שמות פרק כט

שמות פרק כט

(א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי (ה' מצווה את משה) אלו הם הדברים שעליך לעשות על מנת לקדש את אהרון ובניו להיות כהנים שישרתו אותי,[1] לְקַח קח את הדברים הבאים:[2] 1) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר (עליך לקחת) פר שהוא בן שלש שנים,[3] 2) וְאֵילִם שְׁנַיִם וכן עליך לקחת שני אילים, תְּמִימִם גם הפר וגם האילים צריכים להיות תמימים, ללא מום: (ב) 3) וְלֶחֶם מַצּוֹת (וכן עליך לקחת) לחם מצות. ללחם המצות ישנם שלשה שמות: לחם מצות, רבוכה וחלת לחם שמן. כך היו מכינים את לחם המצות: היו לשים את הבצק במים רותחים, אופים בתנור את הבצק למעט זמן, ולאחר מכן היו מטגנים את הבצק בשמן על אלפס,[4]  4) וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן מכינים את החלות המצות כך: לוקחים את הסלת, בוללים (=מערבבים) את הסולת יחד עם השמן,[5] מוסיפים מים פושרים, וכך מכינים בצק עבה. חייבים ללוש כל הזמן את הבצק על מנת שהבצק לא יחמיץ. את הבצק מחלקים לעשר חלות.[6]  5) וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן כאן, כדי להכין את רקיקי המצות, אינו בולל את הסלת יחד עם השמן, אלא שומר את השמן בצד, מערבב את הסולת יחד עם מים פושרים, ומכין את הבצק בצורה דקה (כמו מצה) ולאחר שהמצה מוכנה, הוא מורח (=משיחה) את השמן על גבי המצה,[7] סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם יש להכין את לחמי המצות, חלות המצות ורקיקי המצות מסולת, קמח מנופה וטוב.[8] מכל אחד משלשת סוגי הלחמים, הביאו בסך הכל עשרה לחמים, כך שבסך הכל היו שלשים לחמים[9]: (ג) וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד יש לשים את שלשים הלחמים בתוך סל,[10] וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל יש להביא את הסל עם שלשים הלחמים אל חצר המשכן, ביום משיחת המשכן,[11] וְאֶת הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם (וכן, ביום משיחת המשכן) יש להביא את הפר ואת שני האילים אל חצר המשכן: (ד) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (ביום משיחת המשכן) יש להביא את אהרון ובניו אל פתח המשכן,[12] וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם אהרון ובניו יטבלו את גופם במקווה[13]: (ה) וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים משה, עליך לקחת איתך לפתח אוהל מועד את בגדי הכהונה, וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן (ה' מצווה את משה) עליך להלביש את אהרון בכתונת, במעיל ובאפוד, ובחושן,[14] וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד עליך לחגור את החגורה שנמצאת על האפוד ונקראת חשב האפוד (כפי שראינו בפרק הקודם, הייתה על האפוד מעין חגורה שנקראת חשב האפוד)[15]: (ו) וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ (ה' מצווה את משה) עליך לשים את המצנפת על ראשו של אהרון,[16] וְנָתַתָּ אֶת נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל הַמִּצְנָפֶת וכן, עליך לשים את הציץ על המצנפת באופן שלמדנו בפרק הקודם[17]: (ז) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה (ה' מצווה את משה) עליך לקחת את שמן המשחה, וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ עליך לשפוך משמן המשחה על ראשו של אהרון ולמשוח את אהרון בשמן המשחה. צורת המשיחה הייתה כך: היה לוקח טיפת שמן, שופך על ראשו של אהרון, לוקח עוד טיפת שמן ושם טיפה זו בין עיניו של אהרון, ומחבר את טיפת השמן שעל ראשו של אהרון, לטיפה שהייתה בין עיניו[18]: (ח) וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב תקרא לבני אהרון כדי שייגשו אליך,[19] וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת תלביש את בני אהרון בכותנות של הכהנים: (ט) וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו עליך לחגור את אהרון ובניו באבנט, בחגורה שהייתה מעל לכותנות. אמנם, משה חגר על אהרון את האבנט עוד לפני כן, שכן האבנט היה מתחת למעיל, וכבר בפסוק ה' צווה משה להלביש על אהרון את המעיל,[20] וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת עליך להלביש על ראשם של בני אהרון את המגבעות.[21] בפסוקים של הציווי, לא מוזכר שהיה צריך למשוח את בני אהרון בשמן המשחה, אך מתיאור המשיחה משמע שגם הם נמשחו,[22] וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם על ידי הלבשת בגדי הכהונה ומשיחת הכהנים, הכהונה תהיה נתונה לאהרון ולצאצאיו לעולם, הכהונה תתקיים באהרון ובצאצאיו לעולם,[23] וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו על ידי משיחת אהרון ובניו, והלבשת בגדי הכהונה, אתה תחנוך את אהרון ובניו לעבודת הכהונה, לאחר פעולות אלו, בני אהרון ימונו להיות כהנים[24]: (י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד (ה' ציווה את משה) תקריב את הפר אל חצר המשכן שלפני אוהל מועד,[25] וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר אהרון ובניו יסמכו את ידיהם על ראש הפר. סמיכה הינה פעולה בה מניחים את הידיים פשוטות בחוזקה על ראש הקרבן: (יא) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְקֹוָק פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד ה' ציווה את משה לשחוט את הפר בפתח אוהל מועד. פתח אוהל מועד נמצא בדיוק מול המקום בו ארון הברית היה מונח, ולכן נקרא פתח אוהל מועד "לפני ה'"[26]: (יב) וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר (ה' ציווה את משה) קח חלק מדם הפר ששחטת, וְנָתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ תן מדם הפר על קרנות המזבח, על ידי שתזה את הדם באצבעך,[27] וְאֶת כָּל הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ את שאר הדם שלא הזית על קרנות המזבח, תשפוך על יסוד המזבח.[28] האמה התחתונה של המזבח בלטה יותר משאר המזבח. בליטה זו נקראת יסוד, והיה מקום על היסוד שם שפכו חלק מדם הקרבנות[29]: (יג) וְלָקַחְתָּ אֶת כָּל הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב עליך לקחת את החלב, השומן, שמכסה חלק בבהמה שנקרא קרב, (חלק זה מכיל את מערכת העיכול של הבהמה),[30] וְאֵת הַיֹּתֶרֶת היותרת היא רצועה של בשר אדום המקיפה את הוילון שמחלק את חלל הבהמה לשני חלקים, עַל הַכָּבֵד עם חלק מהכבד,[31] וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת כן יש לקחת את שתי הכליות של הפר, וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן כמו כן יש לקחת את החלב המכסה את הכליות של הפר, וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה את כל הדברים הללו (החלב המכסה על הקרב, היותרת עם חלק מהכבד, הכליות והחלב שעל הכליות) עליך להעלות למזבח[32]: (יד) וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר את הבשר של הפר (שכאמור לא הוקרב על גבי המזבח), וְאֶת עֹרוֹ את עור הפר, וְאֶת פִּרְשׁוֹ וכן את שאריות האוכל והצואה שעדיין היו באיברים הפנימיים של הפר, תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (את בשר הפר, את עורו ואת פרשו) עליך לשרוף מחוץ למחנה ישראל,[33] חַטָּאת הוּא הקרבת הפר נועדה לכפר על חטא (במדרשים מובא שפר זה בא לכפר על חטא העגל)[34]: (טו) וְאֶת הָאַיִל הָאֶחָד תִּקָּח (ה' מצווה את משה) קח את אחד משני האילים שהבאת בהתחלה,[35] וְסָמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל אהרון ובניו צריכים לסמוך את ידיהם על ראש האיל: (טז) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאָיִל (ה' ציווה את משה) שחט את האיל לאחר שאהרון ובניו יסמכו את ידיהם על ראש האיל, וְלָקַחְתָּ אֶת דָּמוֹ וְזָרַקְתָּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב (ה' ציווה את משה) קח את דם האיל, ועליך לזרוק את הדם מסביב לקירות המזבח.[36] דם האיל נזרק כך: הכהן (במקרה שלנו מדובר על משה) היה מקבל את הדם בכלי מיוחד שנקרא "מזרק", לאחר מכן היה הכהן מתקרב אל המזבח, וזורק את הדם מהכלי על שתיים מקרנות המזבח: בקרן מזרחית צפונית ובקרן דרומית ומערבית. הדם שהוזה על הקרן המזרחית צפונית, התפשט גם לצדדים הסמוכים: מזרח וצפון. גם הדם שהוזה על הקרן המערבית דרומית, התפשט לצדדים הסמוכים: מערב ודרום, וכך התפשט הדם על כל ארבעת צדדי המזבח. דרך זו של זריקת הדם נקראת "שתיים שהן ארבע"[37]: (יז) וְאֶת הָאַיִל תְּנַתֵּחַ לִנְתָחָיו לאחר זריקת הדם, יש לקחת את האיל, ולהפריד את איבריו זה מזה,[38] וְרָחַצְתָּ קִרְבּוֹ יש לרחוץ במים את קרבו של האיל, את מעיו, וּכְרָעָיו וכן יש לרחוץ במים את כרעיו של האיל, את החלק התחתון של רגליו של האיל, וְנָתַתָּ עַל נְתָחָיו לאחר שרחצו את הקרב והכרעיים, יש לשים את הקרב והכרעיים יחד עם שאר איברי האיל שהופרדו, [39] וְעַל רֹאשׁוֹ (יש לקבץ יחד את הקרב, הכרעיים והנתחים) יחד עם הראש: (יח) וְהִקְטַרְתָּ אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה יש להעלות את כל חלקי האיל על גבי המזבח (הקרב, הכרעיים, הנתחים והראש), עֹלָה הוּא לַיקֹוָק האיל מוקרב בתור קרבן עולה,[40] רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק הוּא הקרבת האיל על גבי האש היא לריח ניחוח לפני ה'. הקרבת האיל גורמת לה' נחת רוח בכך שבני ישראל עשו כרצון ה' והקריבו את האיל לעולה כמו שה' ציווה אותם[41]: (יט) וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי ה' ציווה את משה לקחת גם את האיל השני לאחר הקרבת האיל הראשון לשם קרבן עולה. האיל השני ישמש לאיל המילואים, וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל אהרון ובניו יסמכו את ידיהם על ראש איל המילואים: (כ) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל ה' ציווה את משה לשחוט את איל המילואים, וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ (ה' ציווה את משה) לקחת מדם איל המילואים, וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית ה' ציווה את משה לתת מדם איל המילואים על תנוך האוזן