ויקרא פרק ט

ויקרא פרק ט

א. ציווי משה אל אהרון והעם:

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי ביום השמיני למילואים, לאחר שעברו שבעת ימי המילואים שבהם עשו משה אהרון ובניו כסדר המוזכר בסוף פרשת צו,[1] קָרָא מֹשֶׁה ביום השמיני למילואים, קרא משה לאנשים הבאים: 1) לְאַהֲרֹן לאהרון הכהן, 2) וּלְבָנָיו לארבעת בניו של אהרון: נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר, 3) וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וכן קרא משה רבינו לזקני ישראל כדי לומר להם שאהרון משמש ככהן גדול על פי ציווי של ה'[2]: (ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן משה אמר לאהרון: קַח לְךָ (משה אמר לאהרון) תיקח לך את הדברים הבאים (הציווי היה על לקיחת הדברים והבאתם אל אוהל מועד):[3] 1) עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת עגל בן שנתיים לשם קרבן חטאת,[4] 2) וְאַיִל לְעֹלָה ותיקח לך גם איל כדי להקריבו לשם קרבן עולה,[5] תְּמִימִם גם העגל וגם האיל צריכים להיות תמימים, ללא מום,[6] וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְקֹוָק ותקרב את העגל והאיל לפני ה', לחצר אוהל מועד[7]: (ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר ואתה (אהרון) תדבר אל בני ישראל,[8] לֵאמֹר כך תאמר לבני ישראל בשעה שתדבר אליהם:[9] קְחוּ (תאמר לבני ישראל) שייקחו את הדברים הבאים: 1) שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת שעיר עיזים להקרבה לשם קרבן חטאת, 2) וְעֵגֶל ושייקחו גם עגל (לשם קרבן עולה כפי שמיד נראה בעז"ה), 3) וָכֶבֶשׂ ושייקחו גם כבש,[10] בְּנֵי שָׁנָה העגל והכבש שייקחו בני ישראל יהיו בתוך שנתם הראשונה, לא יעבור שנה מאז שנולדו,[11] תְּמִימִם העגל והכבש שייקחו בני ישראל יהיו תמימים, ללא מום,[12] לְעֹלָה העגל והכבש שייקחו בני ישראל יוקרבו לשם קרבן עולה[13]: (ד) 4) וְשׁוֹר ותביאו גם שור (לשם קרבן שלמים כפי שמיד נראה בעז"ה). בעוד העגל בן שנה או שנתיים, השור גדול יותר ממספר שנים זה,[14] 5) וָאַיִל ותביאו גם איל. גם האיל גדול יותר מהכבש,[15]  לִשְׁלָמִים את השור והאיל תביאו לשם קרבן שלמים,[16] לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְקֹוָק יש להביא את בעלי החיים שנמנו על מנת שיהיה ניתן להקריבם לפני ה',[17] 6) וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וכן יש להביא עם כל קרבן את הסולת המעורבבת בשמן לשם המנחה המתאימה. כאשר מקריבים חלק מהקרבנות (בדרך כלל עולה ושלמים) יש להביא יחד עם הקרבן גם מנחה של סולת המעורבבת בשמן ולצרף לכך גם כמות מסוימת של יין (בקרבנות חטאת אין נסכים). כמות הסולת, השמן והין תלויה בבעל החיים המוקרב על גבי המזבח: המנחה שמקריבים יחד עם הכבש קטנה יותר מאשר המנחה שמקריבים יחד עם פר. בני ישראל צוו להביא את המנחה המתאימה לכל אחד מבעלי החיים שהם צוו להקריב,[18] כִּי הַיּוֹם יְקֹוָק נִרְאָה אֲלֵיכֶם עליכם להקריב את הקרבנות האלה, משום שהיום הקב"ה עתיד להשרות את שכינתו במשכן[19]: (ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד אהרון, ובני ישראל לקחו אל פתח אוהל מועד את כל מה שמשה ציווה אותם לקחת (אהרון לקח עגל ואיל תמימים ובני ישראל לקחו שעיר עיזים, עגל, כבש, שור, איל ומנחה),[20] וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה כל עם ישראל התקרב אל חצר המשכן,[21] וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְקֹוָק כל עם ישראל נעמד בחצר המשכן, לפני ה'[22]: (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה משה אמר לבני ישראל:[23] זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק תַּעֲשׂוּ הדברים הבאים שאומר לכם הם הדברים שמוטל עליכם לעשות, עליכם לעשות את הדברים הבאים שאומר לכם,[24] וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְקֹוָק על ידי עשיית הדברים הבאים, יתגלה אליכם שכינת ה'[25]: (ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן משה אמר לאהרון: קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ (משה אמר לאהרון) תיגש אל המזבח,[26] וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ ותקריב את העגל לשם קרבן חטאת ואת האיל לשם קרבן עולה,[27] וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם עליך להקריב את קרבנותיך ולכפר על עצמך לפני שאתה מקריב את קרבן העם. בצלע זו של הפסוק, משה אומר לאהרון את סדר הקרבת הקרבנות: על אהרון להקריב את קרבנו לפני שהוא מקריב את קרבן העם ומכפר עליהם משום שכדי לכפר על בני ישראל, אהרון צריך להיות זכאי בעצמו,[28] וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם ותקריב גם את הקרבן של העם, את שעיר העיזים לשם קרבן חטאת ואת העגל והכבש לשם קרבן עולה, ועל ידי כך תכפר לבני ישראל על חטאם,[29] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק (תקריב את הקרבנות ותכפר על בני ישראל) כמו שה' ציווה לעשות[30]:

ב. הקרבת הקרבנות של אהרון:

(ח) וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ אהרון ניגש אל המזבח,[31] וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ אהרון שחט את העגל שהביא מכספו לשם קרבן חטאת[32]: (ט) וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו בני אהרון הגישו לאהרון את הכלי שבו קיבלו את הדם שיצא מהעגל לאחר שחיטתו,[33] וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם אהרון טבל את אצבעו בכלי שהיה מלא בדם העגל,[34] וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ אהרון נתן מדם עגל החטאת על ארבע קרנות המזבח (כדין כל קרבן חטאת),[35] וְאֶת הַדָּם את שיירי הדם, את הדם שנשאר בכלי לאחר שאהרון נתן מדם העגל על ארבע קרנות המזבח,[36] יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ (את שיירי הדם) שפך אהרון על היסוד הדרומי של מזבח העולה (כדין כל קרבן חטאת)[37]: (י) וְאֶת הַחֵלֶב את החלב המכסה את הקרב והחלב שעל הקרב,[38] וְאֶת הַכְּלָיֹת ואת החלב שעל הכליות,[39] וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד וכן היותרת, הוילון המחלק את גוף הבהמה לשניים,[40] מִן הַחַטָּאת (החלבים והיותרת) מהעגל שהוקרב לשם קרבן חטאת, הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה (החלבים והיותרת מהעגל שהוקרב לשם קרבן חטאת), העלה אהרון להקרבה על גבי המזבח,[41] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה (אהרון העלה על גבי המזבח את החלבים ואת היותרת) כמו שה' ציווה את משה שהוא (אהרון) יעשה[42]: (יא) וְאֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הָעוֹר את הבשר ואת העור של העגל שהוקרב לשם קרבן חטאת,[43] שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (את הבשר ואת העור של העגל שהוקרב לשם קרבן חטאת) היה אדם ששרף על ידי שימוש באש במקום שנמצא מחוץ למחנה[44]: (יב) וַיִּשְׁחַט אֶת הָעֹלָה אהרון שחט את האיל שהביא לשם קרבן עולה,[45] וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֵלָיו אֶת הַדָּם בני אהרון הושיטו לאהרון את הכלי שבו הם קיבלו את הדם שיצא מהאיל לאחר שחיטתו,[46] וַיִּזְרְקֵהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אהרון זרק את דם האיל "שתיים שהן ארבע": על הקרן הצפונית מזרחית ודרומית מערבית מתחת לחוט הסיקרא כדין כל קרבן עולה[47]: (יג) וְאֶת הָעֹלָה הִמְצִיאוּ אֵלָיו לִנְתָחֶיהָ וְאֶת הָרֹאשׁ גם את גוף האיל שהוקרב לשם קרבן העולה, הושיטו בני אהרון לאהרון, וזאת לאחר שכבר ניתחו את האיל. כפי שראינו בפרק א', אחד משלבי הקרבת קרבן עולה הוא ניתוח הקרבן לפי איבריו. התורה אומרת שבשל זה הגישו בני אהרון לאהרון את כל איברי האיל וכן את הראש, וזאת לאחר שלב ההפשט והניתוח,[48] וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ אהרון העלה על גבי המזבח את נתחי האיל שהוקרב לשם קרבן עולה[49]: (יד) וַיִּרְחַץ אֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעָיִם אהרון הדיח את הקרב והכרעיים של האיל שהוקרב לשם קרבן עולה. כפי שראינו בפרק א', אחד משלבי הקרבת קרבן עולה היא הדחת הקרב והכרעיים. כפי שראינו, הדחת הקרב והכרעיים קודמת להעלאת האיברים למזבח ולכן יש לומר שהפעולה המוזכרת בפסוק זה קודמת להעלאת שאר הנתחים על גבי המזבח,[50] וַיַּקְטֵר עַל הָעֹלָה הַמִּזְבֵּחָה אהרון העלה על המזבח גם את הקרב ואת הכרעיים[51]:

ג. הקרבת קרבן העם:

(טו) וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם אהרון הקריב על גבי המזבח את הקרבן שהעם הביא,[52] וַיִּקַּח אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם אהרון לקח את שעיר החטאת שהעם הביא,[53] וַיִּשְׁחָטֵהוּ אהרון שחט את שעיר העיזים של העם,[54] וַיְחַטְּאֵהוּ אהרון הקריב את שעיר העיזים על פי דיני קרבן חטאת,[55] כָּרִאשׁוֹן האופן שבו הקריב אהרון את שעיר העיזים היה זהה לאופן שבו הקריב את העגל שהוא הביא לשם קרבן חטאת.[56] התורה אומרת שלמרות ששעיר העיזים הייתה חטאת חיצונית, היא עדיין נשרפה מחוץ למחנה כמו העגל שהביא אהרון[57]: (טז) וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה אהרון הקריב את קרבן העולה של העם, את העגל והכבש,[58] וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט אהרון הקריב את העגל והכבש על פי כל דיני קרבן עולה שלמדנו עליהם בפרק א'[59]: (יז) וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה הביאו לאהרון את המנחה שהביאו בני ישראל,[60] וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה אהרון קמץ מהמנחה שבני ישראל הביאו. כפי שראינו בפרק ב', קמיצה היא מילוי נפח החלל שנוצר מקיפול שלש האצבעות האמצעיות בסולת ובשמן,[61] וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ אהרון העלה את מה שקמץ מהמנחה על גבי המזבח,[62] מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אהרון הקריב את כל הקרבנות שהוזכרו רק לאחר שהקריב את עולת תמיד של בוקר כקרבן הראשון. הקרבן הראשון שאהרון הקריב ביום השמיני היה עולת תמיד של בוקר ורק לאחר מכן הקריב את קרבנותיו ואת קרבנות העם[63]: (יח) וַיִּשְׁחַט אֶת הַשּׁוֹר וְאֶת הָאַיִל זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לָעָם אהרון שחט את השור ואת האיל שהביא העם לשם קרבן שלמים,[64] וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו בני אהרון הושיטו לאהרון את הכלי שבו הם קיבלו את הדם שיצא מהשור ומהאיל לאחר שנשחטו,[65] וַיִּזְרְקֵהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אהרון זרק על מזבח העולה את דם השור והאיל שהוקרבו לשם קרבן שלמים. אופן הזריקה היה "שתיים שהן ארבע": זריקה אחת על הקרן הצפונית מזרחית מתחת לחוט הסיקרא וזריקה נוספת על הקרן הדרומית מערבית מתחת לחוט הסיקרא: (יט) וְאֶת הַחֲלָבִים מִן הַשּׁוֹר בני אהרון הושיטו לאהרון גם את החלבים השונים שהיו בשור (כפי שנראה מיד בעז"ה),[66] וּמִן הָאַיִל הָאַלְיָה ומהאיל הושיטו בני אהרון לאהרון גם את האליה,[67] וְהַמְכַסֶּה וְהַכְּלָיֹת וְיֹתֶרֶת הַכָּבֵד עתה מפרטת התורה אלו חלבים הושיטו בני אהרון מהשור ומהאיל: המכסה הוא שם כולל לכל החלבים, ולכן כלולים בו החלב המכסה את הקרב, החלב שעל הקרב, החלב שעל שתי הכליות והחלב שעל הכסלים. בנוסף הושיטו בני אהרון גם את היותרת עם חלק מהכבד (היותרת היא הוילון שמפריד את חלל גוף הבהמה לשתיים)[68]: (כ) וַיָּשִׂימוּ אֶת הַחֲלָבִים עַל הֶחָזוֹת לאחר התנופה (הכתובה בפסוק כא'), בני אהרון שמו את החלבים על החזה של השור ועל החזה של האיל. כפי שראינו לעיל בפרק ז' פסוקים ל' – לא', בשעת התנופה, היו החלבים מתחת לחזה והשוק, ולאחר התנופה, היו הכהן והבעלים מעבירים את החלבים, השוק והחזה לכהן המקריב את החלבים, כך שיצא שהחלב היה מעל לחזה והשוק.  התורה כותבת שלאחר התנופה הכתובה בפסוק כא', בני אהרון העבירו את החלב ואת החזה של השור והאיל באופן שהחלב היה מעל החזה של כל אחד מהם,[69]  וַיַּקְטֵר הַחֲלָבִים הַמִּזְבֵּחָה אהרון העלה את החלבים (וכן את שאר האימורים שמוקרבים על גבי המזבח – לדוגמא: האליה) על גבי המזבח[70]: (כא) וְאֵת הֶחָזוֹת את החזה של השור ואת החזה של האיל,[71] וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין וכן את שוק הימין של השור ואת שוק הימין של האיל,[72] הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק (את החזה של השור ואת החזה של האיל, וכן את שוק הימין של השור ואת שוק הימין של האיל) הניף אהרון לפני ה' בחצר המשכן,[73] כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה (אהרון הניף את החזה ואת השוק של השור ושל האיל) כפי שציווה אותו משה לעשות[74]: (כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם לאחר התנופה, הרים אהרון את ידיו כלפי העם (שכאמור התאסף בחצר אוהל מועד), באופן שהוא (אהרון) עמוד מול העם כידיו היו מורמות ומופנות כלפיהם,[75] וַיְבָרְכֵם אהרון בירך את העם בברכת כהנים,[76] וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים עוד לפני שבירך את העם, ירד אהרון מעל המזבח ובכך סיים את הקרבת קרבנות החטאת, העולה והשלמים. התורה כותבת שאהרון בירך את העם לאחר שהוא כבר הספיק לרדת מהמזבח[77]: (כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד משה ואהרון נכנסו אל אוהל מועד, כדי שמשה ילמד את אהרון את סדר הקרבת הקטורת,[78] וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם לאחר שמשה ואהרון יצאו מאוהל מועד, הם בירכו את העם שיזכו להשראת השכינה במשכן: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו",[79] וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעָם לאחר שמשה ואהרון ברכו את העם, התגלה כבוד ה' לכל העם, על ידי שירדה אש שיצאה מקדש הקדשים, דרך מזבח הזהב אל מזבח הנחושת[80]: (כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק יצאה אש מלפני ה', מקדש הקדשים, שהגיעה אל מזבח העולה,[81] וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים האש שרפה את איברי קרבן העולה ואת החלבים של קרבנות החטאת והשלמים שהיו על המזבח,[82] וַיַּרְא כָּל הָעָם העם ראה את יציאת האש,[83] וַיָּרֹנּוּ העם שיבח את ה',[84] וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם בני ישראל השתחוו ונפלו על פניהם והתפללו לכיוון השכינה[85]:

[1] רש"י וכתב שיום זה חל בר"ח ניסן. א"ע: היום השמיני למילואים היה בח' ניסן. אוה"ח: הכתוב מציין שלמרות שמשה רבינו רצה בעצמו להיות כהן, הרי שהוא קיים את מינוי אהרון לכהן בלב שלם. הלכך, למרות שדרך העושים דבר על ההכרח לעשות זאת באיטיות, משה עשה זאת במהירות ("ביום השמיני" – מיד בבוקר). כמו"כ, מי שעושה דבר משום שהוא מוכרח, עושה זאת בהדרגה, ואילו כאן משה לקח את אהרון ובניו יחד ולא חילק ביניהם. כמו"כ מי שעושה דבר על דרך ההכרח עושה זאת בצנעה, וכאן משה רבינו עשה זאת בפרסום לעיני זקני ישראל. כלי יקר: היום השמיני אינו שייך לימי המילואים. הסיבה שהתורה מנתה יום זה כיום השמיני היא כדי להסביר לנו מדוע שרתה שכינה במשכן, והתשובה לכך היא משום שהיה זה לאחר שבעת ימי המילואים. היום השמיני הוא יום של רוחניות וזוהי גם הסיבה שמותר להקריב בהמה מהיום השמיני להיוולדה והסיבה שמלים ביום השמיני.

[2] אונקלוס + רש"י. תרגום יונתן כתב שהכוונה היא לזקני הסנהדרין. כלי יקר: הסיבה שהסנהדרין הוזכרו במיוחד (למרות שכל העם היה בפתח אוהל מועד) היא כדי ללמדנו שהם סמכו את ידיהם על הקרבנות שבאו לכפרה על חטא העגל כדין פר העלם דבר של ציבור. רמב"ן בפירושו לפסוק ג' כתב שהזקנים נאספו שם כדי לצוות את בנ"י יחד עם אהרון. א"ע הסתפק כיצד היה המעמד: האם אהרון ובניו יצאו מחצר אוהל מועד ונעמדו לעיני כל העדה, או שהעדה נכנסה לחצר אוהל מועד. בדבריו, מסתמך כנראה הא"ע על תחילת פרק ח' שם כתוב שבני ישראל נאספו לחצר אוהל מועד בשבעת ימי המילואים.

[3] רמב"ן: למרות שבתורה לא מופיע ציווי למשה שיאמר לאהרון שייקח את הדברים האלה, הרי שמשה צווה על כך כמו שצווה גם לגבי דברים אחרים שאינם מוזכרים בתורה בשעת הציווי ורק לאחר מכן במעשה משה מצווה עליהם (לקיחת העומר, יעקב שאמר למשפחתו להיטהר מהעבודה הזרה ועוד מקומות). אוה"ח: הסיבה שכתוב "לך" היא ללמדנו שהקרבן צריך להיות משלו ולא משל ציבור וכן כדי ללמדנו שרק אצל אהרון היה חטא העגל בלי מחשבה רעה וזאת לעומת שאר העם שהחטא היה בבחינת מזיד. לכן, ציווה ה' לקחת דווקא עגל, להראות שבעשיית העגל עצמה לא היה לאהרון שום חטא ורק בלקיחת הזהב מבני ישראל היה נדנוד של חטא וזוהי הסיבה שנאסר עליו להיכנס איתו לקדש הקדשים. לעומת זאת לבני ישראל נאסר להביא עגל משום שהם חטאו גם בעצם עשיית העגל. אולם, כאשר מדובר על הקרבת קרבנות בחוץ, אהרון לובש בגדי זהב, משום שבכל זאת גם לקיחת הזהב היה רק בשוגג וזאת לעומת בני ישראל שאפילו בחטאות חיצוניות אינם מביאים עגל לקרבן. כלי יקר: יש שהסבירו שאהרון הביא עגל לחטאת משום שהוא חטא בחטא העגל רק במעשה הכנת העגל, אך מעולם לא חשב לעבוד את העגל. זאת לעומת ישראל שצריכים להביא עגל לעולה משום שחטאם היה במחשבה של עבודת העגל. אולם, קשה על כך, שהרי בני ישראל גם עבדו את העגל, ואם כן הם גם עשו מעשה בפועל שעבדו ע"ז והיה ראוי שיביאו גם עגל לחטאת? התשובה היא שהשעיר בא על עצם מעשה ההקרבה. כך גם מסביר הכלי יקר את ההבדל בלשונות של הקרבנות. אצל הקרבן של בני ישראל נאמר זביחה, משום שהיו צריכים לשבור את רוחם בשעה שהקריבו את קרבנם, שהרי הם חטאו גם במחשבה. לעומתם, אהרון לא חטא בהרהור, ולא היה צריך לשבור את רוחו, והספיק רק שיקרב את הקרבן למזבח.

[4] תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף י' עמוד א' ועיין בדברי הא"ע שכותב שאמנם לא הוזכר כאן בן כמה העגל אמור להיות אבל בכל מקום שנאמר עגל ללא תואר נוסף עליו להיות בן שנה וכאשר נאמר עגל בן בקר עליו להיות בן שנתיים. רש"י: הסיבה שאהרון צווה לקחת את העגל היא כדי להודיע לו שהקב"ה מחל לו על עוון העגל.

[5] אונקלוס.

[6] א"ע.

[7] אונקלוס.

[8] רמב"ן וכתב שהסיבה שמשה ציווה אותו לדבר אל בני ישראל ולצוותם על כך היא כדי לגדלו בעיני העם. בפירושו השני כתב שמשה אמר את הדברים יחד עם שאר הזקנים ולכן קרא להם משה. בפירוש שלישי כתב רמב"ן שמשה ציווה כל אחד מהזקנים לומר כך לבני ישראל. לאחר מכן עבר רמב"ן לדון בפירושו של א"ע בפסוק ו'. א"ע בפסוק ו' כותב שמשה כבר אמר לבני ישראל מה הם צריכים לעשות כדי שיתגלה אליהם כבוד ה' ושמשה אמר את הדברים עוד לפני שהוא דיבר אל אהרון. לדבריו, "ואל בני ישראל תדבר לאמר" הוא פירוט של מה שאמר משה לבני ישראל עוד לפני שדיבר אל אהרון. רמב"ן דוחה פירוש זה באומרו שבפסוקים ב' – ג' יש ציווי על עצם לקיחת הקרבנות, ובפסוק ו' יש ציווי על סדר הקרבת הקרבנות. כמו"כ כתב רמב"ן שהקרבנות האלה לא הוזכרו בציווי על ימי המילואים שבפרשת תצווה משום שבפרשת תצווה הוזכרו רק הקרבנות הקשורות לשבעת ימי המילואים, ואילו הקרבנות של היום השמיני הם מעין חנוכה לכהנים כפי שלדורות הכהנים מתחנכים על ידי מנחת חביתין. הסבר נוסף לכך שלא היה ציווי על הקרבנות של היום השמיני כתב רמב"ן שהקרבנות של היום השמיני באו לשם כפרה על חטא העגל. כאשר משה רבינו צווה על הקמת המשכן (ועל שבעת ימי המילואים), עדיין לא חטאו ישראל בעגל (תוך כדי דבריו דוחה רמב"ן גם את הסברו של רש"י שהפר של שבעת ימי המילואים בא לכפרה על חטא העגל משום שלדבריו רק הקרבנות של היום השמיני באו לכפר על חטא העגל). בהמשך דבריו משווה רמב"ן בין קרבן זה של אהרון והקרבן של עם ישראל ביום השמיני למילואים לקרבן הכהן הגדול וקרבן העם ביום הכיפורים – פר ושעיר כנגד פר ושעיר. זוהי גם הסיבה שאהרון שרף את הפר שלו למרות היותה חטאת חיצונית ואם כן היה ראוי שכהנים יאכלו את בשרה. בכל זאת בשרה נשרף כמו בפר יום הכיפורים. בסוף דבריו הסתפק רמב"ן אם אהרון צווה על שריפת הפר או שהבין מעצמו שעליו לעשות כן. אוה"ח: ה' רצה שדווקא אהרון יצווה את בני ישראל להביא את הקרבן משום שהוא זה שאמר להם להביא את הזהב לשם עשיית העגל. בהסבר נוסף כתב שהכוונה היא שיאמר לבני ישראל לשון רכה שכל הכיבוד שהתכבד בכהונה הגדולה היא רק בשבילם ובזכותם. כלי יקר: פירש את הציווי שאהרון הוא זה שיאמר לבני ישראל את ציווי ה' בשני אופנים. א. משום שמשה רצה להראות לבני ישראל שאהרון נקי מחטא העגל. ב. משום שאהרון היה צריך לקשוט עצמו תחילה ולכפר בעצמו על חטא העגל ורק לאחר מכן לומר לבני ישראל שיביאו קרבן לכפר על חטא העגל. זוהי גם הסיבה שכתוב תוספת של המילה "לאמר", משום שלאחר שבני ישראל הביאו קרבן לכפר על העגל הם גם יכולים לומר לאחרים שיכפרו על חטאיהם.

