ויקרא פרק ו

ויקרא פרק ו

א. תרומת הדשן והוצאת הדשן:

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תצווה את אהרון ואת בניו,[1] לֵאמֹר כך תצווה את אהרון ואת בניו,[2] זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה אלה הם דיני קרבן העולה שלא נכתבו בפרשת ויקרא,[3] הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ קרבן זה נקרא "עולה" משום שהוא עולה כולו על המזבח. בניגוד לקרבנות האחרים שרק חלק מהבהמה עולה על המזבח, בקרבן עולה, כל הבהמה עולה על המזבח,[4] כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר החלבים והאיברים של קרבן העולה נשרפים על המזבח לאורך כל הלילה. את הקרבן היו מקריבים ביום והיה מותר להקטיר את החלבים והאיברים של הקרבן לאורך כל הלילה,[5] וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ האש שעל המזבח יבער לאורך כל הלילה, על הכהנים להניח על מערכת האש שעל המזבח כמות מספקת של עצים כדי שהאש תבער כל הלילה[6]: (ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן הכהן התורם את הדשן (כפי שמיד יבואר בעז"ה) צריך ללבוש את בגדי הכהונה הבאים בשעה שהוא תורם את הדשן:[7] 1) מִדּוֹ בַד (הכהן צריך ללבוש בשעת תרומת הדשן) את הכתונת המתאימה בדיוק למידתו. כפי שלמדנו בפרשת תצווה, הכתונת הייתה מעין חלוק שהייתה צמודה לגופו של הכהן,[8] 2) וּמִכְנְסֵי בַד וכן צריך הכהן התורם את הדשן ללבוש בשעת  התרומה את המכנסיים שהיו לובשים הכהנים,[9] יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ הכהן צריך ללבוש את הבגדים על בשרו, כלומר: שלא יהיה דבר חוצץ בין הבגד לבין בשרו.[10] חז"ל למדו שהכהן היה צריך ללבוש את כל ארבעת בגדי הכהונה בשעת תרומת הדשן למרות שהתורה הזכירה רק שניים מהם,[11] וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן הכהן ירים מהמזבח את הדשן, את האפר שנוצר על גבי המזבח משריפת הקרבנות והעצים. הכהן היה משתמש במחתה לצורך תרומת הדשן והיה חותה מהגחלים המעוכלות הפנימיות,[12] אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הדשן על המזבח נוצר משריפת קרבן העולה על ידי האש,[13] וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ לאחר שהיה חותה מהגחלים, היה הכהן מניח את הגחלים שחתה במקום שהיה בצד המזרחי של כבש המזבח (כפי שלמדנו בפרק א', למקום זה היה הכהן משליך את הזפק של עולת העוף)[14]: (ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים הכהן יפשוט את בגדי הכהונה שלבש בשעה שהרים את הדשן וילבש במקומם בגדי כהונה אחרים שהם פחותים מהבגדים שלבש עד עתה (החלפת הבגדים נעשתה כדי שבגדי הכהונה של הכהן לא יתלכלכו בשעה שהוא מוציא את הדשן),[15] וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר הכהן יוציא את הדשן אל מקום טהור שנמצא מחוץ למחנה. לצורך הבנת הפסוקים נחלק בין שתי עבודות המוזכרות בפסוקים. בפסוק ג' מוזכרת עבודת תרומת הדשן שהיה הכהן עובד בכל יום. בתרומת הדשן היה הכהן לוקח מעט מהדשן שעל המזבח ומניח אותו בצד המזרחי של המזבח. בפסוק ד' מוזכרת עבודת הוצאת הדשן. בהוצאת הדשן, הכהן היה לוקח את הדשן מעל המזבח ומוציא אותו למקום טהור מחוץ למחנה. הוצאת הדשן לא הייתה נעשית בכל יום, אלא רק בזמנים שבהם המזבח היה מתמלא בדשן[16]:

ב. חיוב בעירת האש על המזבח:

(ה) וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה האש שעל המזבח תבער על המזבח ואסור לה להיכבות,[17] וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בכל בוקר, על הכהן להניח עצים להבערה על גבי המזבח,[18] וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה הקרבן הראשון שהכהן יקריב על גבי המזבח הוא קרבן עולת התמיד של בקר,[19] וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים לאחר הקרבת עולת התמיד של בוקר, יעלה הכהן על גבי המזבח את שאר הקרבנות, וכדוגמא לכך כתבה התורה שהוא יכול להעלות את החלבים של קרבן השלמים[20]: (ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ אש תמידית תבער על המזבח,[21] לֹא תִכְבֶּה אסור לכבות את האש שעל המזבח[22]:

ג. דיני מנחות:

(ז) וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הדברים הכתובים בהמשך הם דיני המנחה,[23] הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן על הכהן להגיש את המנחה למזבח. הכהן צריך לגעת במזבח עם הכלי שבו המנחה,[24] לִפְנֵי יְקֹוָק אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ כאן התורה מפרטת את המקום שבו היו נוגעים במזבח עם המנחה: "לפני ה'" היינו הצד המערבי שהוא לצד של אוהל מועד וקדש הקדשים. "אל פני המזבח" הוא הצד הדרומי שנקרא פניו של המזבח משום שהכבש היה נתון בצידו. מכאן שיש לגעת עם המנחה בקרן הדרומית מערבית של המזבח[25]: (ח) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ על הכהן להרים מעישרון הסולת את הקומץ. ב]עולה זו, הכהן ממלא את הנפח שנוצר מקיפול שלש אצבעותיו האמצעיות ואסור לו להכין כלי למדוד את הקמיצה,[26] מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ הכהן קומץ מסולת המנחה ומהשמן שלה. את הקמיצה הכהן היה עושה במקום שיש בו כמות גדולה של שמן ולא היה הכהן קומץ גם את הלבונה,[27] וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה לאחר הקמיצה על הכהן ללקט את הלבונה שנמצאת על הסולת שבכלי,[28] וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ הכהן יעלה על המזבח את הקמיצה ואת הלבונה שליקט,[29] רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיקֹוָק האזכרה של המנחה (הקמיצה והלבונה) יעלו לרצון לפני ה'[30]: (ט) וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה מה שנותר מהמנחה, הסולת והשמן שלא עלו בקמיצה ונשארו בכלי,[31] יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו (מה שנותר מהמנחה) יאכלו אהרון וצאצאיו הכהנים.[32] התורה מצווה מספר דינים הקשורים לאופן אכילת המנחה:[33] 1) מַצּוֹת תֵּאָכֵל יש לאכול את המנחה רק כשהיא מצות. אסור שהמנחה תחמיץ,[34] 2) בְּמָקוֹם קָדֹשׁ מותר לאכול את המנחה רק במקום קדוש (כפי שמיד יוסבר),[35] בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ המקום הקדוש שמותר לאכול בו את המנחה הוא חצר אוהל מועד (ובזמן שבית המקדש היה קיים, היה מותר לאכול את המנחה בעזרה)[36]: (י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ אסור לאפות את המנחה באופן שהוא יחמיץ,[37] חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי מותר לתת לכהנים לאכול מהמנחה רק לאחר שהמנחה הוקרבה על המזבח,[38] קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם על המנחה חלים דינים של קדשי קדשים כמו דיני קדשי קדשים שדינים אלה חלים על קרבן חטאת ועל קרבן אשם[39]: (יא) 3) כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה כל הזכרים הכהנים יאכלו את המנחה, גם הכהנים בעלי המומים,[40] חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק דין זה (של אכילת הכהנים את שיירי המנחה) יהיה חק עולם, שהמנחה תינתן לכהנים מקרבן ה',[41] 4) כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ כל דבר שייגע במנחה – דיני המנחה יעברו אליו. לדוגמא: קדשים קלים או חולין שנגעו במנחה והמנחה נפסלה, הקדשים הקלים והחולין נפסלו גם הם[42]:

ד. מנחת חביתין:

(יב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יג) זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיקֹוָק זהו הקרבן שאהרון וצאצאיו הכהנים צריכים להקריב לשם ה',[43] בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ הכהנים צריכים להקריב את מנחת החביתין ביום שמושחים אותם להיות כהנים. כהן הדיוט היה מקריב את מנחת החביתין רק פעם אחת בחייו, ביום שמשחו אותו לכהונה, ואילו הכהן הגדול היה מקריב את מנחת החביתין בכל יום,[44] עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת הכהן צריך להביא למנחה סולת בכמות של עשירית האיפה,[45] מִנְחָה תָּמִיד הכהן הגדול צריך להקריב את מנחת החביתין בכל יום,[46] מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב הכהן היה מחלק את מנחת החביתין לשניים: אחד חלקי עשרים עשירית בכל חלק. מכל חלק היה אופה שש חלות (סך הכל היו שתים עשר חלות). אם מקריב המנחה היה הכהן הגדול (במנחה שהוא מקריב בכל יום), בשלב זה הוא היה מחלק כל חלה לשני חצאים – חצי מהחלה היה מקריב בבוקר וחצי בערב, ומכאן הציווי בפסוק "מחציתה בבקר ומחציתה בערב", משום שחצי מהמנחה הוא היה מקריב בבוקר וחצי ממנה היה מקריב בערב. לאחר מכן היה מקפל כל חצי חלה לשניים, והוא היה מקריב כל חצי חלה עם קומץ לבונה – בבוקר היה מקריב את החצי הראשון ובערב היה מקריב את החצי השני. אם המקריב היה כהן הדיוט שמקריב את המנחה ביום משיחתו, הוא היה מקריב את כל הקרבן באותו הזמן ולא היה מחלק להקרבת חצי בבוקר וחצי בערב[47]: (יד) עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה יש לטגן את הסולת במחבת שיש בה שמן,[48] מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה על הכהן הגדול ללוש את עיסת המנחה במים רותחים (וזאת בניגוד לעיסת שאר המנחות שכשהיו לשים אותם עם מים, היו משתמשים במים פושרים),[49] תֻּפִינֵי הכהן צריך לאפות את מנחת החביתין מספר פעמים: אחרי הלישה במים הרותחים, היה הכהן אופה את המנחה בתנור, ולאחר מכן היה חוזר ומטגנה במחבת,[50] מִנְחַת פִּתִּים הכהן צריך לקפל את חצאי החלות לשניים (וכאשר המקריב הוא כהן הדיוט, הוא צריך לקפל את החלה השלימה לשניים),[51] תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק יש להקריב את מנחת החביתין באופן שיהיה לרצון לפני ה'[52]: (טו) וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ גם הכהן מצאצאיו של אהרון שימשח להיות כהן גדול אחריו, יקריב את מנחת החביתין בכל יום,[53] חָק עוֹלָם לַיקֹוָק החובה להקריב מנחת חביתין על ידי הכהן הגדול הוא חק עולם, לאורך כל הדורות הכהן הגדול יקריב מנחת חביתין בכל יום,[54] כָּלִיל תָּקְטָר מנחת החביתין תוקרב כולה על גבי המזבח ואין שיירי המנחה נאכלים לכהנים[55]: (טז) וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כל מנחה שהמביא אותה הוא כהן,[56] כָּלִיל תִּהְיֶה (כל מנחה שהמביא אותה הוא כהן) תוקרב כולה על גבי המזבח. כפי שראינו, כאשר מביא המנחה אינו כהן, הכהן מעלה על גבי המזבח רק קמיצה מהמנחה, ושאר המנחה נאכלת לכהנים. התורה אומרת שבמקרה ומביא המנחה הוא כהן, יש להקריב את כל המנחה על גבי המזבח,[57] לֹא תֵאָכֵל (מנחה שהמביא אותה הוא כהן) לא תאכל, אלא תוקרב כולה על גבי המזבח[58]: (יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יח) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו תדבר עם אהרון ועם בניו,[59] לֵאמֹר כך תאמר לאהרון ולבניו כשתדבר איתם,[60] זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת הדינים הכתובים בהמשך הם הדינים של קרבן החטאת,[61] בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְקֹוָק קרבן החטאת תישחט לפני ה' באותו המקום שבו שוחטים את קרבן העולה – בצפון העזרה,[62] קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא יש לשחוט את קרבן החטאת בצפון העזרה משום שקרבן חטאת נחשב לקדשי קדשים שצריכים להישחט בצפון העזרה[63]: (יט) הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה הכהן שמקריב את קרבן החטאת – יאכל את בשרה (אולם, גם שאר הכהנים הכשרים לעבודה בזמן הקרבתה ואכילתה יכולים לאכול גם כן את בשרה),[64] בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל הכהנים צריכים לאכול את בשר קרבן החטאת במקום קדוש,[65] בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד המקום הקדוש שבו הכהנים צריכים לאכול את בשר קרבן החטאת הוא חצר אוהל מועד (וכשבית המקדש היה קיים – בעזרה)[66]: (כ) כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ כל דבר מאכל שייבלע בו חלק מקרבן החטאת, יהיה כמו בשר קרבן החטאת. לדוגמא: במקרה ובשר חולין נגע בבשר קרבן חטאת באופן שטעם בשר החטאת נבלע בבשר החולין, הופך בשר החולין להיות כבשר קרבן החטאת. הלכך: אם קרבן החטאת נפסל ובשרו אסור באכילה, אסור לאכול גם את בשר החולין. אם בשר קרבן החטאת ראוי לאכילה, יש לאכול גם את בשר החולין כבשר החטאת: רק זכרי כהונה אוכלים אותו בעזרה ובמשך יום אחד,[67] וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד וקרבן חטאת שבטעות הוזה חלק מדמה על בגד,[68] אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ המקום בבגד שהוזה הדם עליה,[69] תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ (המקום בבגד שהוזה שם דם החטאת) יכובס במקום קדוש –  במשכן, בחצר אוהל מועד, ובמקדש יש לכבס את הבגד בעזרה[70]: (כא) וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר אם בשר החטאת בושל בכלי חרס, יש לשבור את כלי החרס, משום שטעם בשר החטאת נבלע בכלי והוא הופך להיות נותר. לכל קרבן שבשרו נאכל, יש פרק זמן שמותר לאכול את הבשר (בדרך כלל יום בקדשי קדשים ויומיים בקדשים קלים), וכאשר עובר זמן זה, הבשר הופך להיות נותר וצריך לשרוף אותו. גם טעם הבשר שנבלע בכלי הופך להיות נותר ולכן צריך לשבור את הכלי (לכלי חרס אין תהליך טהרה ולכן טהרתם בשבירה). אמנם יש להדגיש שדין זה של בליעת טעם בשר הקדשים נוהג בכל הקרבנות ולאו דווקא בקרבן חטאת,[71] וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה ואם קרבן החטאת בושל בכלי נחושת (או בכל כלי מתכת אחר), יש לעשות בכלי שתי פעולות:[72] 1) וּמֹרַק יש להגעיל את הכלי, לשטוף אותו במים חמים (המים צריכים להיות רותחים),[73] 2) וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם (לאחר המריקה) יש לשטוף את הכלי במים צוננים[74]: (כב) כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ המנחה יכולה להיאכל על ידי כל אחד מזכרי כהונה שראוי לעבודה בשעת הקרבת המנחה,[75] קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא (הסיבה שמותר רק לכהנים הראויים לעבודה לאכול את המנחה היא) מפני שהמנחה היא קדש קדשים ולכן ראוי שרק כהנים שראויים לעבוד יאכלו אותה[76]: (כג) וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ בשר החטאות הפנימיות שדמם מוכנס לתוך ההיכל לשם הזאה,[77] לֹא תֵאָכֵל (בשר החטאות הפנימיות) אסור באכילה,[78] בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף יש לשרוף באש את בשר החטאות הפנימיות[79]:

[1] אונקלוס. רש"י: המילה "צו" נאמרת כאשר יש צורך לזרז את המצווה משום שיש לו חיסרון כיס בציווי. שפ"ח: הכוונה במקרה זה היא שלכהנים יש חיסרון כיס בכך שהקרבן עולה לגמרי על המזבח בניגוד לשאר הקרבנות שהם אוכלים חלק מהקרבן. רמב"ן: המדרש שהביא רש"י מדבר באופן כללי אך כאן אין חיסרון כיס שהרי הכהנים מרוויחים גם כאן את העורות. אלא שניתן לפרש את המדרש בשני אופנים. האופן הראשון הוא שתנא קמא סובר שתמיד כשכתוב "צו" הכוונה היא לציווי מיידי ולציווי לדורות ור"ש סובר שבחלק מהפעמים ייתכן לומר שהציווי נועד לזרז על מקום שיש בו חיסרון כיס. האופן השני שבו הסביר רמב"ן את המדרש: בציווי כאן יש חיסרון כיס לכהנים משום שהם צריכים להקריב את מנחת החביתין. אוה"ח: בתחילה כתב שתנא קמא סובר שצריך זירוז מפני שקרבן העולה מוקרב כל הלילה ויש בדבר משום הפסד של שינה לכהנים. לאחר מכן דחה אפשרויות שונות בהבנת דברי ר"ש שיש בקרבן עולה חיסרון כיס (שהכוונה היא ריבוי לצער, ביטול מלאכה לאורך כך הלילה, חיסרון כיס לעם ישראל שאיברי הקרבן נשרפים לגמרי, חיסרון כיס לכהן שעוסק בעולה שאין לו חלק בו במקום להתעסק עם קרבן שיש לו בו חלק) ומסביר בשני אופנים את חיסרון הכיס: או שחיסרון הכיס הוא בעצי המערכה או שחיסרון הכיס נובע מהדין שאסור להקריב קרבן לפני שמקריבים את קרבן העולה ואז יהיו קרבנות שייפסלו. כלי יקר: הסביר את חיסרון הכיס בשני אופנים. א. ייתכן שקרבנו של אדם ייפסל ואז הוא יהרהר בדבר וגם אם יביא קרבן נוסף על הקרבן שנפסל, עדיין הוא צריך כפרה על ההרהור. ב. הכהנים לא היו עשירים משום שהיו עוסקים בענייני המקדש.

[2] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע פרק א' פסוק א'. אוה"ח: המילה "לאמר" כאן נועדה לאחד מהשניים: או להדגיש שמשה יצווה את הכהנים על הפרטים השונים של הקרבן או שהיה צורך לומר להם שישתדלו שעל המזבח יעלו רק קרבנות עולה כשרים וזאת למרות ההיתר שניתן בפסוקים אלה להעלות גם קרבן פסול.

[3] רשב"ם. רמב"ן: בפרשת ויקרא הציווי היה אל בני ישראל משום ששם היה הציווי על עצם הבאת הקרבן. כאן הציווי הוא לאהרון ולבניו משום שהציווי הוא על הפעולות שצריך לעשות בקרבנות. רש"י: "זאת תורת" בא לרבות, וכאן הריבוי הוא שהקטר חלבים ואיברים של קרבן העולה כשר כל הלילה ושהפסולים שעלו על המזבח אינם יורדים. רמב"ן מדגיש שהכוונה היא שרק העולות אינם יורדים אבל נסכים פסולים כן יורדים.

[4] א"ע. כמו"כ כתב שהתורה רמזה כאן שקרבן העולה רק יהיה על מוקדש האש לאורך הלילה אך אסור להעלות את גוף הקרבן למזבח בלילה. בעניין ה' של המילה מוקדה התלבט א"ע אם הכוונה היא לתוספת על המילה "מוקד" או שמא זוהי מילה עצמאית. תרגום יונתן: "היא העולה" באה לומר שקרבן העולה טעונה קבלת הדם בכלי כמו בעולת הר סיני. רש"י: "היא העולה" היא מיעוט לאחר הריבוי של "זאת תורת" ובא למעט שאם עלה הרובע והנרבע שעלו למזבח שיורדים משום שהפסול שלהם לא היה בשעת ההקרבה, אלא שנפסלו לפני שבאו לעזרה. אוה"ח: הקשה על רש"י שדבריו הם דברי ר"ש ור"ש לומר את המיעוטים מהמילה "זאת" ולכן היה עדיף להביא את המיעוטים שדורש ר"י שהתורה באה למעט את הנשחט בלילה וכו'. בפירושו השני כתב שפסוק זה מדבר על עניין הגלות עיי"ש דבריו. רשב"ם: הכוונה היא שזוהי העולה שמוקטרת ביום, ומותר לגמור את הקטרתה כל הלילה. ספורנו: קרבן העולה מחולק לכמה חלקים. חלק ממנו עולה בלהבת האש, ועל חלק זה נאמר בפסוק "היא העולה". חלק ממנו הוא הדשן שיש בו קצת לחלוחית והוא הדשן שהאש אוכלת וחלק ממנו הוא הדשן שמוציאים מחוץ למחנה אל מקום הדשן.

[5] רש"י.

[6] רמב"ן וכן פירש רשב"ם אלא שהרמב"ן הוסיף שיש כאן מצוות עשה. א"ע: התורה באה לומר שאסור לאש של המזבח לבלוט מחוץ למזבח.

[7] אונקלוס.

[8] רש"י. רשב"ם: מידו מלשון מדים, מלשון בגדים וכן תרגם אונקלוס וכן פירש א"ע. גם רש"י בדברי הימים א' פרק יט' פסוק ד' פירש שהכוונה היא לבגדים.

[9] אונקלוס.

[10] רש"י עפ"י הרא"ם שהבין ש"על בשרו" מכוון הן כלפי המכנסיים והן כלפי הכתונת. א"ע: "על בשרו" הכוונה היא למקום הערווה ולפירושו "על בשרו" מכוון כנגד המכנסיים בלבד וכן נראה שהבין כך בעל הטעמים.

[11] תלמוד בבלי מסכת יומא דף כג' עמוד ב'. רמב"ן: הסיבה שהתורה הזכירה דווקא את המכנסיים ואת הכתונת היא משום שהתורה חידשה כאן שני דינים. הראשון – שהכתונת צריכה להיות כמידתו של הכהן הגדול. והדין השני הוא שאסור שתהיה חציצה בין הבגדים לבשר הכהן העובד. כלי יקר: שאל על דברי הרמב"ן מדוע התורה הייתה צריכה לחדש את שני הדברים האלה כאן וכתב שהכתונת מכפרת על שפיכות דמים והמכנסיים על גילוי עריות וקרבן עולה מכפר על הרהורי עבירה שבדרך כלל ישנם בלילה ולכן מתאים לחדש את הדינים האלה דווקא כאן משום שהיינו חושבים שאין כאן גילוי עריות של ממש ואין כאן שפיכות דמים של ממש, היינו יכולים לחשוב שבקרבן עולה לא צריך להקפיד על מידת הבגדים ושלא תהיה חציצה. בפירוש נוסף כתב שרמוז כאן שאדם שחוטא בגאווה (עולה) ישפיל את עצמו על ידי הדשן של המזבח. בפירוש שלישי כתב שבגלל שמלאכת הוצאת הדשן היא מלאכה בזויה, היה חשש שהכהן ילבש בגדים שאינם מתאימים.

