ויקרא פרק כד

ויקרא פרק כד

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תצווה את בני ישראל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ בני ישראל ייקחו ויביאו אליך,[1] שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר (בני ישראל יקחו את) השמן הראשון שיוצא מהזית כאשר כותשים אותו, כדי שישמש להדלקת הנרות במנורה,[2] לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (מטרת השמן היא) כדי שהכהן יוכל להדליק את הנר בכל לילה[3]: (ג) מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד הכהן יערוך את המנורה שנמצאת באהל מועד מחוץ לפרוכת שנמצאת לפני ארון העדות,[4] יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד בכל לילה, אהרון (ולאחר מכן צאצאיו הכהנים) יערוך את הנרות שבמנורה, באופן שיוכלו לדלוק כל הלילה, על ידי שייתן בהם מספיק שמן,[5] חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם דין זה ינהג לאורך כל הדורות: (ד) עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת הכהן יערוך את הנרות על המנורה העשויה מזהב טהור,[6] לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד הכהן יסדר את הנרות בכל ערב, לכבודו של ה'[7]: (ה) וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת תצווה שיקחו סולת (שהיא קמח מנופה) ושיאפו ממנה שתים עשרה חלות,[8] שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת כל חלה תהיה במשקל שני עשרונים: (ו) וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת תשים את שנים עשר החלות בשתי מערכות, בשני סדרים,[9] כך שיוצא שבכל מערכת יש שש חלות,[10] עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְקֹוָק יש לשים את החלות לפני ה', על השולחן שהיה עשוי מזהב טהור[11]: (ז) וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה יש לשים על כל אחת מהמערכות לבונה (הלבונה היא סוג בשם שמופק מעץ שנקרא עץ לבונה), וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיקֹוָק הלבונה היא האזכרה מהלחמים שמוקרבת לפני ה'. הלחמים היו נאכלים על ידי הכהנים, ולא היו מקריבים מהם כלום לה', ואילו את הלבונה היו מקריבים לפני ה' כדי שתשמש ל"אזכרה" על הלחמים שלא הוקרבו[12]: (ח) בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד בכל שבת היו הכהנים מסדרים את לחם הפנים לפני ה', מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל המצרכים לאפיית הלחמים היו נקנים ממחצית השקל שבני ישראל היו תורמים לבית המקדש,[13] בְּרִית עוֹלָם לחם הפנים משמש לברית עולם בין ה' לישראל[14]: (ט) וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו המנחה של לחם הפנים תינתן לאהרון ולבניו הכהנים,[15] וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ הכהנים צריכים לאכול את לחם הפנים במקום קדוש, בחצר אוהל מועד (ובמקדש בעזרה), כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק חָק עוֹלָם (הסיבה שצריך לאכול את לחם הפנים בחצר אוהל מועד היא) כיוון שלחם הפנים הוא במדרגה של קדשי קדשים, שהרי הלחמים ניתנו לכהן מהקרבנות שהוקרבו לפני ה'. לחם הפנים היה צריך להיות מוקרב כולו לה', וה' נתן את לחם הפנים לכהנים[16]: (י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית בנה של אישה מישראל יצא מאהלו,[17] וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי אותו אדם היה בנו של איש מצרי,[18] בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אותו אדם התגייר. למרות שמי שנולד לאישה מישראל, גם אם אביו גוי, הרי שהוא יהודי, לפני מתן תורה היה הדין שהולכים אחרי האב,[19] וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי הבן של האישה הישראלית (שהוא בנו של האיש המצרי) ואיש ישראלי אחר, רבו במחנה, לעיני אנשים רבים[20]: (יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל בן האישה הישראלית (שהוא גם בנו של המצרי) יצא וחירף את שם ה' המפורש,[21] וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה השומעים את בן הישראלית מגדף את ה' הביאו אותו אל משה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן שמה של אימו של המגדף את ה' היה שלומית בת דברי והיא הייתה משבט דן[22]: (יב) וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר אסרו את המגדף בבית האסורים,[23] לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְקֹוָק (הניחו את המגדף בבית האסורים) עד שיתפרש להם מפי ה' מהו עונשו של המגדף[24]: (יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תוציא את המגדף אל מחוץ למחנה ישראל, וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ העדים ששמעו אותו מגדף, יסמכו את ידיהם על ראשו של המגדף, ויאמרו לו שהם אינם נענשים בהריגתו, כיוון שהוא זה שחטא והביא על עצמו את העונש,[25] וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אחר כך ירגמו באבנים את המגדף במעמד כל בני ישראל[26]: (טו) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר ותאמר לבני ישראל, אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו אם אדם יקלל את ה',[27] וְנָשָׂא חֶטְאוֹ הוא יתחייב בכרת כשאין עדים[28]: (טז) וְנֹקֵב שֵׁם יְקֹוָק מוֹת יוּמָת מי שמפרש את שמו של ה' (ולא כינוי) ומקלל את ה' בשמו, ויש עדים על כך,[29] רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה יש לרגום אותו באבנים לעיני כל העדה, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח דין הגר שהתגייר וקילל את ה' הוא כדינו של מי שנולד יהודי, בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת אם גר שהתגייר או אדם שנולד יהודי קיללו את ה', ויש עדים בדבר, יש לסקול אותם: (יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת אדם שיהרוג אדם אחר במזיד, דינו מוות[30]: (יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה מי שהורג בהמה של חבירו, עליו לשלם את שווי הבהמה,[31] נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ אין הוא צריך לקנות בהמה אחרת, אלא עליו לשלם את שווי הבהמה[32]: (יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ אם אדם ייתן מום בחבירו, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ יענישו אותו על המעשה שעשה,[33] על ידי שיטילו עליו עונש ממון[34]: (כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר ייגבו מהמכה סכום כסף תחת השבר שגרם, עַיִן תַּחַת עַיִן ייגבו מהמכה סכום כסף תחת העין שהוציא, שֵׁן תַּחַת שֵׁן ייגבו מהמכה סכום כסף תחת השן שהוציא, כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ כאשר אדם חובל באדם אחר, עליו לשלם למוכה כסף כפי מה ששמים בית דין את הנזק[35]: (כא) וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה אדם שחובל בבהמה (אך אינו הורג אותה), צריך לשלם על הנזק שעשה בבהמה,[36] וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת אדם שחובל באביו ובאימו במזיד, אפילו אם לא הרגם, חייב מיתה[37]: (כב) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה המשפט יהיה שווה בין בגר ובין במי שנולד יהודי, כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כיוון שאני ה' האל של הגרים ושל אלו שנולדים יהודים, ולכן דינם שווה[38]: (כג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל משה אמר את דברי ה' אל בני ישראל, וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בני ישראל הוציאו את המגדף מחוץ למחנה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן בני ישראל סקלו את המגדף באבנים, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בני ישראל הקפידו על כל דיני סקילה, בשעה שהם סקלו את המגדף[39]:

[1] דעת מקרא.

[2] רש"י. בטעם החזרה על ציווי זה כאן נחלקו המפרשים. רש"י: כאן מופיע הציווי, ואילו בפרשת תצווה נאמר למשה שהוא עתיד לצוות את בני ישראל על כך. רמב"ן דחה את פירושו, שהרי כבר נאמר בסוף ספר שמות שאהרון ממש הדליק את המנורה, ולכן כתב שמשה ציווה בפרשת תצווה להביא את השמן, אך שמן זה נגמר, והוצרך לצוות עכשיו שוב. אפשרות נוספת שכתב הרמב"ן היא שהיינו יכולים לחשוב שכאשר אין מנורה, הכהנים יכולים להדליק בלא מנורה, ולכן באה התורה לצוות על עשיית המנורה ממש. אוה"ח: התורה מנתה עכשיו הרבה מצוות הקשורות במספר שבע (ספירת העומר, החגים), ולכן התורה הכניסה גם את מצוות המנורה שיש בה שבעה נרות. רשב"ם: בגלל שהתורה הייתה צריכה לצוות אותנו על לחם הפנים ועל השולחן, היא ציוותה גם על המנורה.

[3] רש"י.

[4] רש"י, וכתב גם את מדרש חכמים שהנר המערבי הוא העדות שה' שורה בישראל על ידי שהייתה דולקת עד לערב למחרת הדלקתו, כיוון שאת הנר המערבי היו מטיבים בערב, בניגוד לשאר הנרות שהוטבו ביום.

[5] רש"י. ספורנו: הטעם שהתורה כתבה שאהרון ייטיב את הנרות, למרות שהטבת הנרות כשרה גם בכהן הדיוט היא, כיוון שבשנות המדבר, בגלל שהשכינה הייתה גלויה, היה ראוי שהכהן הגדול ידליק את הנרות ויקטיר את הקטורת.

[6] רש"י בפירושו הראשון וא"ע. בפירושו השני כתב רש"י, על טהרת המנורה, לאחר שהוציא מהמנורה את כל האפר.

[7] דעת מקרא.

[8] א"ע.

[9] אונקלוס.

[10] רש"י.