[9] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע פרק א' פסוק א'.

[10] תרגום יונתן: הבאת הכבש נועדה כדי להזכיר את זכות עקדת יצחק שאברהם עקד שם את יצחק כמו שעוקדים כבש.

[11] אונקלוס.

[12] אונקלוס.

[13] אונקלוס.

[14] א"ע.

[15] א"ע.

[16] אונקלוס.

[17] אונקלוס.

[18] א"ע.

[19] רש"י ולשיטתו מדובר על השראת השכינה שעתידה להיות ושמוזכרת בפסוק כד' וכן פירש רשב"ם. ספורנו: הכוונה היא שהשכינה כבר נראתה במעשי ידיהם של בני ישראל ומדובר על ירידת האש שהוזכרה בסוף פרשת פקודי.

[20] אוה"ח ולפירושו, למרות שאהרון הוא שציווה לבני ישראל לקחת את הדברים, מקור הציווי הוא עדיין משה רבינו. בהסבר הטעם מדוע נקראה הלקיחה של בני ישראל "אשר ציוה משה" כתב שני הסברים: א. לו היה כתוב שאהרון הוא המצווה, לא היה ניתן לכלול בתוך הפסוק גם את לקיחת אהרון ובניו. ב. כוונת הפסוק לומר שבני ישראל לקחו את הדברים מצד שהיה בכך ציווי של משה – גם אם לא הייתה הבטחה להשראת השכינה.

[21] אונקלוס.

[22] אונקלוס. תרגום יונתן: הכוונה היא שעם ישראל נעמד בלב שלם לפני ה'. אוה"ח: פירש בדומה לתרגום יונתן ולאחר מכן כתב פירוש נוסף שהכוונה היא שהם נעמדו ללא עוונות שחצצו ביניהם ובין ה'.

[23] אונקלוס ומדבריו משמע שהייתה כאן אמירה נוספת לבני ישראל לאחר שלקחו את מה שצוו. א"ע: אמירה זו הייתה לפני שבני ישראל לקחו את מה שמשה ציווה אותם לקחת, וחלק מהאמירה הייתה עצם הציווי על לקיחת הדברים.

[24] אונקלוס. ספורנו: הציווי הוא לאהרון ובניו והכוונה היא לסמיכת ידיים על קרבנות החטאת והעולה של הציבור. אוה"ח: הכוונה היא על שלמות הלב. בני ישראל נעמדו בחצר המשכן בשלמות הלב (בדומה לפירושו של תרגום יונתן), ומשה אמר בדבריו שכדי שהשכינה תתגלה אליהם, יש להקפיד שהם יעמדו לפני ה' תמיד בלב שלם. בסוף דבריו באר באופן זה את מדרש חז"ל שם כתוב שהכוונה היא שעל ידי המילה זכו בני ישראל להשראת השכינה, כאשר הכוונה אינה שבני ישראל מלו עצמם באותו היום, אלא הכוונה היא שבזכות הסרת הערלה שחוצצת בין בני ישראל ובין ה', הם זכו להשראת השכינה.

[25] תרגום יונתן. אונקלוס: כבוד ה' יתגלה אליהם. ספורנו: הכוונה היא להתגלות נוספת של השכינה מעבר להתגלות שהייתה בסוף פרשת פקודי.

