דברים פרק כב

דברים פרק כב

(א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם אל תבוא לידי מקרה שבו תתעלם לאחר שתראה את שורו של אחיך או את השה שלו טועים בדרך, אל תתעלם משור של אחיך או מהשה שלו שהלכו לאיבוד,[1] הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ (אל תתעלם מהשור או הה שלך שהלכו לאיבוד) אלא עליך להחזיר אותם לאחיך[2]: (ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ ואם אחיך שאיבד את האבדה איננו קרוב אליך, אם הוא נמצא בארץ רחוקה,[3] וְלֹא יְדַעְתּוֹ או במקרה ואינך מכיר את בעל האבידה,[4] וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ (אם בעל האבדה אינו קרוב אליך או שאינך מכיר אותו) עליך להכניס את האבדה אל ביתך,[5] וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ האבדה תישאר אצלך עד שאחיך שאיבד אותה יתבע אותך ממך,[6] וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ (לאחר שבעל האבדה יתבע אותה) תחזיר לו אותה.[7] במקרה ואדם יודע מיהו בעל האבדה ויכול להחזיר לו את אבדתו, הוא מצווה לנהוג כך. אולם, אם הוא איננו יכול להחזיר מיד את האבדה (אם בגלל מרחק ממנו או שהוא אינו יודע מיהו), עליו להכניס את האבדה אל תוך ביתו עד שבעל האבדה יתבע ממנו את אבדתו: (ג) התורה מונה מקרים נוספים שבהם חייבים בהשבת אבדה.[8] 1) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וכך תעשה אם תמצא חמור של אדם שהלך לאיבוד,[9] 2) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וכך תעשה אם תמצא בגד של אדם שהלך לאיבוד,[10] 3) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ וכך תעשה לכל חפץ אחר של אדם אחר שתצמא לאחר שהוא אבד,[11] לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם אסור לך להתעלם מהאבדה (אלא עליך להחזיר אותה)[12]: (ד) לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם אסור לך להתעלם במקרה ותראה חמור או שור של אחיך רובצים בדרך (מחמת החולשה או מחמת המשא הכבד),[13] הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ (אסור לך להתעלם מהבהמה הרובצת) אלא עליך להטעין את הבהמה יחד עם הבעלים[14]: (ה) לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה אסור שאשה תתלבש כמו גבר (כגון ללבוש בגדים מיוחדים כגבר או שתסתפר בתספורת דומה לתספורות של גברים),[15] וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה וכן אסור לגבר להתלבש כמו אשה (כגון ללבוש בגדים מיוחדים לאשה או להתאפר באיפור של נשים),[16] כִּי תוֹעֲבַת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כָּל  עֹשֵׂה אֵלֶּה שהרי כל מי שנוהג כך (אישה שמתלבשת כגבר או גבר שמתלבש כמו אשה) הוא מתועב בעיני ה'[17]: (ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ אם יזדמן לך במקרה קן של ציפור,[18] בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ (הקן של הציפור יזדמן לך) בדרך, על כל עץ או על הארץ,[19] אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים (אם יזדמן לך במקרה קן של ציפור) ובקן יהיו אפרוחים או ביצים,[20] וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל  הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים (וכאשר מצאת את הקן) האם רבצה על האפרוחים או על הביצים,[21] לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים אסור לך לקחת את הבנים בעוד שהאם רובצת על בניה[22]: (ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ עליך לשלח את האם ורק לאחר מכן מותר לך לקחת את הבנים,[23] לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (עליך לקיים מצוות שילוח הקן) כדי שיהיה לך טוב ותאריך ימים בעולם הבא[24]: (ח) כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ כאשר תבנה בית חדש,[25] וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ עליך לעשות גדר מסביב לגג שלך,[26] וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ (על ידי שעשה מעקה לגגך) תמנע מקרים של מוות בביתך,[27] כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ (שהרי אם לא תעשה מעקה) יש סבירות שאדם ייפול מהגג[28]: (ט) לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם אסור לזרוע את הכרם שלך באופן שהוא יהיה מעורבב ממינים שונים,[29] פֶּן תִּקְדַּשׁ אם תזרע כלאים בכרמך, יסתאבו,[30] הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם (שמא, אם תזרע כלאים בכרמך, יסתאבו) הזרעים והגידולים שיגדלו בכרם[31]: (י) לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו אסור לחרוש בשור ובחמור יחד. דין זה נוהג בכל מקרה של חרישה שבו משתמשים בשני מינים של בהמה לחרישה משותפת, וכן היא נוהגת גם בהולכת משא על ידי שיתוף וקשירת שני מיני בהמה – גם אם אינם שור וחמור[32]: (יא) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז אסור ללבוש שעטנז – בגד שארוג על ידי שני מינים,[33] צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו אסור ללבוש בגד שעשוי מחוי צמר ופשתים. אם החוטים עשויים משאר החומרים – מותר להשתמש בשני סוגים שונים של חוטים[34]: (יב) גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עליך לעשות לעצמך ציציות,[35] עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ (עליך לעשות לעצמך ציצית) על ארבע הכנפות של הבגד שאתה לובש. כאשר יש בגד שיש שבו ארבע כנפות (או יותר), יש חובה להטיל ציציות על ארבע הכנפות הרחוקות זו מזו[36]: (יג) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה כאשר אדם יתארס עם אשה אחרת. מדין תורה שלב הקידושין נעשה באירוסין (אלא שהיום אנו נוהגים לעשות את שלב האירוסין מתחת לחופה. מסיבת האירוסין של ימינו שונה מהאירוסין בתקופת התורה, ואין לו תוקף הלכתי),[37] וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ אך בשלב החתונה, כאשר הוא שכב אתה, הוא החליט שהוא שונא אותה (כפי שנראה בהמשך)[38]: (יד) וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים הבעל יספר דברים על אשתו (ואיננו יודעים אם הם נכונים או לא),[39] וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע הבעל יוצא על אשתו שם רע, הוא יאמר דברים רעים על אשתו,[40] וְאָמַר הבעל יאמר על אשתו את הדברים הרעים הבאים: אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי אני התארסתי עם האישה הזו,[41] וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ ואני נכנסתי אליה, התחתנתי אתה,[42] וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים ולא מצאתי את דם הבתולים, מכיוון שבתקופה שבין האירוסין לנישואין, היא שכבה עם מישהו אחר. על ידי טענה זו, הבעל רוצה לגרש את אשתו בלי מחויבות לשלם לה את כתובתה[43]: (טו) וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ וְאִמָּהּ האב והאם של האישה שהתחתנה רשות מבית הדין כדי להוכיח שהאיש מעליל עלילות שווא על ביתם,[44] וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה האב והאם יוציאו את השמלה עם הדם שעל שמלת הבת אל זקני העיר שנמצאים בשער בית הדין (כדי