שמות פרק א

שמות פרק א

(א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אלו הם שמות בני ישראל שנכנסו למצרים,[1] אֵת יַעֲקֹב (אלו הם שמות בני ישראל שנכנסו למצרים יחד) עם יעקב,[2] אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ כל אדם מישראל ירד למצרים יחד עם משפחתו[3]: (ב) רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: (ג) יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן: (ד) דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר: (ה) וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב כל הנפשות שיצאו מהירך של יעקב, כל הנפשות שיעקב הוליד,[4] שִׁבְעִים נָפֶשׁ סך כל הנפשות שהוליד יעקב היה שבעים (70), מספר נפשות צאצאיו של יעקב היה שבעים,[5] וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם ויוסף שהיה במצרים היה בכלל שבעים הנפשות שבצאצאי יעקב[6]: (ו) וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו יוסף ואחיו מתו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא וכן מתו שאר שבעים הנפשות מצאצאי יעקב שירדו למצרים[7]: (ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ בני ישראל שחיו בדור שלאחר הירידה למצרים התרבו על ידי שנכנסו להריון,[8] וַיִּשְׁרְצוּ בני ישראל הולידו את העוברים שהיו במעיהם בשעת ההיריון,[9] וַיִּרְבּוּ בני ישראל התרבו על ידי שהבנים שנולדו להם לא מתו בשעה שהיו קטנים,[10] וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד בני ישראל לא מתו בהיותם אנשים צעירים, אלא חיו שנים רבות,[11] וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם על ידי שנולדו לבני ישראל הרבה צאצאים, וצאצאים אלו זכו לחיות לאורך הרבה שנים, בני ישראל התרבו עד שהארץ התמלאה מהם[12]: (ח) וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם מלך חדש קם למלוך על מצרים,[13] אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף מלך מצרים החדש עשה את עצמו כאילו שהוא לא יודע שיוסף, שבני ישראל הם עמו, היה מושל במצרים ואת כל פועלו של יוסף[14]: (ט) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ פרעה אמר לעם המצרי,[15] הִנֵּה עַם הנה ישנו עם,[16] בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עם זה הוא העם שנקרא בני ישראל,[17] רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ בני ישראל הם עם רב יותר מהעם המצרי ועם חזק יותר מהעם המצרי[18]: (י) הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ בואו נתחכם לעם ישראל,[19] פֶּן יִרְבֶּה שמא עם ישראל יתרבה יותר מידי, ועל ידי שנתחכם, נמנע את קצב הריבוי של בני ישראל, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה אם תארע מלחמה, אם יקרה מקרה שבו נילחם נגד עם אחר,[20] וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ עם ישראל יצטרף לשונאים שלנו שנלחמים נגדנו,[21] וְנִלְחַם בָּנוּ עם ישראל יילחם בנו,[22] וְעָלָה מִן הָאָרֶץ עם ישראל יעלה מהארץ וכבר לא ישכון בתוכנו, אלא יעלה לארץ ישראל[23]: (יא) וַיָּשִׂימוּ עָלָיו המצרים מינו על עם ישראל,[24] שָׂרֵי מִסִּים שרים שיגבו מס מעם ישראל, ומפרטת התורה בהמשך הפסוק מהו המס שגבו המצרים מעם ישראל,[25] לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם (הסיבה שהמצרים מינו על בני ישראל שרי מיסים היא) כדי לענות את ישראל בעבודת המצרים, על ידי שבני ישראל יעשו את העבודות שהטילו עליהם המצרים, בני ישראל יעונו,[26] וַיִּבֶן עם ישראל בנה, עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה ערי אוצרות לפרעה, עם ישראל בנה לפרעה ערים שבהן הניחו אוצרות, וממילא ערים אלו היו חייבות להיות ערים מבוצרות יותר מערים רגילות, ולכן היה קשה יותר לבנות אותם,[27] אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס עם ישראל בנה את ערי האוצרות שנקראות פיתם ורעמסס[28]: (יב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כמה שהמצרים רצו לענות את בני ישראל,[29] כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ כך הלך עם ישראל והתרבה והתחזק, ככל שהמצרים רצו לענות את בני ישראל, בני ישראל התחזקו יותר ויותר,[30] וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל המצרים קצו בחייהם, לא רצו לחיות בגלל בני ישראל. כאשר המצרים היו נזכרים בבני ישראל,  המצרים היו רוצים למות מרוב צער