שמות פרק יב

שמות פרק יב

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן ה' אמר למשה ואהרון,[1] בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם ה' דיבר אל משה ואהרון בארץ מצרים, מחוץ לערים שבהן גרו המצרים,[2] לֵאמֹר כך אמר ה' למשה ואהרון: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם חודש ניסן יהיה לכם,[3] רֹאשׁ חֳדָשִׁים (חודש ניסן יהיה לכם) ראש לחודשים, כפי שיפרש בהמשך הפסוק,[4] רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה חודש ניסן יהיה הראשון במניין החודשים: חודש ניסן ייקרא לכם החודש הראשון, חודש אייר ייקרא החודש השני, וכך הלאה[5]: (ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל תדברו אל כל כנסת ישראל, תאמרו אל כל אחד מישראל שהוא חלק מקהל עם ישראל,[6] לֵאמֹר כך תאמרו לעדת בני ישראל היום, בראש חודש ניסן,[7] בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה בתאריך י' ניסן, וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת יש לקחת שה אחד לכל משפחה, במקרה והמשפחה איננה גדולה מידי, ושה אחד מספיק לכל המשפחה,[8] שֶׂה לַבָּיִת אם המשפחה גדולה מאוד, ושה אחד לא יספיק לכדי כזית בשר לכל אחד מבני המשפחה, יש לקחת שה אחד לכל מי שגר בבית אחד.[9] מספר האנשים שנמצאים בבית אחד הוא קטן יותר ממספר האנשים שנמצאים במשפחה שלמה. (דין זה של לקיחת השה עוד בתאריך י' ניסן נוהג רק בפסח שעשו בני ישראל במצרים, אך בפסח דורות, אין צורך לקחת את השה כבר בתאריך י' ניסן)[10]: (ד) וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה אם מספר האנשים שיהיו בבית אינו מספיק כדי לאכול שה שלם. אם יש מעט אנשים בבית, כך שאם בני הבית יימנו לבדם על השה, יש חשש שבשר השה לא ייאכל בזמן והוא יבוא לידי נותר (בשר קרבן שלא נאכל בזמן ונותר לאחר הזמן שמותר לאוכלו נקרא "בשר נותר"), מכיוון שבני הבית לא יצליחו לאכול את כל בשר השה,[11] וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ (כל בית שיהיו בו מעט מידי אנשים כדי להימנות על שה), יימנה על שה ביחד עם שכנו,[12] בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת לפי חשבון הנפשות. כל אחד מהבתים השכנים שנמנו יחד על השה, ייקח את חלקו בשה, לפי חשבון הנפשות שיש לו בבית, לפי מספר הנפשות שיש לו בבית. אם שני בתים נמנו יחד על שה, משפחה אחת היא משפחה גדולה ומשפחה אחת היא משפחה קטנה, המשפחה הגדולה יותר מקבלת חלק גדול יותר בשה,[13] אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה רק אדם שראוי לאכול כזית בשר, יימנה על השה. אולם, זקן או חולה שאינם יכולים לאכול כזית בשר, אינם נמנים על השה[14]: (ה) שֶׂה התורה מונה מספר תנאים לכך שהשה יהיה מותר בלקיחה לשם קרבן פסח: 1) תָמִים ללא מום,[15] 2) + 3) זָכָר בֶּן שָׁנָה זכר שנולד בשנה זו, שעוד לא עברה עליו שנה שלמה מיום שנולד,[16] יִהְיֶה לָכֶם השה יהיה לכם תמים, זכר ובן שנה, 4) מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ מותר לכם לקחת את השה מהכבשים או מהעיזים. גם כבשים וגם עיזים נקראים שה[17]: (ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה כל אחד מבני ישראל ישמור את השה אצלו בבית, עד לתאריך יד' ניסן,[18] וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם כל אדם מקהל עדת ישראל ישחט את קרבן הפסח ביד' ניסן, בבין הערביים. בין הערביים הוא הזמן לאחר שעברו שש וחצי שעות (זמניות) מתחילת היום, ועד לשקיעת החמה[19]: (ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם על בני ישראל לקבל את הדם של השה בכלי,[20] וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת (בפסח שנעשה במצרים) יש לתת מדם השה על שתי הקורות הניצבות בפתח הבית,[21] וְעַל הַמַּשְׁקוֹף וכן יש לתת מדם השה על המשקופים של הבתים, על הקורה העליונה שבפתח הבית (גם דין זה הוא רק בפסח מצרים),[22] עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם יש לתת את דם השה רק על מזוזות ומשקופי הבתים שבהם אוכלים את השה, ואין צריך לתת מדם השה על בתים שאינם משמשים לדיור (כגון מחסנים)[23]: (ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ בליל יציאתם ממצרים, בני ישראל יאכלו את בשר השה תוך הקפדה שהבשר יהיה צלוי (ולא מבושל),[24] וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ וכן יאכלו בני ישראל יחד עם השה הצלוי, מצות עם מרור.[25] המרור הוא עשב מר[26]: (ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא אסור לכם לאכול את בשר השה כשהבשר עדיין נא, כאשר הבשר עדיין לא נצלה כל צרכו,[27] וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם וכן אסור לאכול את בשר השה כאשר הבשר התבשל במים (או בכל משקה אחר)[28] במקום להיצלות, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ מותר לאכול את בשר השה רק כאשר הוא נצלה באש,[29] רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ יש לצלות את בשר השה יחד עם הראש ועם האיברים הפנימיים של השה[30]: (י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אל תשאירו מבשר השה עד הבוקר למחרת שחיטתו,[31] וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ מה שנשאר מבשר השה עד הבוקר שלמחרת שחיטתו – יישרף באש. אמנם, בפסח דורות, את שריפת בשר הנותר היו שורפים רק בבוקר הראשון של חול המועד[32]: (יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ כך עליכם לאכול את בשר השה בפסח מצרים,[33] מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים תמהרו באכילתכם, כמו בני אדם שמוכנים לצאת אל הדרך והם חוגרים את החגורות על המותניים שלהם. אמנם, כאן התורה לא ציוותה ממש שהמותניים יהיו חגורות בחגורות, אלא התורה ציוותה על כך דרך משל, כדי להמחיש את המהירות של האכילה ואת האמונה הגדולה שבני ישראל יאמינו בכך שהם ייצאו ממצרים באותו לילה,[34]  נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם הנעליים יהיו על רגליכם, וכך תהיו מוכנים לצאת ממצרים,[35] וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם ואתם תאחזו בידיכם את המקלות בהם אתם מכים את החמורים בשעה שאתם מוליכים אותם,[36] וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן אתם תאכלו את קרבן הפסח במהירות,[37] פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק קרבן הפסח נקרא כך בגלל שה' פסח, דילג, על בתי בני ישראל, ולא הרג את הבכורות של בני ישראל[38]: (יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה אני אתגלה בארץ מצרים בליל פסח,[39] וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אני אכה כל בכור שנמצא בארץ מצרים, מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה אכה את כל הבכורות במצרים: מבכורות של בני האדם ועד לבכורות של הבהמות,[40] וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אני אעשה דינים בכל האלוהים של מצרים: אם הפסל היה עשוי מעץ, העץ היה נרקב, ואם הפסל היה ממתכת, המתכת הייתה נמסה,[41] אֲנִי יְקֹוָק אני ה' אעשה דברים אלו בעצמי, ולא אשלח שליח כדי להרוג את הבכורות וכדי לעשות דינים באלילים של מצרים[42]: (יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם דם השה שתשימו על המשקופים והמזוזות של בתיכם, ישמש לכם לאות,[43] וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם אני (ה') אראה את דם השה, ואראה בכך שאתם עסוקים בקיום מצוותיי,[44] וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם אני אדלג על  בתיכם בשעה שאהרוג את שאר הבכורות במצרים,[45] וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (בגלל שאדלג על בתיכם) לא יהיה מכם חבלת מוות, בשעה שאני אהרוג (את שאר הבכורות) בארץ מצרים[46]: (יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן היום הזה, יום הפסח, היום בו תצאו ממצרים, יהיה לכם לזיכרון גם בדורות הבאים,[47] וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק ביום שיהיה לכם לזיכרון, אתם תחגגו את חג הפסח בכל שנה,[48] לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ בכל הדורות הבאים, אתם תחגגו את חג הפסח[49]: (טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ במשך שבעה ימים רצופים, עליכם לאכול מצות. אמנם הדין הוא שאין חובה לאכול מצות במשך כל שבעת הימים של חג הפסח, אלא רק אם רוצים לאכול מאכל העשוי מתבואה, יש לאכול מצה. רק בלילה הראשון יש חובה לאכול