווה כדרכם של החסידים.

[6] אונקלוס. ספורנו: אני הוא האלוקים שאמר לאביך שלאל רדת למצרים, ועכשיו אני אומר לך לרדת למצרים.

[7] אונקלוס. רש"י: יעקב היה ירא לרדת לחוץ לארץ, ולכן הוזקק ה' לומר לו כך.

[8] אונקלוס. ספורנו: לו היית נשאר בארץ כנען, היו בניך מתחתנים עם כנעניות, אך עכשיו כשהם יירדו למצרים, הם לא יכולו להתחתן עם המצריות, שהרי אסור למצרים להתחתן עם עברים. אוה"ח מאריך וכותב שיעקב לא היה יכול לעלות ממצרים משום שה' רצה שיישאר במצרים כדי להלעות את ניצוצות הקדושה מקליפות הטומאה, ולכן גם לאחר שהסתיימו שנות הרעב, נשאר יעקב במצרים. כמו"כ האריך לבאר את טעם הירידה אל הגלות שהוא כדי לתקן את הטומאה שנמצאת שם וכי בכל מקום שנמצאת טומאה, שם הקדושה שיכולה להעלות משם היא גדולה יותר.

[9] אונקלוס + אוה"ח. אוה"ח הקשה: כיצד ייתכן שהשכינה ירדה למצרים, הרי מצאנו שמשה היה צריך לצאת מהעיר מפני שהייתה מלאה בע"ז, וא"כ לא הייתה שכינה במצרים מפני הע"ז? לכן פירש בהתחלה שכוונת הפסוק היא שה' יסייע ביד יעקב במשך שהותו במצרים, ולאחר מכן הסביר עפ"י דברי חז"ל שהייתה שכינה במצרים, שישנם מדרגות שונות בשכינה (כמו שמצאנו שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה ביניהם וכך הדבר גם באחד שיושב ועוסק בתורה) ולכן גם במצרים עצמה הייתה שכינה, אלא שהייתה במדריגה נמוכה יותר ממה שהיה מחוץ לעיר, ואולם, התורה חשרה ואמרה "אנכי" בעליה ממצרים, היות ובעליה השכינה תהיה שכינה מלאה. הסבר נוסף שכתב אוה"ח לכפל במילה אנכי הוא שהכוונה היא שה' בעצמו יוציא את בנ"י ממצרים, ולא ע"י מלאך. כלי יקר: כמו שאדם שיורד למים כדי לדאוג לבנו, יורד לפני שבנו יורד לתוך הבריכה, ועולה רק לאחר שהבן שלו נמצא מחוץ לבריכה, כך ה' ירד למצרים עוד לפני יעקב ירד למצרים, ועולה לארץ כנען רק לאחר שיעקב עצמו עולה לארץ כנען (ומדייק זאת מהפסוק).

[10] רש"י, א"ע ורשב"ם. ספורנו: ה' אמר ליעקב שלאחר שיעלה אותו ממצרים, הרי שהוא יוסיף לו מעלה על המעלה שהייתה לו לפני שירד למצרים. אוה"חף הכפילות באעלך גם עלה בא לומר שיהיו שתי עליות: עצם היציאה ממצרים, וכן העליה שיעקב לא ייקבר במצרים. הסבר נוסף שכתב הוא שגם החלק הרוחני שיורד עם יעקב למצרים, יעלה איתו חזרה לארץ כנען.

[11] רשב"ם. א"ע: הכוונה היא לאחר המיתה, שיוסף ידאג לקבור את יעקב. ספורנו: ה' אמר בדברים אלה ליעקב שהוא עצמו לא יצטרך להתעסק עם המצרים, אלא יוסף יתעסק מול המצרים בשבילו. אוה"ח: כאן הבטיח ה' ליעקב שלא ימות יוסף בעודו הוא בחיים.

[12] אונקלוס. ספורנו: הסיבה שהם קרויים כאן בני ישארל היא מכיוון שעכשיו הם צריכים להשתרר על המצרים. אולם, יעקב קרוי כאן בלשון יעקב מפני שבשמחה זו לא תהיה יותר צער, הורתה כאן התורה מה שיקרה ליעקב באחרית הימים.

