ויקרא פרק ה

ויקרא פרק ה

א. קרבן עולה ויורד (חטאת חיצונית):

(א) וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא במקרה ואדם יחטא באחד החטאים הבאים:[1] 1) וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה אותו אדם שמע שהשביעו אותו שבועה שהוא יבוא לבית דין ויעיד. ניקח לדוגמא מקרה של הלוואה. ראובן נשבע לשמעון שהוא יבוא ויעיד לטובתו בבית דין שלוי לווה ממנו (משמעון) כסף,[2] וְהוּא עֵד והחוטא היה עד בדבר שנשבע עליו (בדוגמא שלנו מדובר על ראובן שהיה עד ששמעון הלווה ללוי כסף),[3] אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע והאדם החוטא היה עד על ידי ראיה או על ידי ידיעה אחרת שמחייבת מבחינה הלכתית. בדוגמא שלנו: ראובן משמש כעד על ההלוואה של לוי על ידי שהוא עצמו ראה את ההלוואה או על ידי שלוי הודה בפניו. בשני המקרים העדות תופסת, ואם ראובן נשבע לשמעון שהוא יבוא לבית דין ויעיד לטובתו, ראובן חייב לבוא ולהעיד,[4] אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ אם החוטא לא יגיד את עדותו בבית דין, הוא יקבל על עצמו חטא, הוא יחטא[5]: (ב) 2) אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא או אדם שייגע בדבר כלשהו שהוא טמא ועל ידי כך האדם עצמו נטמא,[6] אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה או במקרה ואדם ייגע בנבלה טמאה של חיה. כל בהמה שמתה ללא שחיטה היא נבלה והיא מטמאת,[7] אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה או במקרה ואדם ייגע בנבלה טמאה של חיה. כל בהמה שמתה ללא שחיטה היא נבלה והיא מטמאת,[8] אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא או במקרה ואדם ייגע בנבלה של שרץ טמא ועל ידי כך הוא ייטמא,[9] וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ ולאחר שהאדם נטמא (על ידי דבר טמא, נבלת חיה, נבחת בהמה או נבלת שרץ), נעלם מאותו אדם הטומאה, הטמא שכח שהוא נטמא,[10] וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם וכך בעודו טמא, אכל אדם זה קדשים או שנכנס לבית המקדש[11]: (ג) 3) אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם או שהאדם ייגע בטומאה שתביא אותו להיות טמא בטומאת מת (על ידי נגיעה במת עצמו או באדם שנגע במת),[12] לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ או אדם שייגע באדם אחר וייטמא בטומאה שונה מטומאת מת. לדוגמא: אדם שנגע בזב או זבה ועל ידי כך נטמא,[13] וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ ואותו אדם שכח שהוא נטמא,[14] וְהוּא יָדַע ולאחר שעשה מעשה אסור (כמבואר בצלע הפסוק הבאה) נודע לאותו אדם שהוא היה טמא כשעשה את המעשה האסור לטמאים,[15] וְאָשֵׁם ואותו אדם אכל קדשים בעודו טמא או שנכנס לבית המקדש כשהיה טמא[16]: (ד) 4) אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם או אדם שיוציא מפיו שבועה (השבועה חייבת להיות בדיבור ולא רק בלב),[17] לְהָרַע אותו אדם נשבע שהוא לא יעשה דבר כלשהו (כגון שלא יאכל מאכל מסוים או לא יישן),[18] אוֹ לְהֵיטִיב או שאותו אדם יישבע שהוא כן יעשה דבר כלשהו (כגון שנשבע שהוא יאכל דבר מסוים),[19] לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה כל דבר שאדם מוציא בשבועה,[20] וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ והשבועה שנשבע נעלם מאותו אדם ולכן הוא עבר בשוגג על שבועתו,[21] וְהוּא יָדַע ולאחר מכן נודע לאותו אדם שהוא עבר על שבועתו, הוא זכר בשבועתו ועל ידי כך הבין שעבר על שבועה,[22] וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה והאדם יתחייב על אחד מהחטאים האלה[23]: (ה) וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה כאשר אדם יתחייב באחד מארבעת החטאים האלה (העלמת עדות, העלם טומאת נבלה ושרץ, העלם טומאת אדם והעלם שבועת שווא),[24] וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ ואותו אדם יתחרט ויודה על חטאו, במקרה ואותו אדם יחזור בתשובה על חטאו[25]: (ו) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיקֹוָק עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא האדם החוטא (בארבעת החטאים שהוזכרו) יביא לשם קרבן לפני ה' על חטאו,[26] נְקֵבָה מִן הַצֹּאן (האדם החוטא יביא לשם קרבן) צאן ממין נקבה,[27] כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת (האדם החוטא) יכול להביא לשם קרבן החטאת כבשה או שעירת עיזים,[28] וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ (על ידי הבאת קרבן החטאת) הכהן יכפר לאותו אדם על החטא בו חטא[29]: (ז) וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה ואם האדם החוטא אינו יכול לקנות שה לשם קרבן החטאת. התורה מדברת על מקרה בו האדם החוטא עני ואינו יכול לקנות כבשה או שעירה לשם קרבן החטאת (בלשון חז"ל נקראת עניות זו בשם "דל"),[30] וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַיקֹוָק (במקרה והאדם אינו יכול להביא שה לשם קרבן החטאת) הוא מביא לשם קרבן לה' על חטאו שתי תורים או שני בני יונה,[31] אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה אחד הציפורים (היונים או התורים) יוקרב לשם קרבן חטאת והשני יוקרב לשם קרבן עולה.[32] חשוב להדגיש: קרבן עולה ויורד נאמר רק באחד מארבעת החטאים שהוזכרו בתחילת הפרק. במקרה של חיוב קרבן חטאת רגיל, אסור לחוטא להביא שתי תורים או שני בני יונה, גם אם אין לו מספיק כסף להבאת כבשה או שעירה. הסיבה שהתורה הקלה דווקא בחטאים אלה היא בגלל שבחיוב שבועה אין חיוב כרת גם במקרה ונשבע ועבר על שבועתו במזיד. בדיני טומאה התורה הקלה על האדם להביא קרבן עולה ויורד משום שהאדם היה עסוק בדבר מצווה כשחטא[33]: (ח) וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן האדם החוטא יביא את שתי הציפורים אל הכהן,[34] וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה הכהן יקריב את הציפור שהובאה לשם קרבן חטאת ראשון, לפני שהוא יקריב את הציפור שהובאה לשם קרבן עולה. בכל מקום בתורה (חוץ ממקום אחד) כשצריך להקריב גם קרבן חטאת וגם קרבן עולה, קודם מקריבים את קרבן החטאת כדי לכפר על החטא ורק לאחר מכן מקריבים את קרבן העולה,[35] וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ הכהן מולק את ראש העוף, כאשר מקום המליקה הוא קצת מתחת לעורף.[36] המליקה נעשית על ידי שהכהן אוחז את שתי הרגליים של העוף בין אצבעות האמה והאצבע, לאחר מכן מותח את הגרון, והוא תוחב את הציפורניים של אחת מאצבעות יד ימין מתחת לעורף של העוף, אלא שאינו מנתק את הראש לגמרי מהגוף,[37] וְלֹא יַבְדִּיל במהלך המליקה, הכהן אינו מפריד את כל הראש מגוף העוף, אלא הוא משאיר את הראש מחובר לגוף על ידי אחד מהסימנים (הראש נשאר מחובר לגוף על ידי שהכהן נמנע מלחתוך את הקנה או את הושט)[38]: (ט) וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ הכהן מזה על קיר המזבח, בקרן הדרומית מערבית, את דם חטאת העוף על ידי שהוא עומד על הרצפה, אוחז את העוף ביד ימין ומנענע אותו בכל כוחו לכיוון המזבח,[39] וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ את שאר הדם שנשאר בגוף העוף, הכהן ימצה על קיר המזבח על ידי שמועך את העוף על המזבח, והדם נשפך אל יסוד המזבח,[40] חַטָּאת הוּא יש להקריב את העוף לשם קרבן חטאת[41]: (י) וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט את הציפור השני יקריב הכהן לשם קרבן עולה, ככל הדינים הכתובים בפרק א' שם מפורטים דיני קרבן עולה,[42] וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא על ידי הקרבת הקרבן, הכהן יכפר לחוטא על החטא שבו חטא,[43] וְנִסְלַח לוֹ (על ידי הקרבת הקרבן) החטא ייסלח לחוטא[44]: (יא) וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה אם החוטא אינו יכול לקנות אפילו שתי תורים או שני בני יונה, אם לכהן אין מספיק כסף כדי לקנות שתי תורים או שני בני יונה (בלשון חז"ל נקראת עניות זו "דלי דלות"),[45] וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא (אם לחוטא אין מספיק כסף כדי לקנות שתי תורים או שני בני יונה) עליו להביא לקרבן על החטא שבו חטא,[46] עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת (אם לחוטא אין מספיק כסף כדי לקנות שתי תורים או שני בני יונה, עליו להביא לקרבן על החטא שבו חטא) סולת בכמות של עשירית האיפה לשם קרבן חטאת.[47] כמות זו היא כמות הסולת שאדם אוכל ביום אחד,[48] לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה החוטא לא נותן על הסולת שמן ולבונה,[49] כִּי חַטָּאת הִיא הסיבה שהחוטא אינו נותן שמן ולבונה על מנחתו (וזאת בניגוד למנחות שראינו בפרק ב' שם מביא המנחה חייב לתת שמן ולבונה על כל המנחות) היא מפני שזהו קרבן חטאת, ואין ראוי שחטאתו יהיה מהודר על ידי נתינת שמן ולבונה. המנחות אותם ראינו בפרק ב' הן מנחות שאינן באות על חטא, ולשם הידורן ציוותה התורה לתת עליהן שמן ולבונה. אצלנו המנחה באה על חטא ולכן ציוותה התורה שלא להדר בה ולא לתת עליה שמן ולבונה[50]: (יב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן החוטא מביא את מנחתו אל הכהן,[51] וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָהּ הכהן קומץ ממנחת החטאת את הקומץ שיוקרב על גבי המזבח. כאמור: בניגוד למנחות האחרות עליהן למדנו, אין מביאים יחד עם מנחת החטאת שמן ולבונה, וממילא האזכרה של מנחת החטאת כוללת רק את הקומץ,[52] וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה הכהן יעלה את הקמיצה על גבי המזבח,[53] עַל אִשֵּׁי יְקֹוָק (הכהן יעלה את הקמיצה על גבי המזבח) על מדורות האש שנעשו לשם ה',[54] חַטָּאת הִוא על הכהן לקמוץ את הסולת לשם חטאת, ואם לא עשה כן המנחה נפסלת[55]: (יג) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא על ידי הקרבת המנחה, הכהן מכפר לחוטא על החטא שבה הוא חטא,[56] מֵאַחַת מֵאֵלֶּה החוטא צריך להתכפר על חטאתו על ידי שהוא מביא את אחד משלשת הקרבנות שהוזכרו: אם הוא עשיר, עליו להביא כבשה. אם הוא עני, עליו להביא שני ציפורים. אם הוא עני מאוד, עליו להביא מנחה,[57] וְנִסְלַח לוֹ על ידי שהוא מקריב קרבן, חטאו ייסלח,[58] וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה באם החוטא הביא מנחה, דין מנחה זו זהה לדין המנחות האחרות. כשם שהכהן אוכל את שאר שיירי המנחה, כך גם במנחה זו הכהן אוכל את הסולת שלא הוקרבה על גבי המזבח (למרות שכאן מדובר על מנחת חטאת)[59]:

סיכום שלבי הבאת מנחת חטאת:

• הבאה והקדשה בכלי שרת.
• הגשה לקרן דרומית מערבית.
• קמיצה.
• הולכת הקמיצה למזבח.
• מליחה והקטרה.
• שיירי מנחה נאכלים לכהנים.

ב. אשם מעילות:

(יד) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (טו) נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל אדם שישנה שינוי (כפי שמיד יבואר בעז"ה),[60] וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְקֹוָק ואותו אדם נהנה בשוגג מהקדש, ועל ידי כך שינה ממטרת ההקדש והפך אותו להיות חולין. לא עוברים על איסור מעילה בכל מקרה של הנאה מההקדש ופרטי הדינים רבים.[61] המועל צריך לעשות שלשה דברים כדי שחטאו יתכפר: 1) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיקֹוָק על אדם זה (שנהנה בשוגג מהקודש) להביא לפני ה' קרבן אשם,[62] אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן (על המועל להביא לשם קרבן אשם לפני ה') איל מהצאן שהוא בן שנתיים ללא מום,[63] בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ על האיל להיות שווה לשני שקלי קודש,[64] לְאָשָׁם המועל מביא את האיל לשם קרבן אשם[65]: (טז) 2) וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם בנוסף לקרבן האשם, המועל צריך לשלם להקדש את הקרן, את השווי של מה שמעל,[66] 3) וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וכן צריך המועל להוסיף חמישית מהשווי של מה שמעל. לדוגמא: אם החפץ היה שווה ארבעה שקלים, עליו להוסיף עוד שקל אחד כדי שמה שמוסיף יהיה שווה ערך לחמישית מהסכום הכולל,[67] וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן המועל ייתן לכהן את האיל שהביא לשם קרבן אשם,[68] וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם על ידי הקרבת האיל שהביא לשם קרבן אשם, יכפר הכהן לחוטא על מעילתו,[69] וְנִסְלַח לוֹ על ידי הקרבת קרבן האשם, חטאו של המועל ייסלח לו[70]:

ג. אשם תלוי:

(יז) וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה אדם שחטא ועבר על אחת ממצוות שאסור לעשותם. אדם זה עבר על איסור לא תעשה שחייבים עליו כרת (אך הוא אינו בטוח בכך כפי שמיד נראה בעז"ה),[71] וְלֹא יָדַע האדם אינו יודע אם הוא באמת עבר על מצוות הלא תעשה שחייבים עליו כרת. לדוגמא: היו לפניו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, והוא אכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל. אם אכל את חתיכת השומן, הרי שהוא לא חטא בכך. אם הוא אכל את חתיכת החלב, הוא חייב כרת,[72] וְאָשֵׁם אותו אדם יתחייב,[73] וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ האדם המסופק אם עבר על מצוות לא תעשה שחייבים עליו כרת צריך לשאת את עוונו, עליו לכפר על עוונו. אדם זה חטא בכך שלא נזהר מספיק והגיע למצב שהוא מסופק אם חטא או לא[74]: (יח) וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן האדם המסופק אם הוא חטא צריך להביא לשם קרבן אשם איל מהצאן ללא מום,[75] בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן (האדם המסופק אם הוא חטא) צריך להביא איל בשווי שני סלעים (ערך האיל המוזכר כבר בפסוק טו') אל הכהן,[76] וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג על ידי הקרבת קרבן האשם התלוי, הכהן יכפר לאדם על החטא שהוא חטא בו בשגגה,[77] וְהוּא לֹא יָדַע קרבן האשם התלוי מכפר על האדם רק כל עוד הוא אינו יודע אם הוא חטא או לא. במקרה ולאחר הבאת קרבן האשם התלוי, נודע לו שהוא חטא, עליו להביא קרבן חטאת בנוסף לקרבן שכבר הביא,[78] וְנִסְלַח לוֹ (על ידי הקרבת קרבן האשם התלוי) החטא ייסלח לחוטא[79]: (יט) אָשָׁם הוּא קרבן זה (אשם תלוי) הוא קרבן אשם,[80] אָשֹׁם אָשַׁם לַיקֹוָק אדם זה התחייב וחטא לפני ה'[81]:

ד. קרבן אשם גזלות:

(כ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כא) נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא במקרה ואדם יחטא,[82] וּמָעֲלָה מַעַל בַּיקֹוָק ואותו אדם יעשה שינוי מול ה'. מדובר כאן באדם שמשקר או מכחיש דבר שרק ה' והאדם שמולו יודעים אותו (אין עדים), ולכן התורה כתבה שהמעילה היא בה'.[83] התורה מפרטת את המציאויות שבהם אדם מתחייב בקרבן אשם: 1) וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אדם זה הכחיש שחברו הפקיד אצלו חפץ כלשהו,[84] 2) אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד או שאדם זה שיקר בכסף שחברו הפקיד אצלו לצורך כלשהו: שותפות עסקית שעשו ביניהם או הלוואה,[85] 3) אוֹ בְגָזֵל או במקרה ואדם זה גזל את חברו,[86] 4) אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ או במקרה ואדם זה לא שילם את שכרו של הפועל ששכר למלאכתו[87]: (כב) אוֹ מָצָא אֲבֵדָה או שאדם מצא אבידה ולא החזירה,[88] וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר ואותו אדם הכחיש שהממון נמצא אצלו ונשבע על כך לשקר. מדובר על אדם המכחיש את הממון שאצלו בכל אחד מחמשת המקרים שראינו: מכחיש שחברו הפקיד אצלו פיקדון, מכחיש שחברו העביר אליו כספים (לצורך שותפות או הלוואה), גזל את חברו והכחיש זאת, עשק שכר שכיר והכחיש זאת או מצא אבידה והכחיש זאת,[89] עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה (אדם זה נשבע לשקר) על אחד מהחטאים שאדם יעשה ויתחייב בהם (אחד מחמשת החטאים שהוזכרו)[90]: (כג) וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם כאשר האדם יכיר בחטאו ויחזור בתשובה,[91] וְהֵשִׁיב על אדם זה להחזיר (התורה מפרטת את המקרים ואת מה שעליו להחזיר): אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל על אדם זה להחזיר לנגזל את מה שגזל ממנו (ונשבע עליו שלא גזל),[92] אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק או שעל אדם זה להחזיר את שכר השכיר שלא שילם (ונשבע ששילם או שלא שכר את הפועל), אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ או שעל אדם זה להחזיר את הפיקדון שלא החזיר (ונשבע שהחזיר או שלא הופקד אצלו), אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא או שעל אדם זה להחזיר את האבידה שלא החזיר (ונשבע שהחזיר או שלא מצא אבידה): (כד) אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר או בכל מקרה שאדם יכפור בממון ויישבע שאינו חייב ממון זה,[93] וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ על האדם לשלם את הקרן של הממון שנשבע עליו לשקר,[94] וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו וכן צריך הכופר בממון להוסיף חמישית מהשווי של מה שכפר. לדוגמא: אם החפץ היה שווה ארבעה שקלים, עליו להוסיף עוד שקל אחד כדי שמה שמוסיף יהיה שווה ערך לחמישית מהסכום הכולל,[95] לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ על הכופר בממון להחזיר את הקרן והחומש למי שהממון שלו,[96] יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ הכופר בממון ייתן את הקרן והחומש למי שהממון שלו ביום שהוא (הכופר בממון) יחזור בתשובה[97]: (כה) וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיקֹוָק וכן על הכופר ממון להביא את קרבן האשם שמוטל עליו להביא,[98] אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן קרבן האשם יהיה איל שבא מהצאן ללא מום, בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן שוויו של האיל יהיה כערך המוזכר בפסוק טו', שני סלעים, ואת האיל לאשם מביא הכופר בממון אל הכהן[99]: (כו) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק על ידי הקרבת הקרבן, הכהן יכפר לכופר בממון לפני ה',[100] וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה (על ידי הקרבת הקרבן) ייסלח לכופר בממון אחד מהחטאים שבו הוא חטא, על אחד המקרים שבהם כפר בממון,[101] לְאַשְׁמָה בָהּ (על ידי הקרבת הקרבן ייסלח לכופר בממון על החטא שחטא) והתחייב בו[102]:

סיכום שלבי הבאת קרבן אשם:

• ביקור ממום.
• הבאה.
• סמיכה.
• שחיטה.
• קבלת הדם.
• הולכת הדם.
• זריקת הדם – שתיים שהן ארבע.
• שפיכת שיריים על יסוד דרומי.
• הפשט.
• הוצאת אימורים.
• מליחה.
• הקטרה.
• בישול הבשר ואכילה.

[1] אונקלוס. אונ"ח: התורה הדגישה בדברים אלה שהחטא של האדם היה בכך שהוא סירב לבוא לבי"ד להעיד על חברו וזה מה שגרם לצורך בשבועה. בפירוש נוסף כתב שכוונת התורה למעט מקרה בו אדם שוכח את העדות או שחשב שמותר לשקר בשבועה, אזי אינו חייב בקרבן עולה ויורד.

[2] רש"י. אוה"ח: התורה השתמשה בלשון "ושמעה קול אלה" כדי להדגיש שאין הוא צריך ביטוי שפתיים בשבועתו כדי להתחייב, אלא גם כשהוא שומע בבית דין את השבועה שמשביעים אותו (דבר זה נמצא במחלוקת תנאים – עיין בדברי אוה"ח), הוא עדיין חייב. א"ע: "קול אלה" היינו שהאדם קיבל על עצמו שאם הוא לא יאמר את העדות יקרה לו כך וכך. החיוב בשבועה חל רק אם הוא קיבל על עצמו עונש באם לא יקיים את שבועתו. בעניין כוונת הא"ע, נחלקו מפרשיו האם אדם זה בקרבן עולה ויורד כשהוא חטא במזיד או בשוגג (עיין בעיקר קרני אור אות ב') אולם לדברי הרמב"ן מדובר על חטא במזיד.

[3] רש"י.

[4] רמב"ן והדגיש שהאדם מתחייב בכך רק אם מדובר על עדות שיש בפיו שבית דין יחייב עליו. כמו"כ מדגיש רמב"ן שמדובר כאן על חטא במזיד, האדם יודע שהוא צריך לבוא ולהעיד בבית דין, אך אם הוא שכח את העדות בשעת השבועה, הוא אינו חייב בקרבן.

[5] אונקלוס.

[6] אונקלוס. א"ע: הכוונה היא שאדם נוגע באחד מארבעת בעלי החיים שהוזכרו כטמאים: חזיר, גמל, שפן וארנבת. בהמשך הפסוק הכוונה היא לנגיעה בשאר בעלי החיים שלא הוזכרו.

[7] אונקלוס. א"ע: נבלת בהמה טמאה היינו נבלה של בהמה טמאה כשהכוונה היא לחזיר ודומיו שאסורים לישראל באכילה.

[8] אונקלוס.

[9] אונקלוס.

[10] רש"י.

[11] רש"י. רמב"ן מסביר שהתורה קיצרה ולא כתבה בדיוק מהו החטא אליו היא מתכוונת במילה "אשם" אלא שבכל אחד מהחטאים ברור לנו מהו החטא משום שאין מציאות של חטא ללא שעבר על דברים אלה.

[12] רש"י.

[13] רש"י וכן הוסיף מהלימוד בפסוק את הנוגע בבועל נידה ואת האוכל נבלת עוף טהור.

[14] רש"י.

[15] רש"י עפ"י נחלת יעקב.

[16] רש"י. רשב"ם: נודע לאותו אדם שהוא טמא וממילא נודע לו שהוא אשם ושהוא חטא.

[17] רש"י.

[18] רש"י. א"ע הוסיף פירוש על רש"י וכתב אפשרות שהכוונה היא שהאדם נשבע שהוא יעשה רע לאדם אחר שיצא חייב בדין והתורה מזהירה שיש לעשות כפי השבועה.

[19] רש"י.

[20] אונקלוס. רש"י למד ממילים אלה שהכוונה היא שהוא נשבע על מה שהיה בעבר להרע (שלא אכלתי) או להיטיב (שאכלתי).

[21] רש"י.

[22] אונקלוס.

[23] רמב"ן בפירושו לפסוק ב.

[24] תרגום יונתן. א"ע: התורה חוזרת על המילה "מאלה" כדי ללמדנו שהוא חייב בוידוי, מה שאין כן בדרך כלל בחטאים שם חייב גם ללא וידוי.

[25] תרגום יונתן. רמב"ן: מדובר כאן על הוידוי הרגיל שמתוודים על הקרבן בשעת שחיטה, אלא שהפסוק לא נכתב לפי סדר הפעולות. אלא שהתורה לא כתבה את עניין הסמיכה משום שהיא כבר כתבה דין זה בכל קרבנות החטאת שהיא כתבה בפרק ד', וכאן התורה כתבה את עניין הוידוי משום שהיא לא הזכירה אותו הקרבנות החטאת הקודמים. בפירוש נוסף (עליו כתב שהוא על דברך הפשט) כתב רמב"ן שהכוונה היא שאותו אדם יתוודה עכשיו משום שבמקרה של שבועת העדות אדם מביא קרבן חטאת על מקרה שבוא הוא חטא במזיד (שנשבע להעיד ואינו מעיד במזיד), וזאת לעומת שאר קרבנות החטאת שמביאים אותם על חטא בשוגג. בפירוש שלישי בשם רבותינו כתב שהכוונה "והתודה" היינו לכל המקרים שבהם אדם מביא קרבן עולה ויורד (ולא רק למקרה של שבועת העדות שהיא במזיד), אלא שהתורה כתבה את עניין הוידוי כאן כדי ללמדנו שצריך וידוי על כל קרבן חטאת: אם בחטאים אלה שאין חייבים על זדונם כרת צריך וידוי בכל זאת, קל וחומר שבחטאים שחייבים על זדונם כרת צריך וידוי.

[26] אונקלוס. רמב"ן בפסוק טו': אין הקרבן כאן נקרא קרבן אשם, אלא זהו קרבן חטאת, והכוונה במילה "אשמו" בפסוק זה היינו חטאו, אלא שהסיבה שהתורה קראה לחטא בשם "אשם" היא כדי לומר שחטא זה חמור הרבה יותר מחטאים רגילים היות והוא עבר עליה במזיד.

[27] אונקלוס.

[28] אונקלוס.

[29] אונקלוס.

[30] אונקלוס. אוה"ח: גם אם לאדם יש מספיק כסף כדי לקנות יונים או תורים ויותר מכך, כל עוד אין לו מספיק כסף כדי לקנות שה, מותר לו להביא תורים או יונים. בדבריו דחה אוה"ח את פירושו של רבינו הלל שכתב שגם אם אין לאדם מספיק כסף כדי לטפל בשה עד שהוא מגיע לבית המקדש. סיבת הדחייה היא משום שאין בהבאת תורים או בני יונה פחות הוצאות מהבאת שה וגם אם יש בכך הוצאות נוספות, ניתן לקנות את השה בצמוד לבית המקדש.

[31] אונקלוס.

[32] אונקלוס. א"ע: כתב שני הסברים לכך שהתורה חייבה גם קרבן עולה בדלות. הסיבה הראשונה היא שייתכן שאותו אדם הרהר על השי"ת על כך שהוא עני, ועל כך הוא מביא קרבן עולה. על פירוש זה לכאורה קשה, שהרי במנחה, בדלי דלות, אינו חייב להביא קרבן עולה. הפירוש השני הוא שבחטאת העוף אין מעלים כלל למזבח את איברי הקרבן, לכן ציוותה התורה להביא איתה גם קרבן עולה כדי שיעלה חלק מהקרבן על המזבח.

[33] רמב"ן.

[34] אונקלוס.

[35] רש"י.

[36] רש"י.

[37] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ו' הלכה כג'.

[38] רש"י.

[39] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות, פרק ז' הלכה ו'.

[40] רש"י.

[41] רש"י.

[42] רש"י.

[43] אונקלוס. אוה"ח: הסיבה שבקרבן הדל כתוב "מחטאתו אשר חטא" ואילו בקרבן העשיר כתוב רק "מחטאתו" היא כדי להשוות את כל הקרבנות זה לזה. היה ניתן לומר שעל החטאים החמורים אדם מביא כבשה ואילו על החטאים הקלים יותר אדם מביא ציפורים, לכן כתוב "מחטאתו אשר חטא" להשוות את כל החטאים זה לזה שעל כולם מביא את כל סוגי הקרבנות, והדבר לא תלוי בחטא, אלא במצבו הכלכלי.

[44] אונקלוס.

[45] אונקלוס.

[46] אונקלוס.

[47] אונקלוס וכתב שהאיפה היא שלש סאים.

[48] א"ע.

[49] אונקלוס.

[50] רש"י.

[51] אונקלוס.

[52] אונקלוס.

[53] אונקלוס.

[54] רש"י בפירושו לפרק ד' פסוק לה'.

[55] רש"י.

[56] אונקלוס. רש"י: הסיבה שהתורה שינתה וכתבה כאן "על חטאתו אשר חטא" היא שהתורה לימדה אותנו דין שאם הוא חטא כשהוא היה עשיר והוא הפריש מעות בעשירותו להבאת כבשה ולאחר מכן הוא הפך להיות עני, הרי שיביא מקצת מהכסף לקניית שתי תורים או שני בני יונה. אם הוא הפריש מעות כשהוא היה עני ולאחר מכן הפך להיות עשיר, עליו להוסיף עוד כסף כדי לקנות קרבן עשיר. הולכים אחר מצבו של האדם בשעת ההקרבה.

[57] רש"י.

[58] אונקלוס.

[59] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שאם הכהן מביא את המנחה, יש לשרוף אותו כדין מנחת כהן.

[60] רש"י. אונקלוס: תרגם לשון מעילה כשקר. בביאור אונקלוס לספר ויקרא פרק יט' פסוק טו' כתב שאונקלוס מתרגם כל לשון של חמס, מעילה, היתול ועוול בשורש שקר. א"ע: מעל היינו מלשון מעיל, ובפירוש גדולת מרדכי כתב שהכוונה היא שהחטא התכסה ממנו ויש לשאול על כך, שהרי כל חטא בשגגה החטא מכוסה מהאדם החוטא. ואולי כוונתו שבניגוד לרוב האשמות, באשם זה החטא בא על השוגג בעוד שאשם גזלות ואשם מצורע הקרבן בא על חטא במזיד.

[61] רש"י וכתב למשל שאין מעילה בקדשים קלים.

[62] אונקלוס.

[63] אונקלוס + רש"י.

[64] רש"י.

[65] אונקלוס. רמב"ן: ההבדל בין חטאת לאשם הוא בכך שקרבן אשם בא על חטא מאוד גדול שהחוטא בו "יתחייב להיות שמם ואבד בו". חטאת באה על סטייה מהמצוות, אך סטייה זו פחות חמורה. אשם גזלות ושפחה חרופה באים על מעשה שהוא במזיד וממילא מובן מדוע האדם מתחייב בקרבן אשם שהוא חמור יותר. החיוב באשם מעילות נובע מחיובו של אדם שמעל בקדשי שמים ולכן גם הוא חייב בקרבן חמור. המצורע מביא קרבן אשם משום שהוא נחשב כמת וממילא הוא נחשב כשמם ואבד ולכן הוא מביא קרבן אשם על האשמה שהוא אשם עליה ואת קרבן החטאת הוא מביא על שגגתו. התורה ציוותה להביא גם קרבן אשם תלוי כדי לומר לאדם שאין לו עונש (שהרי הוא רק מסופק אם חטא) שעליו להתחייב במקרה של ספק בקרבן יותר גדול מאשר בחטא ודאי, וזוהי גם הסיבה שהוא חייב להביא איל ששווה שני סלעים למרות שאם היה חוטא בוודאות היה עליו להביא קרבן ששוויו פחות. בהסבר נוסף כתב שקרבן אשם הוא זכר וקרבן חטאת היא נקבה ולמרות שמצאנו קרבנות חטאת שמביאים עליהם בעלי חיים זכרים, הם עדיין נקראים חטאת. א"ע בפירושו לפסוק יז' הביא פירוש האומר שההבדל בין קרבן חטאת לקרבן אשם הוא שבקרבן חטאת האדם אינו יודע שחטא ולאחר מכן נודע לו ואילו באשם חייבה התורה את מי שידע בתחילה ולאחר מכן שכח. פירוש זה סותר את חז"ל האומרים שגם בקרבן חטאת צריך שתהיה ידיעה בתחילה ובסוף. 

[66] רש"י.