מצה,[50] אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם ביום שלפני היום הראשון, ביום שלפני שבעת הימים בהם אתם חוגגים את חג הפסח, עליכם לבטל את החמץ מהבתים שלכם,[51] כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ (עליכם להשבית את כל החמץ בערב חג הפסח) מכיוון שכל מי שיאכל חמץ בחג הפסח, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל (אדם שיאכל חמץ בחג הפסח) נפשו תיכרת מישראל, וכן תיכרת מכל מקום. הנפש תיכרת לגמרי,[52] מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי חיוב הכרת יהיה על כל מי שיאכל חמץ מהיום הראשון של החג ועד היום השביעי: (טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן את היום הראשון של שבעת ימי החג, מִקְרָא קֹדֶשׁ תקרא (את היום הראשון) קודש, על ידי שתכבד את היום בכך שתאכל ותשתה סעודות חג, ועל ידי שתלבש בגדי חג,[53] וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם גם את יום החג השביעי תקראו קודש על ידי סעודות חג ומלבושי חג, כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אסור שתיעשה מלאכה ביום הראשון של ימי החג וביום השביעי של ימי החג,[54] אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם מותר לעשות ביום הראשון וביום השביעי מלאכה שמיועדת להכנת אוכל נפש בלבד (אך לא כל המלאכות מותרות לצורך כך)[55]: (יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת תשמרו על המצות כדי שהן לא יגיעו לכדי חימוץ,[56] כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (עליכם לקיים את מצוות המצות) מכיוון שביום הזה עצמו, בט"ו ניסן, אני (ה') הוצאתי את חיילי, את בני ישראל ממצרים. למרות שבדרך כלל לוקח כמה ימים כדי להוציא עם שלם מארץ, ה' הוציא את בני ישראל בלילה אחד, והבצק של בני ישראל לא הספיק להחמיץ, ולכן ה' ציווה אותנו לאכול מצות בחג הפסח,[57] וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לאורך כל הדורות הבאים, עליכם להימנע מעשיית מלאכה ביום הראשון וביום השביעי[58]: (יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת מהיום הראשון של החג שחל בערב שלאחר י"ד ניסן, עליכם לאכול מצות,[59] עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב עליכם לאכול את המצות עד לערב שחל לאחר כ"א ניסן[60]: (יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם במשך שבעת ימי החג, אסור שיימצא שאור ברשותכם, כיוון שהשאור מחמיץ,[61] כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת כיוון שכל אדם שיאכל דבר שהגיע לכדי חימוץ,[62] וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל תיכרת נפשו מתוך קהל ישראל,[63] בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ דין זה של איסור אכילת חמץ נוהג גם בגרים וגם במי שנולד יהודי (נקרא בלשון התורה אזרח הארץ)[64]: (כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ אסור לכם לאכול כל שאור (כאן התורה הזהירה על השאור בעוד שבפסוק הקודם התורה כתבה את העונש למי שיהיה ברשותו שאור), וכן אסור לכם לאכול כל תערובת חמץ,[65] בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת בכל מקום בו אתם יושבים, גם מחוץ למקום המקדש והמשכן, עליכם לאכול מצות בפסח, למרות שבמקומות אלו, אין מקריבים קרבן פסח[66]: (כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל משה קרא לזקני ישראל כדי לומר להם את המצוות שה' ציווה אותו, (וזקני ישראל ילכו אחר כך לכל העם, כדי לומר את מה שה' ציווה את משה),[67] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משה אמר לזקני ישראל לומר לעם ישראל: מִשְׁכוּ מי שיש לו צאן משלו, ימשוך שה מעדרו,[68] וּקְחוּ לָכֶם צֹאן מי שאין לו צאן משלו, יקנה צאן בשוק,[69] לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם כל משפחה תיקח לעצמה שה אחד,[70] וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח תשחטו את השה לשם קרבן פסח: (כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב יש לקחת שלשה עשבי אזוב,[71] וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף תטבלו את שלשת עשבי האזוב בכלי בו נמצא הדם. כלי זה נקרא סף,[72] וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף כך תשימו מהדם שבכלי על המשקוף ועל שתי המזוזות,[73] וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר אסור שתצאו מפתח ביתכם למשך כל הלילה, עד שיגיע הבוקר[74]: (כג) וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם ה' יתגלה בכך שהוא יכה את מצרים,[75] וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת ה' יראה שקיימתם את מצוותו, וששמתם מדם קרבן הפסח על המשקוף ועל שתי המזוזות, וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח ה' ידלג על פתח הבית שבו יש מדם הקרבן על המשקוף ועל שתי המזוזות, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף ה' לא ייתן יכולת למשחית לבוא אל בתיכם ולהכות אתכם[76]: (כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תשמרו את מצוות חג הפסח,[77] לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם מצוות הפסח תהיה לחוק לך ולצאצאיך עד סוף כל הדורות. לאורך כל הדורות, יש חיוב על כל אדם מישראל לקיים את מצוות חג הפסח[78]: (כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כאשר אתם תיכנסו לארץ שה' עתיד לתת לכם כמו שהוא הבטיח שייתן לכם, כאשר תיכנסו לארץ ישראל,[79] וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת עליכם לקיים את העבודה הזאת, עליכם לקיים את הדינים המיוחדים לחג הפסח[80]: (כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם כאשר בניכם ישאלו אתכם,[81] מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם מדוע אנחנו מקיימים מצוות שונות בימי חג הפסח[82]: (כז) וַאֲמַרְתֶּם אתם תענו לבנכם, זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק קרבן זה הוא קרבן פסח לה', אנחנו מקריבים עתה את קרבן הפסח, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל כיוון שה' דילג על בתי בני ישראל בשעה שהוא עבר והכה את המצרים, ובכך ה' הציל את בתי בני ישראל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ כאשר בני ישראל שמעו מהזקנים את הציווי של ה', הם כרעו והשתחוו, מכיוון שבדברי הזקנים הם התבשרו שהם ייגאלו ממצרים, שיכנסו לארץ ושיזכו לבנים[83]: (כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בני ישראל קיבלו על עצמם לקיים את המצוות הקשורות לפסח שה' ציווה את משה ואהרון,[84] כֵּן עָשׂוּ גם משה ואהרון עשו כמו שה' ציווה אותם לעשות[85]: (כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה בחצות הלילה, בשעה שבני ישראל היו עסוקים באכילת בשר קרבן הפסח,[86] וַיקֹוָק הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הקב"ה (יחד עם בית הדין שלו) הכה את כל הבכורות שהיו בארץ מצרים,[87] מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה (ה' הכה את כל הבכורות במצרים) מהבכור החשוב ביותר, בכורו של פרעה, שהיה עתיד לרשת את המלוכה,[88] ועד לבכורות של השבויים שהיו במצרים ובכורות הבהמות[89]: (ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה פרעה קם מהמיטה בלילה, בשעה שה' הכה את הבכורות,[90] הוּא וְכָל עֲבָדָיו לאחר שפרעה קם באמצע הלילה, הוא העיר גם את עבדיו,[91] וְכָל מִצְרַיִם וכן קמו בלילה כל תושבי מצרים, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם הייתה צעקה חזקה מאוד במצרים, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת (המצרים קמו באמצע הלילה) כיוון שברוב בתי מצרים היו בכורות שמתו[92]: (לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה בלילה, לאחר שפרעה קם ממיטתו, הלך פרעה לקרוא למשה ואהרון, וכדי למצוא אותם, היה פרעה מחזר על פתחי העיר וצועק "היכן נמצא משה",[93] וַיֹּאמֶר פרעה אמר למשה: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי אני מצווה אתכם (בני ישראל) לצאת מתוך העם המצרי, ולעזוב את מצרים מיד,[94] גַּם אַתֶּם גם אתם, משה ואהרון (תצאו מארץ מצרים),[95] גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגם שאר בני ישראל ייצאו ממצרים,[96] וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק כְּדַבֶּרְכֶם תלכו ותעבדו את ה' כמו שאתם רוצים, בלי התנאים שהתניתי לפני כן (שבני ישראל ישאירו במצרים את