שמות פרק לד

שמות פרק לד

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' אמר למשה: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים תחצוב לך שני לוחות אבנים,[1] כָּרִאשֹׁנִים הלוחות שתפסול יהיו באותו גודל כמו הלוחות הראשונים,[2] וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אני אכתוב על הלוחות שאתה תחצוב, אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (אני אכתוב על הלוחות שתחצוב) את הדברים שהיו כתובים על הלוחות אותם שברת בשעה שירדת מהר סיני וראית את העגל, אני אכתוב על הלוחות השניים את עשר הדברות: (ב) וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר תהיה מוכן בבוקר, תהיה מזומן בבוקר,[3] וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי תעלה בבוקר אל הר סיני, וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר תתייצב לפניי בראשו של הר סיני[4]: (ג) וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ אסור לאף אדם לעלות איתך להר סיני, אפילו לא לאמצע ההר כמו שעלו זקני ישראל בשעה שניתנו הלוחות הראשונים,[5] וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר אסור שאף אדם ייראה על הר סיני, אפילו בתחתית ההר, במקום בו התייצבו בני ישראל בשעת נתינת הלוחות,[6] גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא כמו כן אסור לצאן ולבקר להיות במרעה מול הר סיני, אלא עליהם להתרחק. הציווי בלוחות הראשונים היה רק שהצאן והבקר לא ייגעו בהר סיני, ואילו עתה הציווי הוא שלא ירעו מול הר סיני, גם אם לא ייגעו בהר[7]: (ד) וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים משה חצב שני לוחות אבנים שהיו באותו גודל כמו הלוחות הראשונים, וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר משה קם מוקדם בבוקר, וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ משה עלה להר סיני כמו שה' ציווה אותו לעשות, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים משה לקח בידו את שני לוחות האבנים שחצב[8]: (ה) וַיֵּרֶד יְקֹוָק בֶּעָנָן ה' התגלה על הר סיני בענן,[9] וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם ה' התייצב עם משה שנכנס לתוך הענן,[10] וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְקֹוָק משה קרא בשמו של ה'[11]: (ו) וַיַּעֲבֹר יְקֹוָק עַל פָּנָיו ה' העביר את שכינתו לפני משה.[12] כפי שראינו בפרק לג', משה ביקש לראות את כבודו של ה', וכאן ה' מקיים את דברו למשה שיראה את אחוריו של ה' על ידי שמשה יעלה על הצור, ובשעה שה' יעביר את כבודו, ה' יסוכך על משה,[13] וַיִּקְרָא ה' קרא:[14] יְקֹוָק יְקֹוָק שני שמות מידת הרחמים של ה', ה' מתנהג עם האדם במידת הרחמים בשתי מציאויות: כאשר האדם לא חטא וכאשר האדם חטא וחזר בתשובה,[15] אֵל גם התגלותו של ה' בשם "אל" היא התגלות במידת הרחמים, אלא שמדובר במידת הרחמים במדרגה שונה ממידת הרחמים המתגלה על ידי שם של י-ה-ו-ה,[16] רַחוּם ה' מרחם על האדם ומונע ממנו ליפול למכשול,[17] וְחַנּוּן ה' מרחם על אנשיו ודואג להוציאם מהמכשול אליו הם נפלו,[18] אֶרֶךְ אַפַּיִם ה' מאריך אף לחוטאים, ה' אינו ממהר להעניש את החוטאים כדי שיוכלו לחזור בתשובה,[19] וְרַב חֶסֶד ה' מרבה חסדים למי שזקוק לכך. מי שזקוק לחסדים כדי לצאת נקי בדין, ה' מטה אליו חסד,[20] וֶאֱמֶת ה' נאמן לשלם שכר טוב למי שעושה את רצונו[21]: (ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים ה' שומר מעשה טוב שאדם עשה, עד לאלפיים דורות אחריו. אם אדם עשה מעשה טוב, ה' זוקף מעשה טוב זה עד שיעברו אלפיים דורות, ונותן שכר לכל הדורות הללו,[22] נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע ה' מוחל לאדם על העוונות והפשעים שהוא עושה. עוון הוא חטא במזיד, ופשע הוא חטא שאדם עובר בכוונה כדי למרוד בה'. אם האדם חוזר בתשובה, ה' מוחל גם על העוונות שלו וגם על הפשעים שלו,[23] וְחַטָּאָה וכן מוחל ה' על החטאים שנעשים בשוגג,[24] וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה ה' אינו מוחק את החטא לגמרי, אלא ה' מעניש את החוטא מעט בכל פעם, וכך אין החוטא קורס מהעונש שה' מביא עליו,[25] פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים ה' זוכר את חטאי האבות, ומעניש גם את בניהם של החוטאים. אם הבן של אדם חוטא כאביו, ה' מעניש אותו גם בגלל חטאי אביו,[26] וְעַל בְּנֵי בָנִים וכן אם נכדים של אדם חוטאים, ה' מעניש גם אותם על חטאי סבא שלהם,[27] עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים וכן אם דור שלישי או דור רביעי של אדם חוטאים, ה' מעניש אותם בחטאי סבא רבה שלהם, אולם אין ה' מעניש דור חמישי בחטאי סבא רבה שלו שחטא. ה' מגלגל את החטא ומעניש עליו רק עד ארבעה דורות.