ויקרא פרק א

ויקרא פרק א

(א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה ה' קרא אל משה בשמו על מנת לדבר איתו. בכל פעם שהקב"ה היה מדבר עם משה, הוא (ה') היה קורא אל משה בשמו (של משה) לפני הדיבור וזאת דרך חיבה,[1] וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד ה' דיבר אל משה מאוהל מועד (מבין שני הכרובים),[2] לֵאמֹר כך אמר ה' אל משה בשעה שדיבר איתו[3]: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם (ה' אמר למשה) תדבר עם בני ישראל ותאמר להם:[4] אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק אדם מכם שיקריב קרבן נדבה לה',[5] מִן הַבְּהֵמָה (אדם שיקריב מכם קרבן) עליו להקריב את קרבנו מהבהמות ולא מהחיות (אולם לא כל הבהמות מותרות בהקרבה כפי שנראה מיד),[6] מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם אדם המקריב את קרבנו לשם נדבה, יקריב את קרבנו ממשפחת הבקר (שוורים) או ממשפחת הצאן. אדם המקריב קרבן יכול לבחור בין הבאת קרבנו מהבקר או מהצאן[7]:

א. עולת בקר:

(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר אם אדם מקריב בקר לשם קרבן עולה, אם אדם חייב את עצמו בקרן עולה על ידי שאמר "הרי עליי קרבן עולה" והוא רוצה להביא בקר לשם הקרבן,[8] זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ (אדם המקריב בקר לשם קרבן עולה) צריך להקריב בקר שהוא זכר וללא מום (תמים). התורה אומרת שכדי שהבקר יוכשר לקרבן עולה, יש למלא אחרי שני תנאים: על הבקר להיות זכר וכן עליו להיות תמים, ללא מום.[9] השלב שבו מקריב הקרבן בודק ומוודא שאין מום בבהמה  נקרא "ביקור ממום", אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ על האדם להביא את קרבנו עד לפתח אוהל מועד (ובבית המקדש עד לפתח העזרה). שלב זה של הבאת הקרבן נקרא "הבאה",[10] לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק אם האדם ימלא אחרי שני תנאים אלה בהקרבת קרבן עולה (שבעל החיים יהיה זכר ותמים), קרבנו יהיה לרצון לפני ה'. אולם, אם האדם לא ימלא אחרי שני התנאים האלה, קרבנו לא יהיה רצוי לפני ה'[11]: (ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה בעל הקרבן סומך את שתי ידיו על ראש הבהמה שהובאה לשם קרבן עולה.[12] שלב זה בהבאת הקרבן נקרא "סמיכה". בשעת הסמיכה על קרבן העולה מתוודה בעל הקרבן על מצוות עשה שעבר עליהן וכן על מצוות לא תעשה שניתקות לעשה (לדוגמא: שילוח הקן). הסמיכה על קרבן העולה נעשית בצפון העזרה שבבית המקדש כשהבהמה עומדת עם פניה לכיוון מערב,[13] וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו הקרבן יהיה לרצון לפני ה' ויכפר לבעל הקרבן על מצוות עשה שעבר עליהן וכן על מצוות לא תעשה שניתקין למצוות עשה שעבר עליהן[14]: (ה) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר (לאחר הסמיכה) בעל הקרבן או שלוחו שוחט את בן הבקר, את הפר שהובא לשם הקרבן.[15] שחיטת הקרבן אינה חייבת להיעשות על ידי כהן ומותר גם לזר לשחוט את הקרבן,[16] לִפְנֵי יְקֹוָק שחיטת קרבן העולה נעשית בצפון העזרה שבבית המקדש (באותו מקום שבו הייתה הסמיכה. כמו כן אמרו חז"ל שלפני השחיטה היו משקים את הקרבן כדי שיהיה נוח לפשוט את עורה לאחר שחיטתה),[17] וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם הצאצאים של אהרון הכהן שהם כהנים יקבלו את הדם שיוצא מהבהמה כתוצאה משחיטתה אל תוך כלי קיבול שנקרא "מזרק". בניגוד לשחיטה שכשרה גם בזר, קבלת הדם כשרה רק בכהן.[18] עד עתה ראינו מספר שלבים בהבאת הקרבן: ביקור ממום, הבאה, סמיכה, שחיטה וקבלת הדם. לאחר קבלת הדם, מוליכים הכהנים את הדם למזבח החיצון,[19] וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב הכהנים צאצאי אהרון זורקים את דם קרבן העולה מסביב למזבח. זריקת דם העולה נעשית באופן הבא: הכהן הולך על רצפת העזרה ומוליך את הדם במזרק עד שהוא מגיע לפינה הצפון מזרחית של המזבח, וזורק בכח את הדם מהכלי לעבר פינת המזבח (מתחת לחוט הסקרא) כך שהדם מתפשט לקיר המזבח הצפוני ולקיר המזבח המערבי. לאחר מכן ממשיך הכהן להוליך את הדם לפינה הדרום מערבית של המזבח וחוזר וזורק את הדם פעם נוספת מהכלי לעבר הפינה הדרום מערבית של המזבח (מתחת לחוט הסקרא) כך שהדם מתפשט לקיר הדרומי ולקיר המערבי של המזבח. זריקה זו נקראת "שתיים שהן ארבע" משום שעל ידי הזאת דם הקרבן בשתי פינות של המזבח, הדם מתפשט לכל ארבעת קירות המזבח,[20] אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (הכהן זורק את הדם) על המזבח שבפתח אוהל מועד, על המזבח החיצון[21]: (ו) וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה (לאחר זריקת הדם מניחים את הבהמה שהוקרב לקרבן עולה על גבי אחד השולחנות שצפון העזרה) ומפשיטים את העור, מורידים את העור, מהבהמה שהוקרבה לשם קרבן עולה,[22] וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ (לאחר הפשטת העור תולים את הבהמה על אחד המתלים שהיו על העמודים ליד השולחנות על ידי שעושים נקב ברגלו השמאלית מעל הברך. לכתחילה יש לסיים את ההפשט לפני שמתחילים בניתוח[23]) והיו חותכים את הבהמה באופן שכל אחד מאיבריה יהיה חתוך ונפרד משאר איברי הבהמה.[24] פעולות אלה נקראות "הפשט וניתוח" והן כשרות גם על ידי זר[25]: (ז) וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ הכהנים שהם צאצאיו של אהרון הכהן ידליקו את האש על גבי המזבח. הדלקת האש על גבי המזבח הייתה נעשית לפני הקרבת הקרבנות,[26] וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ (הכהנים שהם צאצאיו של אהרון) גם יסדרו את העצים על גבי מערכת האש שדולקת על המזבח[27]: (ח) וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים הכהנים צאצאי אהרון יסדרו את איברי הקרבן החתוכים,[28] אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר (הכהנים יערכו) גם את הראש ואת הפדר. הראש לא נכלל בניתוח האיברים משום שהוא הותז מגוף הבהמה כבר בשלב השחיטה. התורה אומרת שיחד עם שאר האיברים שנותחו, היו מעלים למזבח גם את הראש כשמקום השחיטה היה מכוסה בפדר. הפדר הוא החלב שמכסה את איברי העיכול,[29] עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ (הכהנים יסדרו את איברי הקרבן) על העצים שנמצאים על גבי מערכת האש המיועדת לכך,[30] אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ מערכת האש נמצאת על גבי המזבח החיצון.[31] העלאת האיברים למזבח נקראת "הולכה". ההולכה מתחלקת לשני שלבים. בשלב הראשון היו אחד עשר כהנים מעלים את איברי הקרבן לחצי כבש המזבח בצידו המערבי (פירוט מספר הכהנים ומה היה מעלה כל אחד מהם בכל בהמה מופיע במשניות מסכת יומא פרק ב'), שם היו מולחים את הקרבנות ובשלב השני היה כהן אחד מעלה את האיברים למערכה שעל גבי המזבח: (ט) וְקִרְבּוֹ את האיברים הפנימיים של הקרבן (שהיו מלוכלכים משאריות אוכל שאכלה הבהמה),[32] וּכְרָעָיו וכן את הכרעיים, החלק התחתון של רגל הבהמה (שהייתה מלוכלכת בלכלוך שהבהמה הלכה בהם),[33] יִרְחַץ בַּמָּיִם (את הקרב ואת הכרעיים) בעל הקרבן או שלוחו היה רוחץ במים על מנת לנקות את שאריות הלכלוך שהיה עליהם (מעיקר הדין רחיצה זו כשרה על ידי זר). רחיצת הקרב והכרעיים הייתה נעשית בשלב ההפשט והניתוח ואין זו מקומה,[34] וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה ולאחר מכן הכהן מעלה את כל האיברים למערכה שעל המזבח. כפי שראינו, בשלב הראשון של הולכת האיברים, הכהנים היו מניחים את האיברים בחצי הכבש המערבי. עתה היה כהן אחד מעלה את כל האיברים מחצי הכבש על גבי גג המזבח – למערכת האש. שלב זה נקרא "הקטרה",[35] עֹלָה על הכהן להתכוון בשעת העלאת האיברים למערכה שהוא מקריב את הקרבן לשם קרבן עולה,[36] אִשֵּׁה כאשר שוחטים את קרבן העולה, יש להתכוון שאיבריו יישרפו לגמרי על האש של המזבח,[37] רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיקֹוָק על קרבן העולה להיות מוקרב לשם עשיית נחת רוח לה'[38]:

סיכום שלבי הבאת קרבן עולת בקר (השלבים בהבאת עולת צאן זהים לנאמר כאן):

• ביקור ממום.
• הבאה והקדשה.
• סמיכה.
• שחיטה בצפון המזבח.
• קבלת הדם במזרק.
• הולכת הדם למזבח.
• זריקת הדם על זווית צפונית מזרחית ודרומית מערבית (ושפיכת השיריים על היסוד הדרומי).
• הפשט וניתוח (ורחיצת הקרב והכרעיים).
• הולכת איברים לכבש, העלאתם לחצי הכבש ומליחתם.
• הקטרת האיברים על גבי האש.

ב. עולת צאן:

(י) וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ אם האדם מקריב צאן לשם קרבן עולה.[39] דיני עולת בקר ועולת הצאן זהים אלא שהתורה כתבה חלק מהדינים בפסוקים העוסקים בעולת בקר, וחלק מהדינים כתבה התורה בפסוקים העוסקים בעולת הצאן, והדינים נלמדים מזה לזה,[40] מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה אדם שמקריב קרבן עולת צאן, יכול להקריב את קרבנו מכבשים או מעיזים,[41] זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ (אדם המקריב בקר לשם קרבן עולה) צריך להקריב בקר שהוא זכר וללא מום (תמים): (יא) וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְקֹוָק בעל הקרבן או שלוחו ישחט את הקרבן לפני ה' בצד הצפוני של המזבח,[42] וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב הכהנים צאצאי אהרון זורקים את דם קרבן העולה מסביב למזבח. זריקת הדם בעולת הצאן זהה לזריקת הדם בעולת בקר: הכהן היה עומד על רצפת העזרה וזורק בפינה הצפון מזרחית של המזבח מתחת לחוט הסקרא באופן שהדם היה מתפשט לכיוון דרום ומערב, ולאחר מכן היה הכהן מגיע לפינה הדרום מערבית של המזבח וזורק שם את הדם כך שהדם היה מתפשט לכיוון צפון ומזרח: (יב) וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו לאחר הפשטת העור, היו חותכים את הבהמה באופן שכל אחד מאיבריה יהיה חתוך ונפרד משאר איברי הבהמה, וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ יחד עם שאר האיברים שנותחו, היו מעלים למזבח גם את הראש כשמקום השחיטה היה מכוסה בפדר, וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ הכהן יסדר את איברי הקרבן על העצים שנמצאים על גבי מערכת האש שעל המזבח החיצון[43]: (יג) וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם בעל הקרבן או שלוחו היה רוחץ את הקרב והכרעיים של הבהמה על מנת לנקותם משאריות הלכלוך. הדחת הקרב והכרעיים הייתה נעשית בשלב ההפשט והניתוח,[44] וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה הכהן היה מגיש ומעלה את כל איברי הקרבן על מערכת האש שעל המזבח,[45] עֹלָה הוּא על הכהן להתכוון בשעת העלאת האיברים למערכה שהוא מקריב את הקרבן לשם קרבן עולה,[46] אִשֵּׁה כאשר שוחטים את קרבן העולה, יש להתכוון שאיבריו יישרפו לגמרי על האש של המזבח, רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק על קרבן עולת הצאן להיות מוקרב לשם עשיית נחת רוח לה':

ב. עולת העוף:

(יד) וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק אם מקריב קרבן העולה מקריב עוף כקרבן (במקום בקר או צאן),[47] וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ (אדם המקריב עוף לקרבן) יכול להקריב את קרבנו משני סוגים של ציפורים: תורים או בני יונה. אולם, יש הבדל בין שני הציפורים האלה. בעוד שתורים כשרים לקרבן רק כשהם גדולים, בני יונה כשרים לקרבן רק כשהם קטנים[48]: (טו) וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ הכהן מקרב את העוף שהובא לקרבן עולה אל המזבח. הכהן עולה על הכבש הימני הקטן אל הסובב, ומגיע לפינה הדרומית מזרחית של המזבח,[49] וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ (כשהכהן נמצא על הסובב בפינה הדרומית מזרחית של המזבח) הוא מולק את ראש העוף על ידי שימוש בציפורן האגודל.[50] המליקה נעשית על ידי שהכהן אוחז את שתי הרגליים של העוף בין אצבעות האמה והאצבע, לאחר מכן מותח את הגרון, והוא תוחב את הציפורניים של אחת מאצבעות יד ימין מתחת לעורף של העוף, עד שהוא מנתק את הראש לגמרי מהגוף,[51] וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה לאחר מיצוי הדם, יעלה הכהן את ראש העוף על גבי המזבח. לאחר המליקה, הכהן ממצה את הדם (כפי שנראה בעז"ה בצלע הפסוק הבא) ולאחר מיצוי הדם הכהן מעלה את ראש העוף על גבי המזבח, מולח אותו ומעלה אותו על גבי מערכת האש. כדי לעלות על המזבח, הכהן מקיף את כל הסובב עד שמגיע לצד המערבי של המזבח, לכבש הקטן שיורד מהסובב אל הכבש הגדול, שם עולה הכהן על הכבש הגדול ובפינה הדרום מערבית של המזבח מולח את ראש העוף. לאחר המליחה, מגיע הכהן אל הפינה הדרום מזרחית ומעלה את ראש העוף על גבי האש,[52] וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ(לאחר המליקה ולפני ההקטרה על המזבח) הכהן סוחט את הדם מהציפור על קיר המזבח. מיצוי הדם היא עבודה המקבילה לזריקת הדם בעולת בהמה, ומחולק לשני שלבים. השלב הראשון, הנקרא "מיצוי ראשון" כולל את מעיכת גוף העוף וראש העוף במקום השחיטה  על זווית קיר המזבח. לאחר מכן מגיע השלב השני, "מיצוי שני" בו אוחז הכהן בראש העוף בידו הימנית (את הגוף הוא אוחז בידו השמאלית או שמניח אותו על הסובב) ומועך פעם נוספת את ראש העוף על זווית קיר המזבח[53]: (טז) וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ (לאחר הקטרת הראש) חוזר הכהן אל הפינה הדרום מזרחית של הסובב (שם הניח את גוף העוף) ומסיר את איברי העיכול של העוף (בלשון התורה נקרא "מראה" ובלשון חז"ל נקרא "זפק") יחד עם הנוצה שעל העור. הכהן מוציא את איברי העיכול של העוף על ידי שלוקח סכין, גוזר עיגול בצוואר העוף ועושה בו נקב עד שהנקב מגיע לאיברי העיכול, ואז מוציא את הזפק. על העיגול שגזר בתחילה יש נוצות, וזוהי כוונת הפסוק שהכהן לוקח את המראה יחד עם נוצתה, את איברי העיכול יחד עם הבשר והנוצה שגזר בתחילה,[54] וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה הכהן משליך את הזפק והנוצה על רצפת העזרה בצד המזרחי של כבש המזבח,[55] אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן (הכהן משליך את הזפק והנוצה לצד המזרחי של הכבש) לאותו מקום בו היו מניחים את דשן המזבח. בכל בוקר, היה כהן עולה על המזבח ולוקח מהמערכה הגדולה מעט אפר (שנוצר משריפת הקרבנות והעצים). את האפר היה הכהן מניח במקום הדשן שהיה על רצפת העזרה, בצידו המזרחי של הכבש (שהיה בערך בשליש אורך הכבש מתחילת שיפועו) שם היה נבלע בדרך נס (וכן היו מניחים שם את האפר של המנורה ושל המזבח הפנימי). כאשר הכהן היה מקריב עולת עוף, הוא היה עומד על הזווית הדרומית מזרחית של הסובב וזורק את הזפק והנוצה על המקום שבו היו מניחים את הדשן בכל בוקר[56]: (יז) וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו (לאחר זריקת הזפק והנוצה אל מקום הדשן) הכהן מפרק את גוף העוף על ידי שקורע את גב העוף ומפריד את שתי הכנפיים,[57] לֹא יַבְדִּיל הכהן משסע את גב העוף אבל הוא עוצר לפני שהוא מפריד לגמרי את שתי החלקים. גם לאחר השיסוע, גוף העוף נשאר מחובר מצד הבטן,[58] וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ (לאחר השיסוע) הכהן מעלה את גוף העוף על העצים שעל מערכת האש שעל המזבח, עֹלָה הוּא על הכהן להתכוון בשעת העלאת גוף העוף למערכה שהוא מקריב את הקרבן לשם קרבן עולה, אִשֵּׁה כאשר מולקים את קרבן עולת העוף, יש להתכוון שאיבריו יישרפו לגמרי על האש של המזבח, רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק על קרבן עולת העוף להיות מוקרב לשם עשיית נחת רוח לה'[59]:

סיכום שלבי הבאת קרבן עולת העוף:

• מליקה על הסובב בפינה הדרום מזרחי של המזבח.
• מיצוי ראשון (מקום השחיטה בראש ומקום השחיטה בגוף).
• מיצוי שני (רק הראש).
• עלייה לפינה הדרומית מזרחית של המזבח ומליחת ראש העוף (העלייה נעשית על ידי הקפת הסובב עד להגעה לצד המערבי של המזבח).
• הקטרת הראש.
• הוצאת הזפק והנוצה וזריקתם למקום הדשן – בצד המזרחי של כבש המזבח.
• שיסוע גוף העוף.
• מליחת גוף העוף בפינה הדרום מערבית של המזבח.
• העלאת גוף העוף על גבי המזבח והקטרתו.

[1] רש"י וכתב שזאת בניגוד לנביאי אומות העולם שהקב"ה היה קורא נגלה אליהם ללא שקרא בשמם. כמו"כ כתב שהקול היה מגיע רק למשה ושאר העם (כולל אהרון הכהן) לא היה שומעים את קול ה' ושלהפסקות לא הייתה קריאה בשמו של משה לפני ההפסקה, אלא תפקיד ההפסקה הייתה ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. תרגום יונתן: כשמשה הקים את המשכן הוא חשב לעצמו שהר סיני שאין קדושתו קדושת עולם, אסור היה לו (למשה) לעלות עליו לפני שה' קרא לו, קל וחומר שאסור לו להיכנס למשכן שקדושתו קדושת עולמים לפני שה' קורא לו. רמב"ן הסתפק וכתב אפשרות ראשונה כתרגום יונתן שמשה לא רצה להיכנס לאוהל מועד עד שה' יקרא לו (כפי שהיה בהר סיני) אך לאחר מכן כתב אפשרות נוספת שהשכינה לא ירדה עד היום השמיני. בהמשך דבריו כתב את דברי חז"ל שלכל דיבור קדמה קריאה ושהדבר נלמד מפסוק זה, אלא שהסיבה שהקריאה נכתבה רק כאן היא משום שכאן הייתה הקריאה הראשונה מאוהל מועד. מסביר הרמב"ן שלפי דברי חז"ל, המילים "מאוהל מועד" צריכים להיות מוקדמים יותר בפסוק, לאחר כתיבת עצם הקריאה, והיה צריך להיות "ויקרא אל משה מאוהל מועד". רמב"ן מוסיף פירוש נוסף שהכוונה היא שה' דיבר אל משה מאוהל מועד (כפי שכתוב בפסוק שהדיבור היה מאוהל מועד ולא הקריאה) ולפי זה משה היה מחוץ לאוהל מועד ולאחר מכן נכנס. בסוף דבריו כתב ביאור לפסוק גם על פי דברי קבלה. ספורנו: הקריאה אל משה הייתה מתוך הענן כפי שהיה במעמד הר סיני. כל עוד כבוד ה' היה במשכן, לא נכנס משה רבינו פנימה, ורק לאחר מכן התחיל משה להיכנס לאוהל מועד מחוץ לפרוכת. א"ע: הקב"ה קרא אל משה להיכנס פנימה אל הפרוכת. כמו"כ כתב שהטעם שה' ציווה את משה קודם כל על עניין הקרבנות הוא שאם לא יקריבו את קרבן העולה כפי הדינים המיוחדים לו, יגרום הדבר להסתלקות השכינה מאוהל מועד. אוה"ח: שאל מדוע לא כתוב שה' הוא שקרא אל משה מאוהל מועד ונתן על כך שלש תשובות. א. כדי ללמדנו שה' קרא אל משה בקול רם. לו היה כתוב שה' הוא שקרא אל משה, היינו חושבים שה' קרא אל משה בקול נמוך ומשום כך לא שמעו אחרים את הדיבור. ב. כדי לייחד את שם ה' על דיבור של מצווה ולא על הקריאה בלבד. ג. משום שאהרון, בניו והזקנים היו עומדים שם ומחכים לראות למי יקרא ה', וממילא אין שום צורך לומר שה' הוא שקרא אל משה מאחר והדבר כבר ברור מאליו שה' הוא הקורא. לפי פירוש זה מובן מדוע גם מודגש שהקריאה הייתה דווקא למשה ולא כתוב רק "ויקרא אליו" בניגוד לפרשת וירא שם כתוב "וירא אליו" והפסוק הסתמך על כך שכבר בפסוק הקודם כתוב שמו של אברהם. הנצי"ב: בחז"ל מצאנו שני הסברים לגבי הקריאה אל משה. בתורת כהנים כתוב שבכל דיבור ה' הקדים קריאה לדיבור, ולפי זה יוצא שמשה רבינו כבר עמד בתוך המשכן כשה' קרא לו והקריאה הייתה בשביל חיבה. אולם, במדרש רבה כתוב שמשה רבינו לא נכנס עדיין אל אוהל מועד עד שה' קרא לו. שני הפירושים של המדרשים מוכרחים. האמור בתורת כהנים מוכרח משום שבכל מקום שכתוב "ויקרא אל" ולא "ויקרא ל", סימן הדבר שהקריאה הייתה בגלל חיבה. אולם, גם דברי המדרש רבה מוכרחים, שהרי אם הייתה הקריאה רק לשם חיבה, היה צריך להיות כתוב "ויקרא ה' אל משה וידבר אליו", אלא שהכוונה היא שהקריאה הראשונה אל משה לא הייתה על ידיה ', אלא ע"י מלאך.