הימנית של אהרון ובניו. התנוך הוא החלק התחתון הרך של האוזן,[42] וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וכן, יש לתת מאיל המילואים על הבוהן, האגודל, של היד הימנית של אהרון ובניו, וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וכן יש לתת מדם איל המילואים על בוהן הרגל הימנית של אהרון ובניו, וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב את שאר הדם יש לזרוק על המזבח בצורת "שתיים שהן ארבע": (כא) וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ ה' ציווה את משה לקחת חלק מהדם שהוא זרק על גבי כותלי המזבח, וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וכן ציווה ה' את משה לקחת חלק משמן המשחה, וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו ה' ציווה את משה להזות על אהרון ועל שמונת בגדי הכהן הגדול חלק מהדם שזרק על המזבח וחלק משמן המשחה, וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וכן ציווה ה' את משה להזות על בניו של אהרון ועל ארבעת בגדיהם, חלק מהדם שנזרק על המזבח וחלק משמן המשחה, וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ על ידי זריקת הדם והשמן על אהרון, בניו ובגדיהם, מתקדשים אהרון, בניו והבגדים בקדושת כהונה[43]: (כב) וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל יש לקחת מאיל המילואים את הדברים הבאים: 1) הַחֵלֶב יש לקחת את החלב של האיל, ונחלקו בגמרא באיזה חלב בדיוק מדובר,[44] 2) וְהָאַלְיָה החלק האחורי של הבהמה,[45] 3) וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב השומן, שמכסה חלק בבהמה שנקרא קרב, (חלק זה מכיל את מערכת העיכול של הבהמה), 4) וְאֵת יֹתֶרֶת היותרת היא רצועה של בשר אדום המקיפה את הוילון שמחלק את חלל הבהמה לשני חלקים, הַכָּבֵד עם חלק מהכבד, 5) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת כמו כן יש לקחת את הכליות של האיל, 6) וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן ויש לקחת את החלב שמכסה את הכליות, 7) וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין יש לקחת גם את שוק הימין של האיל, כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא האיל השני נקרא איל מילואים. פירוש המילה מילואים הוא "שלמים", וזהו קרבן שלמים שמוזכר בכל מקום. התורה מסבירה כאן מדוע חלק מהקרבן הוקרב על גבי המזבח, חלק ממנו ניתן למשה וחלק ממנו ניתן לאהרון ובניו. הסיבה לכך היא שקרבן זה הוא קרבן שלמים. קרבן זה משים שלום בין המזבח, הכהן, והבעלים, ולכן כל אחד מהם מקבל חלק מהקרב: על המזבח הוקרבו הדברים המנויים בפסוק זה ובפסוק הבא, משה (שנחשב כהן בימי המילואים) קיבל את החזה ואהרון ובניו (שנחשבים הבעלים) קיבלו את שאר בשר הקרבן[46]: (כג) 8) וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת כמו כן ציווה ה' את משה לקחת את אחד מעשרת ככרות הלחם, 9) וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת ואת אחת מעשר חלות לחם השמן, (בפס' ב' נקרא לחם מצות)[47] 10) וְרָקִיק אֶחָד ואת אחד מעשרת הרקיקים, מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְקֹוָק יש לקחת את ככר הלחם, את חלת לחם השמן והרקיק מהסל בו שמו את שלושים הלחמים שעמד בפתח אוהל מועד: (כד) וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו ה' ציווה את משה לשים את עשרת הדברים על כפות ידיהם של אהרון ובניו, וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק ה' ציווה את משה להניף יחד עם אהרון ובניו את עשרת הדברים תנופה לפני ה'. כך נעשתה התנופה: חלקי האיל והלחמים הושמו יחד בכפות אהרון ובניו, משה שם את כף ידו מתחת לכפות ידיהם של אהרון ובניו, וכולם יחד הניפו את הכל ימינה, שמאלה, לפנים, לאחור, למעלה ולמטה[48]: (כה) וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם ה' ציווה את משה לקחת את עשרת הדברים: חלקי האיל שהוזכרו ושלושת הלחמים, וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה (ה' ציווה את משה לקחת את עשרת הדברים: חלקי האיל שהוזכרו ושלושת הלחמים), ולהעלות אותם על גבי המזבח,[49] עַל הָעֹלָה (ה' ציווה את משה לקחת את עשרת הדברים: חלקי האיל שהוזכרו ושלושת הלחמים ולהעלותם על המזבח), מעל  לאיל שהועלה לפני כן על המזבח לשם קרבן עולה. הכוונה היא שבנוסף להקרבת איל העולה, יש להקריב גם את איל המילואים על המזבח,[50] לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי יְקֹוָק אִשֶּׁה הוּא לַיקֹוָק הקרבת האיל על גבי האש היא לריח ניחוח לפני ה'. הקרבת האיל גורמת לה' נחת רוח בכך שבני ישראל עשו כרצון ה' והקריבו את האיל לשלמים כמו שה' ציווה אותם: (כו) וְלָקַחְתָּ אֶת הֶחָזֶה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן ה' אמר למשה שייקח את החזה מאיל המילואים של אהרון,[51] וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק ה' ציווה את משה להניף את החזה של איל המילואים: להניף את החזה ימינה, שמאלה, לפנים, לאחור, למעלה