להוכיח שהבת אכן הייתה בתולה)[45]: (טז) וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ אֶל הַזְּקֵנִים אבי הנערה יאמר אל הדיינים:[46] אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ אני מסרתי את הבת שלי לאיש הזה אך הוא שנא אותה[47]: (יז) וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים ואיש זה סיפר על ביתי דברים שונים,[48] לֵאמֹר כך אמר האיש על ביתי:[49] לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים (האיש הזה אמר) לא מצאתי דם בתולים לבת שלך,[50] וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי אך הנה מונח לפניכם דם הבתולים של ביתי,[51] וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר לאחר דברי האב, יפרסו את השמלה כדי לבדוק אם הדם שעליה הוא באמת דם בתולים[52]: (יח) וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ (אם מתברר שהבעל שיקר בטענתו) דייני בית הדין ייקחו את הבעל וילקו אותו במלקות[53]: (יט) וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף (בנוסף למלקות שמלקים את הבעל) יגבו ממנו מאה שקלי כסף,[54] וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה את הכסף ימסרו הדיינים לאבי הנערה,[55] כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל (הבעל נענש במלקות ובקנס) היות והוא הוציא שם רע ושיקר על נערה בתולה מישראל,[56] וְלוֹ  תִהְיֶה לְאִשָּׁה והנערה תישאר נשואה לו,[57] לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו אסור למוציא שם רע לגרש את אשתו לאורך כל חייו[58]: (כ) וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה ואם התברר שהדבר הזה היה אמת, אם התברר שטענתו של הבעל הייתה נכונה על ידי שבאו שני עדים והעידו שהייתה התראה ובכל זאת הנערה זינתה,[59] לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָ (אם התברר שטענתו של הבעל הייתה נכונה) והדם של הנערה לא היה דם בתולים (והתברר על ידי עדים שהאישה זינתה בין האירוסין לנישואין)[60]: (כא) וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ (אם התברר שטענתו של הבעל הייתה נכונה) על בית הדין להוציא את הנערה לפתח של בית אביה,[61] וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה ויש לסקול את הנערה במעמד אנשי העיר עד שהיא תמות,[62] כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל (יש לסקול את הנערה) כיוון שהיא עשתה מעשה שנחשב בעם ישראל למעשה של ביזיון,[63] לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ המעשה המבוזה שהיא עשתה הוא שהיא זינתה כאשר היא הייתה בבית אביה, לפני שהיא התחתנה (אולם המעשה נעשה בין האירוסין לנישואין),[64] וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (על ידי שתסקול את הנערה) אתה תבער את הרוע מעם ישראל[65]: ס (כב) כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל במקרה ויהיה מקרה שבו יימצא שאדם שכב עם אשת איש,[66] וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה יש להרוג את שניהם – את האיש ואת אשת האיש ששכבו יחד,[67] וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל (על ידי שתהרוג את החוטאים) אתה תבער את הרוע מעם ישראל[68]: (כג) כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ כאשר יהיה מקרה שבו נערה בתולה תהיה מאורסת לאדם.[69] כאמור, משעת האירוסין המוזכרים בתורה, האישה נחשבת לאשתו של האיש,[70] וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ (כאשר אישה תהיה מאורסת לאדם) ויבוא אדם אחר וישכב אתה (כך שהוא שכב עם אשת איש)[71]: (כד) וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא עליכם להוציא לשער העיר את שניהם, את האיש והנערה הארוסה שחטאו.[72] בשער העיר היה יושב בית הדין שדן את החוטאים,[73] וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ עליכם לסקול באבנים ולהרוג את שניהם, את האיש והאישה שחטאו,[74] אֶת הַנַּעֲרָ עַל  דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר צריך להרוג את הנערה הארוסה על שהיא לא צעקה בעיר כדי שיבואו ויצילו אותה. לו הייתה הנערה רוצה לסרב לאיש, היה עליה לצעוק בעיר כדי שיבואו אנשים ויעזרו לה להישמט מהאיש.[75] מכאן נלמד שאין זה משנה אם המקרה היה בעיר או בשדה, הכלל הוא שאם האישה הייתה יכולה להינצל והיא לא עשתה זאת – היא חייבת מיתה, ואם היא לא הייתה יכולה למנוע את המעשה, אינה חייבת מיתה, אלא שהתורה דיברה בהווה – בדרך כלל המציאות היא שבעיר האישה יכולה להינצל ובשדה היא איננה יכולה להינצל,[76] וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ ואת האיש צריך להרוג על שהוא עינה את אשת רעהו, הוא שכב עם אשת איש,[77] וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (על ידי שתהרוג את החוטאים) אתה תבער את הרוע מעם ישראל[78]: (כה) וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה ואם האיש מצא את הנערה הארוסה בשדה (בניגוד למקרה הקודם שזה היה בעיר), כך שהנערה לא הייתה יכולה למנוע את המעשה,[79] וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ והאיש תפס את האישה בכח ושכב איתה,[80] וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ (במקרה שהאיש מצא את האישה בשדה ותפס אותה בכח) רק האיש ימות לבדו ואילו האישה איננה מתחייבת מיתה[81]: (כו) וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר ואת הנערה אל תעניש בשום עונש,[82] אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת הנערה לא התחייבה מיתה,[83] כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה כיוון שמקרה זה דומה למקרה שאדם קם על חברו ורוצח אותו. כשם שאדם שקם על חברו ורוצח אותו, עושה זאת בכח בלי שהנרצח יכול להתגונן ולמנוע את הרצח, כך הנערה לא הייתה יכולה למנוע במקרה זה את הרצח[84] : (כז) כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ (אין להעניש את הנערה) משום שהאיש ששכב אתה מצא אותה בשדה (ולכן הנערה לא הייתה יכולה למנוע את המעשה),[85] צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ וייתכן מאוד שהנערה צעקה וניסתה למנוע את המעשה, אך לא היה אדם באזור שהיה יכול לסייע לה (ולכן איננה אשמה במה שקרה)[86]: (כח) כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה במקרה ואדם ימצא נערה בתולה שעוד לא התארסה (ולכן איננה נחשבת כאשת איש),[87] וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ ואדם זה תפס את הנערה והכריח אותה לשכב אתו,[88] וְנִמְצָאוּ ולאחר מכן האיש והנערה נמצאו[89]: (כט) על האיש מוטלים שני דינים: 1) וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף על האיש לתת לאבי הנערה חמישים שקלי כסף,[90] 2) וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה והנערה תהיה אשתו, על האיש להתחתן עם הנערה שהוא שכב אתה,[91] תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ בגלל שאדם זה עינה את הנערה,[92] לֹא  יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו (בגלל שאדם זה עינה את הנערה) אסור לו לגרש את הנערה כל זמן שהוא חי[93]:

[1] אונקלוס. א"ע: מצווה זו נסמכה לעניין המלחמה כדי לומר שגם כאשר אדם יוצא למלחמה והוא רואה אבדה, עליו להחזיר את האבדה לבעלים. א"ע: המילה "והתעלמת" צמודה ל"לא תראה" וכתוב כחלק מהאיסור בציווי. רמב"ן: מצוות השבת אבדה שהוזכרה כאן היא מצווה מבוארת ממה שנאמר בפרשת משפטים "כי תפגע את שור אויבך או חמורו תועה, השב תשיבנו לו". בהמשך דבריו משווה הרמב"ן בין הנאמר בין שני המקומות. בפרשת משפטים, השתמשה התורה בלשון "תועה" ועכשיו הוסיפה התורה את הביטוי "נידחים" שמשמעו שהם התרחקו יותר מהתועים. כמו כן התורה כתבה כאן את עניין השה משום שדרכו ללכת לאיבוד יותר. התורה גם הזכירה "וכן תעשה לחמורו" כדי לומר אפילו במקרה שבהמה טמאה הלכה לאיבוד, יש לקיים מצוות השבת אבדה, "וכן תעשה לשמלתו" למרות שהשמלה איננה חביבה על בעליה כמו החמור או השה, "וכן תעשה לכל אבדת אחיך" – גם אם מדובר בכלי מכלי ביתו שאינו חביב עליו כשמלתו. בסוף דבריו הביא רמב"ן את מדרש ההלכה של חז"ל על פסוק זה. אוה"ח: בפסוק זה מרומז שאם אדם מצא נפש תועה (במדרגת "אחיך" שזו המדרגה הגבוהה ביותר שאפשר לומר לאדם), עליו לעשות הכל כדי להשיב אותו לאביו שבשמים. "ואם לא קרוב אחיך" מדבר על זמן הגלות שאיננו יודעים מתי הגלות תסתיים, ודבר זה גורם לכך שיש יותר אנשים שמתרחקים מתורה ומצוות, למרות זאת יש לאסוף את התועים אל תוך הבית וללמדם. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שצריך להשתדל עם בני ישראל עד ליום שבו הם נדרשים להשיב את נשמתם אל ה'. כאשר התורה כתבה "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכו'", התכוונה התורה לומר שצריך לעשות כן לכל אחד מחלקי הנפש של האדם.