הנשים, הטף והבהמות)[97]: (לב) גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ אני מרשה לכם לקחת גם את הצאן והבקר שביקשתם לקחת איתכם,[98] כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וגם, כמו שאמרתם שאני אתן בידכם זבחים ועולות, אני עכשיו אתן לכם צאן ובקר משלי כדי שתקריבו אותם לקרבנות,[99] וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי תתפללו עליי שאני לא אמות, שהרי אני עצמי בכור[100]: (לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ העם המצרי היה תקיף מאוד בתביעתם מבני ישראל לצאת ממצרים,[101] כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים (הסיבה שהמצרים היו כל כך תקיפים בדרישתם מבני ישראל לצאת ממצרים היא) מכיוון שהמצרים אמרו שהם כולם ימותו במקרה ולא ייתנו לבני ישראל רשות לצאת ממצרים[102]: (לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ בני ישראל נשאו את הבצק שלהם, לפני שהבצק הספיק להחמיץ,[103] מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם כלי העץ בהם היה נתון הבצק של בני ישראל היו קשורים על הבגדים שלהם ומונחים מאחורי הכתפיים שלהם[104]: (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה בני ישראל עשו כמו שמשה אמר להם לעשות (כפי שיפורש בהמשך הפסוק),[105] וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב בני ישראל לקחו בהשאלה מהמצרים כלים שהיו עשויים מכסף וכלים שהיו עשויים מזהב, וּשְׂמָלֹת וכן לקחו בני ישראל מהמצרים בגדים יקרים מאוד[106]: (לו) וַיקֹוָק נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם ה' נתן לבני ישראל להיות לרחמים בעיני המצרים,[107] וַיַּשְׁאִלוּם המצרים השאילו לבני ישראל את כל מה שביקשו בני ישראל מהם,[108] וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם בני ישראל רוקנו את מצרים מרכושם[109]: (לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה בני ישראל נסעו באותו היום, ממקום שנקרא רעמסס, ועד למקום שנקרא סוכות,[110] כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים שש מאות אלף גברים מגיל עשרים ועד גיל שישים, שיכולים ללכת ברגל, ואינם צריכים לרכב על סוסים,[111] לְבַד מִטָּף בתוך מניין שש מאות אלף הגברים, לא נמנה הטף, אותם מישראל שעוד לא מלאו להם עשרים שנה[112]: (לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם יחד עם בני ישראל שעלו ממצרים, עלו עם בני ישראל גם תערובת של גרים מעמים אחרים,[113] וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד הערב רב העלו יחד איתם גם הרבה צאן ובקר משלהם[114]: (לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם בני ישראל אפו את הבצק שהם הוציאו ממצרים בצורה שונה מאפיית לחם רגיל,[115] עֻגֹת מַצּוֹת בצורה של מצה דקה שלא החמיצה,[116] כִּי לֹא חָמֵץ הבצק שאפו בני ישראל לא הספיקה להחמיץ, מכיוון שבני ישראל צוו שלא לאכול חמץ (כפי שנראה בהמשך),[117] כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם (הסיבה שבני ישראל לא אפו את הבצק במצרים היא) מכיוון שבני ישראל גורשו ממצרים, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ ומכיוון שבני ישראל גורשו ממצרים, הם לא היו יכולים להתעכב ולאפות את הבצק במצרים. בני ישראל הכינו את הבצק באופן שונה מהרגיל, בצורה של מצות, מכיוון שכך הם צוו לעשות, אך הסיבה שאת המצות הם לא אפו במצרים (האפייה הייתה בדרך או כאשר בני ישראל הגיעו לסוכות) בגלל שהם גורשו ממצרים,[118] וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם בני ישראל לא הכינו להם צידה לדרך בגלל שהם לא יכלו להתעכב במצרים, ולכן, לאחר היציאה, התלוננו בני ישראל שאין להם אוכל ומים[119]: (מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם מספר השנים שבני ישראל ישבו במצרים יחד עם שאר השנים שבני ישראל היו גרים בארץ שאינה שייכת להם,[120] שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה בסך הכל התגוררו בני ישראל בארצות שאינן שלהם במשך ארבע מאות שלושים שנה: מכריתת ברית בין הבתרים ועד להולדת יצחק עברו שלושים שנים, ולאחר מכן עד שבני ישראל ירדו למצרים עברו מאה ותשעים שנה, ולאחר מכן ישבו בני ישראל במצרים מאתיים ועשר שנים (גם השנים שאברהם, יצחק ויעקב גרו בארץ ישראל נחשבות לחלק מהגלות, כיוון שהאבות לא ישבו עדיין במקום שהיה שייך להם)[121]: (מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה בסוף ארבע מאות ושלושים השנים שעברו מכריתת ברית בין הבתרים,[122] וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה באור היום של ט"ו ניסן,[123] יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם יצאו כל חיילי ה' מארץ מצרים.[124] בני ישראל (שנקראו חיילי ה') יצאו מארץ מצרים בבוקר של יום ט"ו ניסן: (מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לילה זה, ליל ט"ו ניסן, הוא ליל שימורים לה': ה' ישב וחיכה שיגיע הזמן שבו יוציא את בני ישראל ממצרים,[125] הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם לאורך כל הדורות, לילה זה יהיה לילה משומר מהמזיקים[126]: (מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן ה' אמר אל משה ואהרון, ביום י"ד בניסן,[127] זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח אלו הם הדינים הנוהגים בפסח,[128] כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ כל מומר (אדם שאינו שומר תורה ומצוות) מישראל אסור באכילה מבשר קרבן הפסח, קל וחומר שגוי אסור באכילה מבשר קרבן הפסח[129]: (מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף כל עבד שנקנה על ידי אדם בכסף,[130] וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ רק לאחר שאתה, האדון, מלת את העבד, מותר לך לאכול מבשר קרבן הפסח. כל עוד העבד לא נימול, אסור לרבו לאכול מבשר קרבן הפסח, קל וחומר שלעבד עצמו אסור לאכול מבשר קרבן הפסח כל עוד הוא לא נימול[131]: (מה) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ לתושב ושכיר אסור לאכול מבשר קרבן הפסח. תושב היינו גר תושב, גוי שגר בארץ ישראל ושקיבל על עצמו לקיים את שבע מצוות בני נח, ושכיר היינו עובד כוכבים ממש, וגם אם התושב והשכיר נימולו, הרי שהם אסורים באכילת בשר קרבן הפסח[132]: (מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל בשר קרבן הפסח ייאכל בחבורה אחת, אסור לבני חבורה שנמנו יחד על קרבן הפסח להתחלק לשתי קבוצות,[133] לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה אסור להוציא מבשר קרבן הפסח אל מחוץ לחבורה, אדם שלא נמנה יחד עם בני החבורה אסור באכילת בשר קרבן הפסח של החבורה,[134] וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ אסור לשבור מקרבן הפסח עצם שיש עליה בשר[135]: (מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ כל מי שמחוייב במצוות מבני ישראל, חייב בעשיית קרבן הפסח[136]: (מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק אם יגור איתך גר שירצה לעשות את קרבן הפסח,[137] הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ רק לאחר שכל בניו הקטנים ימולו, יהיה מותר לו לאכול מבשר קרבן הפסח,[138] וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ דינו של הגר שמתגייר הוא כאזרח הארץ, כאדם שנולד יהודי: כמו שאדם שנולד יהודי מקריב את קרבן הפסח בי"ד ניסן, כך גם הגר שהתגייר ממתין עד לי"ד ניסן כדי להקריב את הקרבן, ואינו מקריב את קרבן הפסח מיד לאחר שהתגייר,[139] וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ כל אדם שלא נימול, גם אם הוא אדם מישראל (כגון שמתו אחיו מחמת מילה שאינו נימול) אסור באכילה מבשר קרבן הפסח[140]: (מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לכם ולגר הצדק שהתגייר וגר בתוככם, יהיו אותם דינים. אין הבדל בין מצוות התורה השייכות לאדם שנולד יהודי, למצוות התורה החלות על גר שהתגייר, (גם בשאר המצוות, ולא רק במצוות חג הפסח)[141]: (נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בני ישראל קיימו את כל המצוות הנוהגות בקרבן הפסח, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ בשעה שהקריבו את קרבן הפסח במצרים, בני ישראל הקפידו על כל פרטי הדינים שה' ציווה את משה ואהרון[142]: (נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם ביום זה, שה' הוציא את בני ישראל ממצרים, ציווה ה' את משה את את מצוות קידוש הבכורות המפורטת להלן[143]:

[1] רש"י: לפי שאהרון טרח במפותים כמו משה, ה' חלק כבוד לאהרון במצווה הראשונה. א"ע: התורה הזכירה כאן את משה ואהרון, מכיוון שרק הם אלו שנתנו את מצוות התורה, ולאחר נתינת התורה על ידיהם, לא התחדשו מצוות נוספות, אם לא לצורך שעה, כמו גדעון ואליהו. תיקוניהם של דו ושלמה לא היו ע"י נבואה אלא היו בגדר של תקנות, או שתיקונם מבוסס על קבלה שהייתה בידיהם מימות משה.

[2] רש"י. רשב"ם: רק מצוות אלו צוו משה ואהרון במצרים. שאר המצוות צוו בנ"י בהר סיני ובערבות מואב. רמב"ן כתב  כמו רשב"ם והוסיף הסבר נוסף, שהכתוב בא לומר שהציווי היה בארץ מצרים ולא בעיר מצרים.

[3] רש"י עפ"י פשוטו של מקרא וכן הרמב"ן בפירושו, וכתב שהסיבה שחודש ניסן נמנה כחודש הראשון היא מכיוון שבחודש זה נעשה הנס של יציאת מצרים, כמו שבמניין ימי השבוע מונים את ימי השבוע לפי ראשון בשבת, שני בשבת וכו'. בשם המכילתא כתב שהכוונה היא שכאשר הלבנה מתחדשת, זהו ראש חודש. ספורנו: מעכשיו, החודשים יהיו לכם. בזמן השעבוד החודשים לא היו בידי ישראל ולא היו יכולים לעשות מה שרוצים. א"ע כתב בשם ר' משה שהכוונה היא לר"ח (כדברי רש"י) ושראש חודשים היינו שביום זה של חידוש הלבנה חל ר"ח. הא"ע הביא קושיא עליו מכך שכתוב בחדש השביעי באחד לחדש, ואם הכוונה במילת חודש היא לר"ח, א"כ, לא היה צריך הכתוב לומר באחד לחודש. כמו"כ שאלו עליו מכך שכתוב "ובראשי חדשיכם", משמע שיש דין כזה של ר"ח, ועל כך ענה שראשי חדשיכם היינו בר"ח ניסן. רמב"ן: הכוונה במילה לכם היא לכל ישראל, אלא שהתורה אמרה זאת למשה ואהרון שהיו שקולים כנגד כל ישראל. עפ"י הדרש כתב הרמב"ן שהכוונה היא שצריך בי"ד מומחה לקידוש החודש. כמו"כ הוסיף הרמב"ן ששמות החודשים עלו מבבל, שהרי בהתחלה היו שמות החודשים לפי מניינם מהחודש בו יצאו בנ"י ממצרים, ועכשיו, לזכר הגאולה מבבל, החודשים נקראים כפי שמותם שעלו מבבבל. אוה"ח: במילה הזה רמזה התורה שה' הוא שיגלה את הניסים לישראל בידיעה ברורה, כמו שאמרו חז"ל שראתה שפחה על הים...

[4] רש"י. רשב"ם: פסוק זה הוא לדברי ר"י שבניסן נברא העולם, ולדברי ר"א הכוונה היא שלמרות שהאומות אינן מונות מניסן, עם ישראל ימנה את חודשיו מניסן. אוה"ח: חודש ניסן הוא המובחר שבחודשים, ובו ראויים ישראל להיגאל. א"ע כתב מספר יסודות. א. בזמן ביהמ"ק אמנם בנ"י היו מנסים שחודש ניסן ייפול בחודש האביב, אך הדבר היה מסור לבי"ד. ב. השנים הולכים אחרי שנות החמה ואילו החודשים אחרי הלבנה. ג. הסבר לגבי פסח חזקיה.

[5] רש"י.

[6] אונקלוס.

[7] רש"י. אוה"ח: הצורך כאן גם במילה דברו וגם במילה לאמור נובע מכך שבמצווה זו ישנם 2 מרכיבים: מרכיב של טובת עם ישראל ומנגד עונש על מי שאינו עושה כן, לכן דברו הוא מלשון קשה כנגד העונש, ואילו לאמר היא לשון קלה כיוון שמצווה זו היא לטובת עם ישראל. בפירושו השני כתב שהדיבור הוא כנגד הזקנים של בנ"י, ואילו האמירה היא כנגד צעירי בנ"י.