ולמטה, וְהָיָה לְךָ לְמָנָה החזה יהיה לך לחלק. משה קיבל את החזה מאיל המילואים[52]: (כז) וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה ה' ציווה את משה לקדש את החזה ושוק הימין של קרבן השלמים. מעתה, החזה והשוק של כל קרבן שלמים יהיה מוקדש בכך שיניפו אותו,[53] אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו (ה' ציווה את משה לקדש את החזה ושוק הימין, אותם איברים) שהונפו והורמו מאיל המילואים שהקריבו אהרון ובניו. הנפה היא כאשר מניף את חלק הבהמה ימינה, שמאלה, קדימה ואחורה, ואילו הרמה היא כאשר מעלה ומוריד את חלק הבהמה[54]: (כח) וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (לאחר הנפתם) החזה והשוק יהיו לאהרון ולבניו. אהרון ובניו יוכלו לאכול את החזה והשוק של כל אחד מקרבנות השלמים,[55] כִּי תְרוּמָה הוּא החזה והשוק מופרשים משאר חלקי הבהמה שמוקרבת לבהמת שלמים,[56] וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם בני ישראל יפרישו את החזה והשוק משאר חלקי הבהמה שהוקרבה לשם קרבן שלמים,[57] תְּרוּמָתָם לַיקֹוָק החזה והשוק המוקרבים לקרבן שלמים, מופרשים לתרומה לה', וה' נתן את החזה והשוק לכהנים שמקריבים את קרבן השלמים[58]: (כט) וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן שמונת בגדי הכהן הגדול שנמצאים עכשיו אצל אהרון, יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו (שמונת בגדי הכהן הגדול) יהיו לכהן מצאצאי אהרון שימונה להיות כהן גדול במקומו של אהרון, לכהן שימונה לשמש ככהן גדול לאחר מיתתו של אהרון,[59] לְמָשְׁחָה בָהֶם על ידי לבישת בגדי הכהן הגדול, הכהן הגדול מתגדל ונהיה אדם חשוב,[60] וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם וכן, על ידי לבישת בגדי הכהן הגדול, הכהן מתמנה להיות כהן גדול[61]: (ל) שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ הכהן שימונה לכהן גדול במקומו של אהרון, וייכנס אל קדש הקדשים ביום הכיפורים, ילבש את שמונת בגדי הכהן הגדול במשך שבעה ימים רצופים[62]: (לא) וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים תִּקָּח ה' ציווה את משה לקחת את האיל שהוקרב לשם קרבן השלמים, וּבִשַּׁלְתָּ אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמָקֹם קָדֹשׁ ה' ציווה את משה לבשל את בשר איל המילואים בחצר אוהל מועד[63]: (לב) וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת בְּשַׂר הָאַיִל ה' ציווה את אהרון ובניו שיאכלו את בשר איל המילואים (חוץ מהחזה ושוק הימין), וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל וכן ציווה ה' את אהרון ובניו לאכול את הלחמים שנותרו בסל (סך הכל נותרו עשרים ושבעה לחמים), פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (ה' ציווה את אהרון ובניו לאכול את בשר איל המילואים ואת הלחמים) בחצר אוהל מועד[64]: (לג) וְאָכְלוּ אֹתָם אהרון ובניו יאכלו את בשר איל המילואים ואת הלחמים,[65] אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם (אהרון ובניו) שדין זרות התכפר להם, על ידי שאהרון ובניו מונו להיות כהנים, אין עליהם יותר דין של זר,[66] לְמַלֵּא אֶת יָדָם וכן, מונו אהרון ובניו לכהנים, ולכן הם יכולים לאכול את בשר איל המילואים,[67]  לְקַדֵּשׁ אֹתָם וכן התקדשו אהרון ובניו בכהונה. לכן מותר להם לאכול את בשר איל המילואים ואת הלחמים,[68] וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם אסור לאדם זר, לאדם שאינו כהן, לאכול מבשר איל המילואים, מכיוון שדין בשר איל המילואים הוא כקודשי קדשים, וזר אסור באכילת קדשי קדשים[69]: (לד) וְאִם יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם עַד הַבֹּקֶר אם יישאר עד הבוקר למחרת הקרבת הקרבן, חלק מבשר האיל שהוקרב כקרבן שלמים, או חלק מהלחמים,[70] וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ יש לשרוף באש את הבשר שנותר או את הלחם שנותר,[71] לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא אסור לאכול את הבשר או הלחם שנותר מכיוון שהבשר והלחם קדושים, ולאחר שעבר זמן אכילתם, הם אסורים באכילה[72]: (לה) וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה עליך לעשות לאהרון ולבניו ככל מה שכתוב בפרשה. אם חסר פרט אחד שה' ציווה עליו, אין אהרון ובניו מתמנים להיות כהנים ועבודתם פסולה,[73] כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה עליך לעשות ככל מה שציוויתי אותך,[74] שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם במשך שבעת ימי המילואים, עליך למלא את ידם של אהרון ובניו, בכל אחד משבעת ימי המילואים עליך להקריב את סדר הקרבנות שנאמרו בפרשה[75]: (לו) וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים (בנוסף לאילים וללחמים שמשה צווה בפסוק הקודם להקריבם בכל אחד משבעת ימי המילואים) יש להקריב בכל אחד משבעת ימי המילואים גם פר לחטאת, שיכפר על המזבח מכל זרות, וכך יהיה ניתן להקריב עליו