דברים פרק לג

דברים פרק לג

(א) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אלה הם דברי הברכה שברך משה הנביא את בני ישראל,[1] לִפְנֵי מוֹתוֹ (אלה הם דברי הברכה שבירך משה את בני ישראל) ביום מותו[2]: (ב) וַיֹּאמַר משה אמר בדברי ברכתו: יְקֹוָק מִסִּינַי בָּא ה'  התגלה אל בני ישראל בהר סיני,[3] וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ כבודו של ה' זרח מהר שעיר,[4] הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן גבורתו של ה' התגלתה בהר פארן.[5] שכינת ה' התגלתה במעמד הר סיני, ומנה משה שלושה הרים סמוכים כדי להדגיש שמשם התגלתה השכינה לעם ישראל,[6] וְאָתָה ועימו, יחד עם ה',[7] מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ באו  ממלאכי השרת,[8] מִימִינוֹ (נתן ה' לישראל) את כתב ימינו, את התורה,[9] אֵשׁ דָּת מתוך האש שהתגלתה במעמד נתינת התורה,[10] לָמוֹ (ה' נתן) להם (את התורה)[11]: (ג) אַף חֹבֵב עַמִּים (ה' חיבב את עם ישראל, לא רק בכך שגילה את שכינתו עליהם בהר סיני) אלא ה' גם חיבב כל אחד מהשבטים, שכל אחד מהם קרוי עם,[12] כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ את כל העם הקדוש, עם ישראל, ה' הוציא בידו ממצרים,[13] וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ (עם ישראל באמת ראויים לכך, שהרי) בני ישראל הכניסו את עצמם ל"תוך" רגליך, היינו שעמדו על הר סיני,[14] יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ בני ישראל נשאו על עצמם את דבריך, בני ישראל קיבלו את תורתך (של ה')[15]: (ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה התורה שמשה ציווה לנו (לבני ישראל),[16] מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב משה מסר אותה (את התורה)  בירושה לעם ישראל[17]: (ה) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ ה' הוא המלך בישראל,[18] בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם (ה' הוא המלך בישראל) כשמתאספים ראשי העם, החשובים והממונים בישראל,[19] יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (ה' הוא המלך כשראשי ישראל מתאספים) כששבטי ישראל הם יחד, כלומר: כשראשי ישראל מאוחדים, אז מלכותו של ה' מתגלה עליהם[20]: (ו) יְחִי רְאוּבֵן שבט ראובן יחיה[21] ואל ימות במיתת כרת,[22] וְאַל יָמֹת שבט ראובן לא ימות בעולם הבא. הסיבה שמשה צריך להתפלל על כך היא בגלל שראובן בלבל את יצועי אביו (כפי שראינו בספר בראשית),[23] וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר שבניו של ראובן יקבלו את ירושתם ונחלתם במניין שאר עם ישראל[24]: (ז) וְזֹאת לִיהוּדָה זוהי ברכתו של משה לשבט יהודה:[25] וַיֹּאמַר כך אמר משה בברכתו לשבט יהודה: שְׁמַע יְקֹוָק קוֹל יְהוּדָה ה' ישמע לתפילת המלכים היוצאים משבט יהודה, כמו דוד ושלמה,[26] וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ כשחיילי שבט יהודה ייצאו למלחמה, הם יחזרו בשלום אל עמם,[27] יָדָיו רָב לוֹ הידיים של שבט יהודה יריבו, וינקמו את נקמתו של שבט יהודה בשעה שהוא יוצא למלחמה,[28] וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה ואתה ה' תעזור לשבט יהודה מכל אלו המצרים לו, מאויביו[29]: (ח) וּלְלֵוִי אָמַר על שבט לוי אמר משה: [30] תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ האורים ותומים שלך ה', נתונים,[31] לְאִישׁ חֲסִידֶךָ למי שנמצא חסיד לפניך, כלומר: האורים ותומים נמצאו אצל שבט לוי,[32] אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה (משה מפרט באלה מאורעות הוכיח שבט לוי את נאמנותו להקב"ה:) אתה ניסית את בני ישראל במסה (שם בני ישראל התלוננו אל ה' על מחסור במים), ובמסה, שבט לוי לא התלונן עם שאר בני ישראל,[33] תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה אתה ה' ניסית אותו, את משה, במי מריבה, ונמצא נאמן, על ידי שהאמין שייצאו מים מהסלע[34]: (ט) הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו כל אחד משבט לוי לא ריחם על סבו מאימו ועל אימו כשהתחייבו מיתה בחטא העגל,[35] וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וכן, בשעת חטא העגל, כל אחד משבט לוי לא הכיר את אחיו מאימו, אלא הרג אותו כשהתחייב מיתה בגלל שעבד את העגל,[36] וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע וכן הרג כל אחד משבט לוי את בן ביתו כשהתחייב מיתה על עבודת העגל,[37] כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ שבט לוי שמר על מה שאמרת (ה') לבני ישראל: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פניי", שבט לוי לא עבד את העגל,[38] וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ וכן שמרו שבט לוי על ברית המילה, שלאורך ארבעים שנות נדודי ישראל במדבר, לא מלו בני ישראל את בניהם מפני הסכנה, אולם הלויים כן מלו את בניהם במדבר[39] : (י) יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב ראויים שבט לוי להורות לעם ישראל את משפטי ה',[40] וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל וראויים שבט לוי להורות לבני ישראל את התורה, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ שבט לוי יקטירו לפניך את הקטורת בבית המקדש,[41] וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ וכן יעלו שבט לוי קרבנות עולה כליל על המזבחות שלך. קרבן עולה מוקרב כולו על המזבח ואין קרבן בשר העולה נאכל כלל[42]: (יא) בָּרֵךְ יְקֹוָק חֵילוֹ ה', תברך את נכסיו של שבט לוי,[43] וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה ה', תתרצה לקבל את הקרבנות שמקריבים בני שבט לוי. הקרבת הקרבנות היא פועל ידיו של שבט לוי,[44] מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו אתה (ה') תמחץ מכה חזקה שנקראת מכת מותניים את מי שקם על שבט לוי, שונאיו של שבט לוי,[45] וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן את שונאיו של שבט לוי תמחץ, ולא תיתן לשונאי שבט לוי לקום[46]: (יב) לְבִנְיָמִן אָמַר את שבט בנימין בירך משה: יְדִיד יְקֹוָק (בנימין – אתה) חביב ה',[47] יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו ה' ישרה עליו (על שבט בנימין) בבטחה,[48] חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם ה' מגן על שבט בנימין לעולם, שהרי משנבחרה ירושלים, לא שרתה שכינה במקום אחר,[49] וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן ובחלקו של שבט בנימין בארץ ישראל תשרה השכינה, כלומר: בית המקדש יהיה בחלקו של שבט בנימין[50]: (יג) וּלְיוֹסֵף אָמַר את שבט יוסף בירך משה בברכה הבאה: מְבֹרֶכֶת יְקֹוָק אַרְצוֹ ארצו של יוסף מבורכת מאת ה',[51] מִמֶּגֶד (ארצו של שבט יוסף) מגדלת מעדנים ומיני מתיקה,[52] שָׁמַיִם מִטָּל (ארצו של שבט יוסף מגדלת מעדנים ומיני מתיקה), היות ויש ברכה שטל שיורד מהשמיים על נחלתו של יוסף,[53] וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת ומהתהום עולים מים ומלחלחים מתחת לארץ של נחלת שבט יוסף[54]: (יד) וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ ארצו של יוסף גם מצמיחה מיני מתיקה בזכות השמש הזורחת עליה,[55] וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים וכן מוציאה ארצו של יוסף מיני מעדנים ומיני מתיקה שהתבשלו על ידי הלבנה[56]: (טו) וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם ההרים שבחלקו של יוסף גורמים שתבואתו מתבשלת לפני שאר התבואה בארץ,[57] וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם מעדני הפירות שבהרים שבנחלתו של יוסף מוציאים פירות ללא הפסקה[58]: (טז) וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ טוב ארצו של יוסף וריבוי התבואה שיש בה,[59] וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה (כל הטוב הזה) יבוא מרצונו של שוכן הסנה, ה'. משה מכנה את ה' בשם שכני סנה משום שה' התגלה אליו לראשונה בסנה,[60] תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף תבוא ברכה זו, הברכה בה ברכתי את יוסף, על ראשו של יוסף,[61] וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו תבוא ברכה זו על ראשו של "נזיר אחיו" שהוא כינוי נוסף ליוסף ומשמעותו: אדם שהופרש מאחיו, על ידי שאחיו מכרו אותו (יש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודם כדרך השירה והברכות)[62]: (יז) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ איש חשוב שייצא מיוסף, יהושע, שהוא כמלך, יהיה חזק כמו שור,[63] הָדָר לוֹ יהיה ליהושע הדר וזיו,[64] וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו קרניו של יהושע יהיו יפות וחזקות כמו קרניים של ראם. משה מדמה בדימוי זה את חוזקו של יהושע, בָּהֶם עם קרני הראם אלה, עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ ינגח יהושע את שלשים ואחד המלכים שבארץ ישראל,[65] וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם אפסי הארץ הם עשרות האלפים שהרג יהושע שהיה משבט אפרים,[66] וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה הם, אפסי הארץ, הם גם האלפים שהרג גדעון שהיה משבט מנשה[67]: (יח) וְלִזְבוּלֻן אָמַר את שבט זבולון בירך משה בברכה הבאה (שבט יששכר נכלל גם הוא בתוך ברכת זבולון כפי שנראה), שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ שבט זבולון ישמח לעסוק בסחורה,[68] וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ שבט יששכר יצליח כשישב ללמוד תורה[69]: (יט) עַמִּים שבטי ישראל,[70] הַר יִקְרָאוּ יתכנסו לבית המקדש,[71] שָׁם בבית המקדש, יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק שבטי ישראל יקריבו קרבנות לרצון ה.