[67] רש"י + רמב"ם הלכות מעילה פרק א' הלכה ה'. כלי יקר בפירושו לפסוק כג': עניין החומש הוא מפני שהקב"ה ציווה את האדם לשלם על מצוות חומש, ואותו אדם לא שילם מממונו חומש אלא שלקח מממון אחרים.

[68] רשב"ם.

[69] אונקלוס.

[70] אונקלוס.

[71] רש"י.

[72] רש"י והביא מדרשי חז"ל שכתוב בהם שאם כך העניש הקב,ה את מי שלא יודע אם הוא חטא או לא, קל וחומר שהוא יעניש את מי שיודע שהוא חטא. בצמוד לכך הביא רש"י מדרשי חז"ל קבים המתארים את שכרו של מי שיודע שהוא עושה מצווה.

[73] אונקלוס.

[74] ספורנו.

[75] אונקלוס.

[76] רש"י.

[77] אונקלוס.

[78] רש"י.

[79] אונקלוס.

[80] רש"י. ספורנו: התורה אמרה שאדם לא יחשוב שבכך שהוא מביא קרבן על הספק שמסתפק אם חטא, הרי שהוא מביא חולין לעזרה, משום שאדם זה חטא בעצם הדבר שהגיע למצב שיש לו ספק אם חטא.

[81] רש"י.

[82] אונקלוס.

[83] רש"י. אוה"ח: השינוי מול ה' הוא שינוי במה שהקב"ה קבע בעולמו. הקב"ה קבע שלאדם מסוים יהיה את החפץ ועכשיו הגזלן מנסה לשנות ממה שהקב"ה קבע. בדבריו מסביר אוה"ח את הסיבה שהתורה השתמשה בשלש לשונות של חטאים: "נפש כי תחטא", "ומעלה", "וכחש בעמיתו" ומסביר בשני אופנים. האופן הראשון הוא שהאדם הכופר בממון עובר על שלשה חטאים: גזל, שינוי כביכול בממון שהקב"ה קבע לאדם שיקבל והפיכת התובע לרשע ושקרן. באופן השני פירש ששלשה דברים נגרמים לנפש המרשעת: היא מחסירה מאורה ומעלתה, הוא מועל באור שמושפע עליו מה', וגורם לכלל ישראל התמעטות בהשפעת אור ה'. כלי יקר: השינוי כאן הוא בכך שהאדם השיב להקב"ה רעה תחת טובה. כמו"כ התייחס הכלי יקר לכך שכאן מוזכר החטא לפני המעילה ובאשם מעילות כתוב קודם המעילה ולאחר מכן החטא. הסיבה היא שכאן עיקר החטא הוא בין אדם לחבירו, שגזל ממנו חפץ ששייך אליו והתורה מזכירה קודם כל את הגזל, אך בגזילה זו יש גם רע לשמים ולכן התורה הזכירה גם את המעילה. לעומת זאת במעילה, עיקר החטא הוא בין אדם למקום אלא שמתווסף לכך גם חטא של בין אדם לחברו, גזילת הכהנים.

[84] רש"י.

[85] רש"י.

[86] רש"י.

[87] רש"י. א"ע: ההבדל בין עושק לגזל הוא שגזל הוא בגלוי ועושק הוא בסתר. כמו"כ פירש א"ע את המילה "עמית" כדבר שהוא מקביל: חברו מקביל ועומד מולו.

[88] אונקלוס. אוה"ח: הסיבה ש"או מצא אבידה" נמצאת בפני עצמה היא משום שבמקרה של כפירת אבידה הוא אינו הופך את התובע לשקרן (בניגוד למקרים האחרים).

[89] רש"י. א"ע: יש כאן מקרה נוסף בו אדם נשבע על שקר במקרה ואדם תובע ממנו ממון.

[90] אונקלוס. א"ע: "בהנה" כאילו כתוב "בהן".

[91] רש"י.

[92] אונקלוס.

[93] אונקלוס.

[94] רש"י.

[95] רמב"ם הלכות מעילה פרק א' הלכה ה'. רש"י: התורה כתבה "חמישיתיו" בלשון רבים כדי ללמד שכל חומש שכופר בו לאחר מכן מחייב בחומש נוסף. לדוגמא: אדם שכפר בחפץ ששוויו ארבעה שקלים ונשבע, חייב חמישה שקלים. אם אותו אדם יכפור שוב בממון שהוא התחייב לשלם, יהיה עליו לשלם יותר משישה שקלים משום שהשקל הנוסף כבר הפך להיות חלק מהממון שכפר בו. א"ע: התורה כתבה שאדם צריך לשלם שתי חמישיות ממה שכפר משום שחטא במזיד.

[96] רש"י.

[97] א"ע.

[98] אונקלוס.

[99] אונקלוס.

[100] אונקלוס.

[101] אונקלוס.

[102] אונקלוס.