שמות פרק ל

שמות פרק ל

(א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת יש לעשות מזבח לצורך העלאת הקטורת עליו,[1] עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ את מזבח הקטורת יש להכין מעצי שיטים: (ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה המזבח הפנימי יהיה בצורת ריבוע: מידות אורכו ורוחבו יהיו שווים, ויהיו אמה, וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ גובה המזבח הפנימי יהיה שתי אמות,[2] מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו קרנות המזבח ייעשו מלוחות עצי השיטים שירכיבו את המזבח, ואין להרכיב את קרני המזבח על לוחות עצי השיטים[3]: (ג) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר יש לצפות את המזבח הפנימי בזהב טהור,[4] אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו (יש לצפות בזהב את כל חלקי המזבח) את גג המזבח,[5] את קירות המזבח ואת קרני המזבח, וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב יש לעשות זר מסביב לחלקו העליון של המזבח[6]: (ד) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ יש לעשות מתחת לזר שהיה בחלקו העליון של המזבח, שתי טבעות מזהב, עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה הטבעות יהיו בשתי זוויות המזבח,[7] עַל שְׁנֵי צִדָּיו הטבעות יהיו בשתי זוויות המזבח, בשני צידי המזבח. בשני צידי המזבח, היו מונחות טבעות בזוויות המזבח, כך שבסך הכל היו ארבע טבעות,[8] וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה הטבעות ישמשו לבתים למוטות בהם היו נושאים את המזבח. את הבדים השחילו לתוך הטבעות שהיו על צידי המזבח: (ה) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב יש לעשות את הבדים, את המוטות, מעצי שיטים, ולצפות אותם בזהב: (ו) וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת יש לשים את המזבח בדיוק מול ארון הברית כאשר הפרוכת חוצצת בין הארון למזבח,[9] לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה (יש לשים את המזבח מול הארון) מול הכפורת שנמצא על ארון העדות שם נועד ה' עם משה: (ז) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בכל בוקר, יקטיר הכהן את קטורת הסמים (כאן כתבה התורה שאהרון הוא שמעלה את הקטורת, אך להלכה אין צריכה העלאת הקטורת להיעשות דווקא על ידי הכהן הגדול),[10] בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה הכהן יקטיר את הקטורת בבוקר, לפני שהוא מנקה את הנרות של המנורה. בכל בוקר היה הכהן מיטיב את הנרות, מנקה את הנרות משיירי השמן והפתילות שנשארו בנרות המנורה, והתורה כאן כתבה שיש להקטיר את הקטורת לפני הטבת הנרות: (ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם בערב, בשעה שהכהן ידליק את נרות המנורה, יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְקֹוָק (בשעת הדלקת נרות המנורה בערב) בכל יום, יקטיר הכהן פעם נוספת את הקטורת לפני ה'. לסיכום: הכהן היה מקטיר פעמיים ביום את הקטורת: פעם בבוקר ופעם בערב,[11] לְדֹרֹתֵיכֶם דבר זה, הקטרת הקטורת, יש לעשות לאורך כל הדורות: (ט) לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה אסור להעלות על מזבח הזהב שום קטורת חוץ מהקטורת בבוקר ובערב,[12] וְעֹלָה וכן אסור להקריב על מזבח הזהב קרבנות של עולה, בין אם קרבן העולה הוא מבהמה או מעוף,[13] וּמִנְחָה וכן אסור להקריב על מזבח הזהב מנחות, סוגים שונים של לחמים או קמחים,[14] וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו וכן אסור לנסך על מזבח הזהב יין. על מזבח הנחושת היו מקריבים את העולות, המנחות ומנסכים יין, והתורה אסרה כאן לעשות כן במזבח הזהב: (י) וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, הכהן הגדול יזרוק דם על קרנות מזבח הזהב (עבודה זו כשרה רק בכהן הגדול),[15] מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם מדם הקרבנות של פר ושעיר שהוקרבו ביום הכיפורים, יזה אהרון על מזבח הזהב,[16] קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיקֹוָק מזבח הזהב מקודש רק לצורך הקטרת הקטורת והזאת דם הפר והשעיר של יום הכיפורים[17]: 

