ויקרא פרק יד

ויקרא פרק יד

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע אלה הם הדינים השייכים למצורע: בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ (אלה הדינים השייכים למצורע) ביום שהוא נטהר, וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן המצורע יובא לפני אחד מהכהנים. אמנם, המצורע אינו נכנס לתוך המחנה, אלא הכהן יוצא אל מחוץ למחנה כדי לפגוש את המצורע, כפי שנראה בפסוק הבא[1]: (ג) וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הכהן יוצא אל מחוץ למחנה ישראל, לשם נשלח המצורע לאחר שהכהן החליט שהוא טמא בצרעת,[2] וְרָאָה הַכֹּהֵן הכהן רואה את המקום שהיה נגוע, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ אם הכהן רואה שנגע הצרעת התרפא מהאדם המצורע: (ד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן הכהן מצווה מישהו אחר,[3] וְלָקַח לַמִּטַּהֵר האדם שצווה על ידי הכהן, ייקח בשביל האדם שנטהר מנגע הצרעת, ארבעה דברים[4]: 1) שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת שתי ציפורים, וכדי שהציפורים יהיו כשרות לקרבן המצורע, חלים עליהן שני דינים: א. חיות – שאינן טרפות. ב. טהורות – שאינן עופות ממיני העופות הטמאים,[5] 2) וְעֵץ אֶרֶז וכן צריך להביא מקל מעץ ארז,[6] 3) וּשְׁנִי תוֹלַעַת וכן צריך להביא חתיכת צמר שצבועה באדום,[7] 4) וְאֵזֹב וכן צריך להביא למצורע שבא להיטהר עשב שנקרא אזוב: (ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן הכהן מצווה מישהו אחר,[8] וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ השוחט את הציפור, שוחט את הציפור מעל כלי חרס,[9] עַל מַיִם חַיִּים על מים שנלקחו ממעיין נובע.[10] כלומר: קודם לוקח כלי חרס וממלא אותו ברביעית מים ממעיין, ולאחר מכן שוחט את הציפור מעל כלי החרס, כך שהדם ניכר במים שנמצאים בכלי החרס[11]: (ו) אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ הכהן לוקח את הציפור החיה, הציפור שעוד לא נשחטה, וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וכן לוקח הכהן את עץ הארז, את שני התולעת ואת האזוב, ואוגד אותם ביחד, (אך את הציפור אינו אוגד איתם),[12] וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים הכהן טובל את אגודת הארז, שני התולעת והאזוב, וכן את הציפור החיה, בדם הציפור שנשחטה שנמצא בתוך רביעית המים שהביאו ממעיין[13]: (ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים הכהן מזה שבע פעמים מדם הציפור שנשחטה (שהטבילו בו את עץ הארז, שני התולעת והאזוב ואת הציפור החיה) על האדם שנטהר מהצרעת,[14] וְטִהֲרוֹ הכהן מטהר בהזאתו את האדם שהתרפא מהצרעת, ומעתה אין הוא צריך לקרוע את בגדיו ולגדל את שערו,[15] וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה הכהן משלח את הציפור החיה, הציפור שלא נשחטה, למקום שאין אנשים שיושבים שם[16]: (ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו הנטהר מהצרעת צריך לטבול את בגדיו במקווה,[17] וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וכן צריך כהן לגלח לנטהר מהצרעת את כל שערו, וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר ולאחר מכן הנטהר מהצרעת טובל ומחכה לערב שלאחר טהרתו, ואז הוא טהור (אמנם בשלב זה הוא רק אינו מטמא במשא אך במגע הוא עדיין מטמא),[18] וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה לאחר שהמצורע טהור, מותר לו לחזור למחנה ישראל, וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים במשך שבעת הימים הראשונים שהמצורע חוזר למחנה ישראל, אסור לו לחזור אל אשתו[19]: (ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לאחר שעברו שבעה ימים מאז שנטהר, יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ הכהן מגלח למי שנטהר מהצרעת את כל שערו, ועכשיו מפרט את המקומות שצריך לגלח מהם את שערו שנית: אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו את השיער שנמצא על ראשו, וכן את השיער שנמצא על הזקן שלו, וכן את גבות