[72] התאספות בני ישראל בבית המקדש בשלשת הרגלים היא על פי קביעת המועדים שקבע שבט יששכר ולכן נקבע פסוק זה בברכתו של יששכר, כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ את השפע של הים, שבטי יששכר וזבולון יהיו יונקים, ושפע זה יבוא להם בלי מאמץ כמו שתינוק לא צריך להתאמץ כדי לינוק,[73] וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל גם דברי ערך שמכוסים וטמונים בחול יהיו לשבטי זבולון ויששכר, כמו החילזון שממנו היו מפיקים את התכלת וזכוכית לבנה שהיא מאוד יקרה, וכך יתפרנסו שבטי יששכר וזבולון ללא מאמץ, וכך יהיה להם פנאי לעסוק בתורה[74]: (כ) וּלְגָד אָמַר בברכה זו בירך משה את שבט גד: בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד ברוך ה' שהוא מרחיב את נחלתו של שבט גד (שהרי נחלתו של גד הייתה גדולה מאוד),[75] כְּלָבִיא שָׁכֵן שבט גד גיבורים כמו לביאה, היכולה לטרוף את כל מי שקם עליה,[76] וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד כששבט גד הרג אויב, הוא היה חותך את הראש יחד עם הזרוע. כלומר: הגיבורים משבט גד היו כל כך גיבורים שהיו יכולים להרוג מישהו על ידי שהיו חותכים במכה אחת את הראש והזרוע[77]: (כא) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ שבט גד ראה שהוא צריך לזכות בנחלה מיד בהתחלת חלוקת הנחלות, ולכן שבט גד קיבל את חלקו בעבר הירדן המזרחי,[78] כִּי שָׁם בנחלתו, חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן (הסיבה לכך ששבט גד רצה את נחלתו בעבר הירדן המזרחי היא) מכיוון ששם נמצא קברו של משה שאין אדם יודע את מקום קבורתו,[79] וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם משה רבינו הלך בראש העם,[80] צִדְקַת יְקֹוָק עָשָׂה משה רבינו עשה זכויות לפני ה', ובכך מובטח לו חלק לעולם הבא. זאת הסיבה ששבט גד רצה לקבל נחלה ליד קברו של משה, כדי שהשבט ייכנס עם משה לעולם הבא,[81] וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל וכן לימד משה רבינו את עם ישראל את משפטי ה'[82]: (כב) וּלְדָן אָמַר את שבט דן בירך משה בברכה הבאה: דָּן גּוּר אַרְיֵה דן, אתה תקיף כמו גור של אריה,[83] יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן ארצו של שבט דן שותה מזינוקו של הנהר שיוצא מהבשן[84]: (כג) וּלְנַפְתָּלִי אָמַר את שבט נפתלי בירך משה בברכה הבאה: נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן ארצו של שבט נפתלי תשביע את כל יושביה,[85] וּמָלֵא בִּרְכַּת יְקֹוָק ארצו של נפתלי תהיה מלאה בברכות לפני ה',[86] יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה אתה, שבט נפתלי, תירש את ים הכינרת ואת חבל הארץ שמדרום לכינרת[87]: (כד) וּלְאָשֵׁר אָמַר את שבט אשר בירך משה בברכה הבאה, בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר שבט אשר יתברך בהרבה בנים,[88] יְהִי רְצוּי אֶחָיו שבט אשר יתרצה לפני אחיו בכך שייתן לאחיו שמנים ומטעמים,[89] וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ לשבט אשר יהיו הרבה מעדני מלכים[90]: (כה) עכשיו פונה משה אל כלל ישראל ולא אל שבט מסויים:[91] בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ כשישראל ישבו בארץ ישראל הם יהיו כל כך גיבורים, עד שיהיה הדבר נחשב כאילו ארץ ישראל סגורה במנעולים של ברזל ונחושת, וכך לא יוכלו אויביהם להיכנס,[92] וּכְיָמֶיךָ כימי צעירותך, דָּבְאֶךָ יהיו ימי זקנותך, שלא תתמוטט כמו שרגילים הזקנים (דבאך מלשון זב, כאשר אדם זקן הוא זב ומתמוטט)[93]: (כו) אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן אין כמו אלוקי ישורון, אלוקי ישראל,[94] רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ שכינתו של ה' בשמים היא זו שעוזרת לך,[95] וּבְגַאֲוָתוֹ ותוקפו של ה',[96] שְׁחָקִים נמצא מעל השמיים[97]: (כז) מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם השחקים הם מקום מעונו של ה',[98] וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם מתחת לשחקים נמצאים האנשים החזקים בעולם, כמו סיחון ועוג,[99] וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב ה' גירש מפניך את אויביך, וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד ה' אמר לך להשמיד את אותם אויבים[100]: (כח) וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח כל אחד מישראל יישב בצורה בטוחה, בָּדָד מרוב ביטחון יכול כל אחד מישראל לשבת לבד, ואינו צריך לדאוג שיבואו להתקיף אותו אם הוא יישב לבד,[101] עֵין יַעֲקֹב (בני ישראל ישבו בביטחון) כמו הברכה שברכם יעקב,[102] אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ בארץ ישראל העושה דגן ותירוש (יישב כל אחד מהם בטח בדד), אַף שָׁמָיו גם השמיים של ארץ ישראל,[103] יַעַרְפוּ טָל ייטוף מהם טל[104]: (כט) אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל משה רבינו פונה אל עם ישראל ואומר להם: אשריך ישראל, מִי כָמוֹךָ אין עם כמו עם ישראל,[105] עַם נוֹשַׁע בַּיקֹוָק ה' מושיע אותך,[106] מָגֵן עֶזְרֶךָ ותקיפותו של ה' עוזרת לך ומושיעה אותך,[107] וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ בכוחו של ה' אתה (עם ישראל) תנצח במלחמות בעזרת החרבות והגיבורים שלך,[108] וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ האויבים שלך ישקרו לך מרוב פחד, כמו שעשו הגבעונים,[109] וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ אתה תדרוך על צווארי מלכיהם של יושבי הארץ לאות ניצחון[110]:

[1] אונקלוס. א"ע: כדי להודיע שהברכות היו בנבואה. אוה"ח: להודיע שמשה היה גוזר וה' מקיים.

[2] א"ע.

[3] אונקלוס. רש"י: יצא להקביל את פניהם.

[4] אונקלוס. רש"י: פתח לבני עשיו ושאל אותם אם רוצים לקבל את התורה. רמב"ן: ה' לא התגלה לבנ"י משעת שליחת המרגלים מהר פארן, עד שלבסוף הגיעו אל הר שעיר, שם התגלה אליהם שוב.

[5] אונקלוס. רמב"ן: בהר פארן ה' בדק מה עם ישראל צריך לאורך שנות נדודיו במדבר.

[6] א"ע בשם רס"ג. א"ע עצמו דוחה פירוש זה וכן את הפירוש שמדובר על מעמד הר סיני וכותב שמדובר כאן על גבורתו של ה' שהתגלתה במלחמות, כאשר הגיעו ישראל אל אדום ונצחו במלחמות, ומלחמות אלו התרחשו בסמוך להר שעיר ומדבר פארן.

[7] אונקלוס. רש"י: בא.

[8] אונקלוס ורש"י ורמב"ן בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב הרמב"ן שהכוונה היא מרוב קדושתו של ה'.

[9] אונקלוס. רמב"ן: כבוד עם ישראל היה מימין ה' ולא מרבות הקודש שירדו עימו במתן תורה.

[10] אונקלוס. א"ע: דת, היינו שהדבר תמידי.

[11] אונקלוס וכן רש"י בפירושו השני. רש"י בפירושו הראשון: התורה שהייתה כתובה באש שחורה ע"ג אש לבנה, ניתנה להם על לוחות, כתובים ביד ימינו של הקב"ה.

