ויקרא פרק ח

ויקרא פרק ח

א. ההכנות למשיחת אהרון ובניו:

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' דיבר אל משה שבעה ימים לפני שהוקם המשכן,[1] לֵּאמֹר כך אמר ה' אל משה בשעה שדיבר איתו[2]: (ב) קַח תיקח איתך את הדברים הבאים: 1) אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ את אהרון ואת בניו. כאן לא מדובר על לקחת את אהרון ואת בניו ביד, אלא ה' אמר למשה שישכנע את אהרון שיסכים להיות כהן,[3] 2) וְאֵת הַבְּגָדִים ותיקח איתך גם את הבגדים שציוויתי אותך להכין לכהנים,[4] 3) וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה ותיקח איתך גם את שמן המשחה,[5] 4) וְאֵת פַּר הַחַטָּאת ותיקח איתך גם את פר החטאת שציוויתי אותך להקריב בימי המילואים (הציווי נאמר בסוף פרשת תצווה),[6] 5) וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים ותיקח איתך גם את שני האילים שציוויתי אותך להקריב בימי המילואים,[7] 6) וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת ותיקח איתך גם את סל המצות (שהיו בו שלושים מצות: עשר חלות, עשר רקיקין ועשר רבוכות)[8]: (ג) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד ולאחר מכן תכנס את כל עם ישראל לפתח המשכן[9]: (ד) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ משה עשה כפי שציווה אותו ה',[10] וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד כל עם ישראל התכנס לפתח המשכן[11]: (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה משה אמר לעם ישראל:[12] זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת (משה אמר לעם ישראל) הדברים שאני אעשה מעתה הם דברים שה' ציווה אותי לעשות ואין אני עושה דברים אלה לכבודי או לכבוד אהרון אחי[13]:

ב. משיחת אהרון ובניו, המשכן וכליו:

(ו) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו משה קירב את אהרון ואת בניו אל הכיור,[14] וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם משה ציווה על אהרון ובניו לטבול במים[15]: (ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת משה סידר על אהרון את הכתונת אותו היו לובשים הכהנים,[16] וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט משה חגר את אהרון באבנט של הכהן הגדול,[17] וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל משה הלביש את אהרון את מעיל הכהן הגדול,[18] וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד משה הניח על אהרון את האפוד,[19] וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד משה חגר את אהרון בחשב האפוד (מעין חגורה שהייתה על האפוד),[20] וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ משה תיקן את האפוד כך שיישב על אהרון בצורה טובה[21]: (ח) וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן משה שם על האפוד את החושן,[22] וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים משה רבינו שם בתוך החושן את האורים, את כתב שם ה' המפורש[23]: (ט) וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ משה שם את המצנפת על ראשו של אהרון,[24] וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת כאשר משה רבינו הניח את הציץ על מצחו של אהרון, הוא העביר פתיל תכלת אחד מעל למצנפת של אהרון. פתיל תכלת זה עבר מהמצח לעורפו של אהרון, והוא היה אחד משלשת הפתילים שהחזיקו את הציץ על מצחו של אהרון,[25] אֶל מוּל פָּנָיו הציץ הונח באופן שהיה ממול למצנפת של אהרון,[26] אֵת צִיץ הַזָּהָב משה הניח את ציץ הזהב על מצחו של אהרון (באופן שפתיל התכלת עלה מעל המצנפת והפתיל היה ממול המצנפת שהייתה על ראשו של אהרון),[27] נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ הציץ הוא כתר הקודש שהיה על ראשו של אהרון הכהן,[28] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה משה הלביש את אהרון בבגדי הכהן הגדול כמו שה' ציווה אותו לעשות[29]: (י) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה משה לקח את שמן המשחה.[30] כפי שכתבנו בביארנו לפרשת תצווה, משיחת המשכן והכלים הייתה על ידי מריחת השמן עליהם בצורה הדומה לכ' יוונית, וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ משה רבינו משח את המשכן עצמו ואת כל כלי המשכן (הארון, המנורה וכו'),[31] וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם על ידי משיחתם, משה קידש את המשכן והכלים[32]: (יא) וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים משה הזה משמן המשחה על מזבח העולה שבע פעמים,[33] וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו (לאחר שבע ההזאות על המזבח) משה משח את המזבח ואת כל כליו (המחתות וכדו'),[34] וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ וכן משח משה גם את הכיור ואת הבסיס שלו, את הבסיס שעליו ישב הכיור,[35] לְקַדְּשָׁם על ידי משיחת המזבח והכיור, משה רבינו קידש את הכלים האלה[36]: (יב) וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן משה שפך משמן המשחה על ראשו של אהרון,[37] וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ (לאחר ששפך משמן המשחה על ראשו של אהרון) משה משח את אהרון בשמן המשחה על ידי שנתן משמן המשחה בין ריסי עיניו של אהרון, ולאחר מכן חיבר את שלשת הנקודות שבהם היה שמן (ראש אהרון ושתי ריסי עיניו) על ידי מריחה נוספת של שמן בין שלשת הנקודות, וכך נוצר על ידי השמן צורה הדומה שכ' יוונית,[38] לְקַדְּשׁוֹ משה משח את אהרון על מנת לקדש אותו להיות כהן[39]: (יג) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן משה קירב את בניו של אהרון אליו. למרות שבפסוק ו' כבר מוזכר שמשה קירב אליו את בני אהרון, התורה חזרה לכתוב זאת משום שהיא הפסיקה לעסוק בבני אהרון וכתבה מספר פסוקים בהם מתואר תהליך משיחת המשכן ואהרון, ועתה חזרה התורה לעסוק בבני אהרון,[40] וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת משה הלביש את בני אהרון את הכותנות,[41] וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט משה חגר את בני אהרון באבנטים של הכהנים,[42] וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת משה חבש את בני אהרון במגבעות הכהנים על ידי שקשר את המגבעות על ראשם,[43] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה (משה הלביש את בני אהרון בבגדי הכהונה) שמו שה' ציווה אותו לעשות[44]:

ג. הקרבת פר החטאת:

(יד) וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת משה הגיש לאהרון ובניו את הפר שיועד להיות מוקרב לשם קרבן חטאת, משה קירב אל אהרון ובניו את הפר שיועד לקרבן חטאת,[45] וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת אהרון ובניו סמכו את ידיהם על ראש הפר שיועד להקרבה לשם קרבן חטאת[46]: (טו) וַיִּשְׁחָט משה שחט את פר החטאת,[47] וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם משה לקח את דם פר החטאת,[48] וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ על ידי אצבעו, נתן משה מדם פר החטאת על ארבע קרנות מזבח העולה. לפני כל אחת מארבע הנתינות, היה משה טובל את אצבעו במזרק הדם. במזבח העולה שבמשכן לא היה סובב ולכן משה רבינו עלה על גג המזבח כדי לתת את מתנות הדם על ארבע הקרנות של המזבח,[49] וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ על ידי נתינת הדם על ארבע קרנות מזבח העולה, גרם משה רבינו למזבח להיות קדוש. על ידי נתינת הדם, גרם משה רבינו למזבח להיכנס מזרות לקדושה,[50] וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ את הדם שנותר במזרק, שפך משה על יסוד מזבח העולה,[51] וַיְקַדְּשֵׁהוּ על ידי נתינת הדם על מזבח העולה, משה רבינו קידש את המזבח להיות קדוש,[52] לְכַפֵּר עָלָיו לאחר הקדשת המזבח, המזבח יכפר לבני ישראל על חטאיהם על ידי שיקריבו עליו את הקרבנות[53]: (טז) וַיִּקַּח משה רבינו לקח מפר החטאת את הדברים הבאים: 1) אֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב החלב שעל הקרב, החלב שעל האיברים הפנימיים של הפר. יחד עם החלב שעל הקרב, לקח משה רבינו גם את החלב המכסה את הקרב,[54] 2) וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד את היותרת יחד עם חלק מהכבד,[55] 3) וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן את שתי הכליות ואת החלב שעליהן,[56] וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה משה העלה את הדברים האלה (החלב שעל הקרב, היותרת עם חלק מהכבד ואת שתי הכליות עם החלב שעליהן) על המזבח[57]: (יז) 1) וְאֶת הַפָּר את האיברים הפנימיים של הפר שלא הוקרבו על גבי המזבח,[58] 2) וְאֶת עֹרוֹ וגם את עור הפר,[59] 3) וְאֶת בְּשָׂרוֹ וגם את בשר הפר,[60] 4) וְאֶת פִּרְשׁוֹ וגם את שאריות האוכל שנמצאות עדיין באיברי הפר,[61] שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (את האיברים הפנימיים של הפר, את עור הפר, את בשר הפר ואת שאריות האוכל שנמצאות עדיין באיברי הפר) שרף משה רבינו מחוץ למחנה ישראל,[62] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה משה רבינו שרף את הפר מחוץ למחנה כמו שה' ציווה אותו לעשות[63]:

ד. הקרבת איל העולה:

(יח) וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה משה הגיש לאהרון ובניו את האיל שיועד להיות מוקרב לשם קרבן העולה, משה קירב אל אהרון ובניו את האיל שיועד לקרבן העולה,[64] וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל אהרון ובניו סמכו את ידיהם על ראש האיל שיועד להקרבה לשם קרבן עולה[65]: (יט) וַיִּשְׁחָט משה רבינו שחט את האיל שהוקרב לשם קרבן עולה,[66] וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב משה רבינו זרק את דמו של האיל שתי מתנות שהן ארבע (על הקרן הצפונית מזרחית ודרומית מערבית) כשהוא עומד על קרקע חצר המשכן[67]: (כ) וְאֶת הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו לאחר שפשט את העור מעל האיל, משה רבינו חתך את איברי האיל באופן שכל אחד מאיבריה היה נפרד משאר האיברים,[68] וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַנְּתָחִים וְאֶת הַפָּדֶר לאחר שרחץ את הקרב והכרעיים (ככתוב בפסוק הבא), העלה משה על גבי המזבח את הראש, את נתחי האיל ואת הפדר – החלב שמכסה את איברי העיכול[69]: (כא) וְאֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם משה רבינו רחץ במים את הקרב (האיברים הפנימיים של האיל) ואת הכרעיים (את החלק התחתון של הרגל) של איל העולה,[70] וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה משה רבינו העלה את כל איברי האיל על גבי המזבח,[71] עֹלָה הוּא האיל הוקרב לשם קרבן עולה,[72] לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיקֹוָק איל העולה הוקרב על גבי המזבח לשם עשיית נחת רוח לה' ובכוונה שכל איבריו יישרפו,[73] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה משה רבינו הקריב את איל העולה כפי שה' ציווה אותו לעשות[74]:

ה. הקרבת איל המילואים:

(כב) וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי לאחר הקרבת האיל לעולה, הגיש משה לאהרון ובניו את האיל שהוקרב לשם קרבן שלמים,[75] אֵיל הַמִּלֻּאִים האיל שהוקרב לשם קרבן שלמים נקרא "איל המילואים" משום שעל ידי הקרבתו, מולא, הסתיים תהליך מינוי אהרון ובניו לכהנים,[76] וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל אהרון ובניו סמכו את ידיהם על ראש איל המילואים[77]: (כג) וַיִּשְׁחָט משה רבינו שחט את איל המילואים,[78] וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ משה לקח מהדם של האיל שהוקרב לשם קרבן המילואים,[79] וַיִּתֵּן משה נתן מדם איל המילואים על אהרון שלשת המקומות הבאים:[80] 1) עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית על תנוך אזנו הימנית של אהרון הכהן. התנוך הוא החלק התחתון והרך של האוזן,[81] 2) וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וכן נתן משה רבינו מדם איל המילואים על בהן היד הימנית של אהרון,[82] 3) וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית וכן נתן משה רבינו מדם איל המילואים על בהן הרגל הימנית של אהרון[83]: (כד) וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן משה קירב אליו את בני אהרון,[84] וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית משה נתן מדם איל המילואים על תנוך האוזן הימנית של בני אהרון, על בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית,[85] וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב (לאחר נתינת הדמים על אהרון ובניו) משה רבינו זרק את דמו של האיל שתי מתנות שהן ארבע (על הקרן הצפונית מזרחית ודרומית מערבית) כשהוא עומד על קרקע חצר המשכן[86]: (כה) וַיִּקַּח משה רבינו לקח את האיברים הבאים של האיל: 1) אֶת הַחֵלֶב את החלב המכסה את הקרב,[87] 2) וְאֶת הָאַלְיָה את האליה של האיל, החלק המחובר לזנב הכבש,[88] 3) וְאֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב את החלב שנמצא על הקרב, החלבים שנמצאים על האיברים הפנימיים של האיל, 4) וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד ואת היותרת יחד עם חלק מהכבד. גוף הבהמה מחולקת לשניים על ידי וילון שמפריד בין החלק הקדימי והאחורי. את הוילון מקיפה רצועת בשר אדומה (והיא נראית כטבעת) והיא נקראת "יותרת", 5) וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן את שתי הכליות ואת החלב שנמצא עליהן, 6) וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין ואת שוק הימין של האיל[89]: (כו) וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְקֹוָק לָקַח וכן לקח משה רבינו מסל המצות שעמד בחצר אוהל מועד (כפי שראינו בפסוק ב'):[90] 1) חַלַּת מַצָּה אַחַת משה רבינו לקח מתוך הסל את אחד מעשר החלות,[91] 2) וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וכן לקח משה רבינו את אחת מעשר הרבוכות שהיו בסל,[92] 3) וְרָקִיק אֶחָד וכן לקח משה רבינו את אחד מעשר הרקיקים שהיו בסל, וַיָּשֶׂם עַל הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין משה רבינו שם את שלשת החלות שלקח מעל החלבים (האליה, החלב המכסה את הקרב ו שאר החלבים המוזכרים בפסוק כה') ומעל שוק הימין. כפי שראינו בסוף פרק ז', קרבן שלמים טעון הנפה באופן שהחלבים נמצאים למטה, מעליהם החזה ושוק הימין ומעליהם יותרת הכבד והכליות. איל המילואים הוא קרבן שלמים והנפתו הייתה באופן דומה, אלא שמעל ליותרת הכבד והכליות, הניפו גם שת שלש המצות שלקח משה רבינו מהסל[93]: (כז) וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו משה רבינו סידר את כל האימורים והמצות שהיו טעונים הנפה על כפות ידי אהרון ובניו באופן שאהרון החזיק בידיו את האימורים וכל אחד מבני אהרון שם את ידו מתחת לידי אהרון, ומשה רבינו שם את ידיו מתחת לידי כולם,[94] וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק משה רבינו הניף את האימורים בתנופה לפני ה'. כפי שראינו בפרק ז' פסוק לד', התנופה היא נענוע האימורים לארבעת הכיוונים" קדימה, אחורה, ימינה ושמאלה, והייתה גם הרמה למעלה ולמטה)[95]: (כח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם משה רבינו לקח את האימורים והמצות מעל כפות ידיהם של אהרון ובניו,[96] וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה משה העלה את האימורים והמצות להקרבה על גבי מזבח העולה. בכל שבעת ימי המילואים שימש משה רבינו ככהן, ורק בסוף שבעת ימי המילואים, החליפו אהרון ובניו את משה ושימשו הם בתור הכהנים,[97] עַל הָעֹלָה משה רבינו הקריב את איל המילואים לאחר שהקריב את האיל הראשון לקרבן עולה,[98] מִלֻּאִים הֵם האימורים משמשים לשם קרבן המילואים,[99] לְרֵיחַ נִיחֹחַ קרבן המילואים הוקרב על מנת שיתקבל ברצון לפני ה',[100] אִשֶּׁה הוּא לַיקֹוָק קרבן המילואים הוא קרבן שהוקרב לה' והאימורים הועלו למזבח על מנת שיישרפו באש המזבח[101]: (כט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה משה לקח את החזה של איל המילואים,[102] וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק משה הניף את החזה של איל המילואים לפני ה',[103] מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה החזה היה מנה למשה מאיל המילואים. משה רבינו קיבל למנה את החזה מאיל המילואים בדומה לחזה שמקבלים הכהנים מבשר קרבן שלמים,[104] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה (משה הניף את החזה וקיבל אותו כמנה) כפי שה' ציווה אותו (את משה)[105]: (ל) וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ משה רבינו לקח משמן המשחה ומדם השלמים שהיה על המזבח[106] (הרמב"ן כאן מסתפק אם משה רבינו עירב את שמן המשחה ואת הדם או שמשה הזה בנפרד את שמן המשחה ואת הדם),[107] וַיַּז משה הזה משמן המשחה ומדם השלמים על הדברים הבאים: 1) עַל אַהֲרֹן על אהרון הכהן,[108] 2) עַל בְּגָדָיו על בגדיו של אהרון הכהן, על בגדי הכהן הגדול,[109] 3) וְעַל בָּנָיו על בניו של אהרון הכהן,[110] 4) וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו על בגדי בניו של אהרון הכהן, אִתּוֹ משה הזה משמן המשחה ומדם איל המילואים על בני אהרון ועל בגדיהם באותו מעמד שבו הזה על אהרון ועל בגדיו,[111] וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו על ידי ההזאות, קידש משה רבינו את אהרון ואת בגדיו לכהונה,[112] וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ ובאותו המעמד של הקדשת אהרון, קידש משה רבינו גם את בני אהרון ואת בגדיהם לכהונה[113]:

ח. ציווי משה לאהרון ובניו לימי המילואים:

(לא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו משה אמר לאהרון ולבניו: בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד תבשלו את בשר איל המילואים בפתח המשכן,[114] וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים שם, בפתח המשכן, תאכלו את בשר איל המילואים ואת החלות שנמצאות בסל החלות שבא יחד עם איל המילואים (סך הכל נשארו עשרים ושבע חלות לאחר שמשה הקריב חלה מכל סוג על המזבח). הכוונה היא שאסור לאכול את בשר איל המילואים ואת החלות מחוץ לחצר המשכן,[115] כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי (תאכלו את בשר איל המילואים) כפי שכבר ציוויתי אתכם לעשות. משה כבר ציווה את אהרון ובניו על עצם אכילת בשר איל המילואים ועתה ציווה להם היכן לאכול בשר זה,[116] לֵאמֹר כך אמרתי בשעה שציוויתי אתכם,[117] אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ אהרון ובניו יאכלו את בשר קרבן המילואים[118]: (לב) וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם ומה שיוותר מבשר איל המילואים ומהחלות עד הבוקר, מה שלא תאכלו מבשר איל המילואים ומהמצות עד הבוקר שלאחר הקרבת איל המילואים,[119] בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ (מה שיוותר מבשר המילואים ומהחלות עד הבוקר) תשרפו באש[120]: (לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים אסור לכם לצאת מפתח אוהל מועד במשך שבעת ימי המילואים. לאורך כל שבעת ימי המילואים, אסור לכם לצאת מפתח אוהל מועד עד שתסיימו את העבודה המוטלת עליכם,[121] עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם אסור לכם לצאת מחצר אוהל מועד עד שיסתיימו שבעת ימי המילואים, עד שיסתיימו שבעת הימים שבהם תעברו את תהליך הקדשתכם לכהנים,[122] כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם (אסור לכם לצאת מחצר אוהל מועד עד שיסתיימו שבעת ימי המילואים) היות ורק בסוף שבעת ימי המילואים אתם תשלימו את תהליך ההקדשה להיות כהנים, ולאורך תהליך ההקדשה, עליכם להיות בחצר המשכן[123]: (לד) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה כמו שאני (משה) עשיתי ביום הזה, כלומר: כל תהליך הקדשת אהרון ובניו לכהנים (על ידי המשיחה, הקרבת הקרבנות ושאר הפעולות שהוזכרו בפסוקים),[124] צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת (כמו שנעשה ביום הזה – ביום המילואים הראשון) ציווה ה' לעשות במשך שאר ששת ימי המילואים שנותרו,[125] לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם (ה' ציווה לעשות את אותם דברים שנעשו ביום הזה לאורך כל ששת ימי המילואים הנותרים) כדי לכפר עליכם[126]: (לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים עליכם לשבת במשך שבעת ימי המילואים והלילות בפתח אוהל מועד, אסור לכם לצאת מחצר המשכן לאורך שבעת הימים והלילות של ימי המילואים (אולם, כפי שראינו בפסוק לג' הכוונה היא שאסור לצאת עד סיום הקרבת הקרבנות, אך לאחר מכן היה מותר לאהרון ובניו לצאת משם),[127] וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק על ידי שלא תצאו מחצר המשכן, אתם תשמרו את משמרת ה', אתם תקיימו את מצוות ה',[128] וְלֹא תָמוּתוּ אם לא תצאו מחצר המשכן לאורך שבעת ימי המילואים, אתם לא תמותו. אולם, אם תצאו מחצר המשכן לאורך ימי המילואים, אתם כן תמותו,[129] כִּי כֵן צֻוֵּיתִי (עליכם להישאר בחצר המשכן לאורך שבעת ימי המילואים) משום שכך צוויתי על ידי ה' שתעשו, ה' ציווה אותי שלא תצאו מחצר אוהל מועד לאורך שבעת ימי המילואים[130]: (לו) וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה אהרון ובניו עשו בדיוק ככל הדברים שה' ציווה אותם על ידי משה[131]:

לסיכום סדר הפעולות בשבעת ימי המילואים:

• הכנת שלשים לחמי המצב: עשר חלות, עשר רקיקים ועשר רבוכות.
• הקרבת תמיד של שחר.
• הטבלת אהרון.
• הלבשת אהרון.
• משיחת המשכן וכליו.
• משיחת אהרון בשמן המשחה.
• הטבלת בני אהרון.
• הלבשת בני אהרון.
• הקרבת הפר לחטאת:
• העמדת הפר בחצר אוהל מועד וסמיכת ידיהם של אהרון ובניו.
• שחיטת הפר (על ידי משה), קבלת הדם והולכתו, ועלייה עם הדם לגג המזבח החיצון.
• נתינה מהדם על ארבע קרנות המזבח.
• שפיכת השיריים ביסוד הדרומי.
• הוצאת האימורים, מליחתם והקטרתם על גבי המזבח.
• שריפת הפר באש.
• הקרבת האיל לעולה:
• סמיכת אהרון ובניו את ידיהם על ראש האיל בחצר אוהל מועד.
• שחיטת האיל (על ידי משה) קבלת הדם והולכתו.
• זריקת הדם שתיים שהן ארבע.
• שפיכת השיריים ביסוד הדרומי.
• הפשט וניתוח.
• רחיצת הקרב והכרעיים במים.
• הולכת הנתחים לכבש, מליחתם והקטרתם.
• הקרבת המנחה והנסכים שבאים עם קרבן עולה.
• הקרבת איל השלמים:
• הבאת סל לחמי המצות
• סמיכת אהרון ובניו את ידיהם על ראש האיל.
• שחיטה, קבלת הדם.
• נתינת הדם על תנוך האוזן הימנית של אהרון, בהן ידו הימנית ובוהן רגלו הימנית.
• נתינת הדם על בני אהרון: אל תנוך אוזנם הימנית, בוהן ידם הימנית ובוהן רגלם הימנית.
• זריקת הדם שתיים שהן ארבע.
• הוצאת האימורים ושוק הימין מהבהמה.
• הפרשת חלה אחת מכל סוגי החלות: חלה, רקיק ורבוכה.
• תנופת האימורים, השוק והחלות על ידי אהרון, בניו ומשה.
• מליחת האימורים, השוק ושלשת הלחמים והקטרתם על המזבח.
• הנפת החזה על ידי משה.
• לקיחה משמן המשחה ומדם השלמים שהיה על המזבח, הזאת על אהרון ובגדיו ועל בני אהרון ובגדיהם.
• הציווי על אכילת בשר השלמים.
• מליחת והקטרת המנחה והנסכים שבאים יחד עם קרבן שלמים.