עיניו, וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וכן צריך לגלח את שערו בשאר המקומות בגוף,[20] וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו הנטהר מהצרעת טובל את בגדיו במקווה פעם נוספת, וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר ולאחר מכן, הנטהר מהצרעת טובל, ובכך נטהר (הטהרה כאן היא שלב נוסף בתהליך הטהרה של המצורע. בפס' ח' ישנם עדיין דברים שאסור לנטהר מצרעת לעשות, כמו אכילת קדשים, וכל הטהרה שלו היא שמותר לו לחזור למחנה ואין הוא צריך פריעה ופרימה. עכשיו, אנחנו עוברים לתהליך הטהרה השני בו המצורע לא יטמא גם במגע אך עדיין יהיה אסור באכילת קדשים): (י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי לאחר שעברו שמונה ימים מאז שהותר לו לחזור למחנה ישראל, יִקַּח הנטהר מהצרעת ייקח, שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים שני כבשים ללא מום: כבש אחד יהיה קרבן עולה והכבש השני יהיה קרבן אשם, וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה (וכן ייקח האדם הנטהר מהצרעת) כבשה אחת שעוד לא מלאה לה שנה, וגם היא צריכה להיות ללא מום, כדי שתשמש לקרבן חטאת,[21] וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן (וכן ייקח האדם הנטהר מהצרעת) שלשה עשרונים של סולת המעורבבת בשמן, לשם מנחה שבאה יחד עם כל אחד מקרבנות המצורע. למרות שבדרך כלל אין מביאים מנחה ונסכים לקרבנות אשם וחטאת, הנטהר מצרעת כן מביא מנחה ונסכים, ולכן מביא עשרון אחד לכל אחד מהכבשים,[22] וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן וכן יביא הנטהר מצרעת לוג אחד של שמן כדי שהכהן יוכל להזות את השמן שבע פעמים לכיוון קדש הקדשים, וכדי שיוכל לתת מהשמן על אוזנו של המצורע ועל בוהן ידו ורגלו הימנית[23]: (יא) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי יְקֹוָק הכהן המטהר את המצורע, מעמיד את הנטהר מצרעתו ואת הקרבנות שהביא ואת המנחה, בפתח אוהל מועד,[24] פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד הכהן מעמיד את הנטהר מצרעתו ואת הקרבן והמנחה שהביא, בפתח אוהל מועד, אך אין הוא מכניס את הנטהר לתוך חצר אוהל מועד,  כיוון שהנטהר מצרעתו עדיין מחוסר כיפורים, ולמחוסר כיפורים אסור להיכנס למשכן וחצרו. (בביהמ"ק היה הכהן מעמיד אותו בשער ניקנור, ולא בעזרה)[25]: (יב) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד הכהן המטהר את המצורע לוקח את אחד הכבשים, וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם הכהן מכניס את הכבש לתוך המשכן על מנת שיהיה קרבן אשם,[26] וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וכן לוקח הכהן את לוג השמן שהביא הנטהר מצרעתו, וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק הכהן מניף את הכבש המיועד לקרבן אשם כשהוא עדיין חי, וכן מניף הכהן את לוג השמן[27]: (יג) וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ הכהן ישחט את הכבש שמוקרב לשם אשם, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ באותו מקום בקודש בו ישחט את החטאת ואת העולה, היינו: בצפון המזבח,[28] כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן הכהן צריך להקפיד על כל ההלכות בכבש שהוא מקריב לשם קרבן אשם, כאילו היה זה חטאת, לדוגמא: צריך להקריב את האשם דווקא ביום וצריך להזות את הדם ביד ימין וכדו',[29] קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא הסיבה שצריך להקפיד על כל הדינים הקשורים לקרבן האשם, כאילו היה זה קרבן חטאת, היא כיוון שהאשם הוא קדשי קדשים[30]: (יד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם הכהן לוקח חלק מדם הכבש שנשחט לשם קרבן אשם, וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית הכהן נותן חלק מהדם על החלק התחתון הרך של אוזנו הימנית של המצורע הנטהר,[31] וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית וכן ייתן הכהן מדם כבש האשם על הבוהן הימנית של היד והרגל של המצורע שנטהר: (טו) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן הכהן ייקח את לוג השמן שהניף, וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית הכהן ישפוך את השמן על כף ידו השמאלית[32]: (טז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית הכהן טובל את אצבעו הימנית בכפו השמאלית, כך שלאחר מכן יש שמן באצבעו הימנית, וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְקֹוָק הכהן מזה מהשמן שבע פעמים כנגד קדש הקדשים[33]: (יז) וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ מהשמן שנשאר על כף ידו השמאלית של הכהן, השמן שלא עלה על אצבעו כשטבל את אצבעו בכפו השמאלית, יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית הכהן ייתן מהשמן שנשאר בכפו על החלק התחתון הרך של אוזנו הימנית של האדם שנטהר מצרעתו, וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית וכן ייתן הכהן מהשמן שנשאר בכפו השמאלית על בהונות ידו ורגלו הימנית של האדם שנטהר מצרעת, עַל דַּם הָאָשָׁם הכהן נותן את השמן על אותם מקומות שנתן לפני כן את דם הכבש ששחט לשם קרבן אשם, כך שלבסוף יוצא שהשמן ניתן על דם האשם: (יח) וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן השמן שנשאר בכף ידו השמאלית של הכהן, לאחר שהזה מהשמן לכיוון קדש הקדשים ולאחר שנתן מהשמן על תנוך אוזנו הימנית ועל בהן ידו ורגלו הימנית של האדם שנטהר, יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר הכהן ייתן את השמן שנשאר על ראש האדם שנטהר מצרעתו, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק על ידי נתינת השמן (וכל מה שקדם לכך) הכהן מכפר על האדם שנטהר מצרעת: (יט) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת הכהן יקריב את הכבשה לשם קרבן חטאת, וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ על ידי הקרבת קרבן החטאת, הכהן יכפר למצורע על טומאתו שנטמא בה, וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לאחר הקרבת קרבן החטאת, יקריב הכהן את הכבש השני לשם קרבן עולה: (כ) וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה הכהן יעלה את קרבן העולה ואת הנסכים הבאים עימו על גבי המזבח,[34] וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן הכהן יכפר על האדם שנטהר מצרעתו, על ידי שיקריב את קרבן העולה[35] וְטָהֵר האדם המצורע נטהר לגמרי לאחר הקרבת קרבנותיו, ומעתה, מותר לו לאכול בשר קדשים[36]: (כא) וְאִם דַּל הוּא אם האדם שנטהר מצרעת הוא עני, וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת ואין האדם שנטהר מצרעת יכול לקנות שני כבשים וכבשה, וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו האדם שנטהר מצרעת ייקח כבש, כדי להקריב אותו כקרבן אשם ולהניף אותו תנופה לפני ה', כדי לכפר עליו, וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה (יחד עם הכבש לאשם) יביא סולת מעורבבת בשמן בכמות של עשרון, לשם מנחת נסכים הבאה יחד עם קרבן האשם,[37] וְלֹג שָׁמֶן וכן יביא הנטהר מצרעתו שמן בכמות של לוג אחד בשביל ההזאות ונתינה על אוזנו ובהונותיו[38]: (כב) וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וכן יביא הנטהר מצרעת שני תורים או שני בני יונה, שאותם יש ביכולתו לקנות, וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה אחד מהתורים או מבני היונה יוקרב לשם קרבן חטאת והשני יוקרב לשם קרבן עולה: (כג) וְהֵבִיא אֹתָם הנטהר מהצרעת יביא את הכבש לאשם, את לוג השמן ואת שני התורים או שני בני היונה, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְטָהֳרָתוֹ ביום השמיני מאז שהותר לו לחזור אל מחנה ישראל, אֶל הַכֹּהֵן הנטהר מצרעת מביא את הקרבנות אל הכהן, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְקֹוָק (הנטהר מהצרעת מביא את הקרבנות אל הכהן) שעומד בפתח אוהל מועד, אך אין המצורע נכנס לתוך אוהל מועד: (כד) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן הכהן לוקח את הכבש שהביא המצורע לשם קרבן אשם ואת לוג השמן, וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק הכהן מניף את הכבש שהביא המצורע לשם קרבן אשם בעודו בחיים, וכן מניף הכהן את לוג השמן: (כה) וְשָׁחַט אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם הכהן שוחט את הכבש שהמצורע הביא לשם קרבן אשם, וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם הכהן לוקח מדם הכבש שהוקרב לשם קרבן אשם, וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית הכהן נותן מדם כבש האשם על החלק התחתון והרך באוזן הימנית של המצורע שנטהר, וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית וכן נותן הכהן מדם כבש האשם על בהונות ידו ורגלו הימנית של המצורע שנטהר: (כו) וּמִן הַשֶּׁמֶן יִצֹק הַכֹּהֵן עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית הכהן שופך מהשמן על כף ידו השמאלית: (כז) וְהִזָּה הַכֹּהֵן בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְקֹוָק הכהן מזה בשמן שנמצא על אצבעו הימנית (לאחר שטבל את אצבעו בכף ידו השמאלית) שבע פעמים כנגד קדש הקדשים: (כח) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הכהן נותן מהשמן שנמצא על כף ידו השמאלית, עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית על החלק התחתון הרך של האוזן, וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית וכן נותן הכהן מהשמן שבכף ידו השמאלית על בהונות ידו ורגלו הימנית של המצורע שנטהר, עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם הכהן נותן את השמן באותם מקומות שנתן את דם כבש האשם, וממילא יוצא שהשמן ניתן על דם האשם[39]: (כט) וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן השמן שנשאר בכף ידו השמאלית של הכהן, (לאחר שהזה כנגד קדש הקדשים ולאחר שנתן מהשמן על תנוך אוזנו הימני של המצורע ועל בהן ידו ורגלו הימנית), יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר הכהן ייתן את השמן שנותר על ראש המצורע שנטהר, לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי יְקֹוָק בכך שהכהן נותן מהשמן על ראשו של המצורע שנטהר, הכהן מכפר על המצורע: (ל) וְעָשָׂה אֶת הָאֶחָד מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה הכהן יקריב את אחד מהתורים או מבני היונה, מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ (מאחד התורים או בני היונה) שהמצורע היה יכול להרשות לעצמו לקנות[40]: (לא) אֵת אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ את התורים או בני היונה שהמצורע היה יכול לקנות, אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה את אחד התורים או בני היונה יקריב הכהן לשם קרבן חטאת ואת השני יקריב לשם קרבן עולה, עַל הַמִּנְחָה יחד עם המנחה שהביא הכהן לצורך קרבן האשם,[41] וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַמִּטַּהֵר לִפְנֵי יְקֹוָק בכך שהכהן יקריב את הקרבנות, הכהן מכפר על המצורע: (לב) זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ אלו הם הדינים של אדם שהיה מצורע ושאין לו מספיק כסף לקנות כבש לעולה וכבשה לחטאת[42]: (לג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (לד) כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה כאשר אתם תבואו אל ארץ כנען שאני נותן לכם לנחלה,[43] וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אני (ה') אתן לפעמים נגע צרעת בבתים שבארץ ישראל[44]: (לה) וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת האדם שהבית המנוגע שייך לו יבוא אל הכהן,[45] וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר בעל הבית המנוגע יאמר לכהן:[46] כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת יש בביתי משהו שנראה לי כמו נגע[47]: (לו) וְצִוָּה הַכֹּהֵן הכהן יצווה את בעל הבית ואת אנשי ביתו,[48] וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע (על פי ציווי הכהן) בעל הבית ואנשי ביתו יפנו את הבית מכל הכלים שנמצאים בתוכו, לפני שהכהן יבא לבית לראות את הנגע,  וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וכך לא ייטמאו