שהצטערו[31]: (יג) וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ המצרים הגבירו את עבודת הפרך על בני ישראל[32]: (יד) וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם המצרים מיררו את חייהם של בני ישראל, המצרים הפכו את החיים של בני ישראל למרים, לחיים עם הרבה סבל, ובהמשך הפסוק מפרט מהו הסבל שגרמו המצרים לישראל,[33] בַּעֲבֹדָה קָשָׁה המצרים העבידו את בני ישראל בעבודות קשות ובכך מיררו את חייהם של בני ישראל, ועכשיו מפרטת התורה מהן העבודות הקשות בהן שועבדו בני ישראל, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים (המצרים העבידו את בני ישראל) בבניית בתים וגדרות על ידי טיט ולבנים,[34] וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה (וכן העבידו המצרים את בני ישראל) בכל עבודה שקשורה בעבודת השדה: חרישה, קצירה ושאר מלאכות השדה,[35] אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ כל עבודה שהמצרים העבידו את בני ישראל, היו מעבידים את בני ישראל בפרך. גם מלאכות שהיו צריכות להיות קלות יותר, העבידו המצרים את בני ישראל בפרך, בעבודה קשה[36]: (טו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת פרעה אמר לשתי הנשים שתפקידן היה ליילד את הנשים מבני ישראל,[37] אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה שם אחת המיילדות היה שפרה ושמה של המיילדת השנייה היה פועה[38]: (טז) וַיֹּאמֶר פרעה אמר לשפרה ופועה, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת כאשר אתן מיילדות את נשות בני ישראל,[39] וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אתן תראו בשעה שהאישה יושבת על האבנים. האבנים הם מושב לאישה היולדת,[40] אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ אם הוולד הוא זכר, עליכן להרוג אותו,[41] וְאִם בַּת הִיא אם הוולד היא נקבה, וָחָיָה התינוקת תחיה, אל תהרגו אותה[42]: (יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים המיילדות היו יראות מפני ה',[43] וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם (מפני שהמיילדות היו יראות מפני ה') המיילדות לא עשו כפי שציווה אותן מלך מצרים ולא הרגו את הזכרים מבני ישראל,[44] וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים המיילדות היו משאירות את התינוקות הזכרים בחיים[45]: (יח) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת מלך מצרים קרא לשפרה ופועה, וַיֹּאמֶר לָהֶן מלך מצרים שאל את שפרה ופועה, מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה למה עשיתן את הדבר הזה ובגדתן בי,[46] וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים ואתם גרמתן לזכרים שבבני ישראל שיחיו[47]: (יט) וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה שפרה ופועה אמרו לפרעה מלך מצרים, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת הנשים מבני ישראל אינן דומות לנשים המצריות,[48] כִּי חָיוֹת הֵנָּה הנשים מישראל הן בקיאות בחכמת המיילדת,[49] בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ הנשים מישראל מולידות את בניהן עוד לפני שהמיילדת מספיקה להגיע אליהן, וממילא איננו יכולות להרוג את הזכרים שבהם: (כ) וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת ה' היטיב למילדות, לשפרה ופועה,[50] וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד בזכות המילדות שלא שמעו לקול גזירת פרעה, עם ישראל התרבה והתחזק[51]: (כא) וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים בזכות ששפרה ופועה היו יראות מה' ולא מפרעה,[52] וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים ה' העמיד משפרה ופועה בתי כהונה, לוויה ומלכות. הכהנים, הלויים והמלכים העתידים להיות בישראל, עתידים להיות צאצאיהם של שפרה ופועה (כהונה ולוויה משפרה – יוכבד, ומלוכה ממרים – פועה) וזוהי ההטבה שה' היטיב למילדות המוזכרת בפסוק הקודם[53]: (כב) וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ פרעה ציווה את כל העם המצרי, לֵאמֹר כך פרעה אמר לכל העם המצרי:[54] כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד כל בן שיוולד ברחבי הממלכה (פרעה ציווה להשליך ליאור גם את בני המצרים),[55] הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ תשליכו אותו ליאור, וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן וכל בת שנולדת עתה, תשאירו בחיים:

[1] אונקלוס. בהסבר לו' שנמצא בתחילת המילה ואלה, ניתן להסביר עפ"י השיטות הבאות: רש"י כתב שלמרות שכבר נמנו בעבר, חזרה התורה ומנתה כאן את בני יעקב במיתתם, מרוב חיבתם. לפי דברי רש"י הסיבה שכתוב בו' היא מכיוון שיש כאן מניין נוסף על המנייו הראשון. (עיין שפ"ח באמצע דבריו). לפי א"ע הטעם הוא מכיוון שבסוף ספר בראשית הוזכרו בני השלשים של יוסף, ממילא כאן הזכיר שאחיו של יוסף היו מעטים בשעת ירידתם למצרים ועכשיו התרבו. ספורנו (אינו עונה על השאלה לגבי הו'): אלו הם שמות בני ישראל שהיו חשובים, אך הצאצאים לא היו ראויים לחשיבות. רמב"ן: ספר שמות עוסק בגלות למצרים ובגאולה ממנה, ולכן היה צורך במניין נוסף של השמות, כדי שסיפור הגלות והגאולה בספר שמות תופיע בשלמותה. אמנם, בני ישראל אינם נחשבים כנגאלים עד לכניסתם לארץ ישראל, אך מכיוון שכאשר נבנה המשכן, בני ישראל חזרו למעלתם הראשונה, הספר הסתיים בבניית המשכן. בביאור הקושי לתוספת הו' במילה ואלה כתב הרמב"ן שפסוק זה מוסב על הפס' "וכל זרעו הביא איתו מצרימה", כמו שעשה בספר עזרא. הכלי יקר כתב שלאחר מיתתו של יוסף, המצרים שינו את יחסם לבני ישראל, ואז התחילו בני ישראל להרגיש זרים במצרים, ולכן החיבור של ביאת בני ישראל למיתתו של יוסף המוזכר בסוף ספר בראשית. אוה"ח: טעם הו' הוא מכיוון שכולם כאן צדיקים כמו אבותיהם אברהם יצחק ויעקב.בפירושו השני כתב שסיבת הו' היא מכיוון שהגלות התחילה כבר מימי אברהם, ועכשיו התורה מדגישה את עניין הגלות גם בבנים. בפירושו השלישי כתב שגם בני יעקב קיבלו על עצמם את גזרתו של ה' לצאת לגלות.

[2] אונקלוס.

[3] אונקלוס וא"ע. א"ע הוסיף שבכל התורה אין בית מלשון אשה, ופשט וכפר בעדו ובעד ביתו הוא שהכוונה היא לבית אביו. כלי יקר: התורה כאן מספרת במעלת בניו של יעקב שהיו גדורים מעריות וכל אחד דבק רק באשתו ונשא אישה לפני הירידה למצרים כדי שלא יתחתן עם מצרית. כמו כן הסביר שהטעם שהתורה כתבה את שמות השבטים היא מכיוון שבנ"י נגאלו בזכות שלא שינו את שמותם, וכל שבט נקרא בשמו על שם הגאולה העתידה. ממילא גם שלא שינו את לשונם מובא כאן, שהרי אם לא היו משנים את השם אלא רק את הלשון, לא היו השמות מורים על הגאולה. אוה"ח: טעם הכפילות באים – באו הוא מפני שלא כל בני המשפחה באמת התכוונו לקבל על עצמם את הגלות וממילא יש דרגות בין הבאים. הסבר נוסף שכתב הוא שרק אלו הם שבאו למצרים ברצונם, אך שאר משפחתו של יעקב באו בגלל ההכרח לרדת עם יעקב למצרים. הכלי יקר הסביר שמדובר על שני ביאות: הראשונה היא הביאה למצרים והשנייה היא התחלת השיעבוד.

[4] א"ע.

[5] א"ע. למרות שהיו רק שישים ותשע נפשות שירדו למצרים, סובר הא"ע שיעקב נכלל בכלל השבעים. כלי יקר: נפש בלשון יחיד לומר שהיו מאוחדים.