[12] רש"י. בפירושו השני כתב רש"י: גם כשחיבב ה' את האומות ומסר את עם ישראל בידם, בכל זאת, הצדיקים בעם ישראל דבקו בה', וה' שמר עליהם, והם מתאמצים להיכנס תחת שכינתו של ה' ומקבלים את דברי ה', אץ גזרות ה' בשמחה. רשב"ם: גם הגרים, כמו הערב רב, שה' מחבב, בכל זאת, ה' מחבב יותר את ישראל. רמב"ן: חובב מלשון "חביון", הטמנה, ה' מסתיר את עם ישראל תחת ידיו.

[13] אונקלוס. רש"י: נשמות הצדיקים גנוזים בידיו של ה'. א"ע: מדובר בבני לוי, שהם בידך, היינו סביב הארון.

[14] רש"י. א"ע: ילכו על דרכיך, שתשמור אותם. תוכו לשיטתו – נמשכו לדרכך, והולכים אל מקום הארון. הברכה לדבריו היא שה' יהיה חומת אש מסביב לישראל, ובני לוי יורו תמיד את התורה. ספורנו: "תוכו" היינו שנשברו למרגלות הר סיני. (כנראה שכוונתו היא שפרחה נשמתם). רמב"ן: תוכו – הוכו, למרות שהיו מוכים בכל מיני מכות במדבר, בכל זאת הלכו אחרי ה'.

[15] רש"י. אונקלוס: עם ישראל נסע במדבר עפ"י דבר ה'. א"ע: הם נושאים ונותנים בדברך, שלומדים תורה. בני לוי נושאים את ארון, הן מבחינת לימוד התורה והן מבחינת לימוד התורה.

[16] רש"י.

[17] אונקלוס.

[18] רש"י. א"ע: הכוונה היא למשה שהיה מלך על ישראל ומסר להם את התורה כשהתאספו ראשי העם, הכהנים, כדי לשמוע ממנו את התורה. בשם ריב"ל: התורה היא המלך. ספורנו: ה' הוא המלך בהתאסף ראשי עם למדגלות הר סיני כדי לקבל את התורה. לשיטתו: ראשי העם המוזכרים כאן הם אלו שניגשו אל משה ואמרו לו שה' לא אמר יותר את הלוחות.

[19] רש"י.

[20] אונקלוס ורש"י.

[21] כך משמע כמעט מכל הפרשנים למעט רש"י, בין אלו המפרשים שהיה זקוק לברכה בגלל חרון אפו של יעקב ובין אם הכוונה היא משום שלוחם להיכנס לארץ. אוה"ח: הכוונה היא לאנשים שמתו בעדת קרח. בפירוש נוסף כתב אוה"ח שהכוונה היא לראובן עצמו, שלא יכרת לעוה"ב.

[22] שפ"ח עפ"י רש"י. אונקלוס: הכל כאן מדובר על עולם הבא: יחי ראובן בעולם הבא ואל ימות שם מיתה אחרונה. "יחי ראובן", היינו שהתפלל עליו שלא ימות לפני השנים הקצובות לו. החשש ממיתה אצל ראובן לפי רש"י הוא בגלל מעשה בלהה.  ספורנו: סיבת החשש היא היות נחלתו בעבר הירדן ולא בא"י. רמב"ן: בפירושו הראשון כתב כרש"י. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא בכיבוש הארץ, היות ושבט ראובן יוצא כחלוץ במלחמה, בירכו שלא ימות במלחמה, וכן בגד.

[23] רש"י. ספורנו: שלא יהיו אנשיו מעטים, מלשון: "מתי מספר".

[24] אונקלוס. רש"י: המתים שיצאו למלחמה ייספרו יחד עם מתי עם ישראל ולא לחוד. א"ע: "ואל" מוסב גם על "ויהי מתיו מספר", והכוונה היא שלא יהיו המתים שלו, גם אם יחיו לאורך שנים, נספרים, אלא שלא יהיו ניתנים לספירה כיוון שיהיו רבים. רמב"ן: בפירושו הראשון כתב שכל שבט ראובן יזכה במיתה ואף אחד לא ייכרת חלילה. בפירושו השני כתב שמתיו היינו ארבעת ראשי המשפחות שיצאו מראובן, ו"מספר", היינו, "במספר", שייכללו יחד עם ישראל. בפירושו השלישי כתב שהכוונה היא שיימנה ראשון לבכורה "מספר" הכוונה היא ראשון, ולפי"ז "מתיו", היינו מניין. אוה"ח: "מתיו", גם פירש שהכוונה היא למניין, היות ורשעים אינם נמנים במניין, התפלל, שיהיו צדיקים וממילא נמנים.

