ויקרא פרק כב

ויקרא פרק כב

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו תצווה את אהרון ואת בניו, וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אהרון והכהנים יפרשו מקרבנות בני ישראל כאשר הם טמאים,[1] וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בכך שהכהנים יפרשו מהקרבנות בשעת טומאתם, הם לא יחללו את הקרבן שבני ישראל הקדישו לה',[2] אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי בשעת טומאתם, הכהנים צריכים לפרוש גם מהקרבנות שהם עצמם מקריבים לה',[3] אֲנִי יְקֹוָק אני ה' קדוש, ולכן, על הכהנים לפרוש מהקרבנות בשעה שהם טמאים[4]: (ג) אֱמֹר אֲלֵהֶם תאמר אל הכהנים ואל כל בני ישראל,[5] לְדֹרֹתֵיכֶם ציווי זה נוהג בכל הדורות, כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיקֹוָק וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו כל כהן שיאכל מהקרבנות שבני ישראל יקריבו לה' בעודו טמא,[6] וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי כהן זה (שאכל בשר קרבן בעודו טמא) יהיה חייב בכרת, אֲנִי יְקֹוָק אותו כהן ייכרת מלפניי שאני ה', ונשמתו לא תהיה קיימת באף מקום[7]: (ד) אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן כל כהן שנטמא באחת משבע הדרכים הבאות: 1) וְהוּא צָרוּעַ 2) אוֹ זָב שהיה חולה בצרעת או בזיבה, וממילא, בשעת מחלתו, נטמא, כדין מצורע או זב, בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר אסור לכהן שנטמא בצרעת או זיבה לאכול מבשר הקרבנות עד שהוא נטהר, כלומר, עד הערב שלאחר טבילתו,[8] 3) וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ כהן שנטמא במי שנטמא בטומאת מת,[9] 4) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע או כהן שנטמא בכך שיצאה ממנו שכבת זרע: (ה) 5) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ או כהן שנגע בשרץ, כאשר השרץ היה בגודל שהוא ראוי לטמא (שרץ מטמא בשיעור עדשה),[10] 6) אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ או כהן שנגע במת, בשיעור הראוי לטמא, (מת מטמא בכזית, בפסוק הקודם מדובר על כהן שנטמא מאדם שנגע במת, ואילו כאן מדובר בכהן שנגע במת עצמו),[11] 7) לְכֹל טֻמְאָתוֹ וכן כהן שנגע בזב או בזבה או בכל אדם שנטמא ממנו[12]: (ו) נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ כהן אשר ייגע בכל אחד מהדברים המטמאים שהוזכרו,[13] וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב הרי שהוא יהיה טמא עד הערב לאחר טבילתו, (לדוגמא: אם נטמא בטומאת שרץ, יכול לטבול באותו יום וכך יהיה טהור בערב, אך אם נגע במת, צריך לעבור תהליך טהרה של שבעה ימים, לטבול ביום השביעי, ובערב שלאחר מכן יהיה טהור),[14] וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם אסור לכהן לאכול מבשר קדשים לפני שהוא טובל במקווה: (ז) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר בשקיעת השמש שלאחר הטבילה, הכהן יהיה טהור,[15] וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים לאחר שקיעת החמה, מותר לכהן לאכול תרומה (אך בחלק מהמקרים אסור לו לאכול מבשר קרבנות עד היום למחרת. לדוגמא: מצורע טובל ביום השביעי לטהרתו, ובערב שלאחר מכן מותר לו לאכול תרומה. ביום השמיני לטהרתו, הוא מביא קרבן ורק לאחר הקרבת הקרבן, מותר לו לאכול בשר קדשים),[16] כִּי לַחְמוֹ הוּא (הכהן יאכל מהקדשים רק לאחר טהרתו) כיוון שהקדשים הם מאכלו של הכהן ויש בהם קדושה[17]: (ח) נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אם כהן אכל נבלה או טריפה של עוף טהור,  אסור לו לאחר מכן לאכול בשר קדשים, כיוון שעל ידי אכילת נבלת העוף הטהור, הכהן נטמא. (נבלת עוף טהור היא כאשר העוף מת בצורה טבעית ואילו טריפת עוף טהור היא כאשר העוף נטרף על ידי בעל חיים אחר),[18] אֲנִי יְקֹוָק: (ט) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי הכהנים ישמרו את המשמרת שאני (ה') גזרתי עליהם, הכהנים הטמאים ייזהרו מאכילת תרומה,[19] וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא (בכך שהכהנים נזהרים מאכילת תרומה בטומאה), הכהנים לא יקבלו על עצמם חטא,[20] וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אם הכהנים יאכלו תרומה בעודם טמאים, הרי שהם חייבים מיתה בידי שמיים, בגלל שבכך הם חיללו את התרומה,[21] אֲנִי יְקֹוָק מְקַדְּשָׁם אני ה' קידשתי את התרומה, ולכן מי שמחלל את התרומה ראוי לעונש[22]: (י) וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ אדם זר שאינו כהן אסור באכילת תרומה,[23] תּוֹשַׁב כֹּהֵן עבד עברי של כהן, שלא רצה לצאת לחופש לאחר שש שנים, ורצעו את אזנו, ועתה הוא יהיה עבדו של הכהן עד שנת היובל – גם הוא אסור באכילת תרומה,[24] וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ וכן עבד עברי הקנוי לאדונו הכהן למשך שש שנים, אינו מותר באכילת תרומה[25]: (יא) וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ כאשר כהן יקנה עבד כנעני, שנחשב לקניין כספו של הכהן. (בניגוד לעבד עברי, בו אין גוף העבד קנוי לכהן ולכן אינו אוכל בתרומה, גופו של העבד הכנעני קנוי לכהן, ולכן עבד כנעני מותר באכילת תרומה),[26] הוּא יֹאכַל בּוֹ עבד כנעני של כהן אוכל בתרומה, וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ וכן בני השפחות של כהן, מותרים באכילת תרומה[27]: (יב) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר אם הבת של כהן תתחתן עם אדם שאינו כהן,[28] הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל (אם בת כהן תתחתן עם אדם שאינו כהן) אסור לה לאכול תרומה משעת החתונה. כל עוד בת כהן לא התחתנה, מותר לה לאכול תרומה, אך ברגע שהיא מתחתנת עם אדם שאינו כהן, היא אסורה באכילת תרומה: (יג) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה אם בתו של כהן שהתחתנה עם אדם שאינו כהן (ומאותו רגע נאסרה באכילת תרומה) תתאלמן או תתגרש מבעלה שאינו כהן,[29] וְזֶרַע אֵין לָהּ אם אין לבת הכהן צאצאים מהאדם שאיתו היא התחתנה,[30] וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ בת הכהן חוזרת לבית אביה כמו שהיה בימי הנעורים שלה, והתורה מסבירה לעניין מה היא חוזרת לבית אביה,[31] מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל מותר לה (לבת הכהן שחזרה לבית אביה) לאכול תרומה, כמו שהיה מותר לה לאכול לפני שהתחתנה עם בעלה שאינו כהן,[32] וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ אבל אסור לאדם זר לאכול תרומה[33]: (יד) וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה אם אדם שאינו כהן אכל תרומה בשוגג,[34] וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו (האדם שאינו כהן שאכל תרומה בשוגג) צריך להוסיף חמישית על התרומה שאכל בשוגג, למשל: אם אכל ארבעה קילו, צריך להוסיף עוד קילו אחד,[35] וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ (האדם שאינו כהן שאכל תרומה בשוגג) ייתן פירות (ודווקא פירות) לכהן כדי שיהיו לכהן תחת התרומה שאכל, ובעבור החומש שעליו להוסיף[36]: (טו) וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הכהנים לא יחללו את התרומה של בני ישראל, על ידי שיאכילו אותה לזרים,[37] אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיקֹוָק (את התרומה) שבני ישראל יפרישו לשם ה'[38]: (טז) וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם הכהנים יקבלו על עצמם חטא, אם יאכילו את התרומה לזרים,[39] כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדְּשָׁם אני ה' קידשתי את הפירות האלו לתרומה, לאחר שבני ישראל הפרישו את הפירות האלו לשם תרומה, ולכן אסור להאכילם לזרים[40]: (יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יח) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם תדבר אל אהרון, אל בניו ואל כל בני ישראל, ותאמר להם, אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אדם מישראל ומהגרים שהתגיירו, אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם שיקריב קרבן לשם נדר, לדוגמא: אם אמר "הרי עלי עולה", אך לא ייחד לכך בהמה מסויימת,[41] וּלְכָל נִדְבוֹתָם וכן אם מקריב בהמה לשם קרבן נדבה, שאמר על בהמה מסויימת שהיא תשמש לשם הקרבן,[42] אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיקֹוָק לְעֹלָה את הנדר או הנדבה מקריב האדם לשם קרבן עולה[43]: (יט) לִרְצֹנְכֶם תקפידו על הדינים הבאים כדי שהקרבן יהיה לכם לרצון לפניי,[44] תָּמִים זָכָר על קרבן הנדר או הנדבה לשם עולה להיות זכר ללא מום, בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים מותר לכם להביא לשם קרבן עולה: בקר, כבשים או עיזים: (כ) כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ אל תקריבו כל בהמה בעלת מום,[45] כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם כיוון שבהמה בעלת מום לא תהיה לרצון[46]: (כא) וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיקֹוָק אם אדם יקריב בהמה לה' לשם קרבן שלמים, לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה האדם הפריש את הקרבן על ידי שהוציא בפיו ואמר "הרי עלי שלמים" (נדר), או "הרי זו שלמים" (נדבה),[47] בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן האדם יכול להביא את קרבן השלמים מבקר או צאן, תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן על מנת שהקרבן יהיה לרצון לפני ה', הקרבן חייב להיות "תמים", בלא מום (אך מותר להביא נקבה), כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ אסור שיהיה מום בבהמה המוקרבת לשם קרבן שלמים, ועכשיו מונה התורה את המומים השונים הפוסלים בבהמה: (כב) 1) עַוֶּרֶת בהמה עיוורת,[48] 2) אוֹ שָׁבוּר בהמה שיש בה שבר,[49] 3) אוֹ חָרוּץ בהמה שריס העין שלה נסדק,[50] 4) אוֹ יַבֶּלֶת בהמה שיש בה יבלת,[51] 5) אוֹ גָרָב בהמה החולה בסוג של שחין שנקראת גרב,[52] 6) אוֹ יַלֶּפֶת בהמה החולה בסוג של שחין שנקרא ילפת,[53] לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיקֹוָק אל תקדישו בהמה שיש בה אחד מששת המומים האלה לקרבן לה',[54] וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיקֹוָק ואסור לכם להקטיר את איבריה על גבי המזבח[55]: (כג) וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ שור או שה שאחד מאיבריו גדול יותר מהאיבר השני, לדוגמא: שור שידו האחת גדולה יותר מהיד השנייה,[56] וְקָלוּט וכן שור או שה שפרסתו אינה סדוקה, למשל: איל ששלש פרסותיו סדוקות, אך הפרסה הרביעית אינה סדוקה,[57] נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ מותר להביא שור או שה שרוע או קלוט בתור נדבה לבית המקדש, על מנת שהגזברים ימכרו את הבהמה וישתמשו בכסף לבדק הבית, לשיפוצים לבית המקדש,[58] וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה אך אסור להקריב שור או שה שרוע וקלוט לשם קרבן על המזבח[59]: (כד) וּמָעוּךְ וְכָתוּת בהמה שביציה או הגיד שלה מעוכים או כתותים (שזה יותר ממעוכים), וְנָתוּק וְכָרוּת או שהם מנותקים לגמרי, או שניתקו אותם, בין ביד ובין בכלי אך הם עדיין נמצאים בכיס,[60] לֹא תַקְרִיבוּ לַיקֹוָק אסור להקריב בהמה כזו לקרבן לה', וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ וכן אסור לעשות זאת לבהמה, אפילו אם היא אינה מיועדת לקרבן[61]: (כה) וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה אסור לכם להקריב בהמה בעלת מום שהקדישה גוי. לגוי מותר להקריב בהמה בעלת מום במזבח שבנה, אך אסור לו להקריב בהמה עם מום במקדש,[62] כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם כיוון שיש בבהמה זו חבלה,[63] מוּם בָּם יש בבהמה זו מום,[64] לֹא יֵרָצוּ לָכֶם אין בהמות אלו יכולות לכפר עליכם[65]: (כו) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כז) שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד כאשר שור או כבש או עז נולדים, וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ במשך שבעת הימים הראשונים, על הבהמה להיות יחד עם אימא שלה ואסור להקריב אותה לקרבן, וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה מהיום השמיני ללידת הבהמה והלאה,[66] יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיקֹוָק הבהמה יכולה להיות מוקרבת לרצון לפני ה'[67]: (כח) וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד אסור לשחוט באותו יום את האם ובנה או ביתה, בין אם שוחטים קודם את האם או ששוחטים קודם את הבן או הבת, (אך אינו לוקה במקרה ושחט באותו יום בהמה ואת אביה)[68]: (כט) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַיקֹוָק כאשר תקריבו קרבן תודה לה', לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ תקריבו את הקרבן באופן שיהיה לכם לרצון לפני ה', ואל תחשבו בשעת השחיטה לאכול את הקרבן לאחר זמן אכילתו (שהוא יום הקרבתו והלילה שלאחריו)[69]: (ל) בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר תשחטו את הקרבן על מנת לאוכלו ביום שחיטתו, ושלא להותיר ממנו עד הבוקר שלמחרת יום שחיטתו,[70] אֲנִי יְקֹוָק אני ה' גזרתי על דבר זה, ולכן עליכם להקפיד על כך[71]: (לא) וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי תלמדו את פרטי הדינים של המצוות שאני מצווה אתכם עליהן,[72] וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וכך, לאחר שתלמדו את פרטי המצוות, תקיימו אותם,[73] אֲנִי יְקֹוָק אני אחקור כל דבר שאתם עושים, ואם אתם מקיימים את המצוות שבלב[74]: (לב) וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אל תעברו במזיד על המצוות שציוויתי אתכם, כיוון שאם תעשו כך, תחללו שם שמיים,[75] וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תקדשו את שמי בתוך בני ישראל, תמסרו את נפשכם כדי לא לעבור על אחת ממצוותי (למשל: אם גויים מצווים על האדם בשעת השמד לעבור על מצווה מה', והם מאיימים עליו שאם לא יעבור על המצווה, יהרגו אותו, עליו למסור את נפשו ולהיהרג),[76] אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם אני ה' המקדש אתכם, ומצווה אתכם על קידוש ה'[77]: (לג) הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת להיות לכם לאלקים, וכדי שתקדשו את שמי,[78] אֲנִי יְקֹוָק אני ה' נאמן לשלם שכר למי שמקדש את שמי[79]:

[1] רש"י, רשב"ם. רש"י כתב שתי אפשרויות לפרש את הפסוק, כאשר משמעות שני הפירושים שווה: או שצריך להוסיף לפסוק "וינזרו מקדשי בני ישראל" – "בטומאתם", או שיש כאן סרס המקרא ודרשהו "וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי". לפי כל אחד מהפירושים הללו, יש נפקא מינה בהסבר מיהם "אשר הם מקדישים לי". לפירוש הראשון מדובר על דין חדש, שלכהן אסור גם לאכול קרבן שהוא עצמו הקדיש לשם ה'. לפי הפירוש השני, מדובר על הקרבנות שבני ישראל מקדישים לה'.

[2] ספורנו. רמב"ן: שם ה' נמצא במקדש, וכאשר הכהנים מחללים את עבודתם, הם גם מחללים את שמו של ה'.

[3] רש"י לפירושו הראשון.

[4] א"ע.

[5] אוה"ח.

[6] רש"י, ופירש לשון קריבה מלשון אכילה, אלא שהתורה כתבה זאת בלשון קריבה לומר שחייב עליה רק משעת הקרבת החלקים בקרבן שצריכים להיות מוקרבים על גבי המזבח.

[7] רש"י וא"ע.

[8] רש"י.

[9] רש"י.

[10] רש"י. א"ע: "אשר יטמא לו" הכוונה היא בשבילו, בשביל ובגלל השרץ הכהן נטמא.

[11] רש"י.

[12] רש"י.

[13] רש"י.

[14] רש"י עפ"י שפ"ח אות ר'.

[15] אונקלוס.

[16] רש"י.

[17] א"ע.

[18] רש"י. רמב"ן: מדובר על אזהרה שלא להיטמא באכילת נבלות וטרפות, לאו דווקא של עוף, כך שלא יצטרך להינזר מקדשי בני ישראל.

[19] רש"י.

[20] אונקלוס.

[21] רש"י + אונקלוס.

[22] ספורנו.

[23] רש"י.

[24] רש"י.

[25] רש"י. הגמ' במסכת קידושין למדה שאם היה כתוב רק תושב כהן, הייתי אומר שמדובר במי שקנוי לאדונו למשך שש שנים, ואילו מי שנרצע מותר באכילת תרומה, ולכן התורה הייתה צריכה לכתוב את שניהם.

[26] רש"י.

[27] רש"י.

[28] רש"י.

[29] רש"י.

[30] רש"י.

[31] אונקלוס.

[32] א"ע.

[33] אונקלוס. רש"י: הפסוק בא להתיר אכילת אונן בתרומה. א"ע: הפסוק בא לומר שאם יש לה בן מבעלה, הרי שהיא נחשבת לזר ואסור לה לאכול תרומה.

[34] רש"י, רשב"ם.

[35] רמב"ן, ולפירושו, הזר צריך להוסיף על התרומה חמישית. א"ע מסביר כמו הרמב"ן, אך מכניס זאת לפסוק בדרך אחרת, ופירש בשני דרכים" א. ונתן לכהן עם הקודש, עם התרומה צריך לתת חמישית. ב. "ונתן לכהן" מושך אחריו גם את עניין הקרן וגם את החמישית.