[12] רש"י.

[13] רש"י.

[14] רש"י. כמו"כ כתב רש"י שאם הכהן מצא איברים שעדיין לא התעכלו, הוא מחזיר אותם על גבי המזבח.

[15] רש"י אך כתב שאין החלפת הבגדים חובה אלא רק דרך ארץ. כלי יקר: דיוקו של רש"י הוא מכך שכתוב "בגדיו", הבגדים שלו, וכתבה התורה שלו היו הבגדים שלו, היה מקפיד עליהם שלא יתלכלכו, קל וחומר שיקפיד כאשר מדובר על בגדי כהונה. רמב"ן חלק על רש"י בשתי נקודות. נקודה ראשונה היא לשיטתו של רש"י, שסובר הרמב"ן שלשיטתו של רש"י יש חובה להחליף בגדים. נקודה שנייה היא שכתב שאין לעשות את הוצאת הדשן בבגדי כהונה.

[16] רש"י.

[17] אונקלוס. רש"י: הסיבה שהתורה כתבה מספר פעמים את בעירת האש היא כדי לצוות אותנו על מספר המערכות שהיו על המזבח. א"ע: הסיבה שהתורה חזרה על הבערת האש שעל גבי המזבח היא כדי לצוות על איסור כיבוי האש.

[18] א"ע ובכך הסביר מדוע כתוב פעמיים "בבקר" כדי לומר שהדבר היה נעשה בכל בוקר.

[19] רש"י.

[20] רש"י. כמו"כ הביא רש"י את דרשת חז"ל "עליה השלם", כלומר, שהקרבן האחרון שמוקרב על גבי המזבח הוא עולת תמיד של בין הערביים.

[21] אונקלוס. רש"י: התורה ציוותה כאן שמהאש שעל המזבח מדליקים את נר התמיד. א"ע: פסוק זה הוסיף את החיוב לאש תמידית על המזבח.

[22] רש"י וכותב שנאמר הדבר כדי לחייב בשני לאוין את מי שמכבה את האש מעל המזבח.

[23] אונקלוס. רש"י: נאמר כאן כדי לומר שכל המנחות צריכות שמן ולבונה – גם מנחות של כהנים שמוקטרות כולן על גבי המזבח. רמב"ן: התורה חידשה כאן ארבעה דינים. א. שהמנחה נאכלת מצות. ב. המנחה נאכלת בחצר אוהל מועד. ג. כל זכרי הכהונה אוכלים את המנחה. ד. כל מה שנוגע במנחה יקדש. על פי מדרשו כתב שיש דינים נוספים שנלמדים: אפילו מנחת כהנים נקמצת וטעונה שמן ולבונה, צריך להגיש את המנחה לקרן דרומית מערבית ועוד דברים הכתובים בהמשך.

[24] רש"י.

[25] רש"י.

[26] רש"י.

[27] רש"י. מהמילה "המנחה" למד רש"י שאסור שהמנחה תהיה מעורבת במנחה אחרת.

[28] רש"י.

[29] אונקלוס.

[30] רש"י.

[31] אונקלוס.

[32] אונקלוס.

[33] א"ע.

[34] רמב"ן.

[35] אונקלוס.

[36] רש"י. כלי יקר מסביר את הכפילות באופן אחר ואומר שלחובת האכילה בעזרה יש שתי בחינות: א. מצד האוכל (בחצר אוהל מועד יאכלוה) כאשר החיוב שם הוא שהכהן צריך לדעת שהיה ראוי שכל המנחה תוקרב, אלא שהקב"ה זיכה לכהנים חלק לאכילה ולכן הכהן צריך לאכול את חלקו במקום שבו מקריבים את חלק הגבוה. ב. מצד הנאכל (מצות תאכל במקום קדוש) שמצד היות המנחה נקיה מהשאור ראוי לאכול אותה במקום קדוש.

[37] רש"י ולשיטתו ההפסק צריך להיות לאחר המילה "חלקם" ולא כבעל הטעמים. רמב"ן: התורה הקישה כאן את כל המלאכות לאפיה. כשם שהאפיה אסורה בחימוץ, כך על כל שלב (כמו לישה או עריכה) שבו יש חימוץ, עובר על לאו נפרד.

[38] רמב"ן.