[25] רמב"ן. בפירושו השני כתב הרמב"ן שהכוונה ב"וזאת", היינו שהברכה הזו מיוחדת ליהודה ולא לשבט אחר, היות ויהודה הוא זה שיוצא למלחמות. א"ע: ברכתו לראובן תחול גם על יהודה.

[26] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני: "שמע" רומז לשמעון, וברכתו של שבט שמעון כלול בתוך ברכת שבט יהודה, ושאר הפסוק חל גם על שבט יהודה. אונקלוס: אין מדובר כאן דווקא על מלכי יהודה, אלא על שבט יהודה כשיוצא למלחמה, ומתפללים שיחזרו בשלום.

[27] רש"י.

[28] רש"י, וכן משמע מאונקלוס וא"ע בפירושו השני. א"ע בפירושו הראשון: ידיו יספיקו לו, ולא יזדקק לאחרים שיילחמו איתו. בפירושו השלישי פירש הא"ע שהכוונה היא שידיו ישלחו חיצים בשבילו. ספורנו: אתה ה' תהיה ידיו ותלחם בשבילו. רמב"ן: הכוונה היא שלא יצטרך לעזר אחר חוץ מה', וכן יש כאן רמז למלחמה הראשונה עם הכנעני שם יהודה יעלה בתחילה, ויכבוש גם את נחלת שבט שמעון, וכך גם שמעון מרומז בפסוק.

[29] רש"י. לפי אונקלוס, "הוי" לכאורה מדבר על לשון רבים, וצלע זה של הפסוק מדבר ג"כ על ידיו.

[30] רש"י וא"ע.

[31] רש"י. כלי יקר: תאיר להם את הדרך שלא יכעסו כמו שכעסתי אני במי מריבה.

[32] אונקלוס.

[33] רש"י. א"ע: מסה מלשון ניסיון, והפירוש הוא ששבט לוי עמד בכל הניסיונות, חוץ ממי מריבה שרב שם עם ה'. גם ספורנו פירש שהכוונה היא ששבט לוי עמד בכל הניסיונות.

[34] רש"י בפירושו הראשון, והכוונה היא שמשה באמת האמין בה', אלא שלא התקדש ה' על ידו, ועל כך נענש. בפירושו השני פירש רש"י שה' רב עם שבט לוי, ובא עליו בעלילה, שהרי רק משה חטא במי מריבה כשאמר "שמעו נא המורים", ואילו ה' אהרון ומרים לא עשו כן (לכאורה קשה על כך: מה הקשר למרים, הרי כבר מתה). ספורנו: הכחדת את שני ראשיו בעבור חטא מי מריבה.

[35] אונקלוס ורש"י. ולא ניתן לפרש ממש על אביו, שהרי שבט לוי לא חטא. א"ע: הפירוש הוא שהיו מקדישים עצמם לעבודת ה', וגם את בניהם.

[36] רש"י. גם כאן לא ניתן לומר שהכוונה היא לאחיו מאביו, שהרי שבט לוי לא עבד את העגל.

[37] רש"י. גם כאן לא ניתן לומר בן ממש, שהרי שבט לוי לא עבד את העגל.

[38] רש"י. כלי יקר: בגלל ששומרים על אמרתך ולומדים תורה, הרי שפטורים ממצוות כיבוד אב ואם וכן אין התורה מתקיימת אלא במי שנעשה אכזרי על בניו כעורב.

[39] רש"י. בגירסא אחרת: הלויים היו מולין, כנראה שנולדו כבר מולים.

[40] אונקלוס ורש"י.

[41] אונקלוס.

[42] רש"י. כליל, היינו עולה שעולה כליל לה'.

[43] אונקלוס. א"ע: את הביכורים ואת המעשר. רמב"ן: שלא יתמעטו בגלל עבודתם במקדש. כלי יקר: את כוחו, היות והתורה מתישה את כוחו של האדם.

[44] אונקלוס.

[45] רש"י. בפירוש נוסף כותב רש"י שהכוונה היא למלכות חשמונאי.

[46] אונקלוס ורש"י. ספורנו: הכוונה היא למערערים על הכהונה כמו קרח ועוזיה המלך.

[47] תרגום יונתן.

[48] אונקלוס. ספורנו: המלך שייצא ממנו, שאול, יהיה בטוח, ועשרת השבטים לא ימרדו בו. כלי יקר: בגלל שה' בירך את בנימין ב"טרף", ואין מי שטורף בטוח במזונותיו, השלים משה את ברכתו של יעקב ואמר שיאכל בבטחה.

[49] אונקלוס + רש"י.