[2] אונקלוס. רש"י: חז"ל למדו מהמילה "והתעלמת" שלפעמים יש חיוב להתעלם בפועל מהאבדה, כמו במקרה של כהן שמצא אבדה בבית הקברות או זקן ואינה לפי כבודו.

[3] רמב"ן. תרגום יונתן: אם בעל האבדה אינו קרוב אליך בדעתו, כלומר: שאתה שונא אותו.

[4] רמב"ן. בשם חז"ל כתב שהכוונה היא שאם בעל האבדה איננו נמצא מספיק קרוב אליו כדי שיהיה אפשר לברר מיהו, יש לאסוף אותו אל ביתו. תרגום יונתן: אם איננו חכם.

[5] אונקלוס. א"ע: על פי פירושו לעיל שמדובר על מציאת אבדה בשעת מלחמה, הכוונה היא להפקיד את האבדה אצל אדם נאמן או שהציווי להכניסו לביתו חל כאשר מוצא האבדה חוזר אל ביתו.

[6] אונקלוס. רש"י: ברור שאי אפשר להחזיר את האבדה לפני שבעל האבדה יתבע אותה, אלא עליך לדרוש ולחקור את מי שטוען שהאבדה שלו כדי לוודא שאינו רמאי.

[7] אונקלוס. רש"י: צריך שתהיה השבה באבדה ולכן דבר שאינו עושה פירות, יש למכור אותו, כדי שההוצאות לא יפלו על בעל האבדה.

[8] עיין בהערות לעיל בפסוק א, שם הבאנו את דבריו של רמב"ן שמסביר מדוע התורה כתבה דווקא את הדוגמאות האלה.

[9] אונקלוס.

[10] אונקלוס.

[11] אונקלוס.

[12] אונקלוס. רש"י: אסור לך לכבוש את עינך כאילו שאינך רואה את האבדה. תרגום יונתן: כתב שצריך להכריז על האבדה.

[13] א"ע. רמב"ן: גם מצוה זו היא מצווה מבוארת. בספר שמות התורה הזהירה על מצוה זו במצוות לא תעשה ואילו כאן היא הזהירה במצוות עשה. כמו"כ בספר שמות כתוב רק שהחמור רובץ ואילו כאן כתובים בהמות נוספות וכתוב רק שהבהמה נפלה ולאו דווקא רבצה. כמו כן, בספר שמות דובר על חמורו של שונא וכאן כתוב על בהמת "אחיך". אוה"ח: גם בפסוק זה מדובר על הציווי לעזור לאדם לחזור בתשובה. התורה ציוותה בפסוק זה שאפילו אם הוא נפל למדרגה נמוכה ביותר, עדיין יש מצווה לעזור לו, אלא שבמקרה זה הציווי לעזור לו הוא רק במקרה שאותו אדם מסייע בעצמו לעלות מהמקום שבו הוא נמצא, אחרת הוא לץ.

[14] רש"י ואם הבעלים מסתמך רק על חברו שיטעין את הבהמה ואינו רוצה לעזור – החבר פטור מלעזור.

