ויקרא פרק יז

ויקרא פרק יז

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו תצווה את אהרון ואת בניו הכהנים,[1] וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם וכן תצווה את כל בני ישראל ותאמר להם, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר אלו הם הדינים שאמר לי ה' לומר לכם: (ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אדם מבני ישראל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה שישחט במחנה ישראל, מחוץ לעזרה או למשכן, בהמה שהוקדשה לקרבן,[2] אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה או אדם מישראל שישחט בהמה שהוקדשה לשם קרבן מחוץ למחנה: (ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיקֹוָק לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְקֹוָק ואותו אדם בישראל לא הביא את הבהמה שהוקדשה לקרבן למשכן ה', דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא מעשה זה, של הקרבת בהמת קדשים מחוץ למשכן, נחשב למקריב כאלו שפך דמים ורצח מישהו,[3] דָּם שָׁפָךְ וכן מי שהקריב את הבהמה שהוקדשה לקרבן במשכן, אלא ששפך את דם הקרבן מחוץ למשכן, דינו כאדם שרצח אדם אחר,[4] וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ אותו אדם (ששחט בהמת קדשים מחוץ למשכן או שזרק את דמה מחוץ למשכן) חייב כרת: (ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה (אני ה' אסרתי לשחוט את הבהמות המוקדשות לקרבן מחוץ למשכן,) כדי שבני ישראל יקפידו להביא את הקרבנות שהם רגילים לשחוט בשדות, כך שהם לא יקריבו את הקרבנות בשדות,[5] וֶהֱבִיאֻם לַיקֹוָק אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן בני ישראל יביאו את קרבנותיהם אל הכהן שנמצא בפתח המשכן, וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיקֹוָק אוֹתָם בני ישראל יקריבו את הקרבנות לפני ה' במשכן[6]: (ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְקֹוָק פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד הכהן יזרוק את דם הקרבן על המזבח החיצוני שנמצא בפתח אוהל מועד, וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק הכהן יעלה על המזבח החיצוני את החלבים של הקרבן, כך שיתקבלו ברצון לפני ה'[7]: (ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם (כאשר בני ישראל יקריבו את הקרבנות שלהם רק במשכן ובמקדש), בני ישראל לא יקריבו את קרבנותיהם לשדים,[8] אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (לשדים) שבני ישראל טועים אחריהם ועובדים אותם,[9] חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם חוק זה, שאסור להקריב קרבן מחוץ לבית המקדש, יהיה חוק עולם לבני ישראל[10]: (ח) וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר וכן תאמר לבני ישראל: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אדם מישראל או מגרי הצדק שגרים בתוך בני ישראל, אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח שיקריב קרבן עולה או כל קרבן אחר בבית המקדש או במשכן[11]: (ט) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיקֹוָק (אותו אדם שהקריב את הקרבן בבית המקדש או במשכן), אותו אדם יעלה את איברי הקרבן על מזבח שמחוץ לאוהל מועד. כלומר: אדם זה אמנם שחט את הקרבן בתוך אוהל מועד, אך את האיברים שצריך להקריב על גבי המזבח, הקריב על מזבח שמחוץ לאוהל מועד,[12] וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו אותו אדם יהיה חייב בכרת: זרעו נכרת והוא ימות צעיר[13]: (י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אם יהיה אדם מישראל או מהגרים שגרים בתוך בני ישראל, אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם שיאכל דם, בין אם הדם הוא מבהמה של קדשים ובין אם הוא מבהמה של חולין,[14] וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם אני (ה') אתפנה מכל הדברים האחרים שאני עוסק בהם על מנת להעניש את מי שאוכל דם,[15] וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ ואני (ה') אכרית מקרב עם ישראל את נפשו של מי שאוכל דם[16]: (יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא הסיבה שאסרתי לכם לאכול את הדם היא בגלל שהנפש של כל בעל חיים נמצאת בדם של אותו בעל חיים,[17] וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כיוון שנפש בעל החיים נמצאת בדם, אני (ה') ציוויתי אתכם לזרוק את דם הבהמה על המזבח, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר כיוון שהדם הוא נפש הבהמה, ותבוא נפש (הדם) ותכפר על הנפש (האדם)[18]: (יב) עַל כֵּן לכן, בגלל שנפש בעל החיים נמצאת בבהמה, אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אני (ה') ציוויתי את בני ישראל, כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם (כך ציוויתי את בני ישראל) אף אחד מכם (מבני ישראל) לא יאכל דם, ואסור לגדול להאכיל דם לקטן,[19] וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם וכן הגר שגר בתוך בני ישראל לא יאכל דם: (יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אדם מישראל או מגרי הצדק שגרים בתוך בני ישראל, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל שיצוד חיה או עוף הטהורים באכילה, (מצווה זו אינה נוהגת רק כאשר צדים חיות או עופות, אלא בכל מקרה ששוחטים חיה או עוף טהורים),[20] וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ (השוחט את החיה או את העוף) ישפוך את דם החיה או העוף לארץ,[21] וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר לאחר שפיכת דם החיה או העוף על הארץ, יש לכסות את הדם בעפר[22]: (יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא הסיבה שאסרתי לכם לאכול דם היא מכיוון שדמיו של כל אדם תלויים בנפשו,[23] וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ ולכן אמרתי לבני ישראל לא לאכול דם של בעל חיים, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא והנפש של כל בעל חיים היא הדם,[24] כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת לכן, כל מי שאוכל דם של בעל חיים, חייב כרת: (טו) וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה כל אדם שיאכל נבלה (שמתה בעצמה) או טריפה (שנטרפה על ידי חיה) של עוף טהור,[25] בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר כל אדם, בין אם מדובר באדם שנולד יהודי ובין אם מדובר בגר שהתגייר, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר האדם האוכל נבלת עוף טהור נטמא בעצמו, ולכן עליו להטביל את בגדיו, לטבול בעצמו במקווה, ולאחר מכן יהיה טמא עד הערב שלאחר הטבילה: (טז) וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ אם האוכל נבלת עוף, לא יטביל את בגדיו או שלא יטבול בעצמו במקווה, ולאחר מכן יאכל בשר קדשים או שייכנס למקדש בעודו טמא,[26] וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ אותו אדם ייענש בעונש שהוא מתחייב בו: אם הוא עצמו לא טבל ואכל בשר קדשים או שנכנס למקדש, אזי ענוש כרת (כשעשה כן במזיד, ואם עשה כן בשוגג אזי חייב קרבן עולה ויורד), ואם לא טבל את בגדיו (אך הוא עצמו טבל) ולאחר מכן אכל בשר קדשים או שנכנס למקדש עם הבגדים הטמאים, אזי הוא חייב מלקות[27]:

[1] רמב"ן: כיוון שהכהנים מקריבים את בני ישראל, ייחדו את הציווי אליהם.

[2] רש"י. רמב"ן המדובר כאן גם בבשר חולין במדבר ורש"י לשיטת התנאים הסוברים שבשר תאווה לא נאסר במדבר. א"ע: ישנם אנשים שחושבים שבשר אסור בגלות ואינו רוצה בכלל לענות להם.

[3] רש"י. ספורנו: כיוון שלפני המבול לא הותר לאדם לאכול בשר בהמה, ולכן, אם שוחט את הבהמה מחוץ לביהמ"ק, נחשב הדבר כאילו אכל בשר לפני המבול, וכן פירש רמב"ן.

[4] רש"י.

[5] א"ע.

[6] אונקלוס.

[7] אונקלוס.

[8] רש"י. א"ע פירש שהשדים נקראים שעירים, בגלל שהשערות של אדם קופצות כשהוא רואה שד, או בגלל שהמשוגעים קוראים להם שעירים כיוון שכך הם נדמים להם. כלי יקר: טעם הציווי כאן על השעירים הוא כדי שלא נאמר שכמו שהתורה שלחה את השעיר לעזאזל, וכדברי הרמב"ן שהטעם הוא כדי לתת את השעיר לסמאל, יהיה מותר להקריב גם לשדים.