פרשת כי תשא

(יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם כאשר תרצה לדעת את מניין האנשים שבבני ישראל,[18] וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם כל אחד מישראל צריך לתת את  פדיון נפשו לכפרה בשעת המניין.[19] התורה מצווה כאן שכאשר מונים את בני ישראל, לא ימנו את בני ישראל על ידי ספירת האנשים, אלא על כל אחד מישראל לתת מחצית השקל, ועל ידי שיספרו את כל מחציות השקלים, יחשבו כמה אנשים יש בישראל,[20] וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם על ידי שכל אחד מבני ישראל ייתן את כופר נפשו, ועל ידי כך בני ישראל לא יימנו במספר (אלא על ידי מחצית השקל), לא יהיה נגף בבני ישראל. אולם, אם ימנו את בני ישראל על ידי שימנו את מספר האנשים שיש, יהיה חס ושלום נגף בבני ישראל, (כפי שראינו שקרה בימי דוד, שכאשר מנה את ישראל ללא שמנה אותם על ידי מטבעות מחצית השקל, היה נגף בעם ישראל)[21]: (יג) זֶה יִתְּנוּ זהו השיעור שכל אחד מישראל ייתן בשעת המניין,[22] כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים כל מי שייכלל במניין,[23] מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ (כל מי שנמנה) צריך לתת בשעת המניין מחצית השקל, של שקל הקודש שכל ערכי התורה נאמרו בו,[24] עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל השקל שווה לעשרים גרה. הגרה גם היא מטבע שנקראת "מעה", והתורה אומרת ששקל שווה לעשרים מעות,[25] מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיקֹוָק בני ישראל יפרישו את מחצית השקל ויתרמו אותה לנדבה לשם ה'[26]: (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים כל מי שמשתתף במניין,[27] מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה (כל אדם שמשתתף במניין, דהיינו: ) כל מי שכבר הגיע לגיל עשרים, יִתֵּן תְּרוּמַת יְקֹוָק כל מי שהגיע לגיל עשרים צריך לתת את מחצית השקל: (טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה אדם עשיר לא יוסיף יותר ממחצית השקל, אדם עשיר לא יתרום יותר ממחצית השקל, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל אדם עני לא ייתן פחות ממחצית השקל, לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְקֹוָק על ידי נתינת מחצית השקל, האדם תורם את תרומת ה', את נדבת ה', לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם על ידי תרומת מחצית השקל, ניתן לקנות קרבנות להקרבה במשכן (ובמקדש). קרבנות אלו מכפרים על חטאי בני ישראל[28]: (טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ה' אמר למשה) תיקח את הכסף, את מחציות השקל, שאיתם יקנו את הקרבנות שיכפרו על בני ישראל, ואיתם יבנו את המשכן שבו יקריבו את הקרבנות כדי לכפר על בני ישראל,[29] וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד את הכסף יש לתת לעבודת אהל מועד, תשתמש בו לצורך מלאכת אוהל מועד,[30] וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְקֹוָק עבודת המשכן שתיעשה על ידי תרומת מחצית השקל, האדנים שנעשו מתרומת מחצית השקל, יהיו לזיכרון לפני ה'. כאשר ה' יראה את האדנים הוא יזכור את ישראל לטובה,[31] לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם על ידי נתינת מחצית השקל ובניית המשכן, יהיה ניתן להקריב קרבנות ולכפר על חטאי בני ישראל: (יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יח) וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת עליך לעשות כיור עשוי מנחושת. הכיור היה מעין מיכל ענק שהיה עשוי מנחושת,[32] וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת וכן עליך לעשות לכיור בסיס מנחושת,[33] לְרָחְצָה הכיור ישמש לצורך רחיצה (כפי שנראה בפסוקים הבאים, הכוונה היא לקידוש ידיים ורגליים של הכהנים),[34] וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ יש לשים את הכיור בין פתח אוהל מועד לבין מזבח הנחושת שהיה מחוץ לפתח אוהל מועד (המשכן). הכיור היה קצת דרומית לפתח החצר, ועמד מזרחית למשכן ומערבית למזבח הנחושת,[35] וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם עליך לשים מים בתוך הכיור: (יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם אהרון וצאצאיו הכהנים ירחצו את ידיהם ואת רגליהם מהכיור. הכהנים היו רוחצים את ידיהם ואת רגליהם בבת אחת. פעולה זו נקראת קידוש ידיים ורגליים[36]: (כ) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ הכהנים יקדשו את ידיהם ורגליהם מהכיור בשעה שהם באים לאהל מועד כדי להקטיר את הקטורת, ועל ידי כך הכהנים לא ימותו. אולם, אם הכהנים יקטירו קטורת ללא קידוש ידיים ורגליים, הרי שהם מתחייבים מיתה,[37] אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיקֹוָק או בשעה שהכהנים מקריבים קרבן במזבח הנחושת, הדין הוא שהם חייבים גם כן לקדש ידיים ורגליים[38]: (כא) וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ כאשר הכהנים מקריבים קרבנות על המזבח עליהם לקדש את ידיהם ורגליהם, וכך לא יתחייבו מיתה. אם הכהנים מקריבים קרבנות על המזבח ללא קידוש ידיים ורגליים, הרי שהם מתחייבים מיתה. מחיוב המיתה בפסוק כ' למדנו רק על חיוב מיתה בשעה שהכהן אינו מקדש ידיו ורגליו כאשר הוא נכנס לתוך המשכן (למשל לצורך הקטרת הקטורת) ופסוק זה בא לחדש, שגם אם הכהן לא נכנס לתוך המשכן, אלא הקריב קרבן על המזבח החיצוני, הוא עדיין מתחייב מיתה,[39] וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם חיוב זה של קידוש ידיים ורגליים לפני העבודה במשכן יהיה חוק לכהנים לעולם, לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם חוק זה של קידוש ידיים ורגליים יהיה חוק לאהרון ולצאצאיו הכהנים עד עולם: (כב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כג) וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ קח לך בשמים חשובים.