[39] א"ע. רש"י: ההשוואה באה לומר שמנחת חוטא היא כחטאת ואם קמץ אותה שלא לשמה היא פסולה. מנחת נדבה היא כקרבן אשם ולכן אם קמצה שלא לשמה פסולה. לפירושו מובן מדוע התורה כתבה גם את קרבן חטאת וגם את קרבן אשם. רמב"ן: כשם שהחטאת באה מהחולין, ביום וביד ימין, כך דינים אלה נוהגים גם במנחה. כלי יקר: החטאת והאשם נקראים קדשי קדשים משום שמי שחוזר בתשובה מביא קרבנות אלה ומי שחוזר בתשובה נקרא "קדש קדשים" משום שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. גם המנחה נקראת קדש קדשים משום שאין בה חמץ. בעניין טעם הרחקת השאור כתב שהסיבה היא שהשאור מסמל את יצר הרע וכאשר אדם מביא מנחה הוא זובח את יצה"ר שלו. רק בחג מתן תורה מביאים חמץ משום שלולי יצה"ר, לא היה שייך שתינתן התורה לעם ישראל כדברי משה רבינו אל המלאכים שרצו למנוע מהקב"ה מלתת את התורה לעם ישראל: "כלום יצר הרע יש ביניכם". גם כאשר אדם מביא קרבן תודה הוא מביא חמץ משום שהמצה שהאדם מביא בקרבן תודה מסמלת את הכניעה של האדם אבל עדיין צריכים אנו ליצר הרע לשם קיום המין. לכן היו מביאים שלש חלות מצה וחלה אחת חמץ כדי שהיצה"ר יתבטל בפני המצות, וכך אדם מחלק את שנותיו לארבע: שליש במקרא, שליש במשנה ושליש בתלמוד, ובחלק הרביעי הוא מקיים את גופו. לאחר מכן כתב שניתן לומר ההיפך, שכאשר אדם מביא את המנחה, הוא כבר נקי מיצה"ר, אבל כאשר הוא מביא תודה על ייסורים שבאו עליו כדי להחזיר את האדם בתשובה, ודאי הדבר שנשאר בו יצה"ר. באופן נוסף פירש את עניין איסור הבאת חמץ שהמצה היא סימן להכנעה והחמץ סימן לגאווה שצריך לשורפו. המצה מהווה סימן לגאולה בכל מקום משום שעל ידי הקרבת הקרבנות, אדם יוצא לחירות מהייסורים משום שע"י שאדם מביא את הקרבן רוחו נשברת.

[40] רש"י.

[41] אונקלוס.

[42] רש"י. א"ע חולק על רש"י וסובר ש"כל אשר יגע בהם" אינו מוסב רק על המנחה, אלא גם על קרבן חטאת ואשם, והתורה כתבה על שלשתם שכל מה שייגע בהם יהפך להיות קדוש. רשב"ם: כל מי שייגע בקדשים – עליו לקדש עצמו ולטהר עצמו לפני כן.

[43] אונקלוס.

[44] רש"י. א"ע: פירש שהכוונה היא למנחת כהן גדול (ולא הזכיר את הדין שגם כהן הדיוט חייב להקריבה פעם בחייו) וכתב שעל פי פשט הפסוק יש לומר שהכהן הגדול מקריב ביום משיחתו אבל יש האומרים שצריך להחליף את הב' שבמילה "ביום" לאות מ' ואז הדין הוא שהכהן הגדול מקריב את המנחה בכל יום.

[45] אונקלוס.

[46] א"ע. לשיטת הא"ע, כל הפסוקים כאן מדברים על מנחת כהן גדול ולא על מנחת כהן הדיוט. גם רשב"ם כתב שלפי הפשט מדובר כאן על מנחת כהן גדול שמקריב בכל יום, אלא שהביא את מדרש חז"ל האומר שמדובר גם על כהן הדיוט שצריך להקריב מנחה זו פעם אחת בחייו – כשנמשח לכהן.

[47] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יג' הלכות ב' – ד'.

[48] אונקלוס.

[49] רש"י. א"ע: פירש בשני שונים את המילה "מרבכת". א. רכה ובאופן זה פירש גם רשב"ם. ב. שצריך לעשותה במהירות (ובפירוש יהל אור כתב שהסיבה שצריך לעשות אותה במהירות היא שנעשית ברותחין). בפרק ז' פסוק יב' פירש א"ע שהכוונה היא למובחרת, מלשון ביכורים.

[50] רש"י. א"ע: פירש שהכוונה בתפיני היא שתהיה מתוקנת ובשם הקדמונים כתב שהמילה מורכבת משתי מילים: "תאפה נא", ובאופן דומה פירש רשב"ם.

[51] רש"י.

[52] אונקלוס.

[53] רש"י.

[54] אונקלוס.

[55] רש"י.

[56] אונקלוס.

[57] רש"י. רמב"ן כתב בשם הרמב"ם במורה נבוכים שהסיבה שאסור לכהן לאכול את מנחתו היא שכאשר אדם מקריב מנחה, רק מיעוט קטן ממנו עולה על גבי המזבח. לכן, אם הכהן יאכל את המנחה שהביא, נראה הדבר שלא הביא כמעט דבר על גבי המזבח.