[8] רש"י וא"ע. א"ע הוסיף שהכוונה במילה "ויקחו" היא שיש לקחת מהעדר שיש לכל אחד, ואם אין לו עדר, עליו לקנות. בשם יפת כתב שהכוונה היא להכנת השה. רמב"ן: הטעם שהתורה ציוותה לשחוט זה בפסח הוא משום שכוח הטלה בחודש ניסן – כוחו גדול, ולכן ציווה ה' שנשחט את הטלה בפסח כדי להודיע שלא יצאנו ממצרים בכל הטלה, אלא בכל ה'. כמו"כ כתב בשם חז"ל שהמצרים היו עובדים את הטלה, וה' השפיל את אלוהי המצרים ואת כוחם של המצרים כאשר בנ"י יצאו ממצרים. כלי יקר: הסיבה שה' ציווה לקחת את הטלה דווקא בי' ניסן היא מכיוון שבשליש הראשון של החודש, כוחו של הטלה הוא חזק יותר. ממילא מובן מדוע הסמיכה התורה את קידוש החודש לעניין לקיחת הטלה, שהרי כדי לדעת מהו השליש הראשון של חודש ניסן, יש לדעת כיצד לקדש את החודש. אוה"ח: במילה ויקחו רמוז שגם בפסח מצרים אסור לבן נכר לאכול בו, ובכך חולק על הא"ע הסובר שדין זה נאמר רק בפסח דורות.

[9] רש"י וא"ע.

[10] רש"י.

[11] רש"י. בפירושו עפ"י הדרש כתב ניתן להימנות ולמשוך ידיהם מהשה, רק בעוד השה קיים, רק בשעה שהשה בחיים.

[12] אונקלוס. ספורנו: למרות שהמצרים היו גרים בין בתי בני ישראל, נחשב השכן רק מי שהוא יהודי.

[13] רש"י. א"ע: הכוונה היא לחלק שייקח כל אחד.

[14] רש"י.

[15] רש"י.

[16] רש"י. א"ע כתב בשם ר' ישועה שיש הבדל בין בן שנה שאז כבר עלתה לו שנה, לבין בן שנתו שהכוונה היא שנמצא עדיין בתוך שנתו, ודחה זאת מקרבנות הנשיאים שם כתוב לפעמים בן שנה ולפעמים כתוב בן שנתו.

[17] רש"י. א"ע כתב בשם ר' משה בן עמרם שזהו רק בפסח מצרים, אך בפסח דורות מותר לקחת גם בקר. אולם א"ע דחה פירוש זה, שהרי כל עניין פסח דורות הוא רק לזכר פסח מצרים, ואם כן, אין טעם לשנות את סוג הבהמה.

[18] א"ע. רש"י: הכוונה היא לביקור ממומים, והסיבה שה' ציווה לעשות כן בפסח מצרים ולא ציווה בפסח דורות ביקור של ארבעה ימים היא כדי שיהיה לעם ישראל מצווה נוספת.

[19] רש"י, והסביר שהסיבה שנקרא בין הערבים היא משום שזמן זה נמצא בין זמן הערב של היום לזמן הערב של הלילה שהוא תחילת הלילה. א"ע: הכוונה היא לשקיעת החמה, וישנם שתי שקיעות, והזמן ביניהם נקרא בין הערביים. רמב"ן: הלילה נקרא ערב. הסיבה ללשון הרבים היא מכיוון שהצהריים נאמר בלשום רבים בגלל שהשמש מאירה לשני הכיוונים, ואילו בערב, השמש שקעה מאותם שני כיוונים. כמו"כ, לפי דברי הרמב"ן, אין הכוונה בין להבדלה, אלא בתוך: בתוך הערב. רש"י כתב בשם חז"ל שמהמילים קהל + עדת + ישראל, למדים שהיו מקריבים את הקרבן בשלש כתות.

[20] רש"י.

[21] רש"י.

[22] רש"י. רש"י פירש שמשקוף היינו מלשון טריקה ואילו א"ע פירש שמשקוף היינו מלשון השקפה. כמו"כ כתב הא"ע שיש שאומרים שטעם נתינת הדם על המזוזות והמשקופים היא כדי שהמצרים יראו ששחטו את האלוה שלהם. הא"ע דוחה פירוש זה וכותב שלו זאת הייתה הסיבה של נתינת הדם על המשקופים, היה צריך לתת את הדם בפתח החצר ולא בפתח הבית. לכן מסיק הא"ע, שטעם נתינת הדם היא לשם כופר, כדי שהמשחית לא יהרוג את מי שנמצא באותו הבית.

[23] רש"י.

[24] רמב"ן בהמשך. מדברי בעל הטעמים נראה שהסמיך את צלי אש למצות, וכן הסביר הרמב"ן בפירושו השני שכתב עליו שהוא יותר נכון, ופירוש הפסוק הוא שיש לאכול את המצה והבשר, ולאחר מכן התורה חזרה למרור וכתבה שיש לאכול גם מרור עם הבשר, אך כאשר אין בשר, כאשר אין קרבן פסח, אין מצווה לאכול מרור. כמו"כ, אין המרור והפסח מעכבים אחד את השני. בטעם המרור כתב הא"ע שיש אומרים שבמצרים הייתה ליחה, ולכן המצרים היו מקפידים לאכול מרור יחד עם מאכליהם, שכן המרור מוציא את הליחה. בסוף דבריו כתב הא"ע שיש לומר כמו שחז"ל אמרו שטעם המרור הוא זכר לוימררו את חייהם. רשב"ם: הטעם שהתורה ציוותה לאכול את הבשר דווקא צלוי הוא מכיוון שכך דרך חיפזון ומהירות. רש"י כתב שהתורה ממעטת בדברים אלו את הגידים ועצמות, ורק הבשר מותר באכילה.

[25] רמב"ן. הסיבה שהתורה לא כתבה את המילה "עם" היא כדי שלא נחשוב שיש חובה לאכילת המצות כרוך עם הבשר.

[26] רש"י.

[27] רש"י. רמב"ן: כל המצוות שנאמרו בגוף הפסח הם מצוות לדורות, וכל המצוות שנאמרו באוכלים את הפסח הם ציווים רק לפסח מצרים.

[28] רש"י.

[29] רש"י: כאן התורה ציוותה על כך בלאו ואילו לפני כן הציווי הוא בעשה.

[30] רש"י.

[31] אונקלוס. א"ע כתב בשם יפת שהכוונה היא לעצמות, ודחה דבריו וכתב שהכוונה היא לבשר, והתורה מדברת על מקרה שאדם נאנס ולא היה יכול לאכול את כל בשר השה.

[32] רש"י.

[33] א"ע.

[34] רש"י עפ"י שפתי חכמים.

[35] אונקלוס.

[36] א"ע.

[37] רש"י. כלי יקר: הסיבה שצריך להזדרז היא מכיוון שמצרים היא טמאה וה' לא יכול להשרות את שכינתו בתוך מצרים, והזירוז היה כדי לקבל את פני השכינה. בפירוש נוף כתב שהכוונה היא שה' הגיע למצרים כדי להוציא את בנ"י, ולכן היה צורך שהם ייצאו אחרי ה' במהירות.

[38] רש"י.

[39] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא שה' יעבור בכל מצרים במכה אחת. ספורנו: ה' יעבור כדי לפלס דרך למשחית. א"ע: גבורותיו של ה' עוברים בכל מצרים, וזה נחשב כאילו שה' בכבודו עובר.

[40] אונקלוס.

[41] רש"י. רשב"ם: הסיבה שה' פרע מאלוהי מצרים היא בגלל שפרעה היה בוטח באלוהי מצרים. רמב"ן וספורנו: הכוונה היא שה' ישפיל את שרי המצרים שבשמיים, כדי שהעונש יהיה חזק יותר.

[42] רש"י.