[40] התורה מתחילה למנות את הבשמים החשובים שיש לקחת: 1) מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת מסוג בשם חשוב שנקרא "דרור", יש לקחת משקל של חמש מאות שקלים,[41] 2) וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם מקליפת עץ שנקרא קינמון שמפיק ריח טוב יש לקחת משקל, שמחצית המשקל היא מאתיים חמישים שקל, הרי שבסך הכל יש להביא מקנמן הבשם משקל של חמש מאות שקל, אלא שהתורה צוותה להביא את הקנמן כשהוא מחולק לשניים, כדי שישקלו אותו פעמיים, כל פעם ישקלו חצי מהמשקל שצריך,[42]  3) וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וכן יש להביא קנה של בשם במשקל מאתיים חמישים שקלי קודש[43]: (כד) 4) וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וכן יש לקחת שורש של עשב שנקרא "קדה" במשקל של חמש מאות שקלי קודש,[44] 5) וְשֶׁמֶן זַיִת הִין וכן יש לקחת שמן זית בכמות של הין. הין שווה לשנים עשר לוגים[45]: (כה) וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ מחמשת הרכיבים האלו יש להכין את שמן המשחה,[46] רֹקַח מִרְקַחַת שמן המשחה הוא תערובת שנעשה על ידי הכנה בצורה מיוחדת,[47] מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ הצורה המיוחדת בה הכינו את התערובת של שמן המשחה, היא בצורה שבעלי אומנות המרקחת מכינים תערובת זו,[48] שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה התערובת מחמשת הרכיבים הללו, תשמש לשמן המשחה שיקדש את המשכן, את כלי המשכן ואת הכהנים: (כו) וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת יש להשתמש בשמן המשחה על מנת למשוח את אהל מועד (את המשכן עצמו)[49] ואת ארון הברית: (כז) וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וכן יש להשתמש בשמן המשחה על מנת למשוח את השולחן ואת כל כלי השולחן (קערותיו, כפותיו, קשותיו ומנקיותיו), וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ וכן יש להשתמש בשמן המשחה על מנת למשוח את המנורה ואת כל כלי המנורה (מלקחיה ומחתותיה) וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וכן יש להשתמש בשמן המשחה על מנת למשוח את המזבח הפנימי, מזבח הזהב שעליו הקטירו את הקטורת: (כח) וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וכן יש להשתמש בשמן המשחה על מנת למשוח את מזבח העולה, המזבח החיצון שהיה עשוי נחושת ועליו הקריבו את הקרבנות, וכן את כלי המזבח (מחתות, יעים ומזרקות), וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ וכן יש להשתמש בשמן המשחה על מנת למשוח את הכיור ואת הבסיס עליו עמד הכיור: (כט) וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם על ידי משיחת המשכן וכליו בשמן המשחה, אתה תקדש אותם,[50] וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים על ידי המשיחה בשמן המשחה, המשכן וכליו יהיו קדש קדשים, ומיד מסבירה התורה למה הכוונה באומרה שיהיו קדש קדשים, כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ כל דבר שראוי להיכנס לכלי שרת, נהיה קדוש ברגע שהוא מוכנס לתוך הכלי. התורה אומרת שקדושת הכלים היא שכאשר מכניסים דבר כלשהו לתוך הכלי (כל עוד הוא ראוי לכלי), הדבר ההוא הופך להיות קודש, וברגע שהוא נמצא בתוך הכלי, הוא נפסל בלינה (אם הוא היה בכלי לאורך כל הלילה, אסור להשתמש בו ביום למחרת)[51]: (ל) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח את אהרון ואת ארבעת בניו תמשח בשמן המשחה,[52] וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם תקריב את הקרבנות של אהרון ובניו, לְכַהֵן לִי אהרון ובניו ימונו להיות כהנים לשם ה': (לא) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר ה' ציווה את משה לומר לבני ישראל, שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם זוהי הדרך בה מכינים את שמן המשחה לאורך כל הדורות[53]: (לב) עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ אסור להשתמש בשמן זה כדי לסוך בשר של אדם, אסור למרוח את השמן על גופו של אדם,[54] וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ אסור לעשות שמן באותה מתכונת שבה צווה משה לעשות את שמן המשחה, אסור לקחת את הרכיבים באותן כמויות עליהן צווה משה, ולעשות מהם שמן משחה שלא לצורך המקדש,[55] קֹדֶשׁ הוּא שמן המשחה הוא קדוש לכם, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם בגלל ששמן המשחה הוא קודש לכם, עליכם לנהוג בו בקדושה[56]: (לג) אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ אדם שיכין שמן באותה צורה, עם אותם רכיבים וכמויות שמשה צווה להכין, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר או אדם שייתן משמן המשחה שעשה משה על אדם זר, אדם שאינו כהן או מלך,[57] וְנִכְרַת מֵעַמָּיו (אדם שיכין את שמן המשחה או שייתן משמן המשחה על זר) דינו כרת[58]: (לד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' אמר אל משה, קַח לְךָ סַמִּים קח לך בשמים,[59] ועתה מפרטת התורה אלו סוגי בשמים לקחת,[60] נָטָף וכן תיקח סוג של בשם שנקרא צרי,[61] וּשְׁחֵלֶת וכן תיקח סוג של בשם שנקרא צפורן, שהופק משורש של ציפורן,[62] וְחֶלְבְּנָה וכן תיקח סוג של בשם שנקרא חלבנה. (הריח של החלבנה היה רע),[63] סַמִּים וכן תיקח סוג של בשם שנקרא סמים, והוא בשם שמעורב עם לבונה זכה,[64] וּלְבֹנָה זַכָּה וכן תיקח סוג של בשם שנקרא לבונה זכה. סוג זה של בשם הופק מעץ שנקרא לבונה, בַּד בְּבַד יִהְיֶה משקל כל סוגי הבשמים שתיקח יהיה שווה. המשקל של הנטף, השחלת, החלבנה והלבונה יהיה שווה (בגמרא כתוב שמשקלם היה שבעים מנה)[65]: (לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת יש להכין מסמים אלו את הקטורת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ יש להכין את מרקחת הקטורת בצורה מיוחדת כמו שדרך הרוקחים להכין, מְמֻלָּח יש לערב את סממני הקטורת,[66] טָהוֹר קֹדֶשׁ הקטורת תהיה טהורה וקדושה[67]: (לו) וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק תשחק את הקטורת עד שתהיה דקה מאוד,[68] וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד הכהן ישים את הקטורת על מזבח הזהב שנמצא מול ארון העדות שבמשכן,[69]  אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה במשכן, אני מתוועד ומדבר איתך, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם הקטורת תהיה מאוד קדושה לכם[70]: (לז) וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה הקטורת אשר יעשה משה,[71] בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אסור לעשות קטורת באותה מתכונת, באותה תרכובת (אותם סמנים ומידות) כמו שעשה משה,[72] קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַיקֹוָק עליך לעשות את הקטורת לשמו של ה'[73]: (לח) אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ אדם שיעשה את הקטורת באותה מתכונת שעשה משה על מנת להריח בה,[74] וְנִכְרַת מֵעַמָּיו (אדם שיעשה את הקטורת באותה מתכונת שעשה משה על מנת להריח בה) דינו כרת:

[1] רש"י. רשב"ם: התורה רצתה להוציא ממזבח לצורך העלאת קרבנות. רמב"ן: הסיבה שציווי המזבח נאמר כאן ולא נאמר יחד עם שאר הכלים הפנימיים היא מכיוון ששאר הכלים מטרתם לשמש להשראת השכינה ואילו מזבח הקטורת מטרתו למנוע מגפות מבני ישראל.אוה"ח (בפרק כה' פסוק ט') כתב שהסיבה שהתורה הפרידה את מזבח הזהב משאר הכלים היא מכיוון שבבהימ"ק הראשון יגנזו מזבח זה ויבנו במקומו מזבח אחר. ספורנו: הצורך במזבח הזהב הוא כדי שלאחר הקרבת הקרבנות, יכבדו את ה' על שקיבל את הקרבנות ברצון.

[2] נחלקו המפרשים האם הקרניים נחשבים בכלל מידות המזבח, הדבר תלוי בשאלה האם קרנות מזבח הנחושת נחשבים כחלק ממידות המזבח. כמו כן, מידות המזבח אינן כוללות את ציפוי הזהב שעליהם. יש הסוברים שהקרניים היו חלולות.

[3] יש הסוברים שהקרניים היו חלולות – עיין בספר מלאכת המשכן וכליו עמ' רעט'. לגבי מידות מזבח הזהב מצאנו מחלוקת: יש הסוברים שאורכם ורוחבם היה טפח על טפח ויש הסוברים שכל קרן הייתה שלש אתבעות ושליש על שלש אצבעות ושליש בגובה שלש אצבעות ושליש. כמו כן בספר מלאכת המשכן וכליו בעמ' רעט' הביא מחלוקת בנוגע לדיון האם אורכם ורוחבם של קרנות המזבח היו שווים למידת גובה הקרנות או לא.