[1] רש"י. רמב"ן הקשה על רש"י שתי שאלות. א. מדוע לומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה ושפרשה זו נאמרה לפני פרשת ויקרא? ב. כבר בשמות פרק מ' הובא כל הציווי על ענייני הקמת המשכן ולבישת הבגדים. אם כן, מדוע התורה הפרידה וכתבה את עניין אהרון ובניו רק כאן ולא בספר שמות יחד עם שאר הציווי על הקמת המשכן? אלא מסביר רמב"ן שמשה צווה על הקמת המשכן בכג' אדר ומשה הקים את המשכן כפי שאמר לו ה' לעשות. מיד לאחר שמשה הקים את המשכן בפעם הראשונה, ה' קרא לו וציווה אותו על כל ענייני הקרבנות שנאמרו בפרשת ויקרא משום שה' רצה ללמד את משה את דיני הקרבנות עוד לפני שיקריב את קרבנות ימי המילואים. לאחר מכן חזר ה' על הציווי למשוח את אהרון ואת בניו, אלא שהוסיף ציווי להקהיל את העדה אל פתח אוהל מועד כדי שכולם יידעו שה' בחר באהרון ובניו להיות כהנים. בפירוש נוסף כתב שה' ציווה את משה להקים את המשכן עוד לפני חטא העגל, ולאחר שה' סלח לבני ישראל, ידע משה שהציווי על הקמת המשכן עוד נותר על מקומו וציווה לבני ישראל את עניין הקמת המשכן. לאחר שמשה סיים את בניית המשכן, ציווה ה' את משה על ענייני ההקמה וביום הראשון של המילואים, חזר ה' וציווה שוב את משה על עניין הקמת המשכן. לפי זה יוצא שכל הפרשות כתובות כסדר חוץ מעניין כיסוי הענן את פתח אוהל מועד.

[2] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע פרק א' פסוק א'.

[3] רש"י.

[4] תרגום יונתן.

[5] אונקלוס.

[6] רש"י. ספורנו: הסיבה שהקרבן הראשון שמוזכר הוא הפר משום שהפר הוקרב לשם קרבן חטאת והקרבת קרבן חטאת קודמת להקרבת שאר הקרבנות. הסיבה שאהרון הקריב פר לחטאת הוא כדין פר כהן משיח, אלא שדמו לא הוכנס לתוך ההיכל כדין פר כהן משיח משום שחטאו לא היה במדרגת רוע שיצטרך לכך. לאחר מכן הקדים את קרבן העולה לקרבן השלמים משום שגם בקרבן העולה יש איזושהי כפרה. הסיבה שהשוק ניתן על גבי המזבח היא משום שעל ידי קרבן זה נהיו אהרון ובניו כהנים. 

[7] אונקלוס.

[8] אונקלוס ונעתיק מביאורנו לפרק ז' פסוק יב' לגבי האופן שבו היו מכינים כל אחת מהחלות האלה: חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן סוג הלחם הראשון שמביא בעל קרבן התודה הוא "חלות מצות בלולות בשמן". לוקחים את הסולת המיועדת להכנת החלות, ומחלקים אותה לעשר כוסות. גם את כמות השמן המיועדת להכנת החלות היו מחלקים לעשר כוסות. כל חלה הייתה נעשית מכוס אחד של סולת (בכמות של שליש עישרון) וכוס אחד של שמן (בכמות של אחד חלקי שמונים מלוג). היו לוקחים קערה ריקה, שופכים לתוכה את השמן והסולת, מוסיפים מים פושרים, לשים ומסדרים את הבצק כך שתהיה חתיכה עבה. רְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סוג הלחם השני שמביא בעל קרבן התודה הוא רקיקי מצות משוחים בשמן. את הרקיקים היו מכינים על ידי שהיו לוקחים את הסולת המיועדת להכנת הרקיקים, ומחלקים אותה לעשר כוסות. גם את כמות השמן המיועדת להכנת הרקיקים היו מחלקים לעשר כוסות. כל רקיק היה נעשה מכוס אחד של סולת (בכמות של שליש עישרון) וכוס אחד של שמן (בכמות של אחד חלקי שמונים מלוג). היו לוקחים קערה ריקה, שופכים לתוכה את הסולת, מוסיפים מים פושרים ולשים. לאחר מכן היו מסדרים את הבצק באופן שהחלות היו דקות ואופים בתנור. לאחר האפייה, היו מושחים את הרקיקים בשמינית הלוג של השמן. וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן סוג הלחם השלישי שמביא בעל קרבן התודה הוא הרבוכות. לוקחים את הסולת המיועדת להכנת הרבוכות, ומחלקים אותה לעשר כוסות. גם את כמות השמן המיועדת להכנת הרבוכות היו מחלקים לעשר כוסות. כל רבוכה הייתה נעשית מכוס אחד של סולת (בכמות של שליש עישרון) וכוס אחד של שמן (בכמות של אחד חלקי שמונים מלוג). היו לוקחים קערה ריקה, שופכים לתוכה את הסולת, מוסיפים מים פושרים, לשים, מוסיפים מים רותחים, מסדרים את החלה שתהיה עבה, ואופים את החלות. לאחר האפייה היו מטגנים את החלות ברבע הלוג שמן.

[9] אונקלוס. רש"י: זה היה אחד מהמקומות שמקום קטן החזיק בדרך נס קהל כל כך גדול. א"ע: ואת כל העדה – הכוונה רק לראשי השבטים והזקנים.

[10] אונקלוס.

[11] אונקלוס. אוה"ח: הסיבה שכתוב שהעדה נקהלה ולא כתוב שמשה הקהיל את העדה היא כדי לומר לנו שכאשר עם ישראל ראה שמשה לוקח את אהרון ובניו להיות כהנים, הוא הבין שהוא צריך להתאסף בפתח אוהל מועד ואכן הוא הגיע לשם. בפירוש נוסף כתב שהסיבה שכתוב כך היא לומר לנו שמעט החזיק את המרובה.

[12] אונקלוס.

[13] רש"י. אוה"ח: הוסיף עוד שני פירושים. א. משה היה מלך ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ובכל זאת משה עשה כאן מספר דברים שגם עבד לא היה עושה אותם. הלכך הסביר משה שה' ציווה על עשיית הדברים האלה. בפירושו השני כתב שמשה אמר לעם ישראל שמתהליך ההקדשה של אהרון ובניו יש ללמוד מספר דינים לדורות כקידוש ידיים ורגלים וטבילות של יום הכיפורים.

[14] א"ע.