[43] אונקלוס. רש"י כתב שגם כאשר היה מצרי בבית ישראל היה נהרג, וכאשר היה ישראל מצוי בביתו של המצרי, לא היה נהרג.

[44] רש"י, ונדרש לפרש כך מכיוון שהכל גלוי לפני ה'.

[45] רש"י בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהפירוש של פסחתי הוא וחמלתי.

[46] אונקלוס. ספורנו: כאשר ה' הרג את בכורות מצרים, הוא שלח בהם מכות נוספות: עברה זעם וכו', וה' אמר לבנ"י שמכות אלו לא יהיו בהם בשעה שהוא הורג את בכורות מצרים.

[47] רש"י וא"ע.

[48] רש"י.

[49] רש"י. א"ע: חג הפסח הוא מצווה התלויה בארץ.

[50] רש"י. החובה היא לאכול רק בלילה הראשון, אך בשאר הימים, אין חייבים לאכול מצה, אלא שאסור לאכול חמץ. א"ע: בפסח מצרים הציווי היה לאכול רק בליל היציאה, אך מכיוון שלא הספיק בצקם להחמיץ, אכלו בנ"י מצות במשך שבעה ימים, עד טביעת המצרים על ים סוף. אוה"ח: הטעם לציווי על המצות בפסח מצרים, למרות שכל עניין המצות הוא רק לשם זיכרון שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ הוא משום שה' רצה שלבנ"י יהיו זכויות.

[51] רש"י + אונקלוס. לא ניתן לומר שהכוונה היא ליום הראשון מבין שבעת ימי החג, מכיוון שכתוב "לא תשחט על חמץ דם זבחי".

[52] רש"י.

[53] רש"י.

[54] רש"י כתב שמלשון "ייעשה" לומדים שגם ע"י אחרים, אסורה עשיית מלאכה. רמב"ן הקשה עליו שהדבר ברור מאליו גם ללא הפסוק, שהרי היהודי מוזהר מצד עצמו על עשיית מלאכה, ולכן כתב שכאן יש אסמכתא לאיסור אמירה לגוי.

[55] רש"י.

[56] רש"י. כמו"כ הביא את המדרש שהכוונה היא שיש לשמור על המצוות, שמצווה שבאה לידך אל תחמיצנה. א"ע: יש לשמור את המצות משעת קצירה. רשב"ם: הכוונה היא שיש להקפיד על אכילת מצות בפסח.

[57] ספורנו + אונקלוס + רשב"ם.

[58] רש"י. רא"ם: הסיבה לכפילות היא מכיוון שכאן התחדש שאיסור עשיית מלאכה היא לדורות. (לכאורה קשה על כך, שהרי מצוות רבות הקשורות לפסח לא נשנו כדי לומר לנו שהם נוהגים לדורות).

[59] אונקלוס. א"ע: הסיבה שהתורה כתבה כך את התאריך היא כדרך קצרה.

[60] רש"י: הסיבה לחזרה כאן על דין אכילת מצות במשך שבעת הימים היא כדי לומר לנו שגם הלילות עימהם.

[61] רש"י. רש"י כתב שהתורה כתבה את שאור כדי לומר שלמרות שאינו ראוי לאכילה, עדיין חייבים עליו. אונקלוס תרגם שאור לשון חמץ. א"ע כתב שהתורה נתנה דוגמא לדבר המחמיץ, השאור היא דוגמא שהתורה נתנה לחמץ.

[62] א"ע.

[63] אונקלוס.

[64] רש"י.

[65] רש"י.

[66] רשב"ם. רש"י: התורה כאן אמרה שהמצות צריכות להיות ראויות להיאכל במושבות של בנ"י, ולכן אסור להכינם ממעשר שני וחלות תודה.

[67] א"ע. רמב"ן: משה קרא לזקני ישראל כדי שיאספו אליו את העם.

[68] רש"י. רמב"ן: הכוונה היא שימשכו את הצאן אליהם, כיוון שהצאן היה רחוק מהם, ופירוש הפסוק הוא שימשכו אליהם פיזית את הצאן כדי שיוכלו לקחת אותו אליהם לשם קרבן פסח.

[69] רש"י.

[70] רש"י.

[71] רש"י.

[72] רש"י. א"ע כתב כדברי רש"י שהסף הוא כלי אך כתב שיש אומרים שהכוונה היא לכך שהיו שוחטים את השה בפתח הבית, בסף הבית.

[73] רש"י. הסיבה שהתורה חזרה כאן ואמרה מן הדם אשר בסף היא כדי לומר שבכל פעם שמזה מהדם, צריך טבילה חדשה.

[74] רש"י: מכיוון שניתנה רשות לחבל (ולהרוג את המצרים), אינו מבחין בין טוב לרע. הרמב"ן הקשה על דברי רש"י, למה כתב רש"י שכיוון שהלילה הוא רשות למשחית לחבל, הרי רק בלילה זה היה רשות למשחית לחבל, וענה על כך שהכוונה היא שכיוון שבלילה רגיל יש חיות טורפות, אסור לאדם לשנות מדרך העולם ולצאת. רשב"ם: סימני הדם שעל המזוזות יגנו עליכם.

[75] אונקלוס.

[76] רש"י וא"ע.

[77] רמב"ן וא"ע. א"ע הביא פירוש נוסף שהכוונה היא לנתינת הדם על המשוף והמזוזות, אך כתב שקבלת חז"ל אינה כן.

[78] אונקלוס. אוה"ח למד שאין נותנים מדם הקרבן על המשקוף והמזוזות לדורות מכך שהתורה אמרה לך ולבניך, היינו, שיש דברים שנוהגים "בך" ויש דברים שנוהגים "בבניך".

[79] אונקלוס. רש"י: הסיבה שהתורה תלתה זאת בביאה לארץ היא מכיוון שבנ"י צוו על הפסח רק בשנה השנייה עפ"י הדיבור, ושאר שנות המדבר, לא חוייבו בנ"י לעשות את הפסח.

[80] רשב"ם.

[81] כלי יקר: מדובר כאן על הבן הרשע, והתורה כאן רומזת למצב בו יהיו הרבה רשעים שירצו למנוע את העבודה.

[82] א"ע. ספורנו: קרבן הפסח שונה משאר הקרבנות בכך שהוא מוקרב שלא ביום חג (אלא יום אחד לפניו) ואין מספיק קרבן אחד לכולם. התשובה לבן היא מכיוון שהיה ראוי להקריב את הקרבן בלילה, שהרי בנ"י יצאו ממצרים בלילה, אלא שבלילה אסור להקריב את הקרבנות, והסיבה שכל אחד צריך להקריב קרבן היא מכיוון שהנס נעשה לכל אדם בישראל באופן פרטני.

[83] רש"י.

[84] רש"י, שהרי עדיין לא עשו כן. א"ע: בנ"י קיימו את המצווה לקחת את השה בי' ניסן.

[85] רש"י. אוה"ח: הכוונה היא שבנ"י הצדיקו על עצמם את ציווי ה'.

[86] רשב"ם.

[87] רש"י, וכתב שבכל מקום שמופיע ו' יחד עם שם ה', הכוונה היא לה' יחד עם בית דינו. ספורנו כתב שהכוונה היא ניגודיות לבנ"י: בנ"י היו עסוקים בקרבן הפסח, ולעומתם, ה' הכה את בכורות מצרים.

[88] רשב"ם.