בעניין הסבר הא' הקטנה במילה "ויקרא". הכלי יקר מסביר בשלוש אופנים. האופן הראשון: התורה רצתה להשוות את נבואת משה לנבואת בלעם, כאשר המכנה המשותף בין שניהם הוא ששניהם, משהו בלעם, השיגו במעלת הנבואה יותר ממה שהייתה הכנתם, וזאת בניגוד לשאר הנביאים שלא התנבאו יותר מכדי הכנתם. כאשר הנביא מתנבא כפי הכנתו, הנבואה דבוקה בו, אך כאשר הנביא מתנבא במדרגה גבוהה יותר מכדי נבואתו, הנבואה הינה מלשון מקרה ולכן כתוב "ויקר" הן אצל משה והן אצל בלעם. על פי ביאור זה מסביר הכלי יקר מדוע רש"י כתב בדבריו ש"ויקר" פירושו גם לשון ארעי וגם לשון טומאה. לו משמעו של "ויקר" היה רק לשון ארעי, היה ניתן לכתוב כך גם על משה רבינו שגם זכה לנבואה מעל מדרגתו, אולם התורה כתבה "ויקר" עם אות א' קטנה משום ש"ויקר" לבד משמעו גם לשון טומאה וחלילה לומר כך על משה רבינו. האופן השני: כדי ללמדנו שהתינוקות מתחילים את הלימוד שלהם מספר ויקרא כמו שא' היא האות הראשונה. האופן השלישי: א' מלשון לימוד לומר שהלימוד מתקיים רק במי שמקטין את עצמו כשם שמשה רבינו זכה לקריאת ה' על ידי שהקטין עצמו.

[2] רש"י. רשב"ם: כוונת הפסוק היא שה' קרא אל משה מאוהל מועד וידבר אליו (ולפירושו צריך לומר ש"מאוהל מועד" מוסב על הקריאה ולא על הדיבור. אוה"ח: הסיבה שכתוב "אליו" היא לומר לנו שאפילו הכהנים שהיו עובדים במשכן בשעת ההתגלות לא היו שומעים את דיבור ה'. כמו"כ הסביר שהסיבה שלא כתוב קודם את מקום הקריאה ורק אחר כך למי קרא ה' (כפי שמחייב הסדר) היא כדי ללמדנו שלכל דיבור אל משה קדמה קריאה.

[3] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע פרק א' פסוק א' ועיין באוצר מפרשי התורה על ספר שמות במאמר "וידבר ה' אל משה לאמר". רש"י אצלנו פירש שהמילה "לאמר" באה לומר אחד משני דברים: א. שמשה יאמר לעם ישראל "דברי כיבושים", דברי נחמה, שמשה אמר לבני ישראל שכל הסיבה שה' דיבר איתו היא רק בגללם, שכל שלושים ושמונה שנים שעם ישראל היו במדבר, לא היה ה' מדבר עם משה, משום שה' כעס על בני ישראל (בגלל חטא המרגלים) ורק עכשיו ה' חזר לדבר עם משה. ב. שמשה היה צריך לענות להקב"ה אם עם ישראל מקבל את דבריו או לא. רשב"ם: "לאמר" היא כפילות של "וידבר" (וכנראה שלפי דבריו אין צורך לפרש את ההבדל ביניהם). נצי"ב: במילה "לאמר" מתכוונים לאמרות ה' שמשה רבינו חידש אותם בתורת תורה שבעל פה על פי יג' מידות שהתורה נדרשת בהם (ועיין בפירושו לפסוק ב' שם ביאר את ההבדל בין המילה "לאמר" לבין הכפילות "דבר ... ואמרת".

[4] אונקלוס. אוה"ח: הסיבה לכפילות "דבר" "ואמרת" לומר שיש בציווי זה שני סוגים שונים של קרבנות. סוג אחד של נדבה ("ואמרת") וסוג אחד לכפר על חטא ("דבר"). הסבר נוסף כתב שלגבי קרבן חטאת המילה "דבר" באה לומר שיש חובה להביא את קרבן החטאת "ואמרת" בא לומר שהקרבן יהיה לרצון לפני ה'.

[5] רש"י + א"ע. א"ע כתב בפירושו הראשון שהמילה "מכם" צריכה להיות מוקדמת יותר בפסוק כפי שביארנו בפנים. בפירושו השני כתב שהכוונה "מכם" היינו מממונכם ובפירושו השלישי כתב כמדרש חז"ל המובא ברש"י שהכוונה במילה "מכם" היא להוציא את הגזול.

בעניין הכפילות של "דבר אל בני ישראל ואמרת עליהם" כתב רמב"ן בפירושו לפרק כא' פסוק א' מספר אופנים לפרש את הכפילות. באופן הראשון (הביא זאת מדברי הא"ע) כתב שהכוונה היא להזהיר את בני ישראל מספר פעמים על הדבר. באופן השני כתב בדומה לביאורנו למעלה שהכוונה פשוט לדבר עם בני ישראל ולומר להם. באופן השלישי כתב שהכוונה היא לאסוף את בני ישראל ולומר להם את ציווי ה'. נצי"ב: הכוונה היא שקודם יאמר משה את הדברים הכתובים בתורה שבכתב ולאחר מכן יאמר את הדברים שכתובים בתורה שבעל פה. אולם, אין מדובר על אותם דברים שהוזכרו במילה "לאמר" שהרי יש הבדל בין השניים. בכל מקום שכתוב "לאמר" הכוונה היא לתוספת דינים שנאמרו בתורת תורה שבעל פה, אך אלה הם דינים שמשה עצמו למד אותם על ידי יג' מידות שהתורה נדרשת בהם וכדו'. אולם, כאן מדובר על לימודים בתורת תורה שבעל פה שהקב"ה עצמו אמר.

רש"י הוסיף וכתב שנאמר "אדם" כדי לומר שכמו שאדם הראשון לא הקריב מהגזל, כך לכל אדם אסור להקריב מהגזל (כפי הפירוש השלישי בא"ע). כלי יקר: הקושי של רש"י לגבי הלימוד מהמילה "אדם" התעורר רק לאחר שפירש את המילים "כי יקריב". לפני שרש"י פירש "כי יקריב" היינו קרבן נדבה, היה ברור שהמילה "אדם" באה למעט גוי מהבאת קרבן, שהרי גוי אינו יכול להביא קרבן חובה. אולם, לאחר שפירש רש"י מהמילים "כי יקריב" שמדובר בקרבן נדבה, אזי יש למצוא מיעוט אחר למילה "אדם" משום שלגוי מותר להקריב קרבן נדבה. בהסבר דברי רש"י שאדם לא הביא "מן הגזל" ולא כתב שאסור להביא את הגזול כתב רש"י שאדם רגיל לא יילך ויגנוב בהמה כדי להקריב אותה לשם ה'. רק כאשר האדם גונב דברים אחרים, הוא ישתמש בחלק מהכסף כדי להקריב קרבן וזוהי כוונתו של רש"י שכתב "מן הגזל". כמו"כ הסביר הכלי יקר שלאורך הפרשה המדברת על הקרבת קרבן, הדגישה התורה את עניין הגזל (כמו שבעולת העוף היו מסירים את איבריה הפנימיים) משום שהגזל והבאת קרבן הם שני הפכים. הקרבן מקרב אותנו אל ה' והגזל מרחיק את ה' מאיתנו. תרגום יונתן: אדם שיקריב מכם ולא שאדם מומר לעבודה זרה יקריב את קרבנו. ספורנו: הכוונה במילה "מכם" היינו שהאדם מתוודה כשהוא מביא את הקרבן. בהסבר המילה "אדם" כתב ספורנו שכוונת התורה לומר שמותר גם לגוי להביא קרבן עולה. אוה"ח: הסיבה שמילת "מכם" אינה מיד לאחר "אדם" היא לומר לנו שהמיעוט של "מכם" קשור רק לריבוי שנלמד מהמילה "אדם". הגמרא ממעטת מהמילה "מכם" מומר ומרבה מהמילה "אדם" גם גרים. לו היה כתוב "אדם מכם" הייתי חושב שהמיעוט של מומר הוא רק במקרה של הריבוי שנאמר לפניו, רק בגרים, אך בישראל מלידה אין איסור על מומר להקריב קרבן. בהסבר השני כתב שהתורה באה למעט שגם בדבר הנידר והנידב כקרבן עולה אסור לקבל קרבן ממומר ואין אנו אומרים שבגלל שמדובר על קרבן נדבה, אזי מותר למומר להביא את הקרבן. לכן המיעוט של "מכם" שבא למעט מומר נאמר רק לאחר שנאמר "כי יקריב" שמשמעו שהקרבת הקרבן היא רשות. על דרך הרמז כתב אוה"ח שקרבת משה אל ה' הייתה "מכם", בעבור עם ישראל. עוד פירוש שכתב על דרך הרמז הוא שאנשי החיל צריכים לקרב את ישראל לאביהם שבשמים כשהם (בני ישראל) חוטאים.

