ויקרא פרק יב

ויקרא פרק יב

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר דבר אל בני ישראל ותאמר להם, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ אם אישה תתעבר ותהיה בהריון,[1] וְיָלְדָה זָכָר אם האישה תלד זכר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא אישה שיולדת זכר תהיה טמאה שבעה ימים, כשם שאישה שטמאה בטומאת נידה טמאה שבעה ימים[2]: (ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי ביום השמיני ללידה, יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ ימולו את בשר הערלה של התינוק שנולד, יעשו לתינוק ברית מילה[3]: (ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים במשך שלשים ושלשה הימים שלאחר שבעת הימים הראשונים, ישנם שלשה מרכיבים בדין האישה: 1) תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה כל דם שתראה האישה היולדת במשך שלשים ושלשה הימים שלאחר הלידה, ייחשב לדם טהור ולא לדם זבה או נידה,[4] 2) בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע אסור לאישה היולדת לאכול בשר קדשים ופירות תרומה במשך שלשים ושלשה ימי הטהרה,[5] 3) וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא וכן אסור לאישה היולדת להיכנס לחצר אוהל מועד, או בזמן בית המקדש אסור לאישה היולדת להיכנס לעזרה שבמקדש,[6] עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ עד שיסתיימו שלשים ושלשה ימי הטהרה: (ה) וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד אם האישה היולדת תלד נקבה, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ האישה שתלד נקבה תהיה טמאה במשך שני שבועות, ארבעה עשר ימים, כמו שאישה נידה טמאה, וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה (לאחר השבועיים), האישה טהורה במשך שישים וששה ימים, גם אם ראתה דם, האישה עדיין טהורה ואין אנו אומרים שזהו דם נידה או דם זיבה: (ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת כאשר מסתיימים ימי הטהרה של האישה היולדת: לבן שלשים ושלשה ימים, ולבת, שישים ושישה ימים, תָּבִיא האישה היולדת תביא לבית המקדש, כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה (האישה תביא) כבש שעוד לא מלאה לו שנה, לשם קרבן עולה,[7] וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת ולשם קרבן חטאת תביא האישה היולדת את אחד העופות, או יונה, או תור, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן האישה מביאה את קרבנותיה אל הכהן בפתח אוהל מועד: (ז) וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק הכהן יקריב את הקרבן שהאישה הביאה לאוהל מועד, את קרבן העולה ואת קרבן החטאת,[8] וְכִפֶּר עָלֶיהָ הכהן יכפר לאישה על ידי שמקריב את קרבנותיה,[9] וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ לאחר הקרבת הקרבנות, האישה מיטהרת מטומאת דמיה.[10] לאחר הקרבת הקרבנות, מותר לאישה לאכול בשר קדשים, זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה אלו הם החוקים הקשורים למי שילדה זכר או נקבה: (ח) וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה אם ידה של האישה אינה משיגה לקנות כבש לעולה, אם לאישה אין מספיק כסף כדי לקנות את הכבש לעולה, וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה האישה תביא לקרבן שני תורים או שני יונים, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת אחד מהעופות שהאישה תביא יהיה לשם קרבן עולה במקום הכבש, והעוף השני יהיה לשם קרבן חטאת. לדוגמא: אם האישה מביאה שתי תורים, תור אחד משמש לשם קרבן עולה במקום הכבש, והתור השני משמש לשם קרבן חטאת, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה הכהן יכפר לאישה, על ידי שיקריב את קרבנותיה, ולאחר מכן האישה תהיה טהורה ויהיה מותר לה לאכול קרבנות:

[1] רשב"ם. הטעם שהתורה האריכה וכתבה את עניין הזריעה הוא כדי לרבות מקרה שהולד נולד מחוי (רש"י).

[2] רש"י. א"ע: טעם הטומאה במשך שבעה ימים היא, כיוון שזהו תקופת הזמן בו האישה מתרפאת. בפירוש המילה דותה, נחלקו המפרשים. רש"י כתב שזהו מלשון זיבה מהגוף, או מלשון מדוה שהוא לשון מחלה, וכן כתב הא"ע ורשב"ם. רמב"ן כתב שפירוש המילה היא צער. רשב"ם כתב שהמילה נידה היא מלשון שהאישה מנודדת ומרוחקת מבעלה. בטעם הטומאה כתב הכלי יקר שזהו טהרה מחטא חוה, ולכן הנולד נמול ביום השמיני, כיוון שגם התינוק צריך להיטהר כמו אימא שלו. ספורנו אומר שאז כבר התעכל הדם שהולד אכל בטן אמו. אוה"ח: כדי שיעבור שבת על הנולד.

[3] אוה"ח: הטעם שהתורה חזרה וכתבה את דין הברית מילה, למרות שכבר כתבה זאת אצל אברהם אבינו הוא: א. כדי ללמד אותנו שמילה דוחה שבת, ואם התורה הייתה כותבת דין זה אצל האבות, היינו אומרים שרק אצל האבות מילה דוחה שבת, מכיוון ששבת לא ניתנה לאבות. ב. לא היה מקום לצוות את האבות על מילה בשבת, שהרי ברור שאצל האבות מילה תדחה שבת, שהרי לא צוו על השבת. ג. כדי לומר לנו שבזכות שמירה על מצות נידה, יזכה לבן זכר ולקיים בו ברית מילה.

[4] רש"י, ופירש מילת תשב, שתתעכב. רמב"ן פירש שתשב, היינו, שהאישה מותרת לבעלה, גם אם ראתה דם. לאחר מכן פירש הרמב"ן שפירוש ישיבה, היינו שתשב במקום המיוחד לנשים הנידות, כיוון שכולם מרחיקים את הנידה כמו שמרחיקים את המצורע, והאישה היולדת תשב במקום בו ישבה כשהייתה נידה עוד 33 ימים. בפירוש דמי טהרה פירש הרמב"ן שהכוונה היא שהתורה הוסיפה לאישה עוד 33 ימים ימים כדי כדי להמשיך ולהתנקות מהדם שלה.

[5] רש"י.

[6] א"ע.

[7] א"ע.

[8] א"ע. רש"י: מכך שהתורה כתבה והקריבו בלשון יחיד, משמע, שרק קרבן אחד מעכב את האישה מלאכול בקדשים, והיא קרבן החטאת. אוה"ח: והקריבו הוא על הכבש לעולה, וכיפר עליה מוסב על הקרבת קרבן החטאת.

[9] ספורנו: חטא האישה הוא בכך שמחשבתה עוסקת במשך כל הימים האלה בפעולת הלידה. רמב"ן: הכפרה היא על הרפואה שהאישה התרפאה לאחר הלידה, ולפי חז"ל הכפרה היא על שבשעת הלידה נשבעת ואומרת שהיא לא תלד יותר. כלי יקר: הכפרה היא על חטא חוה.

[10] אונקלוס.