[4] רוב השיטות סוברות שרק החלק של המזבח שנראה לעין היה מצופה בזהב, ואילו התחתית לא הייתה מצופה בזהב.

[5] ישנה מחלוקת האם המזבח היה חלול. יש שרצו לדייק מרש"י, שהמזבח לא היה חלול (עיין מלאכת המשכן וכליו עמ' רעו) ויש הסוברים שגם מזבח הזהב היה חלול.

[6] מצאנו מחלוקת לגבי זר הזהב. לכאורה מהגמרא משמע שגובה הזר היה משהו. אולם, החזקוני סובר שהזר כיסה את עוביו של לוח המזבח. לכאורה, משמע מדבריו שגג המזבח היה עשוי מלוח של עץ, וזר הזהב כיסה את עוביו של לוח העץ הזה. לשיטתו צריך לומר שדברי הגמרא שהזר היה גבוה משהו אינו מוסב על הזר של המזבח. האברבנאל סובר שהזר עלה למעלה מגג המזבח, וכל לא נפל מהקטורת על הרצפה. בספר מלאכת המשכן וכליו עמ' רפה' הביא דעות שונות אם הזר היה ממש מחובר אל המזבח או לא.

[7] רש"י.

[8] לכאורה כך משמע מרש"י. ספורנו: הטבעות היו על צידי הרוחב. יש שהסתפקו לדברי רש"י, שמא היו רק שתי טבעות. אמנם ר"א בן הרמב"ם סובר שהיו רק שתי טבעות, בשתי פינות המזבח. הטבעות הונחו בגובה שליש המזבח מלמעלה (ארבעה טפחים מלמעלה) אולם יש האומרים שהטבעות היו ממש מתחת לזר המזבח.

[9] רש"י.

[10] רמב"ן: אין הכרח שדווקא הכה"ג יקטיר את הקטורת, והסתפק מדוע כתבה התורה שאהרון הוא שמקטיר את הקטורת: או מפני שאהרון הוא שהתחיל להקטיר את הקטורת ראשון או מפני שהזאת הדם הכתובה בהמשך היא רק בכהן הגדול. א"ע: מדוע לא כתוב גם את הבשמים? או מכיוון שאכן הכוונה היא הסמים עם הבשמים, או מפני שהסמים הם העיקר, או כדי לחלק בין שתי סוגי המרקחות.

[11] רש"י.

[12] רש"י. אונקלוס, א"ע ורמב"ן: הכוונה היא לקטורת שלא נעשתה על פי מתכונת הקטורת שהתורה ציוותה עליה.

[13] רש"י.

[14] רש"י.

[15] רש"י.

[16] רש"י. א"ע: למרות שיש קרבנות נוספים שהיו מזים מדמם על מזבח הזהב (פר כהן משיח וכדו'), מכיוון שאין קרבנות אלו נעשים בכל שנה, לא מנתה אותם התורה.

[17] רש"י.

[18] רש"י, וכך מסביר גם בשם אונקלוס. רשב"ם: כאשר תאסוף את ישראל לשם תרומת המשכן, תמנה גם כן את בני ישראל. אוה"ח: לפקודיהם – אסור למנות את ישראל ללא מטרה, כמו לפני היציאה למלחמה. צריך שתהיה סיבה טובה כדי למנות את ישראל. כלי יקר: הסיבה שהתורה השתמשה בלשון נשיאה בשעה שהיא מדברת על מנין היא מכיוון שעל ידי המניין ניכר המעלה של דבר כלשהו. כל דבר שאין לו מנין הוא דבר שאיננו חשוב, ולכן בני ישראל ניכרים על ידי המניין ונהיים חשובים יותר.

[19] דעת מקרא. אוה"ח: הסיבה שכתוב "ונתנו" עם ו' החיבור הוא בגלל שצריך לפני הנתינה לכפרה, להכיר בחטא. נתינת מחצית השקל לכפרה יכולה רק להתווסף על הכרת החטא.

[20] רש"י.

[21] רש"י. ספורנו: הסיבה שאסור למנות את ישראל היא משום שכל אסון קורה לאדם מישראל על ידי שהוא אדם פרטי ומובדל, וכך, על ידי שכל אחד נותן מחצית השקל ואין הבדל בין עני לעשיר, נמנעים הנגפים. רמב"ן: אמנם הציווי אל משה היה שכאשר הוא יפקוד את בני ישראל, יעשה זאת על ידי גביית מחצית השקל, אך משה רבינו למד מכך שמוטל עליו למנות את בני ישראל עכשיו. אך הציווי כאן, בשונה מהציווי בספר במדבר לא היה שמשה יסתובב בין האוהלים, אלא שמשה ייקח את מחצית השקל מאת העם. אולם, לא נזכר כאן אם הגבייה על ידי מחצית השקל היא מצווה לשעה או לדורות, ולכן טעה דוד ומנה את ישראל ללא שקלים. כמו כן כתב הרמב"ן שהסיבה שבימי עזרא הפרישו שליש השקל היא מכיוון שבדורם הוסיפו על ערך השקל יותר משווי השקל של תורה.

הרמב"ן כתב גם את דברי רש"י שהשווה בין שני מניינים: המניין שהיה כאן, יום למחרת יו"כ, לבין המניין שהיה בפתיחת ספר במדבר, שם המניין היה שווה למניין שהיה כאן. רש"י תירץ שהשוויון נובע מכך שאמנם לשנות היציאה ממצרים היו כאן שתי שנים נפרדות, אך למניין שנות האדם, מדובר על אותה שנה. הרמב"ן הקשה על רש"י לשיטתו: כיצד יכול לעבור גם זמן קצר ללא שמתו מישראל וללא שנולדו אנשים מישראל. כמו כן הקשה הרמב"ן שהרי במניין שנות האדם המניין הוא שווה, והכל הולך אחר שנות האדם, ואם כן, כל מי שנולד מתשרי, הזמן בו התקיים המניין הראשון, ועד לאייר, הזמן בו התקיים המניין השני, נוסף למניין, ואם כן היה צריך להיות שנוספו עוד אנשים. אלא תירץ הרמב"ן שכך באמת היה מעשה, שהמניינים היו שווים. כמו כן תירץ הרמב"ן שני תירוצים נוספים: שבט לוי לא נמנה בניין השני, וכן דברים אינו כולל כל מי שגדול יותר מבן עשרים, אלא הוא כולל את כל האנשים מבן שלש עשרה.

כמו כן, חלק הרמב"ן על דברי רש"י בביאור שלשת התרומות שאמרו חז"ל שיש כאן. רש"י כתב שאחת התרומות היא המחצית השקל שאמור בפרשת במדבר. רמב"ן חלק על רש"י וכתב שלא ייתכן שהמפקד בפרשת במדבר נעשה על ידי מחצית השקל, שהרי כהנים ולויים חייבים לתת מחצית השקל, ואילו המפקד שבפרשת במדבר אינו כולל את הכהנים.

כלי יקר: הסיבה לשני המניינים: המניין הראשון היה כדי שבני ישראל יימנו לאחר חטא העגל ולהראות לנו שבני ישראל לא נמאסו בגלל חטא העגל, והמניין השני היה כדי להשרות את שכינתו של ה' בתוך בני ישראל, ואין ה' משרה את שכינתו בתוך ישראל בפחות מעשרים ושתיים אלף אנשים.כמו כן מסביר הכלי יקר שעין הרע חל רק כאשר רואים חידוש אצל אדם מסוים, למשל, כאשר רואים אצל עני הרבה מאוד כסף, זהו פתח לעין הרע. לכן, בשעה שעם ישראל יצא ממצרים, היה פתח לעין הרע בכך שהם היו רבים, אך בזמנו של דוד, לא היה פתח לעין הרע, ולכן לא חשב דוד שצריך למנות את בני ישראל על ידי שקלים. כמו כן כתב הכלי יקר ששלשת המניינים האמורים כאן הם שלש מניינים שמנה משה על ידי מחצית השקל: אחד כאן, השני בפתיחת ספר במדבר והשלישי בערבות מואב.

[22] א"ע. רש"י: ה' הראה למשה מטבע, והכוונה ב"זה יתנו" היא שעל ישראל לתת מטבע כמו שהראה ה' למשה. רמב"ן כתב שמשה הוא שקבע את הערך של שקל.

[23] רש"י, ונקרא כל העובר מכיוון שכאשר מונים דבר מעבירים אותו מיד ליד. א"ע: כל מי שעובר את שנתו העשרים.

[24] רש"י.

[25] רש"י, אלא שלאחר מכן הוסיפו עליהם שישית ושווי השקל הוא עשרים וארבע מעות. א"ע: גרה היא גרוגרת של חרוב.

[26] דעת מקרא.

[27] אונקלוס. רש"י: כל מי שנמנה לצבא. א"ע: הפועלים.

[28] רש"י בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שעל ידי השימוש במחצית השקל בשעת המניין, לא יהיה נגף בבני ישראל. א"ע: זהו הטעם לכך שאסור להמעיט או להוסיף על מחצית השקל: הכסף הוא כפר נפש, ואין להרבות או להמעיט מכופר הנפש.

[29] עפ"י רש"י בפס' הקודם. רשב"ם: הכסף שמשמש לכופר נפש.