בעניין "אדם כי יקריב" כתב אוה"ח שהכוונה במילה "אדם" היא לשון חשיבות וההקרבה שלו היא הקרבה עבור "מכם", עבור האנשים הפחותים, משום שהאדם החשוב אינו מתחייב להביא קרבן, שהרי כל מי שמזכה את הרבים אין חטא בא לידו. לגבי שאר בני האדם נאמר "מן הבהמה" משום שהם אינם מגיעים למצב של זיכוי הרבים והם כן חוטאים ולכן עליהם להביא קרבנות.

[6] רש"י. רמב"ן: איסור הקרבת חיה היא לאו הבא מכלל עשה. א"ע: "מן הבהמה" הינה מעין כותרת, כלל, לבעלי החיים מהם מותר להקריב קרבנות. ספורנו: חלק מהחטאים נעשים על ידי מחשבת הלב וחלק מהם נעשים על ידי מעשה עצמו. לכן חילקה התורה את מהות הקרבת הקרבן: החלק הקשור לענייני מחשבה עולה על גבי המזבח והחלק שקשור לענייני מעשה ניתן לכהנים כדי שיתעסקו באיבריהם בעבודת ה' במקום החוטא שחטא באיבריו. בעניין קרבנות הבאים על החטאים, ישנן מדרגות שונות בחטא. חלק מהחטאים קרובים לחיוב כרת ועליהם מביאים קרבן חטאת וחלק מהחטאים קלים יותר מחיוב כרת ועליהם מביאים קרבן אשם. קרבן השלמים נועד לשתף את החוטא והכהנים לעבוד יחד את ה'.

[7] אונקלוס. רש"י כתב כאן מדרשי הלכה רבים בשם חז"ל: א. "מן הבהמה" ולא כל בהמה – להוציא את הרובע והנרבע שאסור בהקרבה. ב. "מן הבקר" להוציא בהמה שנעבדה. ג. "מן הצאן" להוציא את המוקצה לעבודה זרה. ד. "ומן הצאן" להוציא את הנוגח שהמית. ה. "מן הבקר" שנאמר בפסוק ג' בא לפסול את הטריפה. ו. "תקריבו" מלמד ששניים מביאים עולה בשותפות. ז. "קרבנכם" מלמד שהיא באה נדבת ציבור (עולת קיץ המזבח). הלימוד ששניים מביאים קרבן נלמד מכך שהפסוק התחיל בלשון יחיד "אדם כי יקריב" ועבר ללשון רבים "תקריבו את קרבנכם". רמב"ן: הסיבה שרש"י היה צריך לחלק ולכתוב שנדבת ציבור היינו עולת קיץ מזבח היא משום שאם ציבור שלם הביא יחד קרבן, עדיין נחשב זה קרבן שותפים ורק בעולת קיץ מזבח שלב בי"ד מתנה עליהם נחשב לקרבן ציבור (נפקא מינה לעניין סמיכה: שותפים סומכים על הקרבן וציבור אינם סומכים על הקרבן). רמב"ן עצמו אומר שאם רוב ישראל מביאים יחד קרבן, הרי שהקרבן נחשב לקרבן ציבור. כלי יקר: התורה רצתה שאדם שיקריב קרבן לא ייכשל בהבאתו באופן שקין והבל הקריבו את קרבנם. לכן כתבה התורה "אדם" לומר שכשם שאדם היה יחיד בעולמו כך האדם יקריב את הקרבן שלו כאילו הוא היחיד בעולמו ולא יתעורר להביא קרבן בגלל שמישהו אחר הקריב קרבן, וזאת בניגוד להבל שהקריב קרבן רק בגלל שקין אחיו הקריב אותו. "מן הבהמה" בא להוציא מקרבנו של קין שהקריב זרע פשתן, אלא על האדם להביא קרבן מהבהמה כפי שהבל הביא אותה. בהסבר נוסף כתב שהכוונה היא שאדם שמקריב "מכם" מעצמו ממש על ידי צומות ורוח נשברה, זהו הקרבן של ה', אך כאשר האדם מקריב בהמה לקרבן, הוא זוכה גם בחלק מהבשר, ולכן השתמשה התורה בלשון רבים – "קרבנכם". 

[8] אונקלוס + רשב"ם. אוה"ח: הסיבה שיש שינוי כאן משלון התורה בהמשך, שכאן כתוב "אם עולה" ובהמשך כתוב "ואם מן הצאן ... לעולה" היא כדי להסמיך את האפשרות להביא קרבן עולה למילים "את קרבנכם" שבפסוק הקודם. מהמילים "את קרבנכם" אנחנו למדים שמותר לציבור להביא קרבן ואז אומרת התורה שהתנאי להבאת קרבן ציבור הוא רק אם הקרבן הוא קרבן עולה. הסבר נוסף שכתב הוא שאם היה כתוב "אם מן הבקר עולה", הייתי חושב שמותר להביא קרבן עולת ציבור רק מבקר ולא מצאן, לכן כתבה התורה בלשון שנבין שיש אפשרות אחת להביא קרבן עולת בקר של ציבור ואפשרות נוספת שאפשר להביא עולת צאן של ציבור.

[9] רש"י. א"ע: הסיבה שקרבן עולה צריך להיות דווקא זכר היא משום שקרבן עולה מוקרבת כולה לגבוה ועליה להיות מובחרת ביותר וממילא הזכר מובחר מהנקבה. כלי יקר: הסיבה שקרבן עולה צריך להיות דווקא זכר היא משום שקרבן העולה בא לכפר על חטא של הרהור. אדם שעוצר את עצמו מחטא כבר משלב ההרהור, הוא גיבור כזכר. אבל מי שמוציא את הרהורו לפועל, הוא חלש כנקיבה, ולכן קרבן חטאת באה נקיבה. הסבר נוסף: העולה באה לכפרה על ההרהור בשכל שנמשל לזכר והחטאת באה על חטא במעשה החומרי שאליו נדמית הנקבה. זוהי גם הסיבה שהכהנים אוכלים מבשר החטאת: כדי לכפר על החטא, יש לתת צדקה משום שעל ידי חסד יכופר עוון. בסוף דבריו כתב הכלי יקר שיש הבדל בין קרבן עולה לקרבן חטאת: קרבן עולה מכפר על הרהור גם אם הוא במזיד ואילו קרבן חטאת מכפר רק על חטאים בשוגג (וכן משמע מדברי הרמב"ן בפסוק ד' בד"ה "ונרצה לו" – ד"ה קטן "ויתכן לומר").

[10] אונקלוס. רש"י: לומד מחזרת התורה על המילה "יקריב אותו" למרות שכבר נאמר "יקריבנו" שהתורה באה לומר שגם במקרה שהתערבבו שתי קרבנות עולה, כגון שהיו שני אנשים שהביאו קרבנות עולה והבהמות התערבבו ולא ניתן להכיר מי הביא איזו בהמה, עדיין מקריבים את שתי הקרבנות. כמו"כ במקרה ובהמה שהובאה לקרבן עולה התערבבה בבהמת חולין, אין אומרים שעל האדם להקריב את שתי הקרבנות לשם קרבן עולה (ובך ייצא לכאורה מופסד בבהמה אחת) אלא תימכר הבהמה הנוספת לשם קרבן עולה לאדם אחר וכך כל אחד מהם יביא את הבהמה שלו לקרבן עולה. אולם, זאת רק אם הבהמה המובאת לשם קרבן עולה התערבבה עם בהמה כשרה להבאת קרבן ובבהמה מאותו המין. מהמילים עצמם "יקריב אותו" לומד רש"י שכופים אדם להביא קרבן שהתחייב להביא עד שיאמר "רוצה אני" משום שמהמילים "יקריב אותו" לומדים שניתן לכפות על אדם להביא קרבן ומהמילים "לרצונו" לומדים שאדם צריך לרצות להביא את קרבנו ופיתרון הסתירה לכאורה בין שני הפסוקים הוא שכופים אותו עד שיאמר "רוצה אני".