[13] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא דווקא לרכוש שרכשו בארץ כנען, אך הרכוש שרכשו בפדן ארם נתן יעקב לעשיו בשביל חלקו במערת המכפלה, כיוון שיעקב אמר שאין נכסי חו"ל כדאין לו. אוה"ח: הסיבה שלא כתוב מלכתחילה שבניו של יעקב לקחו את המקנה שלהם היא מכיוון שבהתחלה הם רק הלכו ללוות את יעקב, אך אחרי התגלות ה' אל יעקב ששם התברר שה' רוצה שיעקב יגור במצרים, הם חזרו לקחת גם את המקנה שלהם.

[14] תרגום ירושלמי.

[15] אונקלוס.

[16] א"ע + רש"י. א"ע כתב גם שייתכן שבגלל שהיו לדינה שפחות קטנות שגדלו עימה, קראה התורה לשפחות אלה בשם בנותיו כחלק מהבנות שירדו עם יעקב למצרים. רמב"ן: אין הכוונה גם ליוכבד, אלא שכאשר התורה מציינת בנות או בנים, היא מזכירה אותם בלשון רבים. אוה"ח: הסיבה למסורבלות בפסוק, היא כדי להבדיל שהיו חלק מצאצאיו של יעקב שירדו למצרים כדי לקיים את גזירתו של ה' בדבר הגלות, ואילו חלק אחר היה יעקב צריך להוריד למצרים בעל כורחם, וכדי להפריד ביניהם, השתמשה התורה בלשון זו. כמו"כ חידש שדברי חז"ל שכל עוד היו מיורדי מצרים בחיים, לא התחיל השעבוד, הכוונה היא רק למי שירד למצרים ברצון, אך מי שיעקב הכריח אותו לרדת למצרים,

[17] אונקלוס.

[18] רשב"ם. כמו"כ הביא את דברי חז"ל שיוכבד היא שנמנית במספר שבעים, ובאחת ההערות בהמשך, נאריך בדבר זה. ספורנו: רק יעקב ובניו ראויים להיקרא על כל אחד מהם שם פרטי המורה על מעלתם, אך שאר שבעים הנפשות, למרות שהיו צדיקים, לא הגיעו למעלה זו.

[19] בדבר הזיהוי של שאול בן הכנענית נחלקו המפרשים. רש"י כותב שהיה זה בן דינה שנבעלה לכנעני ושמעון הבטיח לדינה שהוא יישא אותה. א"ע כתב שהכוונה היא לכנענית ממש, ורק שמעון התחתן עם כנענית ועשה בכך מעשה פסוך, ואילו שאר השבטים התחתנו עם ארמיות ובנות מעמים אחרים. ועיין בביאורנו בפרק לח' פסוק ב' מה שכתבנו שם בשם הרמב"ן.

[20] בדבר הסיבה שהתורה בכלל כתבה את ער ואונן, כתב הרמב"ן בפסוק ב' שהוא לטעם שידוע לרבותינו והוא סוד. אוה"ח כתב שכמו שבמצוות ייבום, המיבם מביא את נפש המת, כך יהודה ע"י שייבם את תמר, הביא את נפשות ער ואונן, שנכנסו ע"י חצרון וחמול בניו של פרץ. כמו,כ כתב אוה"ח על דרך הפשט שהתורה רצתה ללמד זכות על ער ואונן שכל מיתתם הייתה בגלל שהם היו בארץ כנען שלמדו ממעשי תושבי הארץ, ולו לא היו לומדים ממעשי הכנענים, לא היו חוטאים.

[21] אונקלוס. רש"י: את הזכרים תלתה התורה בלאה ואת דינה תלתה התורה ביעקב כדי ללמדנו שכאשר האישה מזרעת תחילה, היא יולדת זכר, וכאשר האיש מזריע תחילה, האישה יולדת נקבה.