[50] אונקלוס, אך לא פירש במדוייק את המילים "בין כתפיו". רש"י: כשם שהכתף היא הגבוה שבאיבריו של האדם, כך  ביהמ"ק היה בנוי בגובה נחלתו של בנימין. א"ע: אמצע נחלתו. בפירושו השני כתב כרש"י.

[51] אונקלוס.

[52] רש"י.

[53] רש"י.

[54] רש"י.

[55] רש"י.

[56] רש"י בפירושו הראשון וכן אונקלוס. בפירושו השני: ארצו מגרשת את הפירות ומוציאה אותם פעם בחודש. א"ע: לחות הירח גורמת לפירות לצמוח טוב יותר.

[57] רש"י בפירושו הראשון, וכן א"ע. בפירושו השני כתב שההרים שבחלקו של יוסף הם מראש, דהיינו שנבראו ראשונים.

[58] אונקלוס ורש"י.

[59] אונקלוס. רמב"ן: הכוונה ב"מלואה" היא גם לאנשים והחיות, הכל יתברך.

[60] רש"י. ספורנו ואוה"ח: רצון ה' שאמר בסנה "עימו אנכי בצרה" יבוא ליוסף. רמב"ן כתב כשני הפירושים: או שהארץ מתברכת בגלל רצון ה' שוכן הסנה, או שרצון ה' יגיע לראש יוסף. א"ע בשמות ג', ב' כתב את פירושו של רבי ישועה שה' שכן בסנה והקשה על כך שהרי על ידי התגלות אחת של ה' בסנה, אין זה נקרא שה' שוכן בסנה. לכן פירש הא"ע שהכוונה היא שמקום יבש נקרא סנה, בגלל הדימוי לסנה שהוא קוץ יבש, ומשה בירך שתבא רוויה למקום היבש ע"י ברכתו של ה'.

[61] רש"י.

[62] אונקלוס ורש"י. ספורנו: יוסף ראוי לברכה "עימו אנכי בצרה" היות והיה קודקוד, מלך, ובכ"ז עזר לאחיו.

[63] רש"י.

[64] אונקלוס ורש"י.

[65] רש"י.

[66] רש"י. א"ע: הכוונה היא לברכת יעקב שאמר ששבט אפרים יהיה גדול יותר משבט מנשה.

[67] רש"י.

[68] רש"י. אונקלוס וא"ע: כשאתה יוצא למלחמה.

[69] רש"י והזכיר בפירושו גם את עניין קביעת החודשים, וכן פירש אונקלוס.

[70] אונקלוס.

[71] אונקלוס.

[72] אונקלוס.

[73] רש"י + דעת מקרא.

[74] רש"י. בפירושו השני כתב רש"י שעמים, היינו אומות העולם שבאים לסחור עם זבולון, ינצלו את ההזדמנות ויעלו לביהמ"ק, וכן פירש ספורנו. א"ע: יהיה להם עושר כ"כ גדול עד שיצטרכו להטמין עושר זה בחול, וכדי להודות לה' על כל העושר הזה, יעלו לביהמ"ק כדי לזבוח לה' קרבנות.

[75] רש"י וספורנו. א"ע: בגלל גבורתו של שבט גד, כולם היו בורחים ממנו, וכך נחלתו גדלה.

[76] רש"י.

[77] רש"י.

[78] רש"י וא"ע. אוה"ח: "ראשית" היינו התורה, ובני גד יזכו בתורה בזכות שהם קיבלו את הנחלה שם קבור משה. פירוש נוסף הוא שמשה רבינו כבר לא חשש שלא ייכנס לגן עדן למרות שלא נכנס לא"י, היות ונקבר בתחילת הנחלה שקיבלו ישראל, והרי זה נחשב כבר שנכנס לא"י.

[79] רש"י. א"ע: ראו ארמונות האמורי טמונים בחול. לפירושו: חלקת – חלק. מחוקק – שליט, והיינו האמורי שהיה עם חזק, ספון – טמון.

[80]  אונקלוס ורש"י בפירושו השני וספורנו. בפירושו הראשון כתב רש"י שהכוונה היא לגד שהיה הולך בתור חלוץ לפני המחנה, ובכך קיים את צדקת ה', שקיים דברו שהלך לפני המחנה.

[81] אונקלוס, רש"י בפירושו השני ותרגום יונתן. בפירושו הראשון כתב רש"י שהכוונה היא לשבט גד שקיים את דברו, והלך כחלוץ לפני ה' ובכך היה צדיק לפני ה'.