[89] רש"י. כמו"כ כתב שגם פרעה היה בכור, אלא שה' לא הרג אותו כדי שיראה את כוחו בים סוף, ולפי"ז, פרעה היושב על כסאו הכוונה היא לפרעה ממש. כמו"כ כתב שבכורות השפחות ג"כ נכללו במכה, שהרי בכורות השבויים נמצאים במדרגה נמוכה יותר מבכורות השפחות, והסיבה שגם הם לקו היא מכיוון שהם שמחו באידם של ישראל. לפי"ז ניתן להסביר מדוע באזהרה לפרעה, לא נמנו בכורות השבויים, שהרי באמת לא היו חלק מהמכה, ורק בגלל ששמחו לאידם של ישראל, הכניס ה' גם אותם למכה.

[90] רש"י. אוה"ח: הדגש על לילה הוא מכיוון שבאותה לילה זרחה השמש לבנ"י כאור יום, ורק למצרים היה לילה.

[91] רש"י.

[92] א"ע. רש"י: גם בבתים שלא היו בכורים, היה מת שם הגדול שם הגדול שבבית. בפירושו השני פירש רש"י שהמצריות היו מזנות תחת בעליהן, ולכן היו הרבה יותר בכורות ממה שחשבו המצרים. רמב"ן: גן בכור האב וגם בכור האם מתו, אך ה' קידש רק בכורות מהאם תחת הבכורות של מצרים מכיוון שיותר קל לדעת מי הבכור מהאם.

[93] רש"י. א"ע: משה ואהרון נשארו בארץ רעמסס ואילו פרעה היה בעיר הבירה של מצרים, ופרעה הלך עד לרעמסס כדי לקרוא למשה ואהרון, מהלך שש פרסאות. בנ"י יצאו ממצרים בעלות השחר, ואילו גמר היציאה הייתה בנץ החמה (לאחר שעה ושליש). הקרובים למצרים יצאו בעלות השחר, והרחוקים יצאו בזריחת החמה. רמב"ן: משה ואהרון נשארו במצרים באותו הלילה, כדי שיתקיימו דברי משה לפרעה "וירדו כל עבדיך אליי...", וכאשר נתן פרעה רשות לבנ"י לצאת, שלחו משה ואהרון שליחים אל ארץ גושן כדי לאסוף את בנ"י, וכולם נאספו בארץ רעמסס, וכאשר כבר האיר השחר, בנ"י התחילו לצאת מרעמסס. ממילא יוצא לפי דברי הרמב"ן כמו הגמק בברכות האומרת שבנ"י קיבלו רשות לצאת ממצרים בלילה, אך יצאו רק ביום. הרמב"ן דוחה את הסברם של מפרשים הטוענים שבנ"י שגרו בארץ מצרים יצאו בלילה, ואילו אותם שגרו בארץ גושן יצאו ביום, מכיוון שה' אמר במפורש שאסור לצאת מפתח הבית לאורך כל הלילה. בשם אונקלוס כתב שהניסים שקרו לישראל בלילה, זוהי הכוונה שה' הוציא את בנ"י ממצרים בלילה. אוה"ח: הסיבה שהתורה הדגישה את הקריאה בלילה היא כדי שיידעו שאין זה נכלל בכלל גזרתו של פרעה שמשה לא יוסיף לראות את פניו, מכיוון שבלילה לא ניתן לראות את פניו של פרעה. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שמשה אמר לפרעה שאינו יכול לצאת לקראתו ולשמוע את מה שפרעה רוצה לומר לו, שהרי ה' אסר על כל אחד מבנ"י לצאת מפתח ביתו עד בוקר, ופרעה אמר למשה שהוא ישחרר את בנ"י ממצרים, וכך תיפסק המכה ויוכלו בנ"י לצאת מיד, גם בלילה.

[94] רמב"ן.

[95] רמב"ן. רש"י: גם הגברים.

[96] רמב"ן. רש"י: גם הטף. אוה"ח: מריבוי המילה "גם" לומדים שהכוונה היא גם לטף, אך הסתפק אוה"ח אם פרעה רצה שמשה ואהרון יישארו במצרים ורק בגלל המכה אמר להם שייצאו גם הם, או שהכוונה היא שפרעה גירש גם את משה ואהרון, ולא רצה שיישארו בכלל במצרים, גם אם הם היו רוצים.

[97] רש"י. א"ע: הכוונה היא שבנ"י ילכו מהלך של שלשה ימים

[98] רש"י.

[99] רש"י.

[100] רש"י. א"ע: מכאן שגם פרעה נתן לבנ"י זבחים ועולות כדי להקריב עליו. רמב"ן לפי פשוטו ורשב"ם: שיברכו את הממלכה של פרעה.

[101] אונקלוס.

[102] א"ע. רש"י: החשש של בנ"י נבע מכך שראו שלא רק הבכורות מתו, שהרי המצריות היו מזנות תחת בעליהם.

[103] אונקלוס.

[104] רשב"ם. א"ע פירש שמשארותם הם כלי עץ וכתב שכלי העץ לא היו יכולים להיות על החמורים שלהם, מכיוון שהחמורים היו טעונים ברכוש שבנ"י שאלו מהמצרים. רש"י פירש שמשארותם, היינו, שאריות המרור והמצה שנשארו לבנ"י, והסיבה שבנ"י שמו אותם על הכתף היא משום חיבוב מצווה.

[105] רש"י. א"ע: כל אחד מישראל קיים זאת לפי מעלתו, וכל אחד שאל מהמצרים דברים יקרים לפי מעלתו, וכך, הנשיאים שהיו אנשים מכובדים, היו יכולים לתרום למשכן את האבנים היקרות, את הבושם ואת השמן, כיוון שהם, לגודל מעלתם, שאלו מהמצרים כלים יקרים. אוה"ח: הסיבה שבנ"י שאלו את הכלים אינה להנאת עצמם, אלא בגלל מצוותו של משה.בפירושו השני כתב שבנ"י עשו כדבר משה, שלכאורה היה מנוגד למצוות התורה (לשקר למצרים), עפ"י הוראת שעה של משה.

[106] רש"י, שהרי כל מה שמאוחר בפסוק, יותר יקר.

[107] אונקלוס. רשב"ם: הכוונה היא שהמצרים רצו לתת לבנ"י את מה שהשאילו במתנה.

[108] אונקלוס. רש"י: גם מה שלא ביקשו בנ"י בהשאלה, השאילו המצרים לבנ"י, ובכך פתר את הקושי שכתוב גם בפסוק לה' שבנ"י שאלו: היו שני השאלות, מה שבנ"י ביקשו ממצרים, ומה שהמצרים השאילו מעצמם לבנ"י.

[109] אונקלוס ורש"י. א"ע: מלשון הצלה. רשב"ם: הכוונה היא שאת הרכוש הטוב לקחו בנ"י, כמו שאמרה התורה "ויתנצלו בנ"י את עדיים מהר חורב".

[110] אונקלוס. רש"י: המרחק בין רעמסס לסוכות היה 120 מיל, ובנ"י הגיעו לשם מהר מכיוון שה' נשא אותם על כנפי נשרים.

[111] תרגום יונתן. א"ע: הסיבה שהנשים לא הוזכרו היא מכיוון שאנחנו יכולים לדעת לבד שמספר הנשים היה קרוב למספר הגברים.

[112] א"ע.

[113] רש"י. א"ע: הכוונה היא לכך שיחד עם ישראל התערבו גם אנשים ממצרים, שהם היו האספסוף.

[114] ספורנו.

[115] רמב"ן: הסיבה לכך שבנ"י אפו את הבצק בצורה שונה היא מכיוון שהם צוו על אכילת חמץ בפסח. במקום אפיית הבצק כתב רמב"ן שאפו את הבצק בדרך או בסוכות, ואילו הא"ע כתב שאפו את הבצק בסוכות.