[15] א"ע. רמב"ן: משמע מלשונו שמשה הטביל את אהרון ובניו בפועל. כמו"כ מחלק הרמב"ן בין הטבילות ואומר שקודם אהרון טבל, לבש את בגדי הכהונה ונמשח בשמן המשחה ולאחר מכן בניו עשו את אותו הדבר.

[16] תרגום יונתן. רמב"ן: הסדר כאן הוא הסדר שבו משה הלביש את אהרון, כאשר משה חגר את אהרון באבנט לאחר שהלביש אותו את הכתונת. מנגד, בציווי, מופיע האבנט לאחר לבישת המעיל, אלא שהסיבה היא שהתורה רצתה להכליל בציווי על האבנט גם את אהרון וגם את בניו, ולכן לאחר כתיבת עניים לבישת המעיל, כתבה התורה "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו". גם בעניין חגירת חשב האפוד, כאן מופיע החגירה מיד לאחר לבישת האפוד וכך אכן היה, ואילו בציווי מופיע קודם עניין רכיסת החושן. משה רבינו ידע שמיד לאחר לבישת הבגד, יש ללבוש את החגורה השייכת לו. בציווי, עניין החושן מופיע באמצע הבגדים משום שלא מתואר שם עניין האורים והתומים. א"ע בפירושו לפסוק יג' כתב שהמילה "וילבשם" יוצא לשני פעלים ובפירוש יהל אור כתב שהכוונה היא שמשה ציווה את בני אהרון ללבוש את בגדיהם, ולפי זה כנראה שיש לומר גם כאן שהלבשת אהרון הייתה בציווי ולא שמשה עצמו הלביש את אהרון, וכך גם משמע מפירושו בפסוק הקודם לגבי טבילת אהרון במים.

[17] אונקלוס. בגמרא מצאנו במספר מקומות מחלוקת אם האבנט שאותו היה לובש הכהן הגדול הוא אותו אבנט שהיה לובש הכהן ההדיוט ועיין באוצר מפרשי התורה על פרשת תצוה.

[18] אונקלוס.

[19] אונקלוס.

[20] אונקלוס.

[21] אונקלוס. א"ע: הכוונה היא לכך שמשה חגר את חשב האפוד (וכנראה שכל אחד מהפעלים "ויחגור" ו"ויאפד" מתאר שלב שונה בתהליך החגורה או ש"ויאפד" מתאר את התוצאה של הפעולה ו"ויחגר" מתאר רק את הפעולה עצמה.

[22] דעת מקרא.

[23] רש"י ועיין באוצר מפרשי התורה לפרשת תצווה ובביאור שלנו שם לגבי עניין האורים והתומים.

[24] אונקלוס.

[25] רש"י ובפירושו לספר שמות פרק כח' פסוק לו' הסביר שהיו שלשה פתילי תכלת שהחזיקו את הציץ על מצחו של אהרון והפתיל שמוזכר כאן הוא אחד מאותם פתילים.

[26] רמב"ן בפירושו לספר שמות פרק כח' פסוק לז' ד"ה "וזהו".

[27] אונקלוס.

[28] אונקלוס.

[29] אונקלוס.

[30] אונקלוס.

[31] אונקלוס.

[32] אונקלוס.

[33] אונקלוס. רש"י כתב שאינו יודע היכן צווה משה על כך. רמב"ן: משה הזה על המזבח משום שנאמר לו "וקדשת את המזבח ... והיה המזבח קדש קדשים" ומכאן למד משה רבינו שכדי לקדש את המזבח, אין זה מספיק לעשות את אותן פעולות שעשה עם שאר הכלים, ולכן הוא קידש את המזבח כמו שקידש את המקריבים על גבי המזבח.

[34] אונקלוס.

[35] אונקלוס.

[36] אונקלוס.

[37] רש"י. רמב"ן בפירושו לפסוק י': גם כאן הסדר שונה מהסדר שנכתב בציווי על משיחת המשכן והכהנים. בעוד שבציווי נאמר שיש להלביש את אהרון ואת בניו לאחר משיחת המשכן, כאן נאמר שמשה הלביש את אהרון לפני משיחת המשכן. הסיבה היא שהיה צורך למשוח את המשכן ואת אהרון ביחד ובצמוד ולכן היה צורך שאהרון יהיה לבוש בבגדי הכהונה לפני שמשחו את המשכן. אוה"ח: השינוי בסדר מהציווי שבספר שמות נובע מהבנה שהציווי כאן היה שונה משום שלו היה צריך משה למשוח קודם כל את המשכן, היה הציווי צריך להיות שייקח קודם את שמן המשחה ולא את אהרון ואת בניו. א"ע בפירושו לפסוק י': סדר הדברים אכן היה כפי הציווי, וכאשר כתוב בפסוק י' שמשה רבינו לקח משמן המשחה, הכוונה היא שמשה כבר לקח משמן המשחה ומשח את המשכן עוד לפני שהוא הלביש את אהרון את הבגדים.

[38] רש"י. רמב"ן: התורה לא הזכירה כאן את משיחת בני אהרון משום שברור שמשה עשה לבני אהרון את אותם דברים שהוא עשה לאהרון עצמו, אלא שאופן המשיחה הייתה שונה. בעוד שבתהליך משיחתו של אהרון, שפך משה רבינו משמן המשחה על ראשו, בתהליך משיחת בני אהרון, לא שפך משה שמן על ראשם. בסוף דבריו כתב רמב"ן שייתכן שתהליך משיחת בני אהרון הסתכמה רק בהזאות שהזה עליהם ועל בגדיהם, ושמשה לא משח אותם על ידי נתינת השמן בין ריסי עיניהם.

[39] אונקלוס.

[40] א"ע בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שכאשר משה קירב את בני אהרון, הוא הלביש אותם כותנות. אולם, פירוש זה ייתכן רק אם נאמר שסדר הפסוקים הכתוב כאן הוא הסדר שבו נעשו הדברים, אך כפי שראינו לאורך הפסוקים, דבר זה מצוי במחלוקת גדולה בין הפרשנים.

[41] אונקלוס.

[42] אונקלוס.

[43] רש"י.

[44] אונקלוס.

[45] אונקלוס.

[46] אונקלוס. א"ע: גם כאן וגם בפסוק כב' שם כתוב "ויסמכו" בלשון רבים, הכוונה היא שגם אהרון וגם בניו סמכו את ידיהם על ראש הקרבן.