[36] רש"י.

[37] רש"י. רמב"ן: האיסור הוא על בני ישראל, וכך צריך לקרוא את הפסוק: "ולא יחללו בני ישראל את קדשי בני ישראל", ויש בכך איסור נוסף באכילת תרומה ךזר. בסוף דבריו כתב הרמב"ן שהאסור הוא על טבל.

[38] אונקלוס.

[39] רש"י. אונקלוס: מדובר על אכילת תרומה בטומאה, וזהו חטא הכהנים המוזכר בפסוק. אוה"ח: באם הזר שאכל תרומה בשוגג, לא ישלם את הקרן והחומש, אזי חטאו ייחשב לחטא במזיד. א"ע: הכהנים לא יחטיאו את בני ישראל באכילת תרומה, על ידי שאכילו תרומה לזרים שבבני ישראל, וכן פירש רשב"ם.

[40] ספורנו.

[41] רש"י. רמב"ן: נדר בדרך כלל נידר בשעה שאדם בצרה, ואז אינו מייחד בהמה ספציפית.

[42] רש"י.

[43] אונקלוס.

[44] רש"י.

[45] אונקלוס.

[46] אונקלוס.

[47] רש"י וא"ע.

[48] רש"י.

[49] אונקלוס. א"ע: יש מפרשים ששבור היינו ביד וחרוץ היינו ברגל.

[50] רש"י.

[51] רש"י. א"ע: היינו לובן בעין.

[52] רש"י.

[53] רש"י.

[54] רש"י: הסיבה שהתורה חזרה על כך שלש פעמים הוא כדי לאסור את הקדשתו, שחיטתו וזריקת דמו.

[55] רש"י.

[56] רש"י.

[57] רש"י.

[58] רש"י. רמב"ן: רוב הנודרים, כוונתם לשם קרבן ורוב הנודבים, מנדבים את קרבנם לשם בדק הבית. כמו"כ, כתב הרמב"ן שגם המומים האחרים מותרים בנדבה לבדק הבית, והדבר נלמד באחת משתי דרכים: או בק"ו – ומה שרוע וקלוט שזהו מום מולד, מותר להקדישם לבדק הבית, מום כמו שחין שבאל אחר הלידה והוא מום במקרה, אינו דין שיהיה מותר להקריבו לבדק הבית? או בכך שפסוק זה מוסב גם על מה שנאמר לפני כן. כמו"כ כתב הרמב"ן, שלנדבה אין ברירה כיוון שהקדיש דווקא בהמה זו, אך לנדר, אם אדם בוחר בהמה בעלת מום לשם קיום נדרו, יש בכל איוולת.

[59] רש"י.

[60] רש"י.

[61] רש"י.

[62] רש"י.

[63] רש"י. א"ע: מלשון השחתה. ספורנו: למרות שחלק מהמומים הם מומים שבסתר (כגון סירוס), הרי שהבהמה עדיין הושחתה.

[64] אונקלוס.

[65] רש"י.

[66] א"ע. בהסבר "שור" וכן שאר שמות הבהמות, כתב הא"ע שיש לפרש שמדובר ע"ש סופו, למרות עכשיו בהמה זו אינה שור, היא עתידה לגדול להיות שור, או שזהו שם המין של הבהמה. כלי יקר: בהמה נולדת בשלמותה לעומת האדם שאינן זה כך, ולכן התורה הייתה צריכה לומר לנו שאסור להקריב את הבהמה במשך שבעת ימיה הראשונים, למרות שהבהמה נולדה בשלמותה.

[67] אונקלוס.

[68] רש"י. א"ע: האיסור נוהג בין בזכר ובין בנקבה. רמב"ן: הסיבה שהתורה לא כתבה את הדין בפרה, למרות שבזכרים אין איסור וכל האיסור נוהג בנקבות היא, כיוון שהתורה דיברה לפני כן בדין שור או שה.

[69] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהתורה באה למעט מתעסק בשחיטה.

[70] רש"י.

[71] רש"י.

[72] רש"י. א"ע: לקיים את המצוות שבלב. רמב"ן: פרטי הדינים הקשורים בקרבנות שהוזכרו: לא לשחוט את הקרבן בשבעת הימים הראשונים ללידתו וכו'.

[73] רש"י.

[74] עפ"י א"ע.

[75] רש"י.

[76] רש"י. ספורנו: אעשה ניסים לבני ישראל ועל ידי כך יתקדש שמי.

[77] עפ"י רש"י בפס' הבא.

[78] רש"י.

[79] רש"יץ א"ע: הוסיף כאן את הדיבר הראשון "אני ה'", כדי לומר לנו שזהו עיקר כל המצוות.