[11] רשב"ם. רש"י: מהמילים "לפני ה'" לומדים שדין סמיכה (המופיע בפסוק הבא) נאמר רק כאשר הקרבן מוקרב "לפני ה'", בבית המקדש, ואין סמיכה בבמה. א"י: לרצונו הינו שלא יקריב את הקרבן באונס.

[12] רמב"ן (וכן מובא ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג' הלכה יד') ולפירושו למרות שכתוב "ידו" בלשון יחיד, כוונת התורה שהאדם יסמוך עם שתי ידיו והביא הוכחות לכך שצריך לסמוך עם שתי ידיו כשאחת ההוכחות שלו היא משעיר המשתלח שצריך לסמוך עם שתי ידיו. בעניין ההסבר מדוע כתוב ,ידו" בלשון יחיד כתב רמב"ן שייתכן שהתורה רצתה למעט סמיכה על ידי שליח. תרגום יונתן: אדם סומך בכל כוחו ביד ימין. תורה שלמה כרך ז' עמוד 292: מקשה על רמב"ן: הרי ראינו מספר פעמים בתורה שכאשר התורה רצתה לומר שסמוכים עם שתי ידיים היא כתבה זאת במפורש (כמו אצל משה רבינו שסמך ידיו על יהושע בן נון) וכתב בסוף דבריו שהתורה כתבה "ידו" למרות שצריך לסמוך בשתי ידיו משום שבכך רצתה התורה ללמדנו שצריך לסמוך בכל כוחו. בכך גם הסביר את מחלוקת הלל ושמאי אם סומכים ביום טוב. לפי הלל וסיעתו היה כתוב "ידו" בלשון יחיד ומכך למדו שלא צריך סמיכה בכל כוחו וממילא מותרת סמיכה ביום טוב. לפי שמאי וסיעתו היה כתוב "ידו" בקמץ, והיינו בלשון רבים וממילא אסורה סמיכה ביום טוב. א"ע: לפי הפשט יש לסמוך עם יד אחת, שהרי רק בשעיר המשתלח כתבה התורה "ידיו". אלא שקבלת חז"ל אומרת שהכוונה היא לסמיכה בשתי הידיים. בהסבר הטעם שנקרא קרבן עולה בשם זה כתב א"ע שהטעם הוא שמכפר על הרוח העולה, על הרהורי עבירה. כלי יקר: בקרבן עולה נאמר שהסמיכה צריכה להיעשות ביד אחת משום שהאדם חטא רק בהרהור. לעומת זאת בקרבן חטאת האדם צריך לסמוך בשתי ידיו משום שבנוסף להרהור הוא גם חטא בפועל. עיי"ש בדבריו שמסביר על פי זה גם מדוע ה' אמר למשה לסמוך יד אחת על יהושע ואילו משה רבינו סמך עליו את שתי ידיו.

[13] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג' הלכה יד'. רש"י: למד מכאן שאין סמיכה בעולת העוף אלא רק בעולת בקר או עולת הצאן.

[14] רש"י. א"ע: על ידי הקרבת הקרבן, האדם כביכול יוציא מה' רצון לכפר לו. רמב"ן: כתב שלש אפשרויות להסבר "ונרצה לו": א. כדברי הא"ע שה' יתרצה לאדם על ידי הקרבן. ב. שהחטא עצמו יתכפר ויתרצה לאדם. ג. הקרבן יגרום לה' להתרצות על החטא ועל ידי הקרבת הקרבן ה' לא יכעס יותר על החטא. נקודת ההבדל בין ההסברים היא בהגדרת מיהו "לו" ועל מה מרצה הקרבן.

בעניין הסבר על מה קרבן העולה מכפר, מקשה רמב"ן על רש"י שכתב שקרבן עולה מכפר על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה שניתקות לעשה. רש"י כתב שהוכרח לומר כן משום שבחייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין כבר נאמר עונשם. לכן הגיעו חז"ל בברייתא שרש"י ציטט למסקנה שקרבן עולה מכפר רק על חטאים במקרה שעבר על מצוות עשה או על לאו שניתק לעשה שאין להם עונש מפורש בכתוב. רמב"ן הקשה על רש"י: הרי הקרבנות מכפרים רק במקרה שאדם עבר על חטא בשוגג ולא במזיד, ואם כן היה ניתן לומר שקרבן עולה מכפר על חייבי מיתה בידי שמים שחטאו בשוגג או על חייבי מלקויות שחטאו בשוגג? מסביר רמב"ן את שיטת חז"ל ואומר שחז"ל לא אמרו שקרבנות מכפרים על חייבי מיתה בידי שמיים או חייבי מלקויות שוגגים משום שאם התורה פירטה לגמרי את העונש בחייבי כריתות, גם אם העונש במקרה וחטא במזיד וגם את העונש במקרה וחטא בשוגג, ובחייבי מיתה בידי שמים התורה לא פירטה דבר, אנו למדים מכך שהתורה פירטה את כל העונשים בכל חיוב במזיד. לדעת חז"ל אם יש עונש נוסף בחייבי מיתה בידי שמים, התורה הייתה צריכה לפרט אותו כשם שהיא פירטה את העונש במקרה שחטא בחייבי כריתות. לכן הגיעו חז"ל למסקנה שבחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקויות שחטאו בשוגג, אין עליהם שום נדנוד של חטא, וזה מה שאמרו חז"ל ש"כבר עונשן אמור" משום שכל העונש שהתורה הצתה להטיל עליהם נאמר כבר – במקרה והם חטאו במזיד. אבל על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה שניתקות לעשה לא נאמר שום עונש, בין בשוגג ובין במזיד, ולכן ניתן להחיל את חיוב הבאת קרבן עולה על שני חטאים אלה. הסבר נוסף שכתב הרמב"ן להכרח חז"ל לומר שקרבן עולה מוקרב לכפר על שעבר על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה שניתק לעשה הוא משום שלאורך הפסוקים העוסקים בקרבן עולה, לא מוזכר אפילו פעם אחת "לכפר עליו על שגגתו אשר שגג" אלא התורה כתבה רק "ונרצה". חז"ל מבינים שכאשר אדם חוטא בשוגג, הוא עדיין רצוי לה' ולכן לא היה מתאים שהתורה תכתוב "ונרצה" על חטא בשוגג. בסוף דבריו הביא הרמב"ן מדרש חז"ל נוסף שקרבן עולה באה על הרהורי עבירה. זוהי הסיבה שהיא כולה לה', משום שרק ה' מכיר בחטאו.

[15] אונקלוס.

[16] רש"י. א"ע: שחיטה נעשית על ידי כהן אחד ולכן נאמר בלשון יחיד ואילו זריקת הדם נעשית על ידי כהנים רבים ולכן כתוב "וזרקו" בלשון רבים. רמב"ן בפסוק ו' כתב שהעבודות נאמרו בלשון רבים משום שהכהנים היו מתאספים בבית המקדש כדי להקריב את קרבן העולה, אך אין עיכוב בדבר אם רק כהן אחד היה עושה כן.

[17] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ה' הלכה א'. רמב"ן בפירושו לפסוקים י' – יב' כתב שמה שהתורה כתבה בפסוק יא' "ושחט אתו על ירך המזבח צפונה לפני ה'" מבאר שהמילים בפסוק זה "לפני ה'" פירושם שהשחיטה צריכה להיעשות בצד הצפוני של המזבח.

[18] רש"י.

[19] רש"י. לפי רש"י, לשון "והקריבו" משמש לשתי עבודות – גם לקבלת הדם וגם להולכה ולשניהם צריך כהנים. רמב"ן כותב ש"והקריבו" היינו רק קבלת הדם, ומכיוון שלשלב קבלת הדם צריך דווקא כהנים, נלמד קל וחומר לשלבים המאוחרים יותר שכשרים רק על ידי כהנים.

[20] רש"י. כמו"כ כתב רש"י שלומדים מכך שכתוב פעמיים את המילה "דם" בפסוק, שכאשר התערבב דם קרבן העולה עם דם קרבן אחר, כל עוד שהדם המעורבב אינו פסול והוא אמור להינתן באותו אופן של קרבן העולה, הרי זורקים את הדם כאילו היה רק את דם קרבן העולה.