[30] רש"י ורשב"ם. כסף זה שימש לאדנים שהיו מתחת לעמודי המשכן כפי שנראה בפרשת פקודי.

[31] דעת מקרא.

[32] רש"י. וכן סובר רש"י שלכיור היו שני דדים דרכם יצאו המים. האברבנאל סובר שהכיור היה מעין צינור ולא מעין מיכל. כלי יקר: הכיור לא הוזכר עם שאר הכלים מכיוון שמטרתו לא הייתה השראת שכינה אלא התקדשות לפני העבודה. רמב"ן: אין עשיית הכיור מצווה, אלא צורך פרקטי כדי שלכהנים יהיה איך לקדש את ידיהם ואת רגליהם. בספר מלאכת המשכן וכליו כתב שכנראה שלכיור היה כיסוי מלמעלה.

[33] רש"י.

[34] רש"י.

[35] רש"י. בתוספות במסכת זבחים כב. כתוב שהכן היה מעין יורה הפוכה. צורת היורה ההפוכה תלויה בשני תירוצי התוספות הכתובים שם: יש סוברים שהיתה עגולה ויש סוברים שהייתה מרובעת.

[36] רש"י.

[37] רש"י.

[38] רש"י.

[39] רש"י. א"ע: טעם החזרה היא כדי לומר שיש כאן חיוב תמידי או לחיוב מוות גם על הקרבה במזבח. אוה"ח: הסיבה לכפילות היא כדי לומר שגם אם הכהן רק עלה עכשיו מבית הטבילה, הוא עדיין חייב לקדש את ידיו ואת רגליו.

[40] רש"י ורשב"ם. א"ע: שייקח מכל בשם את הראש שלו, היות והקצה העליון הוא מכובד יותר. כמו כן הסתפק הא"ע מדוע התורה הייתה צריכה לכתוב "מחציתו", הרי אין דרכם של המוכרים להוסיף אפילו גרגיר למשקל, ואם כן, השקילה לא תהיה מדוייקת יותר אם ישקלו חצי מהמשקל בכל פעם. אמנם כתב האבי עזר שהשקילה פעמיים היא לשם עין יפה. אוה"ח: הציווי כאן הוא על משה, ולא שיעשה זאת על ידי שליח. כלי יקר: מכיוון שהמשיחה היא ציווי על משה, לכן נאמר כאן בלשון ואתה.

[41] רשב"ם. את העובדה שכוונת התורה למשקל חמש מאות היא לחמש מאות שקלי קודש לקחנו מדעת מקרא והוא הוכיח זאת מדברי התורה בציוויה לקחת קידה. רמב"ן: המר הוא מוסק. לגבי מקור הבשם כתב הרמב"ן שמקורו מבטן חיה שדומה לצבי שנמצאת בארץ הודו, וכאשר חיה זו מטיילת בין השיחים היא מתגרדת בעצים, ודמה יוצא על השיחים, וכאשר מלקטים את השיחים, מפיקים אותו. אולם, קשה על כך, שהרי קשה לקבל שחלק משמן המשחה מקורו בבהמה טמאה. אך הרמב"ן דחה קושיא זו באומרו שהלחות ממנו מפיקין את הבשם איננו מטמא. א"ע בפירושו הקצר: דרור היינו שיהיה חופשי מזיוף. רמב"ן: ייתכן שכוונת הכתוב לקחת את הבשם מצבי בעוד הצבי מתהלך חופשי ואינו בשבי. אולם, בסופו של דבר שחה הרמב"ן את זיהוי המר עם מוסק. א. מכיוון שמוסק בלשון חז"ל הוא אינמרנון, ואילו בלשון חכמים אין מוסק נקרא אינמרנון. ב. המר מפיק ריח רק כאשר הוא באש, ואילו המוסק מפיק ריח גם כאשר אינו באש. ג. "אלו חוצצין בכלים הזפת והמור", ואילו המוסק אינו נדבק ואינו יכול לחצוץ. לכן פירש הרמב"ן שהכוונה היא למור בלשון ערבי, והתורה הזכירה את המור בתור ראש לבשמים מכיוון שהיא הייתה המכובדת בין הבשמים שהיו בקטרת, או משום שאלו יהו הבשמים שהתורה הזכירה ראשון או משום שיש במינו סוגי בשמים עם ריח טוב יותר. עם זאת פירש הרמב"ן את המילה "דרור" בשם נקיות, וגם ביובל "דרור" היינו שיהיו כל בעלי הבתים נקיים מעבדות. 

[42] רש"י. לגבי הזיהוי כתב הרמב"ן שיש אומרים שהוא סליכה או עיטיב, אך אין נראה כך שהרי קנמן הבשם צריך להיות מעין עשב השדה. לכן סובר הרמב"ן שמדובר באנבן.

[43] רש"י.