[58] אונקלוס.

[59] אונקלוס.

[60] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע פרק א' פסוק א'.

[61] אונקלוס. רמב"ן: הסיבה שהתורה הקדימה כאן את דין החטאת לדין השלמים למרות שבפרשת ויקרא התורה כתבה קודם את דין השלמים ורק אח"כ את קרבן החטאת היא שבפרשת ויקרא התורה התחילה לדבר בדיני קרבנות הבאים נדבה, ואילו כאן התורה כתבה בזה אחר זה את דיני הקרבנות שהם קדשי קדשים. בעניין חידושי הדינים שנאמרו בפרשה זו כתב שלמדנו כאן שצריך לכבס את דמם של החטאות הפנימיות גם כן ולא את דם חטאת העוף, וכן שכהנים זכרים אוכלים בשר חטאת בעזרה.

[62] אונקלוס. כלי יקר: דחה את שיטת האומרים שקרבן חטאת טעון שחיטה בצפון משום שהתורה רצתה לכסות על החוטא בכך שכולם יחשבו שהוא מקריב קרבן עולה (וזאת משום שהחטאת נקבה והעולה כולה לה'). לכן כתב שלפי השיטה הסוברת שקרבן עולה באה על הרהורי עברה, "מצפון תיפתח הרעה" ולכן שחיטתם בצפון. לאומרים שקרבן עולה בא גם רק בנדבה, התורה ציוותה לשחוט את קרבן העולה בצפון העזרה, ומביא החטאת כשהוא חוזר בתשובה, מתרצה בקרבנו כאילו הקריב קרבן עולה.

[63] א"ע. רמב"ן: התורה באה לרבות שלמי ציבור שיש לשוחטם בצפון העזרה.

[64] רש"י. כמו"כ כתב שממעטים את מי שהיה טמא בשעת זריקת דמים. א"ע: הכוונה היא שהכהן הזורק את דמה ועל ידי כך הוא מסיר את חטא החוטא. בפירוש שני כתב שהכוונה היא למי שרוחץ את בשר הקרבן.

[65] אונקלוס.

[66] אונקלוס.

[67] רש"י.

[68] רש"י. א"ע: פירש צלע זה הפסוק בשני אופנים. א. הכוונה למקום הבגד (מעין פירוש רש"י). ב. הכהן שמזה מדם החטאת על בשר החטאת צריך לכבס את מקום הדם ורק לאחר מכן מותר לו לאכול את הבשר.

[69] רש"י.

[70] רש"י.

[71] רש"י. רמב"ן: יש לשבור את הכלי במקום קדוש, בחצר אוהל מועד, וכך גם מריקת כלי הנחושת. כלי יקר: הסיבה שהתורה כתבה דין זה דווקא בחטאת היא משום שהתורה רצתה לומר שלמרות שבשר חטאת נאכל רק ליום אחד, עדיין טעם הבשר נבלע ולכן צריך לשבור את הכלי. על דרך הדרש כתב שהכוונה היא שאדם צריך לשבור את רוחו על מנת שהחטא שלו יתכפר כשם שצריך לשבור את כלי החרס שנבלע בו בשר חטאת.

[72] אונקלוס.

[73] רמב"ם מעשה הקרבנות פרק ח' הלכות יא' – יב'.

[74] רמב"ם מעשה הקרבנות פרק ח' הלכות יא' – יב'.

[75] רש"י.

[76] א"ע.

[77] רשב"ם וכן נראה מפירוש א"ע. רש"י: הכוונה היא לדם חטאת חיצונית שהוכנסה פנימה לתוך ההיכל ובכך היא נפסלת. מהמילה "וכל" למד רש"י שמרבים גם את שאר הקדשים שדמם הוכנסו פנימה שהם נפסלים. רמב"ן הקשה על פירוש רש"י: כיצד ייתכן לומר שמדובר בבשר חטאת חיצונית שדמה הוכנס פנימה? הרי כתוב "לכפר בקודש" ודם החטאת החיצונית שהוכנסה לאוהל מועד אינה מכפרת אלא נפסלת? בהסבר הדבר כתב רמב"ן שהתורה התכוונה לדעתו של הכהן שחושב שהוא מכפר על ידי הכנסת הדם פנימה. כמו"כ כתב שייתכן ללמוד מכאן שאם הכניס שלא על מנת להזות ממנה – הקרבן אינו נפסל. כמו"כ כתב ללמוד מכאן שאם הכניס דם קרבנות חטאת פנימיות אל תוך קדש הקדשים, הקרבן עדיין נפסל. מהמילה "מדמה" למד רמב"ן שאפילו אם הכניס חלק מדמה, הקרבן עדיין נפסל.  

[78] אונקלוס.

[79] אונקלוס.