[9] אונקלוס.

[10] ספורנו ופירש שאין בני ישראל ממש עובדים את השעירים בתור אלוה, אלא מקריבים להם קרבנות כדי שיזכו לכל מיני הצלחות. רמב"ן האריך בהסבר לגבי מהות השדים.

[11] רש"י.

[12] רש"י.

[13] רש"י. בשפ"ח פירש שהסיבה שרש"י נמנע מלפרש כך בפעמים הקודמות שהיה מוזכר עונש כרת היא כיוון ששם כתוב מקרב עמו בלשון יחיד.

[14] רש"י.

[15] רש"י.

[16] אונקלוס. אמנם לא כל דם מחייב כרת אלא רק האוכל דם הנפש.

[17] רש"י. לרמב"ן, בגלל שנפש בעל החי נמצא בדם, ה' לא התיר לאכול את הנפש של הבהמה, כיוון שכל מה שהותר לאכול הוא רק בשר הבהמה, כיוון שנפש האדם איננה עדיפה על נפש הבהמה. נפש הבהמה היא זו שגורמת לבהמה לברוח מסכנות ולאהוב את בני משפחתם. כמו"כ הסביר הרמב"ן את טעם כיסוי הדם אצל חיות, כיוון שאין דמם מוקרב על גבי המזבח (כעין זה פירש הא"ע: כיוון שחיות ועופות אינן מוקרבות על גבי המזבח, ציווה ה' לכסות את דמם כדי שלא יחשבו אחרים שזובח לשדים). כלי יקר: טעם כיסוי הדם הוא כדי שלא יאכל אותו וכן כתב הרשב"ם. הרמב"ן גם כתב את הטעם שכתב הרמב"ם לאיסור אכילת דם והוא שהכשדים היו אוכלים דם כדי להתחבר אל עניינים רוחניים, והתורה רצתה להוציא מלבנו מנהגים אלו. אולם הרמב"ן דחה את טעמו של הרמב"ם באומרו שמפשט הפסוקים מוכח שסיבת האיסור היא שנפש בעל החי נמצא בדם. א"ע דחה את הפירוש ש"נפש" היינו נפש האדם. ספורנו כתב שטעם כיסוי הדם הוא מכיוון שבד"כ מקום הצידה הוא מקום שומם וי בו שדים, ומכסים את הדם מפני השדים.

[18] רש"י.

[19] רש"י.

[20] רש"י. אוה"ח: הטעם שהתורה כתבה דווקא את דין הצידה, למרות שגם כאשר אין מדובר בציד יש חובה לכסות את הדם הוא כדי לומר לנו שאסור בכלל לצוד בהמה חיה טמאה האסורה באכילה.

[21] אונקלוס.

[22] אונקלוס.

[23] רש"י. רמב"ן מסביר קצת אחרת ולפי דבריו גם מובן החזרה כאן בפסוק. רמב"ן פירש שכאן הכוונה במילה נפש הוא הגוף, והכוונה היא שהדם בו נמצא הנפש נמצא בגופו של כל בעל חי, והתורה חזרה על הדברים מכיוונים שונים כדי לומר לנו שהתלות בין הדם לנפש היא תלות הדדית, ועל ידי החיבור בין הדם לנפש, הנפש שוכנת בתוך הגוף. אוה"ח: פירוש הפסוק הוא שהדם נמצא בגוף בעל החיים במקום הנפש, ולכן צריך לכסות את הדם, כדי לנהוג כבוד בנפש בעל החיים, כמו שה' ציווה לקבור אדם מת. כן פירש אוה"ח שאצל בהמה אין הדם ממש הנפש ולכן אין מכסים דם בהמה ומזים דם בהמה על גבי המזבח, מה שאין כן אצל חיות ועופות הדם עצמו הוא הנפש ולכן גם אין מזים דם עופות על גבי המזבח כמו אצל בהמה.

[24] רמב"ן.

[25] רש"י.

[26] רש"י.

[27] רש"י.