[82] אונקלוס, רש"י בפירוש השני ותרגום יונתן. לפירוש הראשון ברש"י המפרש שמדובר על שבט גד, יש לומר שהכוונה היא שמשפטיו, היינו שדינו היה שווה לדין עם ישראל, והיה יוצא למלחמה כמו שאר עם ישראל. ספורנו: משה עשה צדקה עם ישראל שביאר להם את התורה בעבר הירדן, ואח"כ שפט את כל מי שהיה זקוק לשפיטה, כמו ששמואל עשה לפני שמת.

[83] אונקלוס. בלי יקר: היות ויעקב בירך את דן שישפוט את ישראל, צריך להיות תקיף כמו אריה.

[84] אונקלוס ורש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב רש"י שכשם שזינוקו של הנהר מתפצל לשניים, כך שבט דן נחל בשני מקומות. א"ע: דימה את חוזקו של דן לאריה שמזנק בכל כוחו בבשן. ספורנו: האריה אינו מזנק לטרוף בבשן, אא"כ הוא בטוח שיצליח לטרוף, כך שבט דן יהיה בטוח לצאת ולכבוש את הארצות משונאיו.

[85] רש"י. א"ע: שבט נפתלי יהיה שבע רצון, מרוצה. ספורנו: איני צריך להתפלל על נחלתך נפתלי, היות ונחלתך משובחת ומוצאה את פירות גינוסר. רמב"ן: נפתלי יהיה שבע ומלא ברצון ובברכת ה', ושבע רצון מוסב על המשך הפסוק. כמו"כ פיר פסוק זה עפ"י הקבלה.

[86] אונקלוס.

[87] אונקלוס ורש"י.

[88] רש"י, וכתב שאינו יודע כיצד ברכה זו התקיימה. רמב"ן כתב שייתכן שהכוונה היא למ"ש בדברי הימים: "כל אלה בני אשר ראשי בית האבות ברורים גבורי חילים ראשי הנשיאים ...". אונקלוס: ברכתו של אשר תהיה מעל לברכות שאר אחיו. רשב"ם ורמב"ן: אחיו, הבנים, יברכו את אשר, בגלל שייהנו מהשמן שלו. ספורנו: בד"כ האחים מקנאים בעשיר, אך אצל אשר אחיו יברכו אותו למרות עשירותו ובך יהיה יותר מבורך מבניו.

[89] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שבנותיו יהיו רצויות לאחיו, כולם ירצו להתחתן איתם, ונישאו לכהנים גדולים שנמשכו בשמן זית.

[90] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא לשמן.

[91] רש"י.

[92] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שארצו של אשר שהייתה מנעולה של א"י, שער הכניסה לא"י, הייתה מלאה בהרים שחוצבים מהם ברזל ונחושת וכן פירש הא"ע. אונקלוס תרגם מעין הפירוש הראשון של רש"י וכתב שהתקיפים שבא"י הם כמו ברזל ונחושת.

[93] רש"י בפירושו הראשון וכן תרגם אונקלוס וכן פירש א"ע ודחה פירוש שהכוונה היא מלשון "דובבים". בפירושו השני כתב שבימיך, הימים שאתה מקיים את רצון ה', הארצות ידאבו לך ויזובו לך כסף וזהב. ספורנו: כמו כניסתך לארץ, שהם ימיך הראשונים בא"י, כך יהיו הימים לאחר שתישאר בארץ ימים רבים, כלומר: שתזכו להישאר בארץ ימים רבים. רמב"ן: כל ימיך יהיה השמן זב מארצך.

[94] אונקלוס. רש"י: הפנייה היא לישורון, לישראל, שידעו שאין כה'.

[95] אונקלוס ורש"י.

[96] אונקלוס.

[97] אונקלוס. א"ע: השחקים עומדים ע"י ה'.

[98] רש"י. אונקלוס: אלוקי קדם, הכוונה היא שמקדם ברא את העולם במאמרו. א"ע: המעון שלנו, של עם ישראל הוא אלוקי קדם, ומעון היינו מחסה.

[99] רש"י. א"ע: זרועות העולם שנמצאים בארץ משלימים את מחסו של ה' בשמיים. ספורנו: בשמיים ה' מנהיג את הדברים הנצחיים, ובארץ מנהיג את מה שמתכלה, והנהגה עימהם קרויה זרועות עולם.

[100] רש"י.

[101] רש"י.

[102] אונקלוס ורש"י.

[103] אונקלוס.

[104] אונקלוס ורש"י. ספורנו: הכוונה היא שלעתיד, הארץ תסתפק בטל, כמו שהיה אמור להיות לפני חטא אדם הראשון.

[105] אונקלוס.

[106] אונקלוס.

[107] אונקלוס.

[108] אונקלוס.

[109] אונקלוס.

[110] אונקלוס.