[22] רש"י. בדבר המניין כאן נחלקו המפרשים כיצד להסביר את מניין התורה שהיו כאן שלושים ושלש נפשות, למרות שנמצאים כאן רק שלושים ושניים. רש"י כאמור כתב שיוכבד נכללת במניין. אוה"ח כתב שגם יעקב נכלל במניין, וכתב שישנם כאן שני מניינים, בחלק מהפסוקים, כוונת התורה לכלול את יוכבד, ובחלק מהפסוקים, כוונת התורה לכלול את יעקב עיי"ש בדבריו (בפסוק ח'). א"ע (בפסוק כג') כתב שיש אומרים שהתורה עיגלה את מספר הנפשות שירדו למצרים לשבעים למרות שהיו רק שישים ותשע, אך דוחה פירוש זה משום שחסר בפסוקינו את אחד המנויים, שהרי כאן מנויים רק שלושים ושניים מבני לאה, ואם כן קשה לומר שהתורה עיגלה משלושים ושניים לשלושים ושלושה. לאחר מכן הביא הא"ע את מדרש חז"ל שהכוונה היא ליוכבד, והקשה על כך: מדוע התורה לא כתבה את הנס שנעשה ליוכבד שילדה את משה בהיותה בת מאה שלושים, שהוא נס גדול יותר מהנס שעשה ה' לשרה שהולידה בהיותה בת תשעים? לכן פירש הא"ע שגם יעקב נמנה בתוך המניין (כאוה"ח), וכאשר התורה מנתה את יוצאי ירך יעקב כשבעים, שם התורה באמת עיגלה את המספר משישים ותשע לשבעים, כשם שהתורה כתבה שבניו של יעקב נולדו בפדן ארם, ובנימין נולד בא"י. הרמב"ן עונה על קושיית הא"ע על מדרש חז"ל שהכוונה היא ליוכבד: חייבים לומר בכל מקרה שהיה נס הקשור ליוכבד, שהייתה בת לוי. אם היא נולדה בין החומות כמדרש חז"ל, הרי שהיא הולידה את משה כאשר היא כבר הייתה זקנה, אך אם היא לא נולדה בין החומות, הרי שלוי היה זקן מאוד בשעה שהוא הוליד את יוכבד. אלא שהתורה כותבת ניסים שהנביא התנבא עליהם לפני כן, או ניסים שמלאך שהגלה בשם ה' מזכיר אותם לפני התרחשותם, אך נס שנעשה מאליו ללא הזכרה מוקדמת, לשם עזרה לצדיק, אין התורה מזכירה. כל יסודות התורה מקורם בניסים נסתרים, שהרי כאשר התורה מבטיחה למי שיקיים את התורה לשנים ארוכות או לברכות אחרות, ברור הדבר שעל דרך הטבע, אין אמור הדבר להיות שמי שמקיים את התורה יזכה בדברים אלה ומי שלא מקיים את התורה לא יזכה בהם, אך הברכות המתקיימות אצל אדם שהוא מקיים את התורה הם בגדר ניסים נסתרים. כדי להוכיח דברים אלה, מחשב הרמב"ן את השנים שעברו על בנ"י משעה שנכנסו לארץ ועד לידת דוד, סה"כ כ-300 שנה שהיו בהם ארבע דורות, ואם כן חייבים לומר שאחד מאבותיו של דוד הוליד בן כשהיה זקן מאוד. הסיבה שיוכבד ילדה רק כאשר הייתה זקנה מאוד, לפי דברי הרמב"ן היא, משום שה' רצה שמשה ואהרון יגאלו את בנ"י ועוד לא הגיע הקץ.

[23] רש"י: הסיבה שנאמר אצל רחל אשת, מה שלא נאמר אצל שלושת נשותיו האחרים, היא מכיוון שרחל הייתה עיקרו של בית. ספורנו כתב טעם נוסף, שמרחל נולדו יוסף ובנימין שהיו המעולים שבשבטים. רמב"ן: הסיבה היא שהתורה חשה צורך גדול לכבד את רחל. בד"כ במניין נמנות הגבירות לפני השפחות, או שמנויים השבטים לפי סדר לידתם, ואילו עכשיו התורה מנתה את השבטים לפי המניין שהולידה כל אחת מהנשים, כך שיצא שרחל נמנתה אחרי זלפה, ולצורך כך כיבדה התורה את לאה בקראה לה אשת יעקב.

[24] אונקלוס.

[25] א"ע: נעמן הוא נכד של בנימין.

[26] א"ע: ייתכן שהכוונה היא לשני בנים שהיו לדן.

[27] תרגום יונתן. רש"י: כל הנפשות שבאו עם יעקב למצרים. כלי יקר: הסיבה שכתוב כאן נפש בלשון יחיד היא כדי לומר שלב כולם היה שווה, האחים ויוסף כבר הסתדרו ביניהם.