קרבנות,[76] וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו בזמן שאתה מכפר על המזבח, בשעה שאתה מקדש את המזבח, עליך לזרוק דמים על קרנות המזבח (כפי שראינו בפסוק יב'),[77] וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ יש למשוח את המזבח בשמן המשחה, ובכך המזבח הופך להיות קדוש, וניתן להקריב עליו קרבנות[78]: (לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ במשך שבעה ימים, עליך לקדש את המזבח על ידי הקרבת הקרבנות, וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ לאחר שבעת הימים, המזבח יהפוך להיות מקודש, וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לאחר שבעת הימים, המזבח הופך להיות "קדש קדשים", כפי שנראה מיד, כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ המזבח הופך להיות קדש קדשים בכך שלאחר שהמזבח קדוש, הדין הוא שכל קרבן שעולה על גבי המזבח, אפילו אם הוא קרבן פסול, אינו יורד מהמזבח, ולמרות שאינו ראוי, הוא מוקרב על גבי המזבח (אמנם, בנוסף לקרבן שעלה כבר על גבי המזבח, יש להביא קרבן אחר שאינו פסול תחתיו)[79]: (לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ אלו הם הקרבנות שתקריב על גבי המזבח, ולאחר שבעת ימי המילואים, יקריבו אהרון ובניו קרבנות אלו על גבי המזבח,[80] כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד בכל יום יש להקריב שני כבשים בני שנה. קרבן זה נקרא קרבן תמיד או עולת תמיד: (לט) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר את הכבש הראשון שמקריבים בכל יום יש להקריב בבוקר, וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם את הכבש השני שצריך להקריב בכל יום יש להקריב בין הערביים, היינו, לאחר שעברו שש וחצי שעות זמניות מתחילת היום: (מ) וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת (יחד עם קרבן התמיד) יש להקריב עישרון של סולת. העישרון הוא מידת משקל שהייתה בשימוש בזמן התורה, כמו שהיום אנחנו משתמשים בקילוגרם כדי לשקול דברים, והיא נקראת עישרון מפני שהיא הייתה עשירית ממשקל גדול יותר שנקרא בזמן התורה איפה.[81] סולת היא קמח מנופה, בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין עישרון הסולת היה מעורבב ברבע הין שמן. רבע ההין גם הוא מידת משקל[82] שנפחה הוא שלשה לוגים (הין שלם הוא שנים עשר לוגים). אמנם, אין חובה שהשמן יהיה כתית, אלא שהתורה אמרה לנו ששמן כתית כשר גם לנסכים ולא רק להדלקת המנורה,[83] וְנֵסֶךְ רְבִעִית הַהִין יָיִן כמו כן, יש להביא לשם הנסך, יין במשקל רבע הין. על המזבח היו שני ספלים, שלתוך אחד מהם היו שופכים את היין שהיה בא עם הקרבנות,[84] לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לכל אחד משני הכבשים שהוקרבו בכל יום, צריך להביא את הדברים הבאים: 1) עישרון סולת, 2) (עישרון הסולת היה מעורבב עם) רבע ההין שמן, 3) רבע ההין יין: (מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם את הכבש השני צריך לעשות בבין הערביים, לאחר שעברו שש וחצי שעות זמניות מתחילת היום, כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ יש להקריב יחד עם קרבן התמיד של בין הערביים גם את המנחות והנסכים שהיו מקריבים בקרבן התמיד של הבוקר: 1) עישרון סולת, 2) (עישרון הסולת היה מעורבב עם) רבע ההין שמן, 3) רבע ההין יין, לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק לַיקֹוָק הקרבת המנחות שבאות עם קרבן התמיד (הסולת, השמן והיין) על גבי המזבח גורמת לנחת רוח לפני ה'[85]: (מב) עֹלַת תָּמִיד יש להקריב את שני הכבשים בכל יום כקרבן עולה,[86] לְדֹרֹתֵיכֶם יש להקריב את קרבן התמיד בכל יום לעולם,[87] פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְקֹוָק יש להקריב את קרבן התמיד בחצר אוהל מועד, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם בחצר אוהל מועד משם היה מדבר ה' עם משה[88]: (מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אני אדבר עם בני ישראל מהמשכן,[89] וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי המשכן יהיה קדוש בכבוד של ה', ה' ישרה את שכינתו במשכן[90]: (מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ אני (ה') אקדש את אוהל מועד ואת המזבח, וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי וכן אקדש את אהרון ובניו כדי שיהיו כהנים שישרתו אותי: (מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אני אשרה את שכינתי בתוך בני ישראל,[91] וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים אני אהיה לבני ישראל לאלוקים, אני אנהיג את בני ישראל ואדאג לצרכיהם[92]: (מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם על ידי השראת שכינתי במשכן, בני ישראל יידעו שאני (ה') הוצאתי אותם ממצרים כדי להשרות את שכינתי בתוכם,[93] אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם גם בזמן שאין משכן או מקדש שבו אני משרה את שכינתי בתוך בני ישראל, אני עדיין האלוקים של ישראל[94]:

[1] אונקלוס.

[2] רש"י. אוה"ח: לקח נאמר דווקא בלשון זו כדי לומר לנו שיש רשות לאהרון לקחת את הפר משל עצמו או משל משה.

[3] גמ' מסכת ר"ה דף י.

[4] רש"י ורמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ט' הלכה יט'.

[5] א"ע: שמן זה הוא שמן זית.

[6] עיין בחוברת על ויקרא, פרק ב', פסוק ד'.

[7] עיין בחוברת על ויקרא, פרק ב', פסוק ד'.

[8] א"ע, והסתפק מה מקור הלשון של סלת אם הוא סמיד או סלית. בסוף דבריו אמר שיש הסוברים שסלת היינו חיטים טחונות.

[9] רש"י.

[10] אונקלוס.

[11] רש"י.

[12] הרמב"ן הסתפק אם "אל פתח אוהל מועד" מוסב גם על לקיחת הסל, ואז הציווי על רחיצת אהרון ובניו הוא שונה משאר הפסוק, שכן שאר הפסוק מדבר גם על הלחמים והקרבנות, ואילו הרחיצה היא רק על אהרון ובניו, או שמא גם ההקרבה אל פתח אוהל מועד מדבר רק על אהרון ובניו והתורה פשוט לא פירטה להיכן לקחת את סל הלחמים והקרבנות, מכיוון שהדבר ברור מאליו.

[13] רש"י.

[14] א"ע: גם החושן נקרא בגד היות והוא מכסה את הלב.

[15] רש"י.

[16] א"ע: כאן המצנפת נמנתה לפי סדר הלבישה ואילו בפרק הקודם, המצנפת נמנתה לפני האבנט, היות והמצנפת הייתה חשובה יותר.

[17] רש"י.

[18] רש"י. א"ע כתב שהמשיחה הייתה חייבת להיעשות לפני חבישת המצנפת, שהרי לאחר חבישת המצנפת, אין מקום בראשו של אהרון למשיחה בשמן. הרמב"ן כתב שהמצנפת לא כיסתה את כל הראש, ולכן, באמצע המקום היה מקום מגולה, עליו שפכו את השמן.

[19] דעת מקרא. א"ע: הציווי כאן הוא להקריב את בני אהרון לפתח אוהל מועד, אך לא הבנתי את פירושו, שהרי כבר נאמר למשה בפס' ד' להקריב את בני אהרון אל פתח אוהל מועד.

[20] עיין יהל אור אות מב'. רשב"ם: אמנם חז"ל למדו דברים משינוי הסדר בציווי מהסדר במעשה, אך לפי הפשט אין לדקדק בכך.

[21] גם לשיטת רש"י ורמב"ן (עיין בהערות בריש פרק כח') שמצנפת ומגבעות הם כמעט אותו דבר, לא ניתן לומר שבפסוק זה הכוונה היא לחבית המגבעת של אהרון, שהרי חבישת המצנפת הוזכרה כבר בפס' ו'. מעניין, שדווקא לשיטת הא"ע המבדילה בין המגבעות למצנפת, היה ניתן לומר שהתורה חוזרת כאן גם לאהרון, שהרי הא"ע פירש שמשיחת השמן הייתה לפני חבישת המגבעת, כפי שהסברנו לעיל.

[22] אמנם, הא"ע בפס' ז' כתב שרק אהרון נמשח.

[23] אונקלוס. רמב"ןף משה לא הלביש את אהרון ובניו במכנסיים, היות וכל מטרת לבישת המכנסיים היא רק כדי לכסות את בשר הערווה, ואהרון ובניו לבשו את המכנסיים בהצנע.

[24] רש"י. אוה"ח: מילוי ידיים, היינו משיחה בשמן המשחה.

[25] רש"י. הסיבה להכרח לומר שכוונת הפסוק היא לחצר המשכן שלפני אוהל מועד ולא לומר שהכוונה היא לפתח אוהל מועד עצמו היא מכיוון שהפר נשחט לשם קרבן חטאת, ושחיטת קרבן חטאת היא בצפון. א"ע: קשה שהרי כבר נאמר למשה להקריב את הפר אל פתח אוהל מועד. אלא פירוש הפסוק הוא כך: כאשר תקריב את הפר אל פתח אוהל מועד, יש לסמוך את הידיים על ראש הקרבן. הא"ע גם כתב שיש אומרים שהכוונה היא שקודם אהרון יסמוך את ידו על ראש הפר ואח"כ בניו, אך הא"ע דחה דיוק זה מהפסוק, שהרי באיל כתב וסמכו בלשון רבים, ולכן, למסקנה, כתב שהכוונה היא שאהרון ובניו כולם יסמכו את ידיהם יחד על ראש הפר. רמב"ן: טעם החזרה על ההקרבה של הפר היא מכיוון שבהתחלה הציווי היה להקריב את הפר למקום הכהנים, ואין הכוונה דווקא לחצר אוהל מועד, ועתה הציווי הוא להקריב את הפר אל פתח אוהל מועד. כמו כן הסביר הרמב"ן (בפס' יד') שהטעם שהיה צריך גם את סמיכת בני אהרון היא מכיוון שהחטאת באה לכפר על מעשה העגל שעשה אהרון, ועונשו היה כילוי כך שגם בני אהרון היו צריכים כפרה, שהרי גם הם היו בעונש.

[26] א"ע.

[27] רש"י.

[28] לפי הא"ע, הציווי כאן אינו דווקא על משה, אלא על אחד מהכהנים.

[29] רש"י.

[30] רש"י. רמב"ן: יש שני חלבים שנמצאים על הקרב, לפעמים התורה כוללת את שניהם באותו ציווי ולפעמים התורה מפריד ביניהם. כמו כן עיין בא"ע בפס' כב'.

[31] רש"י.

[32] אונקלוס.

[33] רש"י: התייחדה חטאת המילואים בכך שהיא חטאת חיצונה שנשרפת. רמב"ן: הסיבה שדווקא החטאת החיצונה של המילואים נשרפה היא מכיוון שמטרת חטאת זה לכפר על חטא העגל, והרי עוד לא התקדש פנים המשכן, כך שדין קודש הקדשים היה כמו הדין של מחוץ לעזרה. בטעם השריפה כתב הרמב"ן שהוא כטעם שריפת פרה אדומה.

[34] א"ע. משך חכמה: כמו שחטאת זו היא החטאת היחידה המותרת להקרבה בבמה, כך גם אם נשחטה שלא לשמה, כשרה.

[35] א"ע.

[36] רש"י.

[37] רש"י.

[38] דעת מקרא.

[39] רש"י.

[40] עפ"י א"ע בפס' יד' שם פירש "חטאת הוא".

[41] רש"י. בפס' כה' פירש שאשה הכוונה היא לאש ניתן, ואילו לה' הכוונה היא לשמו של מקום.

[42] א"ע. רש"י פירש שהכוונה היא לגדר האמצעית שבאוזן, כנראה שכוונתו היא לבליטה שבאמצע האוזן.

[43] דעת מקרא.

[44] רש"י. א"ע כתב שמדובר בחלב שמכסה את הקרב, שכן גם הוא סובר שלעיתים התורה מפצלת חלב זה, כפי שפירש הרמב"ן בפס' יג'.

[45] רש"י.

[46] רש"י.

[47] כך פירש רש"י כאן ובפס' ב'. אמנם א"ע פירש שהכיכר לחם אחת היא לחם המצות.

[48] רש"י. ספרנו כתב שהתנופה מסמלת את היות חלק הכהנים משולחן גבוה וכאן, באיל המילואים, הונף גם השוק שהוקרב ע"ג במזבח, מכיוון שהשוק ראוי לאכילה, אלא שכאן, באופן חד פעמי, השוק הוקרב.

[49] אונקלוס.

[50] רש"י.