[26] אונקלוס. רש"י: מסביר שאהרון היה ירא מלגשת אל המזבח ולכן משה רבינו היה צריך לומר לו שהוא נבחר כדי לעבוד את עבודת הקרבנות במזבח. רמב"ן: באר את הציווי להתקרב אל המזבח בשני אופנים: א. הציווי היה שאהרון יקריב את הקרבנות בצפון המזבח, כדין חטאת ועולה. ב. אהרון פחד להתקרב אל המזבח משום שהמזבח נראה לו כל הזמן בדמות העגל שעשה. יכולות להיות לכך שתי סיבות. או שבגלל שזה היה החטא היחיד שבו אהרון הכהן חטא אי פעם, החרטה הייתה טבועה בנפשו ורק על כך היה חושב, ומשה אמר לו שהקב"ה כבר ריצה לו על החטא. או בגלל שהשטן הראה לו כך את המזבח כדי למנוע ממנו מלעבוד בבית המקדש.

[27] רש"י.

[28] רמב"ן וכן פירש א"ע. אוה"ח: הכוונה היא שעל ידי הקרבת קרבנו של אהרון, יש כפרה גם לבני ישראל, משום שללא שבני ישראל היו דורשים מאהרון לעשות להם אלוהים אחרים, לא היה אהרון חוטא בעגל. כלי יקר: מפרש בצורה הפוכה מאוה"ח הקדוש וכותב שאהרון הוא שהחטיא את העם ולכן כפרתם תלויה בו. באופן נוסף כתב שכאשר מנהיגי ישראל מתוקנים, אזי גם שאר העם מתוקן, ולכן ע"י הקרבת החטאת שלו, תיקן אהרון גם את שאר העם. בהסברו השלישי כתב שעל ידי שהקרבן יכפר על שאר העם, גם חטאו של אהרון יתכפר. בהסבר הרביעי כתב שאהרון היה צריך כפרה רק על המעשה של עשיית העגל ולא על כוונה שהייתה לו, ואילו העם היה צריך כפרה גם על הכוונה וגם על המעשה. לכן, כאשר אהרון הקריב את חטאתו, הוא כיפר לכל העם על עניין המעשה כשם שהוא כיפר לעצמו על המעשה, אך העם עדיין היה זקוק לכפרה על הכוונה, ומשום כך אהרון הקריב קרבן נפרד שלהם.

[29] רש"י.

[30] אונקלוס.

[31] אונקלוס. אוה"ח: הכוונה היא שאהרון הכין את מחשבתו לדבק בה' בשעה שהקריב את הקרבן.

[32] א"ע.

[33] אונקלוס.

[34] אונקלוס.

[35] אונקלוס.

[36] א"ע.

[37] אונקלוס.

[38] א"ע.

[39] א"ע.

[40] עיין בביאורנו לפרק ג' פסוק ד'. כמו"כ יש לומר שגם החלב שעל הכסלים כלול כאן.

[41] אונקלוס.

[42] אונקלוס.

[43] אונקלוס.

[44] דעת מקרא. רש"י: חטאת זו וחטאת המילואים הן החטאות החיצוניות היחידות שנשרפות.

[45] אונקלוס.

[46] רש"י. א"ע: "וימציאו" היינו מלשון שהם גרמו לדבר להיות מצוי לאהרון. ספורנו: על ידי ההמצאה, בני אהרון התחנכו גם הם בקרבנם.

[47] אונקלוס.

[48] אונקלוס.

[49] אונקלוס.

[50] אונקלוס.

[51] אונקלוס.

[52] א"ע. אוה"ח: הכוונה היא שאהרון הקריב את ההרחקה שבני ישראל התרחקו כתוצאה מחטאם, אהרון החזיר את ישראל למעלתם הרוחנית שלפני החטא.

[53] אונקלוס.

[54] אונקלוס.

[55] רש"י.

[56] רש"י.

[57] ספורנו.

[58] אונקלוס.

[59] רש"י. ספורנו: הכוונה היא שבני אהרון עסקו בהקרבה.

[60] דעת מקרא.

[61] רש"י.

[62] אונקלוס.

[63] רש"י. רמב"ן: הסיבה שהתורה כתבה עניין זה דווקא כאן (ולא בתחילת תהליך הקרבת הקרבנות או בסופה), משום שהדגש הוא שלמרות שאהרון הקריב את קרבן העולה של העם, עולת העם לא פטרה את עולת התמיד. התורה לא הייתה צריכה לכתוב זאת בשבעת ימי המילואים משום שהקרבנות שהוקרבו אז היו קרבנות עולת יחיד. בסוף דבריו הסביר רמב"ן את הפסוק עפ"י חז"ל וכתב שכוונת התורה לומר שהקרבת המנחה הזו הייתה בנוסף להקרבת המנחה של עולת התמיד של בוקר ובאותו יום הקריבו שתי מנחות: המנחה שבאה עם עולת התמיד והמנחה שבתחילת הפרק צוו בנ"י לקחת. ספורנו: כוונת הפסוק לומר שמנחה זו היא בנוסף למנחה שבאה יחד עם קרבן עולת התמיד (בדומה להסברו של רמב"ן עפ"י חז"ל).