[28] כפי שראינו, נחלקו המפרשים האם נשותיו של יעקב מתו לפני שהוא ירד למצרים. רש"י כותב שלדעה הסוברת שתאומות נולדו עם השבטים, גם הן מתו לפני שיעקב ירד למצרים. הרמב"ן דוחה את דברי רש"י אלה וסובר שאותה דעה אומרת שהשבטים התחתנו עם תאומות אלה, ולכן הן אינן נכללות במניין של יורדי מצרים כמו שהן לא נכללו במניין כאשר התורה הזכירה את לידת השבטים.

[29] רש"י.

[30] רש"י. בשם חז"ל כתב רש"י שיעקב שלח את יהודה כדי להכין לו "בית הוראה", בית מדרש.

[31] רש"י. א"ע: יוסף ציווה את אחד מעבדיו לקשור את הסוסים למרכבה.

[32] אונקלוס.

[33] רמב"ן, וכתב שבתחילה לא הכיר יעקב את יוסף, הן מפני שהיה זקן והן מפני שיוסף התבגר ונהפך להיות משנה למלך, ולאחר שיעקב כבר הכיר את יוסף, יעקב נפל על פניו של יוסף ובכה ואמר את הכתוב בפסוק ל'. בכך דוחה הרמב"ן את פירושו של רש"י שמדובר על כך שיוסף נראה אל אביו ושיוסף הוא שהתנפל על צווארו של יעקב ובכה על צוואר יעקב, ואילו יעקב לא בכה אלא קרא קריאת שמע. הרמב"ן אומר שאב שלא רואה את בנו לאחר ימים רבים הוא מי שיבכה, ולא בנו שמולך על מצרים. ספורנו כתב שהכוונה היא שיוסף נראה אל אביו מתוך עבדיו שהקיפו אותו, ובכך לא חיכה יוסף עד שיעקב יגיע אל מרכבתו.

[34] רמב"ן. לפי רש"י מדובר על יוסף שנפל על צווארו של יעקב.

[35] רמב"ן + רשב"ם.

[36] אונקלוס. רש"י כתב בפירושו הראשון כאונקלוס, ובפירושו השני כתב שיעקב חשב שהוא ימות בשתי מיתות: בעוה"ז וגם בעוה"ב, היות והסתלקה השכינה ממנו. עכשיו, לאחר שיעקב ראה את יוסף, הוא ידע שהוא ימות רק בעוה"ז, אך הוא זכה לשכינה וממילא לא ימות בעוה"ב. ספורנו: יעקב אמר ליוסף שלאורך השנים הוא ראה הרבה צרות ונושע מהם, ולאחר מכן עברו עליו צרות חדשות. יעקב אמר עכשיו שהוא מעדיף למות בזאת התשועה ושלא יקרה לו צרה נוספת. אוה"ח: בפירוש הראשון פירש כמו המדרש אותו הביא רש"י. בפירושו השני כתב שיעקב התכוון שהוא מעדיף למות עכשיו לאחר שראה את פניו של יוסף ולאחר שהתברר לו שיוסף נשאר בצדקתו במצרים, ולא למות לפני שהוא הספיק לראות את יוסף במצרים, למרות שנודע לו כבר שיוסף עדיין חי, שהרי חשש עד שראה במו עיניו את יוסף, שיוסף בעצם למד ממעשי המצרים. כלי יקר: עד שיעקב ידע שיוסף חי היה נחשב כמת. עכשיו, שנודע לו שיוסף חי, הרי נחשב הדבר שהוא חזר לחיים ושעכשיו הוא ימות פעם אחת.

[37] אונקלוס.

[38] רש"י, ובכך פותר את הכפילות בפס' לא' שם כתוב "ואגידה" ומיד לאחר מכן כתוב "ואמרה", ולפי דבריו הכוונה היא שואגידה הינו על עצם בואם של אחיו ואמרה היינו שהם היו רועי צאן.

[39] רמב"ן.

[40] אונקלוס.

[41] אונקלוס.

[42] אונקלוס.

[43] אונקלוס.

[44] רש"י.

[45] אונקלוס + רש"י (ועיין בביאורנו בפרק מג' פסוק לב'). רשב"ם: הצאן היה מאוס בעיני המצרים, הן לאכילה והן להקרבת קרבן. א"ע: המצרים היו צמחוניים, ולכן לא אהבו את רועי הצאן שהיו מגדלים צאן לאכילה או שהיו שותים את החלב של הצאן. כלי יקר: המצרים היו רועים צאן גם כן, אלא שהיו מכבדים את הצאן ורועים אותו במרעה טוב וללא הכאה במקלות.