[116] דעת מקרא.

[117] רמב"ן ואוה"ח.

[118] אונקלוס.

[119] רשב"ם. רש"י: הסיבה שנכתב כאן דבר זה היא כדי להגיד את שבחם של בנ"י שלא שאלו איך יכולים לצאת ממצרים, הרי אין לנו אוכל.

[120] רש"י.

[121] רש"י וא"ע ורשב"ם. (א"ע חולק על רש"י וחז"ל בכך שאברהם לא חזר לחרן, אלא התעכב יחד עם אביו בחרן במשך חמש שנים). רמב"ן: ה' "עיגל" את ארבע מאות השנים, אך באמת התכוון בדבריו לאברהם שבנ"י ישהו בגלות במשך ארבע מאות שלושים שנה. בפסוק הבא כתב שהגלות פשוט התארכה על בני ישראל כעונש אל חטאיהם, כמו שגם דור רביעי לא התקיים, שהרי בגלל חטא המרגלים, ה' השמיד דור שלם במדבר. לפי זה, ניתן לומר שבני אפרים שיצאו ממצרים לפני כן (שנהרגו בשעת יציאתם) לא טעו בחשבון, אלא יצאו בזמן הנכון, רק שה' לא רצה להאריך את הגלות במצרים לאור חטאי בני ישראל. כמו כן העלה סברא לפרש שה' התכוון לומר לאברהם, שזרעו עדיין לא ינחל את הארץ, עד שיעברו ארבע מאות שלושים שנה, כאשר הכוונה איננה שיהיו בגלות, אלא שלא ינחלו את הארץ. כלי יקר: החטא היה בכך שחלק מבני ישראל לא רצו לצאת ממצרים. ספורנו: 430 השנים נמנים מהוצאת אברהם מאור כשדים.

[122] אונקלוס. רש"י: מלמד שה' לא עיכב כלל את בנ"י, שהרי בט"ו ניסן התבשר אברהם על הולדת יצחק, ובט"ו ניסן נגאלו בנ"י ממצרים.

[123] רש"י דברים לב', מח'. אוה"ח: הכוונה היא לכך שבגלל היום הזה שבו יצאו גם ערב רב יחד עם בני ישראל, המשיכו הצרות לרדוף את עם ישראל. כמו"כ כתב שהכוונה היא לכך שבאותו זמן המשיכו המכות להכות במצרים.

[124] אונקלוס.

[125] רש"י. רשב"ם הוסיף שגם עם ישראל מצפה לאורך כל הדורות, לחגוג את חג הפסח בכל שנה. ספורנו: ה' חיכה לזמן שבו יהיו ישראל ראויים להיגאל. רמב"ן: הסתפק אם הכוונה היא שה' חיכה ללילה שבו לפי החשבון אמורים בנ"י לצאת ממצרים, או שהכוונה היא לכך שה' חיכה לזמן שבו יהיו ראויים בנ"י להיגאל ממצרים. א"ע: לילה זה היה משומר לבנ"י מהמזיקים. אוה"ח: בלילה זה קרו חמישה ניסים לאורך הדורות, וכנגד עכל אחד מהניסים, הסביר את ליל השימורים: א. אברהם הכה את ארבעת המלכים. ב. יציאת מצרים. ג. השמדת מחנה סנחריב ע"י המלאך בזמנו של חזקיה. ד. נדדה שנת המלך בימי מרדכי ואסתר. ה. הגאולה העתידה.

[126] רש"י. ספורנו: גם בגאולות העתידות, ה' יצפה לגאול את בנ"י. רמב"ן: בדורות העתידיים, לילה זה יהיה משומר לעבוד לפני ה' באכילת הפסח ובזכירת הניסים, ולהודות ולהלל לה'. א"ע: בתחילה כתב כדברי הרמב" ואח"כ הוסיף ששימורים היינו שבלילה זה אין ישנים ורק מספרים את גבורות ה'.

[127] רש"י.

[128] לפי הרמב"ן משמע שהכוונה היא גם לפסח מצרים, ובנ"י הקפידו על דינים אלו גם בפסח מצרים הסיבה שהתורה המשיכה בסיפור יציאת מצרים היא מכיוון שבר"ח ניסן ה' אמר למשה "החודש הזה לכם", שכתוב בו גם דינים מפסח, והתורה שם כתבה שהעם האמין למשה, ואז התורה סיימה בכך שבאמת התקיימו דבריו של משה וחזרה לצוות על מצוות הפסח. פרשה זו הוסיפה מצוות רבות, כמו איסור אכילת ערלים ומומרים. א"ע וספורנו: דינים אלו חלים בפסח דורות, והראיה שחסרים מכאן מצוות של פסח מצרים, כמו הדם על המזוזות ועל המשקוף. הרמב"ן הקשה על דברי הא"ע, שהרי כתוב שבנ"י עשו כאשר ה' ציווה את משה ואהרון, ופירושו של הא"ע שהכוונה היא לפסח של השנה השנייה אינה מובנת, שהרי מה מקומה כאן.

[129] רש"י. א"ע: לא יאכל בו – הכוונה היא שלא יאכל ממנו.

[130] אונקלוס.

[131] רש"י כתב שיש מחלוקת בגמ' האם מילת עבדיו מעכבת אותו מלאכול בפסח.

[132] רש"י. רמב"ן: מדובר בגר שמל ולא טבל. א"ע: תושב הוא אדם מישראל או שכיר, ואסור להם לאכול מבשר קרבן הפסח אם לא נמנו על הקרבן כדין.

[133] רש"י. א"ע כתב בהתחלה דעה האומרת שהכוונה היא לבית ממש, ולכאורה הוכחה לכך היא מהמשך הפסוק שכתוב שם שיש איסור הוצאה מהבית, אך לאחר מכן כתב שהנכון הוא כפרוש רבותינו שכתבו שהכוונה היא בחבורה אחת.

[134] רש"י.

[135] רש"י. רשב"ם: הסיבה לאיסור שבירת העצם היא כדי שלא יאכלו בחיפזון.

[136] א"ע. רש"י כתב שהכוונה היא להוציא מספח מצרים שם היו חייבים בני ישראל להימנות על פי המשפחות, כאן מותר להימנות ביחד גם אם אינך מהמשפחה של שאר האנשים שנמנו.

[137] א"ע. אוה"ח: כאן הסכים ה' עם משה לקבלת הגרים מהערב רב, והתורה הדגישה איתך כדי לומר שה' הסכים לקבל את הערב רב רק בגלל שמשה רצה.

[138] הרמב"ם פסק כן לגבי כל אדם מישראל ולאו דווקא בגר שהתגייר – הלכות קרבן פסח פרק ה' הלכה ה'.

[139] רש"י.

[140] רש"י.

[141] א"ע + רשב"ם.

[142] עפ"י הרמב"ן, אלא שהא"ע כתב שהכוונה היא לפסח שקיימו בנ"י בשנה השנייה.

[143] א"ע ורשב"ם. אוה"ח: התורה כאן הצמידה את יציאת מצרים למצוות קרבן פסח לומר שבקרבת קרבן הפסח היא התנאי ליציאת ישראל ממצרים. רמב"ן: מטרת התורה בפסוק זה היא להדגיש שבני ישראל לא יצאו ממצרים בליל השימורים. בליל השימורים, המצרים רק נתנו לבני ישראל רשות לצאת ממצרים, אך היציאה עצמה הייתה ביום. כלי יקר: הפסוק הקודם מדבר על יציאת הערב רב שנקראו צבאות ה' מפני שהגרים חביבים על ה', וכאן מדובר על היציאה של בני ישראל עצמם.