[21] רשב"ם. רש"י למד מכאן שכוונת הכתוב היא למעט את זריקת הדם כשהמשכן מפורק.

[22] אונקלוס. רש"י: מכך שהתורה חזרה וכתבה "העולה" למרות שברור שמדובר בקרבן עולה למדים שכל קרבנות עולה (כולל של נשים ועבדים) חייבות בהפשט וניתוח. א"ע: כתב שמי שמפשיט את הקרבן הוא כהן או לוי המתלווה אליו.

[23] רמב"ן.

[24] אונקלוס + רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ו' הלכה א'. רש"י: התורה לימדה שמנתחים רק את האיברים ולא מנתחים את האיברים עצמם לחצאי איברים.

[25] רמב"ן ומסביר על פי זה מדוע התורה חזרה בפסוק ז' להזכיר שדווקא הכהנים הם שמדליקים את האש על גבי המזבח ומעלים את איברי הקרבן על המזבח.

[26] רמב"ן וכתב שהסיבה שהתורה כתבה כאן את עניין הדלקת האש למרות שסידור המערכה היה צריך להיות לפני כן היא כדי ללמדנו שאין חובה להקדים הדלקת מערכה לפני הקרבת עולת נדבה (וזאת בניגוד להקרבת קרבן התמיד שיש צורך לסדר מערכה לפני שמקריבים אותה). א"ע: מכך שכתוב "ונתנו" משמעו שצריך לפחות שני כהנים להעלאת העצים על המזבח. רמב"ן: העבודות נאמרו בלשון רבים משום שהכהנים היו מתאספים בבית המקדש כדי להקריב את קרבן העולה, אך אין עיכוב בדבר אם רק כהן אחד היה עושה כן. רש"י: למרות שהאש יורדת מהשמים, עדיין יש מצווה להביא אש גם מההדיוט. כלי יקר: הסיבה שיש מצווה להביא אש מההדיוט למרות שיורדת אש מהשמים היא כדי לערב את האש של מעלה והאש של מטה, וכדי לידון את החוטא בשני בתי דין: בבית דין של מעלה ובבית דין של מטה.

[27] אונקלוס.

[28] אונקלוס.

[29] רמב"ן + רש"י. רמב"ן בתחילה כתב שהכוונה היא רק לחלב המבדיל בין הקרבים העליונים לתחתונים, ומכאן שמו "פדר" שמפריד ביניהם. לאחר מכן כתב שאם נאמר שהכוונה היא לכל החלבים, מקור שמם הוא שחלבים אלה מופרדים מהבשר.

[30] אונקלוס.

[31] אונקלוס. רש"י: למדים מכאן שאסור לעצים לצאת מתחומי המערכה.

[32] אונקלוס. רמב"ן בפסוק ו': אין זה הסדר שהיו קודם מקטירים את איברי הקרבן על המזבח ולאחר מכן היו רוחצים את הקרב והכרעיים, אלא רחיצת הקרב והכרעיים הייתה נעשית לפני ההקטרה. כאשר התורה כתבה כאן את עניין עריכת האיברים על גבי המזבח, היא בעצם מתכוונת לומר שהסיבה שיש צורך בהפשט וניתוח היא משום שבסופו של דבר יעלו את האיברים על גבי המזבח, העלאה המוזכרת בפסוק ט'.

[33] אונקלוס.

[34] רמב"ן בפסוק ו'.

[35] אונקלוס.

[36] רש"י.

[37] רש"י. רמב"ן הבין מרש"י שכוונתו הייתה שצריך להעלות את האיברים על האש ולא להסתפק בלהעלותם על גבי גחלים ולאחר מכן כתב שהוא עצמו מפרש כפי שהסברנו בדעת רש"י (וכפי שחלק ממפרשי רש"י מסבירים) שהכוונה היא שצריך להתכוון שהאש תאכל את הבשר לגמרי. כמו"כ כתב בשם פרשנים אחרים שהכהן צריך להתכוון להעלות את הקרבן על גבי אש שנוצרה מעצים ולא על גבי אש שנוצרה מקש וגבבא. א"ע: "אשה" היינו שם התואר כמו קרבן שנאכל כולו על גבי האש. רמב"ן הסביר לפי דברי הא"ע שבמנחות נאמר "אשה" משום שהכוונה היא על החלק שעולה למעלה על גבי המזבח אך הסביר בעצמו שהכוונה היא לעולת אש ולא שהקרבן כולו מוקרב על גבי המזבח.

בעניין טעם הקרבנות הביא רמב"ן את דברי הרמב"ם שכתב שהמצרים והכשדים (העמים שבהם עם ישראל היה גר בארצם) היו עובדים לבקר ולשעירים ולכן התורה ציוותה להקריב דווקא את בעלי החיים האלה כדי שעם ישראל יידע שאינם אלוהים ועל ידי כך יתרפא הרצון של עם ישראל לעבוד עבודה זרה. רמב"ן מקשה על הרמב"ם שלש קושיות: א. לא ייתכן לומר שכל סיבת הקרבנות היא כדי להוציא מלב עובדי עבודה זרה. התורה במפורש כותבת שהקרבנות הם לריח ניחוח. ב. לא תתרפא מחשבתם של המצרים על ידי שנקריב את העבודה זרה שלהם. להיפך. הדבר רק יחזק יותר את סברתם שמדובר בבעלי חיים מקודשים שיש בהם מחשבת אלילות. לו רק היינו אוכלים את בשר הקרבנות, היה אולי ניתן לומר שהתורה ציוותה על כך לשם שבירת המחשבה של עבודה זרה, אולם בעצם ההקרבה לא ניתן לומר כן. ג. גם כשלא היה שום מצרי או כשדי בעולם (אצל הבל ונח) עדיין היו הקרבנות לרצון לפני ה'. הלכך כותב רמב"ן שני טעמים לציווי הקרבת הקרבנות: א. האדם חוטא על ידי מחשבה, מעשה ודיבור וכל אחד משלבי הקרבת הקרבן וכל אחד מאיברי הקרבת הקרבן באים לכפר על חלק מהגורמים לחטא (למשל הסמיכה היא כנגד המעשה, הוידוי כנגד הדיבור, זריקת הדם כנגד דם נפשו), ועל ידי הקרבת הקרבן האדם חושב שחטא לה' בגופו ונפשו. ב. (שהקרבת הקרבן הוא כדי שייעשה רצונו של ה'. הסבר זה הוא על פי הקבלה כפי שאומר רמב"ן עצמו ולא זכיתי להבין את דבריו, אך לפי הסבר זה כנראה שמובן גם הטעם לקרבנות נדבה. עוד בעניין טעם הקרבנות – עיין בהקדמה הפרשנים לספר ויקרא לעיל (הערה מספר אחת).   

[38] רש"י. רא"ם: הקשה על רש"י מדוע לא הביא גם את החובה שייצא מהאיברים ריח שריפה בשעת הקרבת הקרבן? הרי הלכה זו נלמדת גם כן מפסוק זה? (על מה שגם צריך שהקרבת הקרבן לשם ה' יהיה לשם מי שאמר להיה העולם לא מקשה הרא"ם משום שזהו דבר פשוט שה' הוא מי שאמר והיה העולם.) ונשאר בשאלה.

[39] אונקלוס. רש"י: ו' החיבור שבמילת "ואם" בא ללמדנו שהדינים של קרבן עולת בקר ושל עולת צאן זהים. הלכך, למרות שלא כתוב בעולת הצאן שהבהמה צריכה הפשט וניתוח, הדבר נלמד מעולת בקר, ולמרות שבעולת בקר לא נאמר שהשחיטה בצפון, הדבר נלמד מעולת צאן. הסיבה להפסק בין שתי הפרשיות נועד לתת למשה רבינו לתת רווח בין פרשה לפרשה על מנת להתבונן בה. אוה"ח: כוונת חז"ל לומר שהתורה כתבה את ו' החיבור כדי ללמדנו שחלק מדיני עולה כתובים דווקא בעולת בקר וחלק כתובים דווקא בעולת בהמה ובכל זאת התורה הפסיקה ביניהם כדי לתת רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה, ואם כן גם בשאר הפרשות שאינן למדות זו מזו, מטרת ההפסקה הייתה ליתן למשה רבינו רווח להתבונן בין פרשה לפרשה. רמב"ן: התורה קיצרה בדיני עולת צאן משום שדיניה זהים לעולת בקר.