[6] עפ"י אונקלוס. אוה"ח: התורה כאן מסבירה שהסיבה שיוצאי ירך יעקב היו רק שבעים היא מכיוון שיוסף היה במצרים, אך לו לא היה יורד יוסף למצרים, היו שמונים ושתיים נפשות, כיון שיוסף היה זוכה להעמיד שתים עשרה שבטים. רש"י ואוה"ח כתבו שדבר זה נכתב כדי לומר על צדקותו של יוסף.

[7] רשב"ם וספורנו. א"ע: כל המצרים שבאותו הדור מתו, ולכן קם דור חדש שלא הכיר את יוסף. אוה"ח: התורה כאן מונה את הסיבות לכך שהמצרים היו יכולים לשעבד את בנ"י: יוסף מת (לו יוסף היה חי, לא היה ניתן לשעבד את בנ"י), מות השבטים, מות כל צאצאי יעקב, התרבות בנ"י שגרמה לקנאת המצרים, והמלך החדש שמלך על המצרים. (למ"ד שנתחדשו גזרותיו הכוונה היא שבגלל ארבעת הדברים הראשונים, חשב המלך שהוא צריך לחדש את גזרותיו). כמו כן כתב אוה"ח על דרך הפשט שהיה הדרגתיות בהתדרדרות של בנ"י, בהתחלה גרמה מיתתו של יוסף להתדרדרות מסוימת, ולאחר מכן מיתת האחים וכו'.

[8] רשב"ם. הסברנו פסוק זה כולו לפי הרשב"ם שמפרט את ארבעת הלשונות השונים בהם תיארה התורה את התעצמות בני ישראל. רש"י לומד מארבעת תיאורים אלו, וכן מהמילים מאוד מאוד, (כך שבסה"כ יש שישה תיאורים) שבנ"י היו יולדים שישה בכרס אחד.

[9] רשב"ם. ספורנו: לאחר מיתת השבטים, נטו בנ"י לדרך השרצים.

[10] רשב"ם, וכן פירש הא"ע.

[11] רשב"ם. א"ע: בנ"י היו תקיפים וחזקים, והתיאור של מאד מאוד לשיטתו היא שהתורה מדגישה שלא היה ניתן להתרבות ולהתחזק יותר ממה שבנ"י התחזקו.

[12] רשב"ם. א"ע: הכוונה בארץ שהתמלאה מבנ"י היא ארץ גושן, רעמסס.

[13] רש"י הביא את המחלוקת בין רב לשמואל האם מדובר על מלך חדש ממש או שמדובר על אותו מלך שפשוט התחדשו גזרותיו.א"ע כתב שמשמעות ויקם היא שהמלך החדש לא היה מזרע המלוכה, ולכן התורה משתמשת בלשון ויקם כדי לומר שהוא הקים את עצמו ע"י שמרד בזרע המלוכה. ספורנו: ברור מאליו שיוסף היה כתוב בספר דברי הימים, אלא שהמלך, כשראה את מעשי בנ"י, לא האמין שיכול להיות שבני ישראל קשורים לאותו מלך נעלה עליו מסופר בספר דברי הימים. כלי יקר: ויקם כאן נאמר לפי שפרעה קם כדי להשמיד את ישראל.

[14] רש"י, וגם למ"ד שהמלך היה מלך חדש ממש, ברור לכל שהוא הכיר את יוסף. הכלי יקר משווה בין פרעה שרצה להאביד את זכרו של יוסף, לבין אחיו של יוסף שגם כן רצו להאבידו, ואת עצת כולם הפר ה'.

[15] א"ע.

[16] אוה"ח: הסיבה שפרעה אמר "הנה" היא מכיוון שהיה מסורת בידם שהם יפלו בידי בנ"י, אלא שהדבר היה צריך להתעכב עד שיהיו שישים ריבוא, ולכן פרעה רצה למנוע מבנ"י להתרבות. בפירושו השני כתב שהנה, עם בני ישראל הוא עם מבדל ומתבודד מכל העמים האחרים, בניגוד לעמים האחרים שהתערבבו עם המצרים.

[17] א"ע, והסביר שעם אינו דבוק לבני ישראל, אלא תוספת ביאור.