[15] רמב"ם הלכות עבודה זרה, פרק יב. אונקלוס: אסור לאשה ללכת עם נשק שמיועד לאיש. רש"י כתב שני הסברים למצווה זו. א. משום שדרכם של המשנים בלבושם לנהוג בדרך זנות. ב. גם ללא קשר לזנות, הדבר אסור (כגון שאיש יסיר שיער מבית השחי). א"ע: מצווה זו נכתבה כאן כדי לומר שדרכו של איש לצאת למלחמה ותפקיד האישה להקים משפחה ולא לצאת למלחמה, ואם האישה תנהג כמו גבר או הפוך, יבואו לידי זנות. מכאן רואים שדרכם היה שיהיה לבוש שונה בין גברים לנשים. בסוף דבריו כתב שיש אומרים שטעם האיסור הוא משום משכב זכר, אבל דחה זאת משום שה' שונא כל שינוי מדרך העולם שהוא טבע. תרגום יונתן: אסור שאשה תלבש ציצית ותפילין.

[16] רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יב.

[17] אונקלוס.

[18] אונקלוס. רמב"ן: מצוות שילוח הקן היא מצווה מבוארת של האיסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד (באופן דומה כתב גם א"ע). הטעם בשתי המצוות האלה הוא אחד מהשניים: א. שלא נהיה אכזריים ונימנע מלרחם על בעלי החיים, ב. התורה התירה לשחוט בעלי חיים אך אסרה לעשות כן דרך השחתה.

בהמשך דבריו מתייחס רמב"ן לשיטת הרמב"ם בעניין טעמי המצוות. הרמב"ם כתב שהטעם של שילוח הקן הוא למנוע את צערם של בעלי החיים, ובמקרה שלנו את צער האימהות. טעם נוסף שעליו כתב שהוא טעם נכון יותר הוא שלא נהיה אכזריים כלפי בעלי החיים. הרמב"ם דוחה את הקושי על דבריו מהאיסור להזכיר בתפילה "על קן ציפור יגיעו רחמיך", שנאמר בגמרא שהאיסור הוא משום שהופך את מידותיו של ה' לרחמים ואינם אלא גזירות, שהרי זו סיבה רק לשיטה אחת ואילו האחרים סוברים שטעם האיסור הוא משום שמטיל קנאה במעשה בראשית. כמו כן קשה על הרמב"ם מהמדרש האומר שלה' לא אכפת אם אדם שוחט מהצוואר או מהעורף, שהרי המצוות ניתנו רק כדי לצרף (לפי הרמב"ן הכוונה לזק ולפי המהר"ל הכוונה לחבר את האדם אל ה') את הבריות.

רמב"ן מסכים עם הרמב"ם שסובר שיש טעם למצוות, ומוכיח זאת ממספר מדרשים של חז"ל. המדרשי שאמרו שאין טעם למצוות, סוברות גם הם שיש טעם למצוות, אלא שה' בעצמו לא "מרוויח" מקיום המצווה. כשם שיש סיבה שהצורף מזקק את הכסף, כך יש סיבה לכך שהאדם צווה על קיום המצוות. אלא האדם צווה על המצוות לטובתו, כדי לזקק אותו (עיין אוצר לדרך חלק ג שם הרחבנו בעניין טעמי המצוות).   

[19] אונקלוס.

[20] אונקלוס.

[21] אונקלוס.

[22] רש"י.

[23] אונקלוס.

[24] תרגום יונתן. רש"י: על מצוה שקל לקיימה כשילוח הקן התורה הבטיחה אריכות ימים, כל שכן ששכרם של המצוות שקשה לקיימם יהיה כך. ספורנו: בקיום מצוות שילוח הקן יש מעין חסד לציפורים, והתורה אמרה שלמרות שיש בזה רק מעט חסד, עדיין האדם יזכה לאכול את הפירות בעולם הזה ואת הקרן בעולם הבא.

[25] אונקלוס. רש"י: נסמכה פרשת בית חדש לשילוח הקן כדי לומר שמי שמקיים את מצוות שילוח הקן יזכה לבנות בית חדש ולקיים מצוות מעקה, כיוון שמצווה גוררת מצווה. א"ע: התורה ציוותה על מצוות מעקה לאחר שאדם יחזור מהמלחמה ויעסוק בבניין ביתו.

[26] רש"י ופירש באופן דומה את דברי אונקלוס שתרגם "תיקא", מלשון תיק, שמשמר את מה שנמצא בתוכו.

[27] אונקלוס.

[28] אונקלוס. רש"י: התורה קראה לנופל כבר עכשיו בלשון "נופל" כדי לומר שאדם זה היה ראוי ליפול גם בלי קשר לחוסרו של המעקה, אלא שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. רשב"ם: אותו אדם ייפול מהגג, אלא שהנפילה לא תהיה באשמתך. רמב"ן: התלבט אם מצוות מעקה היא מצווה מחודשת או שמא זו מצווה מבוארת של מצוות "לא תעמוד על דם רעך". א"ע: התורה קראה לנופל על שם סופו, ואיננו יודעים אם הדברים נאמרו כדרך נבואה (כמו הפסוק האומר שאברהם אבינו רדף אחרי ארבעת המלכים עד דן) או שכך דרך הלשון.