[40] רש"י.

[41] אונקלוס. רש"י: בפסוק ישנם שלש מיעוטים (מהמילה "מן") שבאו למעט הקרבת צאן כשהוא זקן, חולה או מזוהם.

[42] אונקלוס. רש"י: "לפני ה'" בא ללמד אותנו שדין צפון שייך רק בבית המקדש ולא בבמה. א"ע: "ירך" היינו מחוץ למזבח ונראה לי שכוונתו שהכהן עומד על רצפת העזרה כפי קבלת חכמינו. רמב"ן: מפנה אותנו לפירושו בפרשת כי תשא שם הסביר שסיבת שחיטת הקרבנות בצפון היא משום שהרעה נפתחת מצפון "מצפון תיפתח הרעה".

[43] אונקלוס.

[44] כלי יקר בפרק ב' פסוק א': בעולת הצאן כתוב "והקרב והכרעיים" לעומת הכתוב בעולת בקר "וקרבו וכרעיו". הסיבה היא שבדרך כלל עשיר הוא שמביא עולת בקר, והתורה אומרת שהעשיר אינו מקריב את כל כולו יחד עם הקרבן. לכן התורה מיעטה וכתבה שרק הקרב והכרעיים של הקרבן מודחות בעולת בקר. זאת לעומת אדם בינוני המביא עולת צאן שהוא כן מכניע את עצמו במקצת ולכן התורה לא מיעטה את הקרב והכרעיים שלו. אצל העני שמביא עוף לקרבן עולה נאמר אפילו שמשליך לגמרי את מוראתו בנוצתה וה' יחדש לו לב טהור תמורת זאת. בדלי דלות, שבו אדם מביא סולת, נאמר כבר יותר מכך: "ונפש כי תקריב", האדם מקריב את כל נפשו.

[45] אוה"ח: מכך שהתורה כפלה "והקטיר" גם בעולת הצאן וגם בעולת בקר אנו למדים שגם אם הקרבן נפסל (על ידי יוצא וכדו'), הוא עולה על גבי המזבח.

[46] אוה"ח: הסיבה שבעולת הצאן כתוב "עולה הוא" באה למעט שעולה שלא נשחטה בצפון נפסלת ובעולת בקר שלא נאמר מיעוט זה בא ללמדנו שסמיכה שאינה בצפון אינה פוסלת.

[47] אונקלוס. רש"י: "מן העוף" ולא כל העוף. התורה באה למעט ולומר שעוף מחוסר איבר פסול לקרבן. הסיבה שהיה צריך למעט מחוסר איבר היא משום שבניגוד לבהמה הנפסלת במום, עוף לא נפסל במום, והייתי חושב שכל עוף כשר לקרבן, לכן באה התורה ומיעטה מחוסר איבר. אוה"ח: "ואם מן העוף" בא ללמדנו את אותו לימוד שנאמר בעולת הצאן, שהדינים של קרבנות העולה השונים חלים זה על זה וממילא רק במקום שהתורה חידשה דין שונה בעולת העוף, דין זה בא לבטל את הדין הרגיל בעולת בהמה (כגון שאין עולת עוף באה כקרבן ציבור). כמו"כ כתב שהתורה כתבה "קרבנו לה'" בעולת העוף, מה שלא כתבה במקומות אחרים, משום שהייתי חושב שאדם שמביא עוף לקרבן, קרבנו פחות נחשב בעיני ה', והראיה שמותר להביא עוף בעל מום, לכן הדגישה התורה את עניין היותו של העוף "קרבן לה'". הסבר נוסף ודומה כתב שמי שמקריב עולת העוף בדרך כלל הוא עני וממילא הקב"ה נמצא עימו.

[48] רש"י וכתב שתחילת הציהוב (גדילת הנוצות בצבע צהוב) אצל שניהם פוסל, אלא שאצל תורים מופיע השלב הזה כשהם קטנים ואילו אצל בני יונה מופיע שלב זה כשהם גדולים. רמב"ן: הסיבה שהתורה בחרה את שני סוגי הציפורים האלה היא משום שהם הציפורים שקל יותר לצוד אותם, והתורה לא רצתה להטריח את האדם לצוד ציפורים שקשות יותר לצידה. כמו"כ הסביר את הטעם מדוע התורה הכשירה דווקא תורים גדולים ובני יונה קטנים וכתב שהתורים הגדולים שומרים על נאמנות לבן זוגם כפי שעם ישראל שומר על נאמנות לה' וזאת בניגוד ליונים שאינם שומרים לבן זוגם נאמנות, אך כשהם קטנים הם גדלים באווירה חמה ואוהבת יותר משאר הציפורים וכאשר אדם נוגע בקן שלהם על מנת לקחת ממנו ביצים, האם אינה עוזבת את הקן שלה (וזאת בניגוד לציפורים אחרות) וכך עם ישראל לא יחליף את בוראו ואת תורתו לעולם. רמב"ן גם דחה את שיטת הרמב"ם שכתב שהסיבה שדווקא הותרו תורים ובני יונה היא משום שאז בשרם מובחר, משום שתורים גדולים אינם מובחרים. הדחייה לשיטת הרמב"ם נובעת מכך שגם בני יונים אינם ראויים כל כך לאכילה. בסוף דבריו כתב שייתכן שאכילת התורים ובני היונה אינה מועילה מצד הבשר שבהם וטעמם, אלא שהם מועילים לגוף: התורים מועילים לחידוד השכל ובני היונה מועילים למי שאחד מאיבריו אינו מתפקד.

[49] אונקלוס + רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ו' הלכה כ'. רש"י: התורה כתבה "והקריבו" בלשון יחיד ללמדנו שמותר להקריב עוף אחד לשם קרבן עולה ואין צורך בשני עופות.

[50] רש"י.

[51] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ו הלכה כג.

[52] רש"י. רמב"ן הולך כאן באותו כיוון שהלך בהסבר סדר הפסוקים שבעולת בקר ומסביר שצלע פסוק זה בא להסביר את צלע הפסוק הקודם: המליקה תהיה כדי להעלות את הראש על גבי המזבח.

[53] רש"י.

[54] רש"י בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב ש"נצתה" היינו דבר מאוס כשהכוונה לשאריות האוכל שנמצאות באיברי העיכול. פירשנו לפי פירושו השני משום שזוהי דעת חכמים. כמו"כ הסביר רש"י שהסיבה שהתורה אסרה להעלות על המזבח את איברי העיכול של העוף וזאת בניגוד לאיברי העיכול של הבהמה שכן עולים על גבי המזבח, משום שהעוף אוכל מהגזל. רמב"ן סובר שגם אבא יוסי מסכים עם שיטת חכמים שנוצתה הכוונה לנוצה שעל הבשר אלא שאבא יוסי מצריך ליטול גם את הקורקבן משום שגם הקורקבן בכלל "מראתו" וזאת בניגוד לחכמים שסוברים שמספיק להוציא את הזפק.

[55] רש"י.

[56] רש"י. א"ע: למד שיש שתי אפשרויות למקום השלכת הזפק – או לצד המזרחי רחוק ממקום המזבח או למקום הדשן.

[57] אונקלוס + רש"י. כמו"כ כתב רש"י שבשלב השיסוע לא מורידים את הנוצות מהכנפיים והסביר שלמרות שריח שריפת הכנפיים אינו נעים, התורה רצתה שיקריבו את הכנפיים כדי שיהיה המזבח שבע מקרבנו של העני. רמב"ן חולק על הסברו של רש"י ש"בכנפיו" נאמר כדי שלא ימרוט את הנוצות מהכנפיים וכתב שהכוונה היא ללמדנו מאיזה מקום משסע הכהן את העוף.

[58] רש"י.

[59] רש"י: נאמר "ריח ניחוח" בעולת העוף כמו שנאמר בעולת בקר וצאן כדי ללמדנו שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים.