דברים פרק ב

דברים פרק ב

(א) וַנֵּפֶן לאחר חטא המרגלים, אנחנו (בני ישראל) הסתובבנו ושינינו את כיוון הדרך בה הלכנו עד שחטאנו. לו בני ישראל לא היו חוטאים בחטא המרגלים, הם היו נכנסים לארץ ישראל בדרך המהירה: הם היו עוברים דרך הר שעיר מכיוון דרום לכיוון צפון וכך היו נכנסים לארץ. לאחר חטא המרגלים, בני ישראל הסתובבו ופנו דרומה והקיפו את הר שעיר בדרומו מכיוון מערב לכיוון מזרח ורק לאחר מכן פנו שוב צפונה לכיוון ארץ ישראל,[1] וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף אנחנו (בני ישראל) הלכנו לכיוון ים סוף. כפי שראינו, לאחר חטא המרגלים בני ישראל הסתובבו לכיוון דרום שהוא הכיוון שבו נמצא ים סוף, אלא שבין הר שעיר לים סוף נמצא מדבר שעיר ובני ישראל חצו מדבר זה בשעה שהם הלכו לכיוון דרום, לכיוון ים סוף (אך בני ישראל לא הגיעו אל ים סוף ממש, אלא בשלב מסוים פנו ללכת מכיוון מערב לכיוון מזרח וכך הקיפו את הר שעיר מדרומו,[2] כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֵלָי (שינינו את מסלול הליכתנו) כמו שה' ציווה אותי לעשות,[3] וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים הקפנו את הר שעיר מדרומו במשך זמן רב[4]: (ב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר לאחר שסובבנו את הר שעיר במשך זמן רב, ה' אמר לנו[5]: (ג) רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה מספיק הקפתם את הר שעיר בדרומו ועכשיו אתם יכולים להתקדם לכיוון הכניסה לארץ ישראל,[6] פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה אתם (בני ישראל) תפנו צפונה לכיוון ארץ ישראל[7]: (ד) וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אתה (משה) תצווה את בני ישראל את הדברים הבאים:[8] אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אתם עתידים לעבור בקרוב בגבול ארץ שעיר, שם יושבים אחיכם בני עשיו,[9] וְיִירְאוּ מִכֶּם בני שעיר התמלאו ביראה מכם ועתה הם מפחדים מכם,[10] וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד ובזמן שאתם קרובים לארץ שעיר עליכם להישמר מאוד להקפיד על הציווי הבא (הציווי מופיע בפסוק הבא)[11]: (ה) אַל תִּתְגָּרוּ בָם אל תתגרו בבני עשיו היושבים בשעיר,[12] כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל (אל תתגרו בבני שעיר) שהרי אני (ה') לא אתן לכם (עם ישראל) אפילו מקום של דריכת כף רגל מארצם, אני לא אתן לכם אפילו חלק קטן מארצם, וממילא אין שום סיבה להתגרות בהם,[13] כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר (והסיבה שלא אתן לכם חלק מארץ שעיר היא) מכיוון שאני (ה') נתתי לבני עשיו את ארץ שעיר בירושה בהיותם מצאצאיו של אברהם[14]: (ו) אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם אני (ה') מצווה אתכם (בני ישראל) לקנות מבני עשיו אוכל שתאכלו,[15] וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם וכן אני (ה') מצווה אתכם (בני ישראל) שתקנו מבני עשיו מים לצורך שתייה[16]: (ז) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ (הסיבה שאני מצווה אתכם לקנות מהם את האוכל היא:) מכיוון שה' בירך אותך בכל מעשי ידיך,[17] יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה ה' ידע את צרכיכם בשנים בהם הלכתם במדבר וה' סיפק צרכים אלה,[18] זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה (ה' סיפק את צרכיכם במדבר) במשך ארבעים שנה, יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר ומכיוון שה' היה איתך, לא היה חסר לך דבר. לפיכך, תהיה זו כפיות טובה כלפי ה' שתיראו בפני אחרים כאילו שחסר לכם דברים (כסף כדי לקנות אוכל), ולכן תציעו לקנות מבני עשיו אוכל ושתייה, ובכך אתם תראו לבני עשיו שאתם כל כך עשירים, שאתם יכולים לקנות מהם אוכל[19]: (ח) וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר אנחנו (בני ישראל) עברנו את אחינו בני עשיו שיושבים בשעיר והלכנו לכיוון צפון. עברנו במקומות שנקראים: מישור הערבה, אילת ועציון גבר,[20] וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב  אנחנו (בני ישראל) פנינו צפונה והגענו למדבר מואב[21]: (ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי ה' אמר לי כשהגענו למדבר מואב שנמצאת על גבול ארץ מואב: אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה אסור לך להתגרות במואב ואסור לך ליזום מלחמה עם העם המואבי,[22] כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה (הסיבה שאסור לך ליזום מלחמה עם העם המואבי היא מפני ש-) לא אתן (ה') לך (לבני ישראל) שום חלק מארצו של מואב, וממילא אין לך סיבה להתגרות בהם, כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה נתתי את המקום שנקרא ער, ירושה לבני מואב, שהם מצאצאיו של לוט. מואב קיבלו לנחלה את המקום שנקרא ער, ולכן לישראל אסור לנסות לצאת נגדם למלחמה ולכבוש את נחלתם: (י) הָאֵמִים האימים הם אנשים שהטילו על סביבתם אימה מרוב חוזקם,[23] לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ (האמים) ישבו בארץ מואב לפני בני לוט, עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים האימים היו עם גדול ותקיף כגיבורים[24]: (יא) רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים הרפאים שהיו כענקים, כגיבורים, נקראו בפי בני מואב אימים: (יב) וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים בארץ שעיר ישבו עם שנקרא חורי לפני שבני עשיו כבשו את ארצם, וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם בני עשיו כובשים עכשיו את הארץ מהחורי,[25] וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם בני עשיו משמידים עכשיו את העם החורי,[26] וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם בני עשיו מתיישבים בארצם של בני החורי במקומם, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לָהֶם (בני עשיו כובשים את העם החורי) כמו שעם ישראל כבש את ארץ סיחון ועוג[27]: (יג) עַתָּה עכשיו, קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד תעברו נחל שנקרא "נחל זרד", כדי שלא תצטרכו להיכנס בגבול בני מואב,[28] וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד עברנו את נחל זרד, שההליכה בנחל עקפה את ארץ מואב. בגלל שהיה אסור לנו להתגרות בבני מואב, היינו צריכים להקיף את ארצם ולעבור בנחל זרד: (יד) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד מספר הימים (משך הזמן) שהלכנו מקדש ברנע עד שבסופו של דבר עברנו את נחל זרד, שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה היה במשך שלושים ושמונה (38) שנה, עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה (הסיבה שלקח כל כך הרבה זמן עד שהגענו מקדש ברנע לנחל זרד שהמרחק ביניהם הוא לא כל כך גדול היא) מכיוון שהיינו צריכים לחכות עד שימותו כל מי שהיה ראוי לבוא בצבא ממחנה ישראל בזמן חטא המרגלים (כל מי שהיה בן עשרים שנה ומעלה בזמן החטא), וממילא, סיבת העיכוב אינה המרחק הגדול, אלא ההמתנה עד למות כל האנשים שהיו ראויים לבוא בצבא, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לָהֶם ה' נשבע לישראל בחטא המרגלים שלא יהיה איש שהיה בן עשרים שנה ומעלה בזמן חטא המרגלים, שיזכה להיכנס לארץ ישראל: (טו) וְגַם יַד יְקֹוָק יד ה', כינוי למעשי ה', הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מיהרה להכריתם, להרוג את האנשים שהיו בני עשרים ומעלה בשעת חטא המרגלים,[29] מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה מתוך מחנה ישראל, עַד תֻּמָּם (יד ה' מיהרה להכרית את האנשים שהיו בני עשרים שנה ומעלה) עד שלא נשאר אדם שהיה בן עשרים שנה ומעלה שהיה בחיים: (טז) וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם לאחר שהסתיים תהליך מיתת אנשי המלחמה, לאחר שמתו אנשי המלחמה (הגברים שהיו מבני עשרים שנה ומעלה), האנשים שהיו בני עשרים שנה ומעלה בשעת חטא המרגלים: (יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר (לאחר שאחרון אנשי המלחמה כבר מת), ה' אמר לי[30]: (יח) אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אתה מסיים היום לעבור ליד ארץ מואב, אֶת עָר (אתה מסיים לעבור) ליד המקום שנקרא ער ועכשיו אתה ממשיך ללכת לכיוון צפון: (יט) וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן כאשר תתקרב אל ארץ בני עמון,[31] אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם אל תתגרה בעם העמוני כלל, כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה (אסור לך להתגרות בבני עמון) היות ואין לך חלק ונחלה בתוך ארצם, כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה כיוון שנתתי את הארץ לבני לוט ולא לכם: (כ) אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא גם ארץ בני עמון נכללה כחלק מארץ רפאים,[32] רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים לפני שבני עמון כבשו את הארץ, ישבו בה הרפאים, וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים בני עמון קראו לרפאים זמזומים: (כא) עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים הרפאים היו עם חזק כענקים, וַיַּשְׁמִידֵם יְקֹוָק מִפְּנֵיהֶם ה' השמיד את הרפאים מפני בני לוט, וַיִּירָשֻׁם בני לוט כבשו את ארץ הרפאים, וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בני לוט התיישבו שם במקום הרפאים: (כב) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר כיבוש הרפאים על ידי בני לוט, דומה לכיבוש החורי על ידי בני עשיו, אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם ה' השמיד את החורי מפני בני עשיו, וַיִּירָשֻׁם בני שעיר כבשו את החורי, וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה בני עשיו התיישבו במקומם עד היום בו נכתבה התורה: (כג) וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה העוים הם עם מזרע הפלישתים והם ישבו ממקום שנקרא חצרים עד לעזה, כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר עם שנקרא כפתורים שיצאו ממקום שנקרא כפתור, הִשְׁמִידֻם (הכפתורי) השמידו את העוים, וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם הכפתורים התיישבו בארץ הפלשתים במקום העוים והפלשתים, (וממילא היה מותר לבני ישראל לכבוש את ארצם. כל עוד הפלשתים ישבו בארצם, היה אסור לבני ישראל לכבוש את הארץ מידם, שהרי אברהם כרת ברית עם אבימלך מלך פלשתים. אך לאחר כיבוש ארץ פלשתים על ידי הכפתורים, היה מותר לבני ישראל לכבוש מהכפתורים את ארצם)[33] : (כד) קוּמוּ סְּעוּ קומו ותלכו, וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן תעברו את נחל ארנון לעבר ארץ סיחון, רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הבט, אני (ה') אמסור בידך את סיחון ואת ארצו, הָחֵל רָשׁ תתחיל לכבוש את ארצו של סיחון,[34] וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה ותציק לו, תתגרה בסיחון, כדי שייצא איתך למלחמה[35]: (כה) הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ היום, אתחיל (ה') להטיל פחד ויראה על העמים מפניך (בני ישראל), כלומר: כולם יפחדו ממך, עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם (אטיל את פחדך) על כל עמי העולם, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ (עמי העולם) ישמעו את כל השמועות של הניסים שעברו עליך, וְרָגְזוּ העמים ירעדו מרוב פחד,[36] וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ העמים ירתתו, ירעדו בגלל שהם יפחדו ממך[37]: (כו) וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אני (משה) שלחתי שליחים ממדבר שנקרא מדבר קדמות, אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן (שלחתי שליחים) לסיחון מלך חשבון, דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר בהתחלה ניסיתי לעבור בארצו של סיחון על ידי בקשה בדרך של שלום (למרות שמשה ידע שסיחון לא יסכים)[38] : (כז) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ (אמרתי לסיחון) כשאעבור בארצך, אלך בדרך הרגילה ולא אשחית את השדות ומקומות המגורים,[39] לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול לא אטה בכלל מן הדרך: (כח) אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי תמכור לי אוכל בכסף, וְאֹכַל,[40] וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי וכן תמכור לי מים כדי שאוכל לשתות, רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי אני רק אעבור דרך ארצך, ולא אחסיר ממך מאומה. כל מה שאני צריך – אקנה ממך: (כט) כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר כמו שבני עשיו עשו לי, שמכרו לי אוכל ומים, כך גם אתה תמכור לי אוכל ומים,[41] וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר וכמו שעשו בני מואב שיושבים במקום שנקרא ער שגם הם מכרו לי אוכל ומים, עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן (אעבור בארצך) עד שאעבור את נהר הירדן, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ (עד שנכנס) אל ארץ ישראל: (ל) וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ סיחון לא הסכים לתת לנו לעבור בארצו,[42] כִּי הִקְשָׁה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ (סיחון לא הסכים שנעבור בארצו) כיוון שה' הכביד את ליבו של סיחון שלא לתת לבני ישראל לעבור בגבולו,[43] וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ ה' נתן לסיחון אומץ לצאת נגדנו למלחמה,[44] לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה (ה' נתן לסיחון לצאת נגדנו למלחמה) כדי למסור את סיחון בידך (עם ישראל), כדי שבני ישראל ינצחו את סיחון, לאחר שסיחון יצא עליך (עם ישראל) למלחמה כדי שלא תיכנס לארצו: (לא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי ה' אמר לי, רְאֵה הבט, הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ אני מתחיל לתת לפניך את עם סיחון ואת ארץ סיחון, הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ תתחיל לרשת את ארצו של סיחון: (לב) וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה סיחון ועמו יצאו נגדנו למלחמה, יָהְצָה (סיחון ועמו יצאו נגדנו למלחמה) למקום שקוראים לו יהץ: (לג) וַיִּתְּנֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ ה' מסר את סיחון בידינו, וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ הרגנו את כל תושבי סיחון: (לד) וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא כבשנו את עריו של סיחון בעת שיצא נגדנו למלחמה, וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם השמדנו את כל האנשים בעיר,[45] וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד ומהנשים והטף לא השארנו אף אחד בחיים: (לה) רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ (לא לקחנו אנשים בתור עבדים) רק לקחנו מהבהמות בתור ביזה, וכן את הרכוש שלקחנו בתור שלל, לקחנו בתור ביזה: (לו) מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן גבולות הכיבוש מהאמורי היו: ממקום שנקרא ערער שנמצא על שפת נחל ארנון, וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל והעיר שנמצאת בתוך נחל ארנון, וְעַד הַגִּלְעָד ועד לחבל ארץ שנקרא גלעד, לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ לא היתה עיר שהייתה נשגבה מאיתנו, כלומר, לא הייתה עיר שהייתה חזקה ממנו,[46] אֶת הַכֹּל נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ ה' מסר בידינו את כל הערים של סיחון: (לז) רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ רק אתה (עם ישראל) לא התקרבת אל גבול ארץ עמון, כָּל יַד נַחַל יַבֹּק וְעָרֵי הָהָר לא התקרבת אל נחל יבוק ואל הערים האחרות שהיו בהרים של עמון, וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ (לא התקרבת לארץ בני עמון) כמו שה' ציווה אותנו, שלא נתגרה בבני עמון:

[1] רש"י.

[2] עפ"י רש"י בפרק א' פסוק מ'.

[3] אונקלוס.

[4] רש"י + אונקלוס.

[5] אונקלוס.

[6] אונקלוס.

[7] רש"י וכן פירש רשב"ם. בשפתי חכמים כתב שבסופו של דבר בני ישראל היו צריכים להמשיך וללכת לכיוון מזרח כדי שלא יתגרו במואבים. כלי יקר: הציווי היה לפנות צפונה דווקא בגבול בני עשיו כדי שבני עשיו לא יקנאו בבני ישראל ויראו שהם מסתובבים סחור סחור וזהו ההיפך ממה שקורה היום שבני אדם מנסים להראות את הטוב שיש להם וגורמים לאחרים לקנא בהם.

[8] אונקלוס.

[9] אונקלוס. רמב"ן: עשיו מיוחס לאברהם מכיוון שהוא נימול ורק ישמעאל ובני קטורה אינם מיוחסים לאברהם בכך שאינם נחשבים לאחים של בני ישראל. רשב"ם: יש לחלק בין בני עשיו השונים: יש שיצאו בחרב לקראת בני ישראל (כמובא בספר במדבר פרק כ') והם נקראים אדום ויש שיושבים בהר שעיר ואותם בני עשיו יצאו לקראת בני ישראל ומכרו להם אוכל ומים. בתוספת שיש ברשב"ם בחלק מהדפוסים הדברים נדחים וכתוב שם שבני עשיו ישבו רק בהר שעיר. אלא פירוש הדברים הוא שבאמת בני שעיר לא נתנו לבני ישראל להיכנס לארצם ויצאו בחרב לקראת בני ישראל כדי למנוע מהם מלהיכנס לתוך הארץ, אך הם עדיין הסכימו למכור לבנ"י אוכל ומים כל עוד בנ"י לא נכנסו לארצם.

[10] רשב"ם  ופירש שהפועל "ויראו" הוא על לשון עבר. לפי אונקלוס משמע שהכוונה היא ללשון עתיד, שבשעה שבני ישראל יעברו בארצם, הם יתמלאו מהם ביראה.

[11] רש"י. רשב"ם: הצורך בציווי שלא להתגרות בעמים אלה דווקא עכשיו הוא כדי שעם ישראל לא יאמר לעצמו שה' לא יכול לתת להם נחלה, ולפיכך לא נתן להם נחלה בארצות של בני לוט ושעיר, לכן משה הסביר להם שהסיבה שהם לא מקבלים נחלה בארץ שעיר היא שבני עשיו זכו בארץ זו בתור ירושה. סיבה נוספת כותב הרשב"ם היא כדי שעם ישראל יעשה ק"ו: אם לאומות העולם נתן ה' את ארצות כאלו וה' מונע מעמים אחרים מלכבוש אותם, ק"ו שייתן לעם ישראל ארץ טובה.

[12] אונקלוס.

[13] אונקלוס. רש"י: כתב שני פירושים, האחד עפ"י הפשט והשני עפ"י הדרש. בדרך הפשט פירש שהכוונה היא שאפילו לדרוך בארצם של בני שעיר אסור לבני ישראל לא שקיבלו רשות. עפ"י הדרש הכוונה היא שלעת עתה אסור לבני ישראל לכבוש את ארץ שעיר אך לעתיד לבא, ביום דריסת רגל על הר הזיתים כמובא בנבואת זכריה, בזמן שיבוא המשיח, יהיה אפשר לכבוש את ארץ שעיר.

[14] רש"י. וכתב שהכוונה היא שהיו עשרה עמים באזור של ארץ ישראל. שבעה ניתנו לבני ישראל לנחלה, ונותרו הקיני הקניזי והקדמוני שהם עמון מואב ושעיר. לוט קיבל שני עמים משום שהוא קיבל שכר על שהלך עם אברהם למצרים ושתק על מה שהיה אברהם אומר על שרה שהיא אחותו, ולכן הקב"ה עשה את לוט כבנו של אברהם והוא קיבל שתי ארצות. עשיו קיבל ארץ אחת בהיותו מזרע אברהם ואת אותה ארץ אסור לבני ישראל לכבוש.

[15] אונקלוס. א"ע: הציווי לקנות מבני עשיו אוכל הוא רק במקרה והם באמת רוצים למכור. רמב"ן: אין כאן ציווי על בנ"י לקנות אוכל מבני עשיו, אלא הציווי הוא שאם בנ"י רוצים לאכול מפירות ארצו של שעיר, הרי שהם צריכים לקנות את האוכל.

[16] אונקלוס ורש"י.

[17] עפ"י רש"י.

[18] אונקלוס.

[19] רש"י. רמב"ן הקשה על כך: מהו מעשי ידיהם של בני ישראל שאותם בירך ה'? ופירש שהכוונה לצאן ומקנה שהוציאו איתם ממצרים ושלקחו כשלל מעמלק. בסוף דבריו כתב שאכן בני ישראל קנו אוכל ומים מבני עשיו. א"ע מפרש את הפס' בלשון שאלה: וכי אתם צריכים בכלל לקנות מהם אוכל – הרי ה' מספק את צרכיכם! לפי זה אין מדובר על ציווי לקנות מבני עשיו אוכל אלא ה' אמר לבני ישראל שכל צרכיהם מסופקים על ידו. ספורנו: הקניה הייתה מצד אחווה להראות לבני עשיו שבני ישראל עשו טובה בכך שהם קנו את האוכל מבני עשיו להנאתם של בני עשיו וכדי שבני עשיו יראו את גדולת ה' שסיפק לבני ישראל את צרכיהם במשך ארבעים השנים במדבר. רשב"ם: הכוונה היא שכאשר בני ישראל בני ישראל לא היו ליד מקום יישוב ולא היו יכולים לקנות אוכל, ה' סיפק את צרכיהם ללא שיקנו אותם וכאשר בני ישראל הגיעו למקום יישוב, ה' נתן לבני ישראל את היכולת לקנות אוכל ומים מהעמים דרכם הם עברו.