[29] אונקלוס. רש"י: נתן דוגמא לכלאים, שהאדם זרע חיטה או שעורה יחד עם חרצנים של ענבים, אולם כדי לעבור על המצווה, הזריעה חייבת להיות בבת אחת, דהיינו: שזרעו את הזרעים שאסור לערבב באותה פעולת זריעה.

[30] רמב"ן שפירש בפירושו הראשון שהמילה "פן" אינו מלשון "שמא", אלא מלשון כאשר או אם. בפירושו השני פירש "פן" בלשון "שמא", שמא יגדלו הגידולים לכדי גודל מספיק שבו הם נאסרים. כמו כן כתב שמצוות כלאים היא מצווה מבוארת, שהרי כבר כתוב בספר ויקרא "שדך לא תזרע כלאים", והתורה רק הוסיפה כאן את הדין שהגידולים נאסרים לאחר שנזרעו כלאים. א"ע: התורה כתבה את מצות כלאים לאחר מצוות מעקה לומר לאדם שלאחר שהוא חזר מהמלחמה ובנה בית, הוא יתחיל לעסוק בנושא השדה שלו. תרגום יונתן: כתב שהכלאים יגרמו לכך שהאדם יהיה מחויב לשרוף את הגידולים.

[31] רש"י, וכתב שכל דבר שנתעב על האדם, בין אם הדבר מורחק בגלל דבר של שבח (כגון הקדש) ובין אם הוא מורחק בגלל דבר חול (כמו כלאיים), נופל עליו לשון קדושה.

[32] רש"י. רמב"ן: מצווה זו היא מצווה מבוארת מהמצווה "לא תרביע בהמתך כלאים". א"ע: ה' חמל על הבהמות היות והוא ידע שכוחו של השור איננו שווה לכוחו של החמור ולכן יהיה זה עינוי אם הם שניהם יחרשו יחד.

[33] רש"י וכתב שפירוש המילה שעטנז הינו "מעורבב" ומיד לאחר מכן הביא את דברי חכמים שהאיסור הוא רק כאשר החוטים הם כבר "שוע טווי ונוז". א"ע: מצווה זו נאמרה כבר על דרך הכלל בספר ויקרא, אלא שהתורה כאן הרחיבה בציווי וכתבה שהאיסור חל רק כאשר הבגד עשוי צמר ופשתים, ולא שאר החומרים. תרגום יונתן: הוסיף שהאיסור הוא להתחמם מבגד כלאים, הוי אומר: גם אם האדם אינו לובש את בגד הכלאים, אבל הוא נהנה מהבגד על ידי שהוא מתחמם בו, אסור לו לעשות כן.

[34] רמב"ן. כמו"כ כתב שהאיסור הוא רק דרך לבישה ולא בכל אופן של העלאה.

[35] רשב"ם. רש"י: נסמכה פרשת ציצית לפרשת כלאים לומר שבגד הציצית יכול להיות עשוי מכלאים. א"ע: דחה את דברי הקראים שאמרו שהמצווה כאן היא על כסות לילה ויש בפסוק זה מצווה נוספת על מצוות ציצית. לשיטתם, מצות ציצית היא מצווה של יום ומצוות גדילים היא מצווה של לילה. הקראים למדו את החילוק מכל שהתורה השתמשה בלשון "תכסה" משמע שהכיסוי נעשה בלילה והלבישה ביום. אלא שחז"ל סוברים שמדובר על אותה מצווה והם למדו הלכות אחרות מכל שהתורה השתמשה בלשון "כיסוי" בפסוק זה. כמו"כ הביא את מדרש חז"ל שמצוות ציצית נכתבה כאן כדי לומר שמותר לעשות ציצית משעטנז.

[36] אונקלוס ועיין שו"ע או"ח סימן י.

[37] רמב"ן. ספורנו: לאחר שהתורה עסקה בעניין היישוב, התורה עברה לעסוק בנושא השראת השכינה בישראל ולומר מה גורם להשראת השכינה ומה גורם לסילוקה. א"ע: דחה את שיטת הקראים שדין זה נאמר כאן כדי לסמוך את עניין הכיסוי – לפני כן התורה עסקה בכיסוי הבגד של הלילה וכאן כתוב על איש ואישה שדרכם להתכסות בלילה. לשיטתו, התורה כתבה דין זה במקום זה משום שבתחילה עזקה התורה בדיני הבית, לאחר מכן עברה לעסוק בענייני הבגד ולבסוף כתבה התורה את הדינים הקשורים לבעלת הבית. אוה"ח: כתב שפרשה זו עוסקת באדם שטוען שהוא קיבל את התורה, אך בתורה אין חוזק ולכן הוא איננו יכול להתפרנס אם הוא ילמד תורה. אבי הנערה הכוונה לה' יתברך שתובע את עלבונה של תורה ומוכיח שגם אדם שלומד תורה אינו מוותר על פרנסתו. אדם כזה מייסרים אותו כמו שאמרו חז"ל שמי שרואה שייסורים באים עליו, יתלה בביטול תורה, וגם צריך לומר מאה ברכות. כמו כן, החזרה בתושבה שלו מכריחה אותו לא רק לקבוע עיתים ללימוד תורה, אלא עליו להיות דבוק לתורה ולשקוד עליה, "לא יכול שלחה כל ימיו".