[51] אונקלוס. רמב"ן: הסיבה שבני אהרון אינם מוזכרים כאן ורק אהרון הוא שמוזכר כאן היא מפני שברגע שהחזה ניתן למשה מקרבנו של אהרון, ממילא הכוונה היא גם לחזה של בניו. אמנם, בסוף כתוב "מאשר לאהרון ומאשר לבניו" מפני שהחזה והשוק ניתנים לאהרון ובניו מהקרבנות שהם מקריבים.

[52] אונקלוס.

[53] רש"י.

[54] רש"י. רשב"ם: גם תנופה וגם הרמה הם מלשון הפרשה, והסיבה שהתורה חילקה בין השניים היא מכיוון שהחזה של איל המילואים נאכל בעוד השוק של איל המילואים הוקרב על גבי המזבח.

[55] רש"י.

[56] אונקלוס.

[57] אונקלוס.

[58] דעת מקרא.

[59] רש"י.

[60] רש"י. רמב"ן: אמנם בכל התנ"ך אנחנו רואים שלשון משיחה פירושה גדלות, וזאת משום שהאנשים הגדולים והחשובים בעם ישראל, המלך והכהנים, נמשחו בשמן המשחה, אך כאן הכוונה היא שהכהנים נמשחו בשמן.

[61] רש"י. אונקלוס: על ידי לבישת הבגדים, הכהן יכול להקריב את הקרבנות (כנראה שהכוונה היא לקרבנות שרק הכה"ג יכול להקריב).

[62] רש"י.

[63] רש"י. רמב"ן הסתפק אם דווקא משה רבינו היה צריך לבשל את בשר איל המילואים בהיותו הכהן שעובד בימי המילואים, או שהכוונה היא שמשה יצווה מישהו שיבשל את בשר איל המילואים כמו שפירש א"ע.

[64] רש"י.

[65] רש"י.

[66] רש"י. אוה"ח: אהרון ובניו נחשבים בעלים, ואכילת השלמים על ידי הבעלים היא כפרה.

[67] עפ"י רש"י לעיל, אם כי רש"י כאן כתב שמילוי הידיים הוא על ידי עשיית האיל והלחם כמשפט.

[68] רש"י.

[69] רש"י, ומכאן אזהרה כללית לאיסור זר לאכול קדשי קדשים.

[70] אונקלוס.

[71] אונקלוס.

[72] אוה"ח.

[73] רש"י: שנה הכתוב לעכב.

[74] רש"י.

[75] רש"י.

[76] רש"י. לדבריו, "על הכיפורים" הכוונה היא כדי לכפר על המזבח. א"ע ורמב"ן כתבו שהכוונה היא בנוסף לאילים שהם כיפורים לאהרון ובניו.

[77] רש"י.

[78] רש"י.

[79] רש"י. אמנם מדובר בבהמה שהייתה ראויה מתחילה להקרבה ורק לאחר מכן נפסלה, כגון שנשחט חוץ לזמנו וכדומה, אך בהמה שמתחילה לא הייתה ראויה להקרבה ע"ג המזבח, כגון רובע ונרבע, אינו נשאר ע"ג המזבח. א"ע: הכוונה היא שאסור לאכול את הלחם או הבשר בטומאה. רשב"ם: כל דבר שמוקרב ע"ג המזבח צריך להיות מקודש לפני כן.

[80] א"ע.

[81] רש"י.

[82] א"ע: ההין היא מידה מצרית.

[83] רש"י.

[84] רש"י.

[85] רש"י.

[86] רש"י.

[87] א"ע: רק לדורות בני ישראל יקריבו את קרבן העולה, אך במדבר, הוקרב קרבן התמיד רק במשך חמישים יום.

[88] רש"י בפירושו השני. בפירושו הראשון פירש רש"י שה' היה מדבר עם משה מעל המזבח. א"ע חילק בין "אשר איוועד לכם" שהכוונה היא שה' מדבר עם בני ישראל, ואילו לדבר אליך הכוונה היא למשה. בשם יפת כתב הא"ע שהכוונה בלכם היא למשה ואהרון.

[89] רש"י.

[90] רש"י. בשם חז"ל כתב שיש כאן רמז לכך שבני אהרון ימותו בחנוכת המשכן. א"ע: כל המשכן, וגם הכלים, נקראים אוהל מועד, ולכן ה' מתגלה על הארון, שנחשב עדיין אוהל מועד.

[91] רש"י. ספורנו: אקבל את עבודתם ותפילתם של בנ"י. א"ע: על ידי הקמת מחנה ישראל יחד עם הדגלים (כמו שמסופר בריש ספר במדבר), ה' ישרה את שכינתו בתוך ישראל, כיוון שהטמאים לא ייכנסו לתוך מחנה ישראל, וגם הארון יהיה מובדל משאר בני ישראל על ידי המחיצות.

[92] ספורנו.

[93] רש"י ורשב"ם. רמב"ן: ייתכן ש"לשכני" הכוונה היא "בשכני", וכן פירש על דרך הסוד.

[94] אוה"ח בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שרק על ידי ידיעת ה', ה' הוא האלוקים של בני ישראל, אך אם בני ישראל מתכחשים לה', הרי שהם עובדים ע"ז.