[47] אונקלוס.

[48] אונקלוס.

[49] שיעורים בספר ויקרא.

[50] רש"י. א"ע הפנה כאן לפירושו בפרק ו' פסוק יט' שם פירש שמשמעות המילה חיטוי הינה לזרוק את הדם. בפירוש השני שם כתב שהכוונה היא לרחיצה, אולם פירוש זה אינו מסתדר עם לשון הפסוק כאן.

[51] אונקלוס.

[52] רש"י.

[53] רש"י. רמב"ן: לפי רש"י יוצא שעל ידי הזאת הדם, המזבח מתקדש לעניין כפרות, ואין הקטרת האימורים מעכבת בחינוך המזבח משום שגם בקרבנות אין הקטרת האימורים מעכבת. אולם, בתוספתא מובא שהכפרה כאן אינה מכוונת כלפי האדם המביא את הקרבן, אלא היא כוונתה לכפר במקרה ובני ישראל הביאו מנדבתם דברים גזולים לצורך הקמת המשכן.

[54] א"ע וכתב שאחז הכתוב דרך קצרה.

[55] רש"י.

[56] אונקלוס.

[57] אונקלוס.

[58] רמב"ן.

[59] אונקלוס.

[60] אונקלוס.

[61] עיין בביאורנו לפרק ד' פסוק יא'.

[62] אונקלוס. א"ע הסתפק אם משה רבינו עצמו שרף את הפר או שציווה מישהו אחר שיעשה זאת.

[63] אונקלוס.

[64] אונקלוס.

[65] אונקלוס.

[66] אונקלוס.

[67] בזריקת הדם בקרבן האיל לעולה לא היה שינוי מזריקת הדם בשאר קרבנות העולה.

[68] רמב"ן.

[69] רמב"ן וכתב שהסיבה שהתורה הקדימה את עניין הקטרת הנתחים לרחיצה כדי ללמדנו שאין הנתחים טעונים רחיצה.

[70] אונקלוס.

[71] אונקלוס.

[72] אונקלוס.

[73] עיין בביאורנו לפרק א' פסוק ט'.

[74] אונקלוס.

[75] אונקלוס.

[76] רש"י וזאת בניגוד לפירושו בספר שמות פרק כח' פסוק מא' שם כתב שמילוי ידיים הוא לשון חינוך והתחלה בדבר. נראה שצריך לחלק שמילוי ידיים הנאמר בהקשר לקידוש אהרון ובניו הוא מלשון התחלה של תהליך הקדשתם אבל כשהדבר נאמר בסוף התהליך, בהבאת הקרבן האחרון, אזי משמעו שלמות. כמו"כ ניתן לומר שבפסוק אצלנו "מילואים" הוא אקוויוולנט למילה "שלמים" ולכן רש"י פירש כאן מלשון שלמות. רמב"ן בספר שמות כתב שמילואים הוא מלשון שלמות (כמו רש"י אצלנו) וכתב כן גם כאן בפירושו הראשון, והסביר שדווקא קרבן השלמים נקרא בלשון מילואים משום שהוא הקרבן האחרון שצריך להקריב לפני שאהרון ובניו הופכים להיות כהנים. אפשרות נוספת מדוע דווקא קרבן השלמים נקרא מילואים כתב שקרבן החטאת בא לכפר על המזבח וקדשו, העולה באה לכפר על הכהנים המקריבים אותה כמו כל קרבן נדבה ורק קרבן השלמים נועד לצורך העבודה של הכהנים, כדי להודות לה' על שמינה אותם לעבוד בבית המקדש. בספר שמות כתב רמב"ן פירוש נוסף למילה מילואים וכתב שהוא מלשון שידיהם של הכהנים יהיו מלאות בעבודת הקרבנות, אך כתב שפירושו הקודם הוא העיקרי. אונקלוס פירש לאורך הפסוקים שמילואים היינו קרבן. בעל הטורים: כתוב מילואים בכתיב חסר משום שימי המילואים הפכו להיות ימי עצב לאהרון ובניו על מיתת נדב ואביהוא.

[77] אונקלוס. א"ע: גם כאן וגם בפסוק יד' שם כתוב "ויסמך" בלשון יחיד, הכוונה היא שגם אהרון וגם בניו סמכו את ידיהם על ראש הקרבן.

[78] אונקלוס.

[79] אונקלוס.

[80] א"ע: זריקת הדם מכפרת על נפש אהרון משום שהנפש נמצא בדם.

[81] א"ע בפירושו לספר שמות פרק כט' פסוק יט'. רש"י שם כתב שהתנוך הוא הגדר האמצעית של האוזן.

[82] אונקלוס.

[83] אונקלוס.

[84] אונקלוס.

[85] אונקלוס.

[86] בזריקת הדם בקרבן המילואים לא היה שינוי מזריקת הדם בשאר קרבנות השלמים.

[87] שיעורים בספר ויקרא שלמד כן מכך שהרמב"ן אומר בספר שמות שם כתוב סתם "החלב" וכתב שם הרמב"ן שמכך שכתוב כבר בפסוק "החלב המכסה את הקרב", אם כן משמע שהחלב בסתם היינו החלב אשר על הקרב. אם כן, בפסוק שלנו שכתוב בו כבר החלב אשר על הקרב, צריך לומר שכאשר התורה כתבה סתם "החלב", הכוונה היא לחלב המכסה את הקרב.

[88] עיין בביאורנו לפרק ג' פסוק ט' וכן עיין שם לגבי ביאור שאר איברי האיל שהוקרבו על גבי המזבח.

[89] אונקלוס.

[90] אונקלוס.

[91] א"ע וכתב שייתכן שככר לחם הינו משקל ולא תיאור של כיכר ממש.

[92] רש"י וכתב שנקראת "חלת לחם שמן" משום שכמות השמן ששימש להכנתה הייתה כמות זהה לכמות השמן ששימש להכנת שאר המצות יחד.

[93] אונקלוס והסתמכנו כאן על ביאורנו לפרק ז'. א"ע: יותרת הכבד והכליות הם חלק מהחלבים ולא הוזכרו באופן נפרד למרות שהם לא חלבים משום שהם אימורים קטנים.

[94] תרגום יונתן והסברנו כאן לפי דיני תנופה רגילים שבקרבן שלמים.

[95] אונקלוס. א"ע: הכוונה שמשה רבינו הניף את אהרון ובניו עצמם כשם שבני ישראל עתידים להניף את הלויים כאשר הם יתקדשו לעבוד במשכן (בפרשת בהעלותך). למרות שפירוש הא"ע מסתדר טוב יותר מפשט המילים בפסוק, הרי שבהקשר קשה עליו משום שבפסוק הבא ברור שהתורה חוזרת לדבר על הנפת האימורים.

[96] אונקלוס.

[97] אונקלוס + רש"י. הרא"ם הקשה מדוע רק כאן פירש רש"י שמשה רבינו שימש ככהן ולא פירש כאן כבר בזריקת הדם וכו'.

[98] רש"י וכתב שלא מצאנו בשום מקום שהקריבו את שוק השלמים חוץ מבאיל המילואים. לדברי רש"י, כוונת הפסוק היא שבתחילה הקריב משה את קרבן העולה ולאחר זמן הקריב את קרבן המילואים. אולם אוה"ח כותב שהכוונה היא שמשה רבינו הקריב את איל המילואים מיד לאחר שהקריב את קרבן העולה.

[99] אונלקוס.

[100] אונקלוס.

[101] אונקלוס ועיין בביאורנו לפרק א' פסוק ט'.

[102] אונקלוס.

[103] אונקלוס.

[104] אונקלוס.

[105] אונקלוס.

[106] דעת מקרא.

[107] רמב"ן וכתב שאינו מבין מדוע משה רבינו איחר את ההזאות האלה עד לאחר הקטרת קרבן המילואים, הרי בצוואה כתוב קודם להזות ורק לאחר מכן להקטיר את איל המילואים. בתשובה כתב רמב"ן שבגלל שבציווי, הוזכרה המילה "קדושה" אצל ההזאות – "וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו", היה משמע למשה רבינו שהשלב האחרון בהקדשת אהרון ובניו הינו ההזאה, שהרי רק בשלב זה הוזכרה המילה הקדשה.

[108] אונקלוס.

[109] אונקלוס.

[110] אונקלוס.

[111] אונקלוס.

[112] אונקלוס.

[113] אונקלוס.

[114] אונקלוס. א"ע: הכוונה היא שאהרון ובניו בעצמם יבשלו את הבשר, וזאת בניגוד לפעולות רבות שפירש לאורך הפרק שכתב שהכוונה היא שהדבר ייעשה על ידי ציווי.-

[115] אונקלוס. אמנם אונקלוס פירש כאן כפי שפירש לאורך פירושו ש"מילואים" הוא אקוויוולנט של קרבן, אך אנו פירשנו לפי מה שפירשנו לאורך הדרך שהכוונה היא לקרבן שבא להשלים את הקדשת הכהנים.

[116] אוה"ח.

[117] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע פרק א' פסוק א'. אוה"ח: הכוונה במילה "לאמר" היא לומר שכך ה' ציווה.

[118] אונקלוס.

[119] רמב"ן וכתב שהסיבה שהתורה לא כתבה שצריך להספיק לאכול את הבשר עד הבוקר היא משום שכבר נודע שבשלמי המילואים הייתה חומרה זו. בהסבר נוסף כתב שהסיבה שהתורה לא כתבה שהבשר יוותר עד הבוקר היא משום שהדבר כבר נכתב בצוואה.

[120] אונקלוס.

[121] רמב"ן בפירושו לפסוק לה' וכתב זאת עפ"י הברייתא בתורת כהנים. אולם, חז"ל במדרש המובא ברש"י בפסוק לד' למדו מפסוק זה שעל הכהן הגדול לפרוש מביתו שבעה ימים קודם יום הכיפורים וכן שמוטל על הכהן השורף את הפרה האדומה לפרוש מביתו שבעה ימים לפני שריפת הפרה, ולפי זה יוצא שאסור היה לאהרון ולבניו לצאת לביתם גם בלילה לאחר סיום העבודה. א"ע: אהרון ובניו היו יוצאים לצרכיהם גם ביום וגם בלילה.

[122] עפ"י רש"י בפירושו לפסוק כב' – עיין שם בהערות.

[123] א"ע בפירושו הראשון שכתב שחסר שלקץ שבעת הימים ימלא את ידם. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שלאורך שבעת ימי המילואים, יוקדשו אהרון ובניו להיות כהנים.

[124] א"ע וכתב שאחז הכתוב דרך קצרה. כמו"כ כתב בשם יפת שרק את פר החטאת שחטו בשאר הימים משום שבפרשת תצווה הוזכרה רק הקרבת הפר אך דחה פירוש זה וכתב שהסיבה שהאלים לא הוזכרו היא משום שרק פר החטאת הוקרב כדי לכפר על המזבח (אולם בדבריו כתב דבר תמוה שמהאיל הראשון הזו דם על אהרון ובניו וברור שרק מדם איל המילואים הזו על אהרון ובניו).

[125] רש"י בפירושו הראשון, ולפי פירוש זה, פסוק זה הוא מקרא קצר, וחסר את הציווי לנהוג כך בששת ימי המילואים שנותרו. בפירושו השני כתב בשם חז"ל שהכוונה היא שכשם שכאן הופרשו אהרון ובניו מביתם במשך שבעת ימי המילואים למשך שבעה ימים, כך צריך לפרוש שבעה ימים לפני יום הכיפורים ולפני שריפת פרה אדומה.

[126] אונקלוס.

[127] אונקלוס.

[128] אונקלוס.

[129] רש"י.

[130] א"ע בפירושו הראשון, ולפי פירוש זה יוצא שהפסוק חסר את מי שציווה. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שמשה מזכיר לאהרון ובניו שהוא עצמו ציווה על כך כבר בעבר ולפירוש זה לא חסר דבר בפסוק.

[131] רש"י. רמב"ן: כאן לא כתוב כמו שכתוב בכל שאר המקומות "כאשר צוה ה' ביד משה" משום שכאן לא נהגו אהרון ובניו בדיוק כפי שה' ציווה אותם, שהרי הוסיפו על המצווה (בהקרבת אש זרה). אלא כאן הכוונה היא שאהרון ובניו עשו אמנם את כל מה שמשה ציווה אותם, אך הם הוסיפו על המצווה את הקטרת האש הזרה.