[64] אונקלוס.

[65] עיין בביאורנו לעיל לפסוק יב'.

[66] רמב"ן.

[67] רמב"ן.

[68] רמב"ן.

[69] רש"י. רמב"ן: ברור שעל החזה היו גם שאר האימורים של הקרבן, אולם, בגלל שהאליה, יותרת הכבד והכליות היו מתחת לחלבים (ומעל לחזה), היה ניתן לראות רק את החלבים ולכן התורה הזכירה רק אותם. ועיין בהערות בביאורנו בפרק ז' פסוק ל' שם הבאנו שיטות שונות לגבי סדר הנחת החזה, השוק, החלבים והכליות זה על גבי זה.

[70] רמב"ן וכתב שרק החלבים הוזכרו משום שרוב ההעלאה על גבי המזבח נעשית בהם.

[71] א"ע.

[72] א"ע.

[73] אונקלוס.

[74] אונקלוס.

[75] א"ע.

[76] רש"י. רמב"ן: לפי דברי רש"י צריך לומר שפרשת ברכת כהנים האמורה בפרשת נשא, נאמרה לפני הפסוקים האלה, ובאמת ייתכן לומר כן, שהרי פסוקי ברכת כהנים סמוכים לפסוקים העוסקים בסיום בניית המשכן על ידי משה. בפירוש נוסף השווה הרמב"ן בין ברכתו של שלמה המלך בשעת חנוכת בית המקדש לבין ברכתו של אהרון אצלנו (בשניהם נשאו אהרון ושלמה את ידיהם) ולפי פירוש זה אין הכוונה לברכת כהנים, אלא לברכה הנוגעת לסיום המלאכה. גם את דברי הספרי פירש רמב"ן גם לפי פירוש השני ואמר שאין הכרח לומר בדברי הספרי שהכוונה היא שאהרון בירך את העם כאן בברכת כהנים, אלא כוונתה לומר שהברכה כאן סתומה, ואילו לדורות ברכת הכהנים מפורשת.

[77] א"ע וכתב שכוונת הפסוק לומר שעוד לפני שאהרון בירך את העם, הוא ירד מעל המזבח ונכנס לאוהל מועד, ורק לאחר שיצא מאוהל מועד חזר, בירך את העם. נחלת יעקב: גם בדברי רש"י מוכח שסדר הפסוקים אינו לפי סדר מעשיו של אהרון. אוה"ח מסביר מדוע התורה לא כתבה את הדברים לפי הסדר. כאשר אהרון ראה שהאש אינה יורדת מהשמים, הוא חשב שצריך לעשות מעשה נוסף כדי לכפר לעם על חטא העגל, ולכן הוא נשא את כפיו כלפי העם, ורק לאחר מכן הושלמה מטרת הקרבת הקרבנות וכופר לבני ישראל על חטאם. בפירוש השני כתב שעצם הברכה שבו בירך את ישראל מהווה ירידה לאהרון – בזה הובהר לאהרון ירידתו בעניין החטא. על ידי שאהרון ראה שהאש אינה יורדת מהשמים, הוא ראה שגם הוא ירד ממדרגתו והיה זקוק לכפרה.

[78] אונקלוס + רש"י בפירושו הראשון. רש"י בפירושו השני, א"ע ורשב"ם: משה ואהרון נכנסו אל אוהל מועד כדי להתפלל שתרד אש מהשמים.

[79] רש"י וכתב שהסיבה שהוצרכו לכך היא משום שבני ישראל ראו שבמהלך שבעת ימי המילואים לא ירדה שכינה למשכן והם התחילו לדאוג שחטא העגל לא כופר להם. אמר להם משה שעל ידי הקרבנות אל אהרון הם יראו שהקב"ה מחל להם. אוה"ח: הסתפק אם ברכה זו הייתה על פי ציווי ה' או שמטרתה הייתה לברך את העם שיזכו להשראת שכינה. כמו"כ הסביר שלמרות שאהרון כבר בירך את העם, עדיפה ברכה של שניים על ברכה של אדם אחד (ובכך מוכח שהוא ולק על דברי רש"י שהסביר שהברכה הראשונה הייתה ברכת כהנים).

[80] אונקלוס + רשב"ם.

[81] רשב"ם. בפרק י' פסוק ב' כתב שהאש שיצאה ושרפה את נדב ואביהוא היא האש הזו.

[82] א"ע.

[83] אונקלוס.

[84] אונקלוס. א"ע: פירוש המילה "וירנו" היא הרמת קול.

[85] תרגום יונתן.