[20] רש"י + אונקלוס.

[21] רש"י.

[22] עפ"י רש"י שהאיסור הוא רק להתגרות התגרות של מלחמה.

[23] עפ"י אונקלוס.

[24] אונקלוס.

[25] רש"י האומר שמדובר בלשון הווה. הרמב"ן מסביר את כל העניין בצורה אחרת: הארץ הייתה ראויה לבנ"י, אך הסיבה שה' לא רצה לתת להם את נחלת לוט ועשיו היא שבני לוט ועשיו ירשו את הארץ בנס, כמו שבנ"י כבשו את א"י ע"י נס (ומכאן ש"יחשבו" פירושו הוא מלשון חשיבות, שהרי הארץ נכבשה ע"י נס, וזאת בניגוד ל"תחשב" שם פירוש המילה היא שהיא נכללת בחשבון הארץ ההיא). מסקנת הרמב"ן היא שארץ הרפאים הייתה גדולה, עמון ומואב כבשו חלק מהם, ונשאר בה עוד לרפאים עצמם, למשל לעוג מלך הבשן.

[26] ספורנו כותב שבני עיר ומואב השמידו הרבה יותר ממה שהיו צריכים כדי לכבוש להם נחלה, כדי שלא יחזירו להם מלחמה שערה.

[27] ספורנו.

[28] ספורנו.

[29] רש"י. א"ע אומר שיש 2 כוונות לשורש להומם: או להשמיד או לפזר. (כאן ברור שהכוונה היא להשמיד) אוה"ח: חוץ מהמיתה לא היה להם נחת רוח.

[30] אונקלוס. רש"י: עד שאחרון אנשי המלחמה לא מת, ה' לא התייחד עם משה בדיבור בלשון חיבה, ולא נאמר "וידבר ... אלי". (עפ"י שפתי חכמים)

[31] א"ע. ולא בלשון ציווי.

[32] רש"י כאן ורמב"ן בפס' י'. רשב"ם: תחשב, אך אינה ממש ארץ רפאים. רק ארצו של עוג מלך הבשן היא ממש ארץ רפאים. אוה"ח: בארץ סיחון ועוד נשאר השם ארץ רפאים, לעומת אצל בני עמון שאינו נקרא בפי הבריות רפאים, והיא רק נחשבת כחלק מרפאים.

[33] רש"י. ספורנו: העוים היו מזרעו של עשיו אך בנ"י כבשו את ארצם כיוון שכבר נכבשו בידי הכפתורים. רמב"ן מזהה את הכפתורים יחד עם פלשתים וסובר שהסיבה שהיה מותר לבנ"י לכבוש את ארץ הפלשתים הוא בגלל שכבר עברו שלשה דורות.

[34] אונקלוס.

[35] עפ"י אונקלוס.

[36] דעת מקרא.

[37] דעת מקרא.

[38] כך עפ"י רש"י והכלי יקר. רמב"ן אומר ששליחת המלאכים לסיחון הייתה לפני הציווי של ה' להתגרות בו מלחמה.

[39] עפ"י א"ע.

[40] אונקלוס.

[41] רש"י. שהרי לא נתנו להם לעבור בארצם. א"ע: כמו שישראל סיבבו את ארצות מואב ואדום רגלית, כך יכנסו רגלית לתוך ארץ שעיר. רשב"ם מחלק בין ער שמכרו אוכל לישראל לשאר ארץ מואב שלא עשו כן.

[42] דעת מקרא.

[43] ספורנו.

[44] ספורנו.

[45] דעת מקרא + רש"י.

[46] עפ"י א"ע.