[18] אונקלוס. גם אוה"ח וגם הכלי יקר מדברים על שבניגוד לדרך הטבע שכאשר נולדים תאומים, הם נולדים חלשים, וכאן בני ישראל נולדו חזקים למרות שנולדו כמה בכרס אחד. בפירושו השני כתב אוה"ח שממנו הכוונה היא שהחוזק של בנ"י היה ממצרים, בזכות המצרים, שהרי המצרים נתנו לישראל אוכל בשנות הרעב. בפירושו השלישי כתב אוה"ח שפרעה חשש שישראל הם החשובים בממלכתו, וברגע שירצו, יעלו ממצרים, ואז לא יישאר כלום ממצרים.

[19] רש"י, שכתב ש"הבה" זהו מלשון להזדמן, וכתב שהפשט הוא שפרעה רצה להתחכם לעם ישראל. עפ"י הדרש כתב רש"י שהכוונה היא להתחכם למושיעם של ישראל, שיטביעו אותו במים, כיוון שברור שה' לא יעניש את המצרים חזרה מידה כנגד מידה, שהרי ה' הבטיח שלא יביא מבול על העולם. רמב"ן: המצרים לא רצו להרוג את עם ישראל בחרב, כיוון שיש בכך בעיתיות גדולה בהשמדת עם שלם ע"י פקודה של המלך, וכן העם המצרי לא היה מסכים לכזה דבר.כך התחכם פרעה שהעם המצרי הוא זה שהשליך את התינוקות ליאור, וכאשר פנו בני ישראל אל השלטונות, השלטונות היתממו וביקשו שיביאו עדים. כמו"כ חידש הרמב"ן שהגזירה לא החזיקה מעמד הרבה זמן, שהרי כאשר אהרון נולד, לא הייתה גזירה זו, ומיד לאחר שמשה נולד, התבטלה הגזירה, אולי לאחר לחץ של בת פרעה על פרעה, או שהאצטגנינים של פרעה אמרו לו שכבר נולד מושיעם של ישראל, ולכן כבר לא היה טעם בגזירה הזו. עפי"ז מסביר הרמב"ן את טענת בנ"י אל משה ואהרון "אשר הבאשתם את ריחינו". טענת בנ"י בדבר זה הוא משום שלכאורה משה ואהרון נתנו תירוץ לעם המצרי להרוג בישראל ללא התחכמות.

[20] רשב"ם.

[21] אונקלוס.

[22] אונקלוס.

[23] רש"י בפירושו הראשון וכן רשב"ם. רש"י בפירושו השני וכן א"ע בשם מרינוס (ר' יונה) שהכוונה היא שעם ישראל יגרש את המצרים מארץ מצרים. רמב"ן הקשה על פירוש זה שהרי היה צריך להיות כתוב "ועלה על הארץ" ולא מן הארץ.

[24] אונקלוס + רש"י. אוה"ח: המצרים מינו את עם ישראל בתור שרי מיסים, כך שלא היו יכולים בני ישראל להתחמק מכך, שהרי לא היה להם שום סיבה, אך לאט ראו בני ישראל שאם לא יצטרפו לעובדי הבניין, לא יצליחו לסיים את כמות העבודה בזמן, ולכן בני ישראל עצמם התחילו לבנות את הערים.

[25] רש"י. רמב"ן: המס היה שבני ישראל היו צריכים לשלוח אנשים כדי שיבנו את הערים הללו.

[26] רש"י. ספורנו: מטרת המצרים הייתה כדי לשכנע את בני ישראל לצאת אל ארץ אחרת. א"ע: מטרת המצרים בעינוי הייתה כדי להחליש את עם ישראל כך שלא יוכלו להוליד עוד ילדים.

[27] רש"י ורשב"ם.

[28] רש"י: ערים אלו היו ערים חלשות, ועם ישראל הפך ערים אלו לערים מבוצרות.

[29] רש"י. א"ע: הפירוש הוא שלמרות שהמצרים עינו את ישראל.

[30] אונקלוס.

[31] רש"י. כלי יקר: המצרים היו כקוצים בעיני עצמם, שהרי כדי לטעת נטיעה בגינה צריך להוציא את הקוצים, והמצרים חשבו שמכך שעם ישראל התרבה כ"כ במצרים, סימן הדבר שה' רוצה לטעת את בנ"י במצרים ולעקור משם את המצרים.