[38] אונקלוס.

[39] א"ע. רש"י: משמע מדבריו שהכוונה לדברים רעים ושאינם נכונים, משום שהוא כותב שמכאן לומדים שעבריה גוררת עבירה. אם הוא שונא את האשה, בסופו של דבר הוא יגיע למציאות שהוא מוציא עליה שם רע. לכאורה לפי פירוש רש"י, נאמר שהוצאת השם הרע שכתוב בפסוק, הוא אותו אופן שבו משתמשים בימינו בביטוי של הוצאת שם רע, דהיינו, שהדברים אינם נכונים. לפי הא"ע יש לומר שהוצאת השם רע איננה דבר שקר כמו שמקובל בימינו, אלא הכוונה היא שהבעל אמר על אשתו דברים רעים שייתכן שהם נכונים. תרגום יונתן: הכוונה שהוא אומר דברים שמערערים על מעמדה של אישה זו.

[40] אונקלוס.

[41] עיין בביאורנו לפסוק הקודם. רש"י: מכך שהתורה כתבה שהבעל אומר "את האשה הזאת לקחתי", מוכח שגם האישה צריכה להיות שם ושהבעל צריך לומר את הדברים בפניו.

[42] אונקלוס. תרגום יונתן תירגם שהוא שימש עימה, תרגום שקרוב יותר למהלך הדברים.

[43] רמב"ן.

[44] תרגום יונתן. רש"י: דווקא ההורים צריכים לעשות זאת משום שהם גידלו את הנערה שלא התנהגה כפי דרך התורה. א"ע: כאשר ההורים אינם חיים, יהיה ממונה מטעם בית דין שיעשה את תפקידם.

[45] רשב"ם + אונקלוס.

[46] אונקלוס. רש"י: מכך שרק אבי הנערה אומר את הדברים אנו למדים שאין ראוי לאישה לדבר בפני האיש.

[47] אונקלוס. תרגום יונתן: אני קידשתי את ביתי לאיש הזה, משמע שמדובר באב שקיבל קידושין עבור ביתו הקטנה.

[48] עפ"י ביאורנו לפסוק יד.

[49] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע, פרק א פסוק א. עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר שמות במאמר "וידבר ה' אל משה לאמר".

[50] אונקלוס.

[51] אונקלוס.

[52] עפ"י ביאורנו לפסוק טו שם ביארנו על פי רשב"ם שההורים מביאים את השמלה לפני בית הדין. באופן דומה פירש גם רמב"ן שכתב שהיה מנהג להכניס סודר על מנת לבדוק את דם הנערה. האם ידעה כיצד לפרוס את השמלה ולברר את הדברים ולכן היא באה לבית הדין יחד עם בעלה, למרות שדווקא האב הוא זה שטוען את טענותיו בבית הדין. רש"י כתב שהכוונה למינוח שפירושו בירור הדברים.

[53] רש"י.

[54] אונקלוס. רמב"ן: הסיבה שהבעל צריך לשלם מאה כסף הוא משום שהוא רצה להרוויח שלא לתת לה את כתובתה (גם אם נאמר שחיוב כתובה מדרבנן, כאן חייבים לומר שהוא כתב לה כתובה ורצה להוציאה ללא כתובה, אחרת אין זה מובן מדוע הוציא עליה שם רע), והתורה קנסה אותו בכפל – הוא רצה להרוויח חמישים שקלי כסף, ולכן הוא חייב לשלם מאה שקלי כסף.

[55] אונקלוס.

[56] אונקלוס.

[57] אונקלוס.

[58] אונקלוס.

[59] רש"י. ההכרח של רש"י לכתוב שמדובר בעדים והתראה הוא משום שלולי שיש עדים והתראה שהאישה זינתה בין האירוסין לנישואין, היא עדיין יכולה לטעון שהיא עשתה זאת לפני האירוסין. במקרה זה, הבעל אמנם לא יחויב לתת כתובה, אבל מצד שני לא יהרגו את האישה בבית דין. רמב"ן כתב שאמנם התורה לא הזכירה זאת במפורש, אבל הדבר ברור מאליו שהתברר על ידי עדים שהיא זינתה לאחר האירוסין וכתב שמכך שהתורה השתמשה בלשון "זנות", משמע שמדובר על מקרה שהיא עשתה זאת לאחר האירוסין. אישה שאינה מיועדת לאדם אחר, התורה איננה קוראת למעשה זה בשם מעשה זנות. אוה"ח: אם התברר שהתורה שאדם זה למד הייתה תורת מינות, ולכן היא לא מתקיימת בו בחוזק, יש מצווה לסקול את התורה הזו.