[11] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שישים את הלחם הראשון על טהרו של שולחן, שלא יהיו סניפים חוצצים בין כל הלחם התחתון, לבין השולחן. א"ע: היו שם מספר שולחנות, אך רק שולחן אחד היה עשוי מזהב טהור.

[12] רש"י.

[13] דעת מקרא.

[14] אונקלוס. אולי ניתן להסביר זאת על ידי הא"ע שמשווה בין מספר החלות למספר השבטים.

[15] רש"י. רמב"ן: ייתכן שמדובר על כל מערכה.

[16] דעת מקרא.

[17] א"ע ורמב"ן. רש"י כתב שלשה פירושים: א. מעולמו יצא. ב. מפרשה שלמעלה, שלגלג ושאל איך ניתן לאכול את לחם הפנים לאחר שהיא כבר ישנה. ג. יצא חייב מבי"ד של משה, כיוון שרצה לטעת את אהלו בתוך שבט דן, ומשה  אמר לו "לבית אבותם". אוה"ח: התןרה מדגישה לנו שהאישה הישראלית כשרה, ושלא התכוונה לחטא. אולם רש"י בפס' יא' כותב שהאישה התכוונה לעבירה.

[18] רש"י: זהו המצרי שמשה הרגו.

[19] רש"י ותוספות המובא ברמב"ן. הרמב"ן עצמו: הכוונה היא שמל עצמו ככל אדם מישראל. הרמב"ן גם כתב שייתכן שפירושו של רש"י הוא כמ"ד שעו"ג הבא על בת ישראל, הולד אינו יהודי.

[20] רמב"ן. רש"י: רבו על עסקי מחנה. כלי יקר: לא נאמר שמותם, כיוון ששניהם מגונים על המריבה. אוה"ח: לא רצה לגנות את האיש הישראלי בשמו, או כדי לומר לנו שרבו על ענייני יוחסין.

[21] רש"י. א"ע כתב שני פירושים למילה ויקב: או שפירש, כמו "אשר נקבו בשמות", או שהכוונה היא לקללה.

[22] אוה"ח: ניתן לפרש בשתי דרכים הפוכות את הסיבה שהתורה נמנעה מלפרש את שמה של שלומית עד עכשיו: או כדי לומר לנו שגם היא הביאה אותו לפני בית הדין, ואז הדבר נאמר לשבח, או כדי לומר לנו שהיא ניסתה לכסות עליו, ואז הדבר נאמר לגנות.

[23] אונקלוס. א"ע: במקום ידוע במחנה.

[24] אונקלוס.

[25] רש"י.

[26] רש"י, ומכאן ששלוחו של אדם כמותו.

[27] רשב"ם חילק לומר ש"יקלל אלהיו", היינו ללא שם ה' המפורש, ואילו "מפרש ה'" הוא שם ה' המפורש. א"ע: מי שמקלל בשם "אלוקים", והכוונה היכולה להיות גם שקילל את הדיינים, שהרי גם הם נקראו אלוקים, הרי שה' הוא היודע מה שיש בליבו, ואם התכוון לקלל את ה', הרי שהוא ייענש בכרת.

[28] רש"י.

[29] רש"י.

[30] א"ע, וכתב שייתכן שדברים אלו נכתבו כאן, כוון שהניצים הכו אחד את השני.

[31] רמב"ן.

[32] רמב"ן. א"ע: נפש תחת נפש מוסב גם על מכה אדם וגם על מכה בהמה.

[33] א"ע, ואין הכוונה שיעשו לו כפי המעשה שעשה בחבירו, שאם הוציא לו עין, אזי יוציאו לו עין. הראיה לכך היא שאם אדם גרם לחבירו שלשת רבעי עיוורון, לא ניתן לעוור אותו רק שלשת רבעי.

[34] רש"י.

[35] רש"י. א"ע: "בו" הכוונה "עליו" דהיינו שזה מה שיושת עליו, או שהכוונה היא שאם לא ייתן כסף, יעשו בו עין תחת עין ממש.

[36] רש"י. א"ע: החזרה כאן כדי להשוות גר כאזרח, או כדי לומר שבהכאת בהמה חייב לשלם את כולה רק כשהכה אותה במקום מסוכן.

[37] רש"י.

[38] רש"י.

[39] רש"י. א"ע: בני ישראל עשו מהיום ההוא והלאה, כדינים שצוו בהם כאן. רמב"ן דחה זאת באומרו שאין הכוונה כאן על העתיד. רמב"ן עצמו אומר, שהתורה חוזרת לסיפור ואומרת שבני ישראל סקלו את המגדף, לא בגל ששנאו אותו, אלא כדי לבער את הנגע.