[32] לכאורה לא מובן מהי הכפילות בפסוק זה, שהרי העבודה הקשה של בני ישראל כבר נכתבה בפסוקים שלפני כן. רמב"ן: בהתחלה רק חלק מהמצרים העבידו חלק מעם ישראל, אך לאחר מכן, כל העם המצרי העביד את כל עם ישראל, וכל אחד היה יכול לקחת כמה אנשים מישראל שרצה לקחת. גם א"ע פירש שהיה הכבדה של השעבוד. כלי יקר: הכוונה היא שהמצרים העבידו את בני ישראל גם בעבודה זרה. בפירוש המילה פרך מפרש רש"י שהכוונה היא שהעבודה מפרכת את הגוף, שוברת את הגוף.

[33] אונקלוס. ספורנו מדגיש פה את ההדרגתיות: ככל שישראל המשיכו לחטוא, כך המצרים מיררו יותר את חייהם של בנ"י. אוה"ח: מירור החיים היה בכך שהמצרים לא הרפו מבנ"י, אלא תמיד הוסיפו עוד ועוד עבודות, כמו הכנת הלבנים.

[34] א"ע + אונקלוס.

[35] א"ע.

[36] א"ע, ולשיטתו כאילו כתוב את כל עבודתם אשר עבדו בהם – עבדו בהם (המצרים) בפרך. רשב"ם: יש כאן תוספת, בתחילה התורה מתארת את העבודה הקשה בשדות ועכשיו התורה אומרת שעבודה זו הייתה בנוסף לעבודה שהעבידו את בני ישראל בפרך בעיר.

[37] רש"י. א"ע: הכוונה היא לאלו שהיו ממונים על המילדות, שהרי ברור מאליו שעל כל עם ישראל היה צורך ביותר משתי מיילדות. ספורנו: ציווי פרעה היה לשתי המיילדות שהיו בעיר מצרים. רשב"ם: המיילדות שהם עבריות. כלי יקר: המיילדות היו מצריות, אחרת אין שום רבותא בכך שהם היו יראות את ה'. אוה"ח: כאן כתוב "ויאמר" בלשון יחיד לאחר שכל תיאור השעבוד היה בלשון רבים מכיוון שפרעה אמר בסוד למיילדות דברים אלו, כדי שהיולדות העבריות לא יידעו על גזירה זו ולא יסתירו את דבר הריונם. אוה"ח: לכאורה חסרה כאן אמירה, שהרי את דברי פרעה שלהרוג את הזכרים, כתוב בפסוק הבא. על כך עונה אוה"ח: א. האמירה כאן היתה כדי לקרב דווקא את שפרה ופועה אליו מתוך שאר המיילדות. ב. בציווי זה מינה פרעה את שפרה ופועה על שאר המיילדות. ג. באמירה זו גרם פרעה למיילדות מעלה אמיתית כמו שכתוב בהמשך "ויעש להם בתים".

[38] אונקלוס. רש"י: שפרה היא יוכבד שנקראה כך משום שהיא משפרת את הולד ואילו פועה זוהי מרים שהייתה פועה ומדברת עם הוולד. כלי יקר: חז"ל אמרו שדווקא מרים היא פועה מכיוון שהייתה נביאה ומדברת בדברי נבואה, ואילו שפרה היא יוכבד מכיוון שחזרה לשופרה, חזרה לנערותה והולידה את משה. וזה מראה עד כמה פרעה נכשל בעצתו שקרא דווקא לשתי נשים ששמם מורה שהם קשורות לגאולת ישראל, ודווקא אותם ציווה להרוג את הזכרים. בפס' יז' הסביר הכלי יקר, ששפרה ופועה לא הוצרכו לתהליך הלידה עצמו, שהרי הן אמרו במפורש לפרעה שנשות ישראל יכלו להוליד בעצמן, אלא כל תפקידם היה לשפר את הוולד.

[39] רש"י. א"ע: כל שהוא ממשפחת עבר נקרא עברי.

[40] רש"י.

[41] אונקלוס. א"ע: הציווי היה להרוג אותו בסתר כדי שהעם לא יידע שפרעה עושה חמס.