[60] אונקלוס.

[61] אונקלוס. רש"י: מוציאים אותה דווקא לשם כדי להראות שההורים גידלו גידולים רעים.

[62] רש"י. מלשון אונקלוס משמע שהסקילה הייתה ממש על ידי אנשי העיר. עיין בספר העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס, שם דן בעניין דרכו של אונקלוס במקרה שההלכה סותרת את פשט המקרא – האם אונקלוס מתרגם לפי ההלכה או לפי תרגום פשט המקרא.

[63] אונקלוס.

[64] רשב"ם.

[65] אונקלוס.

[66] אונקלוס. אוה"ח: הכוונה לגוי שילמד תורה (ואסור לו ללמוד אותה), ולכן כתוב ששניהם ימותו – הגוי על שלמד תורה ולתורה שהוא למד לא תהיה קיום.

[67] אונקלוס. רש"י: גם שניהם בא ללמדנו שצריך שההנאה של שניהם צריכה להיות שווה ולכן אם בא עליה במעשה חידודין בעלמא, למרות שהדבר אסור, לא הורגים אותם. "גם" בא לרבות גם אם מישהו נוסף לאחר מכן עשה את אותו מעשה איתם וגם מקרה שיש ולד משניהם, שלא ממתינים עד שהוא ייוולד לפני שהורגים אותם, אלא הורגים אותם מיד. רמב"ן שאל על רש"י: מדוע צריך פסוק לרבות גם את הבאים אחריהם? הרי מדובר באשת איש, ופשוט הדבר שכל מי שבא עליה חייב מיתה כמו הראשון? וכתב שיש גרסה שאומרת שהכוונה לא למי שבא אחריהם, אלא למי שבא עליה מאחוריה. על דרך הפשט פירש צלע זו בשני אופנים: א. למרות שהאיש אחראי יותר לחטא זה, עדיין הורגים גם את האישה. ב. במקרה שלא היה אחד מהם בעל חיוב, עדיין הורגים את השני. א"ע: פירוש "גם" היינו זה כמו זה, האיש כמו האישה. תרגום יונתן: פירש שהכוונה היא שימותו ב"שינוקא דסודרא". בפירוש יונתן שבחומש המאור פירשו שהכוונה לניעור הסודר למי שהיו הורגים אותו בחנק.

[68] אונקלוס. א"ע: זו סיבת הסמיכות של פרשה זו לפרשה שלפניה – כדי לומר לנו ששניהם במיתה.

[69] א"ע.

[70] עיין ביאורנו לפסוק יג.

[71] אונקלוס. רש"י: האיש שכב עם אשת האיש משום שהוא מצא אותה, לו לא הייתה יוצאת מביתה, מקרה זה לא היה קורה.

[72] אונקלוס.

[73] א"ע.

[74] אונקלוס.

[75] אונקלוס.

[76] רמב"ן.

[77] אונקלוס. תרגום יונתן: כתב שהכוונה היא שהוא שימש אתה ולא הזכיר את עניין העינוי כעינוי. ספורנו: הכוונה היא שהוא עינה והשפיל את האישה ממדרגה של אישה כשרה. רמב"ן: עינוי נחשב בדרך כלל כאשר האדם מכריח את האישה לשכב, וכאן האישה הסכימה לכך. אלא שהכוונה היא שהאיש מצד אחד לא ביקש את הסכמת האישה (ומשום כך נקרא הדבר עינוי), אך מצד שני היא גם לא ניסתה למנוע בכח את המעשה.

[78] אונקלוס.

[79] אונקלוס.

[80] אונקלוס.

[81] אונקלוס.

[82] אונקלוס.

[83] אונקלוס. ספורנו: נערה אין חטא מוות – גם אם בסוף המעשה היא עשתה זאת מרצון, היות ותחילת המעשה היה באונס. ואין זה דומה לבהמה שנרבעה שהורגים אותה, היות והבהמה לא התקוממה בכלל, אבל הנערה כנראה כן התקוממהץ

[84] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני שכתב בשם חז"ל כתב שהכוונה היא שהדינים נלמדים זה מזה. כשם שמותר למנוע את המקרה של הנערה הארוסה על ידי הריגת הבועל לפני המעשה, כך ניתן להציל את הנרצח על ידי הריגת הרוצח לפני הרצח.

[85] אונקלוס. תרגום יונתן: הנערה הייתה לבד כאשר הדבר קרה ולכן לא היה מישהו שהיה יכול לסייע לה.

[86] רשב"ם וכן פירש א"ע. ספורנו: דנים את הנערה לכף זכות.

[87] אונקלוס.

[88] אונקלוס.

[89] אונקלוס.

[90] אונקלוס. תרגום יונתן: כסף זה ניתן כדמי בושה.

[91] אונקלוס.

[92] אונקלוס.

[93] אונקלוס.