כל הכלים שנמצאים בבית. כל עוד שהכהן לא טימא את הבית, אין הבית טמא. אם הכהן יטמא את הבית לפני שיוציאו משם את כל הכלים, הכלים יהיו טמאים, ויש כלים שלא ניתן לטהר אותם (כמו כלי חרס), ולכן הכהן מְצַוֶּה לפנות את הבית לפני שהוא מגיע ומטמא את הבית,[49] וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת לאחר שבעל הבית ואנשי ביתו פינו את הכלים מהבית, הכהן יבוא לראות את הבית: (לז) וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע הכהן רואה את הנגע שנמצא בבית, וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת אם המקום הנגוע בבית נראה עמוק יותר ושקוע יותר משאר הקיר, והמקום הנגוע ירוק מאוד או אדום מאוד,[50] וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר עכשיו מפרשת לנו התורה את פירוש המילה שקערורות, היינו שמראה הנגע נראה שקוע יותר משאר הקיר[51]: (לח) וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת הכהן יוצא מתוך הבית אל פתח הבית, וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים הכהן מצווה להסגיר את הבית במשך שבעה ימים: (לט) וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת הכהן חוזר לבית לאחר שבעת ימי ההסגר, ואם הוא רואה שהנגע התפשט בקירות הבית יעשה כפי שכתוב בפסוקים הבאים: (מ) וְצִוָּה הַכֹּהֵן הכהן מצווה את האנשים, וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע האנשים ישלפו את האבנים המנוגעות,[52] וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא משליכים את האבנים מחוץ לשלשת המחנות למקום טמא, כיוון שהאבנים מטמאות את מקומן[53]: (מא) וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב לאחר שליפת האבנים הנגועות, מקלפים את הטיט שמסביב למקום הנגוע,[54] וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא ואת הטיט שקילפו, ישליכו למקום טמא שנמצא מחוץ לשלשת המחנות: (מב) וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים לאחר מכן, ייקחו אבנים אחרות, וישימו אותן בבית במקומן של האבנים הנגועות שהוציאו, וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת ולאחר שמניחים את האבנים החדשות במקומן, מטייחים את כל הבית שוב: (מג) וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ אם הנגע יחזור לבית שבוע לאחר שהוציאו מהבית את האבנים הנגועות ואחרי שקלפו את הטיט ואחרי שטייחו את הבית מחדש[55]: (מד) הקדמה לפסוק. עד כאן דברה התורה במקרה ולאחר שבוע ההסגר הראשון הנגע התפשט בבית, ואז חולצים קוצים וטחים. פסוק זה, לכאורה נמצא שלא במקומו ומדבר במקרה שלאחר השבוע הראשון, חזר הכהן וראה שהנגע עומד בעיניו, והכהן הסגיר את הבית פעם נוספת. וּבָא הַכֹּהֵן הכהן יחזור לאחר שבוע ההסגר השני, וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת הכהן רואה שהנגע התפשט, לאחר שני שבועות ההסגר, צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת צרעת שמכאיבה היא שנמצאת בבית,[56] ויש להוציא את הלבנים ולקלף טיח ולבדוק שוב לאחר שבוע שלישי. הרי שלפנינו עד כאן שני דינים: המקרה הראשון מדבר על מקרה בו לאחר שבוע ההסגר, הנגע התפשט, הוציאו את האבנים וקילפו את הטיח, וטייחו מחדש, ולאחר מכן הצרעת חזרה. המקרה השני הוא שלאחר שבוע ההסגר הראשון הנגע לא השתנה ועמד בעיניו, ולאחר מכן הסגירו את הבית שבוע נוסף, ולאחר השבוע השני, הנגע התפשט, ואז הוציאו אבנים, קילפו טיח וטייחו מחדש, ובסוף השבוע השלישי הנגע חזר,[57] טָמֵא הוּא הבית נטמא מהצרעת: (מה) וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת יש לשבור את הבית, להרוס את הבית המנוגע,[58] אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת את האבנים, את העצים ואת הטיח מהם בנוי הבית, וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא מוציאים את האבנים העצים והטיח מחוץ לשלשת המחנות למקום טמא: (מו) וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב מי שנכנס אל הבית הנגוע במשך ימי ההסגר שלו (אך לא בימים שחלצו את האבנים)[59], צריך לטבול ולאחר מכן יהיה טמא עד הערב שלאחר הטבילה.[60] הכוונה היא למי שנכנס ויוצא מיד ולא למי ששוהה בבית, כפי שנראה בפסוק הבא: (מז) וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו מי ששוכב בבית הנגוע בימי ההסגר שלו, (ובכך הוא שוהה שהייה ממושכת יותר ממי שרק נכנס אל הבית), צריך בנוסף לטבילה, גם לטבול את בגדיו, וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וכן מי שאוכל בבית המנוגע בימי ההסגר שלו, (ובכך הוא שוהה שהייה ממושכת יותר ממי שרק נכנס אל הבית), צריך גם כן לטבול את בגדיו, בנוסף לטבילת גופו. כלל הדבר הוא: מי שרק נכנס אל הבית ואינו שוהה שם, צריך רק טבילה, ואילו מי ששוהה בבית יותר מכדי אכילת פרס, צריך גם כיבוס בגדים[61]: (מח) וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת אם אחרי פעמיים שהסגיר הכהן את הבית (בשבוע הראשון לאחר ההסגר הנגע עמד בעיניו, ולכן הסגירו את הבית לשבוע נוסף, ולאחר השבוע השני גם כן עמד הנגע בעיניו), קודם כל חולצים את האבנים הנגועות, מקלפים את הטיט שמסביב לנגע ומטייחים שוב ומסגירים הסגר שלישי, ואם הנגע אינו חוזר לאחר שחלצו את האבנים,[62] וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע הכהן מטהר את הבית (תהליך הטהרה מפורש בפסוקים הבאים) כיוון שהנגע נרפא. לסיכום: בכל מקרה שיש נגע, בשבוע הראשון מסגירים את הבית. לאחר שעובר שבוע הדין הוא כך: אם הנגע עמד בעיניו, מסגירים את הבית שוב. אם הנגע התפשט, חולצים קצים וטחים. אם הנגע התרפא, הכהן מטהר את הבית. אם לאחר חליצה קיצה וטיחה הנגע חוזר, יש לנתץ את הבית. אם לאחר שבוע ההסגר השני הנגע עומד בעיניו או מתפשט, חולצים קצים וטחים, ואז לאחר שבוע הסגר נוסף: אם הנגע חוזר, יש לנתץ את הבית, ואם הנגע אינו חוזר, הבית טהור: (מט) וְלָקַח הכהן מצווה לקחת,[63] לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת כדי לטהר את הבית,[64] שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב שתי ציפורים, מקל של ארז, לשון של צמר שצבועה באדום ועשב שנקרא אזוב: (נ) וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים הכהן שוחט את אחת הציפורים מעל כלי חרס לאחר שמילא בכלי החרס רביעית מים ממעיין: (נא) וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת הכהן לוקח את המקל של הארז, את עשב האזוב ואת לשון הצמר שצבועה באדום, ואוגד אותם יחד, וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וכן לוקח הכהן את הציפור החיה, את הציפור שלא שחט אותה, וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים הכהן לוקח את אגודת הארז, האזוב ושני התולעת וכן את הציפור החיה, וטובל אותן בכלי חרס שבו נמצאים דם הציפור השחוטה ורביעית המים מהמעיין, וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים הכהן יזה מדם הציפור השחוטה שבע פעמים, על משקוף הבית שהיה נגוע: (נב) וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת הכהן יטהר את הבית בדם הציפור השחוטה ובמי המעיין שהטביל בהם את הציפור החיה, את עץ הארז, האזוב ושני התולעת: (נג) וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה הכהן משלח את הציפור החיה מחוץ לשלשת המחנות, למקום שאין אנשים שיושבים שם, וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר בשליחת הציפור, הכהן יכפר על כל העוונות של האדם, והבית יהיה טהור[65]: (נד) זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק אלו הם הדינים הקשורים לצרעת השחין והמכוה[66] וכן לנגע שנקרא נתק: (נה) וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת וכן לצרעת שבאה על הבגדים ועל הבתים: (נו) וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת ולנגעים שנקראים שאת, ספחת ובהרת: (נז) לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר התורה מלמדת באלה ימים האדם, הבגד או הבית טהורים, ובאלו ימים הם טמאים,[67] זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת אלו הם דיני הצרעת, אל תוסיף ותחמיר בדיניהם[68]:

[1] רמב"ן, ספורנו.

[2] רש"י.

[3] א"ע כתב שני אפשרויות: או שהכהן לוקח משלו או שלוקח משל המצורע. באוה"ח כתב בשם תורת כהנים שלכו"ע, בציווי הלקיחה, אין צריך שהלוקח יהיה כהן.

[4] רמב"ן וא"ע כתבו שהטהרה מצרעת דומה לקרבן פסח מצרים.

[5] רש"י. רמב"ן: התורה התירה רק ציפורי דרור, דבר שמתאים יותר למדרש חז"ל שהציפורים מגיעים על פטפוטי דברים, והרי לא כל ציפור מפטפטת, ולכן הכוונה היא לציפורי דרור, שכולן מפטפטות.

[6] רש"י.

[7] רש"י.

[8] א"ע כתב שני אפשרויות: או שמצווה כהן אחר שאו שמצווה ישראל אך דחה את האפשרות שהכהן מצווה את המצורע שנטהר.

[9] א"ע.

[10] א"ע.

[11] רש"י.

[12] רש"י.

[13] רש"י.

[14] א"ע.

[15] ספורנו.

[16] א"ע.

[17] נחלקו כאן אוה"ח ורבינו הלל אם מצורע בימי טהרתו הראשונים מטמא משכב ומושב. לפי אוה"ח, המצורע מטמא, ולכן הוא טעון כיבוס בגדים עוד לפני שהוא טהור לגמרי.

[18] א"ע.

[19] רש"י.

[20] רש"י. לפי רש"י מגלח רק את המקומות המגולים. לפי רמב"ן מגלח מקומות נוספים, אלא שאינו מגלח בבית הסתרים.

[21] רש"י.

[22] רש"י.

[23] רש"י.

[24] אוה"ח: מצווה שטהרתו של המצורע כולה תהיה באותו כהן שטיהר אותו לפני כן.

[25] רש"י.

[26] רש"י.

[27] רש"י.

[28] רש"י, ובא ללמד שאינו נשחט במקום בו העמידו אותו.

[29] רש"י.

[30] דעת מקרא.

[31] עיין בהערה בפרק ח' פס' כג'. רש"י כאן פירש שהכוונה לסחוס האמצעי שבאוזן. א"ע: הסיבה שנותן על האוזן הוא כדי שהאדם ידקדק לקיים את המצוות ששמע באוזנו ועל הבוהן כיוון שזהו המקום בו יש חיבור בגוף ודרכו נעשים כל המעשים בידיים ורגליים, והסיבה שדווקא על צד ימין הוא בגלל כח יד ימין.

[32] אונקלוס. ישנם מפרשים בני זמננו (עיין למשמעות) שכתבו שמדובר בשני כהנים, אך מהא"ע משמע שמדובר בכל הפסוקים האלה רק בכהן המטהר, ולא מצאתי יסוד לפירושם במפרש קדמון.

[33] רש"י.

[34] רש"י.

[35] א"ע פירש שהעולה בא על מחשבות הגאווה שיש למצורע ושהביאו אותו לכדי לשון הרע, ולכן גם קרבן העולה מכפר. רמב"ן: האשם מכפר על מה שארע לפני הצרעת, החטאת על מה שארע בזמן הטומאה והעולה באה כדי שהאדם יטהר לגמרי ויחזור אל ה'.