[42] רש"י. כלי יקר: הסיבה לכך שצריך לחזור ולומר שאם היא בת ניתן להחיותה, למרות שכבר מהמשפט הראשון משמע כך, שהרי כתוב אם בן הוא והמיתן אותו, משמע שאם אינו בן, אין צריך להורגו, מכיוון שפרעה רצה למנוע אי הבנה שמא יחשבו שכוונתו הייתה שגם אם הוא בן צריך להרוג אותו למרות שהוא יכול להועיל לעבודה, וכל שכן אם היא בת. אוה"ח: פרעה ציווה בכוונה שהבנות יחיו משתי סיבות: א. כדי להסתיר את הריגת הזכרים, אם היו הורגות את כל התינוקות, אף אחד לא היה קורא להם. ב. ע"י שהבנות יתרבו, יהיו חייבות להתחתן עם מצרים, ואז ייטמאו בנ"י ולא יוכלו לעלות לא"י.

[43] רשב"ם.

[44] אונקלוס. אוה"ח: "כאשר דבר" הוא תיאור זמן, בד"כ כאשר עובר זמן מגזירה של מלך, הגזירה מתעדנת ואין כ"כ חשש אם לא ישמעו בקול המלך, אך כאן המיילדות עברו על צו המלך בסמוך מאוד לגזירה וזוהי גדולתן.

[45] רשב"ם. רש"י: לא רק שהיו משאירות את הזכרים בחיים, אלא גם היו דואגות לספק את צרכיהם של התינוקות ולדאוג להם לאוכל ולכל צורכם. אוה"ח: הסתפק אם גם לפני הגזירה היו המיילדות מספקות מים ומזון לתינוקות, והתורה רק רצתה להדגיש שלמרות גזירת פרעה, לא הפסיקו המיילדות ממעשיהם הראשונים או שמא בעקבות גזירת פרעה היו המיילדות מספקות מים ומזון. א"ע: התכוונו בכל כוחן להחיות את הזכרים.

[46] ספורנו. אוה"ח: פרעה ידע רק על המעשה, רק על סיפוק המים והמזון, וע"י שידע על סיפוק המים והמזון, הבין בשכלו שהמיילדות מחיות את הזכרים. לכן יש כאן שתי שאלות: שאלה אחת על הדבר שפרעה יודע בוודאות והוא שהמיילדות מחיות את הילדים, ושאלה נוספת על מה שפרעה אינו יודע בוודאות אלא רק מסיק מהשאלה הראשונה והיא מדוע מחיים את הילדים.

[47] אונקלוס. ספורנו, וכנראה שצריך לפרש כן גם בדעת רש"י: לא רק שלא הרגתם את הילדים, אלא שעזרתם להחיות אותם על ידי סיפוק מים ומזון.

[48] אונקלוס.

[49] רש"י. בפירושו השני כתב את דברי חז"ל שבנות ישראל משולות לחיות השדה, ולכן אינן צריכות מיילדת כמו שהחיות אינן צריכות מיילדת. רשב"ם: בריאות, פקחות וממהרות ליליד. ספורנו: מרוב בקיאותם, אם נרצה לעשות דבר שונה מתפקידנו, כמו להרוג את הזכרים, הן בוודאי ירגישו בזה.

[50] רש"י. אוה"ח: ה' הטיב למיילדות שהיה להם כל טוב, ומכיוון שכך היה כח בידם להחיות כל כך הרבה תינוקות מישראל. כמו כן הסביר שה' הרבה את בנ"י ועי"כ הרבה למיילדות מצוות.

[51] אונקלוס.

[52] א"ע.

[53] רש"י וא"ע. רשב"ם: סיבת הבתים הייתה למנוע מהמיילדות להישאר אצל היולדות העבריות, לכן ה' עשה למיילדות בתים שיוכלו להישאר בהם מוגנים.

[54] רשב"ם. אוה"ח: כל אחד מהם היה צריך לומר לשכנו על הגזירה כדי שהם יבצעו את הגזירה.

[55] רש"י, ולפי"ז צריך לפרש את דברי בת פרעה מילדי העברים הוא זה שבת פרעה ראתה את מילתו. אוה"ח הסתפק אם האימהות הן שזרקו את הבנים ליאור או שמא המצרים דאגו לכך.