[44] רש"י. א"ע: לפי דברי קבלה מדובר על קציעה.

[45] רש"י.

[46] רש"י הביא את המחלוקת בגמ' האם שלקו את העקרים בשמן או שקודם שרו את העקרים במים כדי שלא יספגו את השמן ולאחר מכן שפכו את השמן עליהם עד שספגו את הריח.

[47] רש"י. רשב"ם: כתושים ונתונים בשמן. ספורנו: רקוח של רוקח, שהשמן נרקח במים חמים.

[48] רש"י.

[49] א"ע.

[50] רש"י.

[51] רש"י.

[52] א"ע – רק את הבנים ולא את הנכדים.

[53] א"ע. רש"י בשם חז"ל: כל שמן המשחה היה קיים לאורך כל הדורות.

[54] רש"י.

[55] רש"י.

[56] דעת מקרא.

[57] רש"י + דעת מקרא. א"ע: בשם רס"ג כתב שדוד וזרעו נמשחו בשמן המשחה, ובשם יפת כתב שהכוונה בזר היא לכל מי שאינו מעם ישראל. א"ע דחה את דבריו וכתב שהכוונה בזר היא לכל מי שאינו כהן. בסוף דבריו כתב הא"ע, שכמו ששמואל העלה עולה למרות שלא היה כהן, והסיבה היא מכיוון שהיה זה הוראת שעה, כך גם המשיחה של שלמה הייתה הוראת שעה, אך שאר מלכי בית דוד לא נמשחו בשמן המשחה. רמב"ן חולק ומוכיח מלשון הפסוק שיש למשוח את משיחי ה' בשמן המשחה: הן את הכהנים והן את המלכים.

[58] לגבי הסבר דין כרת עיין ויקרא בהערות שבסוף פרק יח' (שם כתבנו בשם רמב"ן: ישנם 4 סוגי כרת. אם אדם צדיק וחטא רק באופן ארעי בחטא שיש עליו כרת, הרי שהוא מת בגיל צעיר, אך אין נשמתו נכרתת בעולם הבא. אם אותו אדם הוא רשע, אינו מת בגיל צעיר, אלא נשמתו נכרתת בעולם הבא. בחטאים מסויימים, (עבודה זרה ומגדף) ישנו כפילות: גם נשמתו נכרתת וגם מת בגיל צעיר. ובכריתות שכתוב בהם ערירי, שם הכוונה גם למיתת הבנים) וכן עיין ביבמות דף ב. בתוספות שם ובתוספות במסכת שבת דף כה.

[59] אונקלוס.

[60] רשב"ם. אמנם לפי רש"י, גם הסמים הראשון נאמר למניין מספר הבשמים שיש, וממילא יוצא שלפי חישובו של רש"י יש 11 סוגים של בשמים. ספורנו: הסמים המוזכרים כאן הם אותם סמים שהוזכרו בשמן המשחה: מור, קנה, קנמון, קדה. רמב"ן: הסיבה שהתורה כתבה רק סמים, ולא פירטה אלו סמים לקחת היא מכיוון שרק בארבעת הסמים, נטף, שחלת, חלבנה ולבונה זכה הקפיד התורה שיהיו שמים אלו דווקא ואילו בשאר הסמים אין קפידא אם יהיו דווקא סמים אלו. כמו כן התלבט הרמב"ן אם הכוונה הסמים היא לבשמים ואז יוצא שארבעת הסוגים שנמנו כאן אינם סמים אלא שרפים.

[61] רש"י. בעניין זיהוי הצרי, עיין רמב"ן שחלק על רש"י בדבר.

[62] רש"י.

[63] רש"י, ומסמל את ההתקשרות עם פושעי ישראל.

[64] א"ע. רש"י כתב שאלו הם סמים אחרים.

[65] רש"י. א"ע: הכוונה היא שיש להכין כל אחד מהבשמים בצורה נפרדת, ורק לאחר מכן לערב ביניהם.

[66] רש"י. לדבריו, הסיבה שמלחים נקראים בשם זה הוא מכיוון שהם מערבים את משוטיהם במים. א"ע ורמב"ן: הפירוש הוא שיש להוסיף מלח לקטורת. הרמב"ן הסביר שהמלחים נקראים בשם זה הוא משום שהם מכירים את טעם הים כל כך טוב ויודעים שהוא מלוח.

[67] רש"י. אוה"ח: טהור היינו שלא יהיה מעורב איתו גוונים שונים.

[68] אונקלוס.

[69] אונקלוס. רמב"ן: ייתכן שהכוונה כאן היא ממש בקדש הקדשים ושהתורה רמזה את עבודת הכה"ג ביום הכיפורים.

[70] למשמעות.

[71] א"ע.

[72] רש"י.

[73] רש"י.

[74] רש"י. אוה"ח: שלא להריח בלאו והרחה היא בכרת.