[36] א"ע.

[37] רש"י.

[38] רש"י.

[39] רש"י לומד מכאן שאפילו אם הדם התנגב, עדיין נותן הכהן מהשמן על המקומות שצריך לתת שם, כיוון שהמקום גורם ולא דם האשם נותן.

[40] דעת מקרא.

[41] דעת מקרא.

[42] אוה"ח: הסיבה שהתורה הכניסה את צרעת הבגדים בין דיני טומאת נגעי אדם לטהרתם, הוא כדי להשוות ביניהם ולומר ששניהם באים על עברות חמורות.

[43] אונקלוס. רמב"ן: או שהתורה קצרה ולא אמרה למשה ואהרון שילמדו את כל בני ישראל את הלכות הצרעת, או שרק לבאי הארץ יאמרו את הדינים, ועכשיו ילמדו רק את הכהנים את הדינים.

[44] רש"י: זוהי בשורה לעם ישראל, כיוון שיושבי הארץ החביאו בבתיהם אוצרות, וכך, על ידי נתיצת הבית, ניתן למצוא את אותם אוצרות. כלי יקר: הנגעים באים בגלל שיש אנשים גבהי לב שטוענים שהבית שייך להם והם כבשו את הארץ ואינם מבינים שהכל מאת ה'. אוה"ח: הנגעים יבואו בבתים לפני שיבואו בבני האדם כדי לתת לאדם אפשרות לחזור בתשובה.

[45] א"ע.

[46] אוה"ח לומד מהמילה לאמר, שהאמירה היא שהופכת את הנגע לטמא, ולכן אומר כנגע, כיוון שיאנו בטוח שיש כאן נגע במציאות, אבל אמירתו היא שהופכת את הנגע לטמא.

[47] רש"י, ולמד מכאן, שאפילו תלמיד חכם שיודע בוודאות שמדובר בנגע, לא יפסוק בכך, אלא יאמר בלשון ספק.

[48] א"ע.

[49] רש"י. ספורנו: התורה רצתה לתת זמן כדי לחזור בתשובה וכתב עוד שלפי חז"ל רמוז כאן חובן בתי המקדש ובניין ביהמ"ק השלישי וכן כתב אוה"ח והרחיב על כך.

[50] רש"י. ובפירוש המילה ירקרק או אדמדם, עיין פרק יג' פס' מט' בהערות שם. א"ע: שקערורות: בפירושו השני כתב כרש"י שהכוונה היא שהמראה הנגוע שקוע יותר משאר הקיר, אך דחה פירוש זה. בפירושו הראשון כתב שהכוונה היא למעין חוטים ריריים הנראים במקום הנגע. רשב"ם: זהו סוג של מראה.

[51] רא"ם.

[52] רש"י וא"ע.

[53] רש"י. א"ע: כדי שלא ייקחו את האבנים.

[54] רש"י. א"ע: מקלפים את הטיט מכל הבית.

[55] רש"י. רמב"ן: אין הכוונה שהנגע חוזר לאותו מקום בו היה, אלא אפילו אם נראה במקום אחר בבית, יש לנהוג כפי הכתובים.

[56] עיין פרק יג' פס' נא'.

[57] רש"י. לפי רש"י, סדר הפסוקים אינו במקומו, אך רמב"ן הסביר איך הפסוקים כן מסתדרים לפי הסדר, אולם כלל הדבר הוא כמו שכתבנו בפנים.

[58] אונקלוס.

[59] רש"י.

[60] א"ע.

[61] רש"י.

[62] רש"י.

[63] א"ע.

[64] אונקלוס.

[65] רמב"ן, וכן כתב שכיוון שהחטא שבגללו בא צרעת על הבית הוא פחות חמור מחטא שבגללו בא צרעת על גוף האדם, הרי שהתורה לא הצריכה את האדם המטהר את ביתו להביא קרבנות אשם, חטאת ועולה.

[66] רמב"ן.

[67] א"ע. רש"י: אילו ימים מטהרים את האדם ואילו מטמאים.

[68] ספורנו.