[28] בפסוק זה ישנה כפילות: ה' אמר שהוא פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, ולאחר מכן בא הפירוט מהם בני הבנים: שלשים וריבעים[29]: (ח) וַיְמַהֵר מֹשֶׁה כשראה משה שהשכינה עוברת, וכאשר משה שמע את קריאתו של ה',[30] וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ משה כרע על הארץ והשתחווה[31]: (ט) וַיֹּאמֶר משה אמר לה': אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי ה', אם מצאתי חן בעיניך, יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ תלך אתה בעצמך בקרבנו, בקרב ישראל,[32] כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא למרות שעם ישראל הוא עם קשה עורף, עם מרדן וסרבן, ולכן, יש חשש שאם ה' עצמו ילך בתוך ישראל,  בני ישראל חלילה יושמדו, כפי שה' אמר למשה בפרק לג',[33] וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ אתה ה' תסלח לחטאי עם ישראל בין אם נעשו בשוגג ובין אם נעשו במזיד, ולכן אין לחשוש שמא אם אתה ה' תלך בקרבנו, שעם ישראל חלילה יושמד בגלל חטאיו,[34] וּנְחַלְתָּנוּ עם ישראל יהיה הנחלה המיוחדת שלך, ולא תשרה את שכינתך על גויים[35]: (י) וַיֹּאמֶר ה' אמר למשה: הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית אני כורת ברית עם ישראל על כך שלא אשרה את שכינתי על הגויים,[36] נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם לפני כל עם ישראל אעשה הבדלה, הפרשה, שלא נעשתה כמותה בכל הארץ ובכל העמים האחרים. ההפרשה היא שה' ישרה את שכינתו רק על עם ישראל,[37] וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה יְקֹוָק כל עם ישראל, העם שאתה משה נמצא בתוכו, יראה את המעשה של ה', שה' משרה את שכינתו בתוך עם ישראל,[38] כִּי נוֹרָא הוּא השראת שכינתי בתוככם תטיל אימה על בני האדם. כאשר אנשים יידעו שה' משרה את שכינתו בישראל, הם יתמלאו באימה,[39] אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ אשר אני עושה בזכותך. בזכות משה רבינו, ה' הסכים להבדיל את ישראל ולהשרות את שכינתו רק בתוך ישראל[40]: (יא) שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם משה, תשמור על הדברים שאני מצווה אותך עליהם, ולאחר שהם יהיו חקוקים על לבך, תספר לבני ישראל את הציוויים עליהם אני מצווה אותך עכשיו,[41] הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אני ה' מגרש מפניך, מפני בני ישראל, את ששת העמים שגרים עכשיו בארץ ישראל: האמורי, הכנעני, החיתי, הפריזי, החיוי והיבוסי. (הגרגשי אינו מוזכר כאן כיוון שהוא התפנה מארץ ישראל מרצון)[42]: (יב) הִשָּׁמֶר לְךָ תיזהר לך,[43] פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ שמא אתה תכרות ברית עם יושבי הארץ אליה אתה נכנס, שמא תכרות ברית עם העמים שיושבים בארץ ישראל,[44] פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ שמא כריתת הברית תהיה לתקלה בתוכך. כריתת הברית תהיה תקלה לבני ישראל[45]: (יג) כִּי אלא,[46] אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן יש לנתץ את המזבחות העשויים מהרבה אבנים,[47] וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן ויש לשבור את המזבחות העשויים מאבן אחת, וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן ויש לכרות את העצים שמשמשים לעבודה זרה ושנקראים בשם אשרה[48]: (יד) כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר (הסיבה שאסור לך לכרות ברית עם יושבי הארץ ושצריך להכרית את העבודה זרה היא) מכיוון שאסור לך להשתחוות לאל אחר, ואם תכרות ברית עם יושבי הארץ, יש חשש שמא תעבוד עבודה זרה, כִּי יְקֹוָק קַנָּא שְׁמוֹ (אסור לעבוד עבודה זרה) כיוון ששמו של ה' מראה שאין אל אחר חוץ ממנו,[49] אֵל קַנָּא הוּא ולכן ה' ממהר להיפרע ממי שעובד עבודה זרה[50]: (טו) פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ שמא תכרות ברית עם העמים שיושבים בארץ ישראל,[51] וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם והעמים שיושבים בארץ ישראל יטעו וילכו אחרי אלוהיהם,[52] וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם העמים שיושבים בארץ ישראל יקריבו קרבנות לאלוהיהם,[53] וְקָרָא לְךָ העמים שיושבים בארץ ישראל יקראו לך כדי לאכול מבשר הקרבנות שהקריבו לעבודה זרה,[54] וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ ואתה תאכל מבשר הקרבנות שהקריבו העמים שיושבים בארץ ישראל לאלוהיהם, מכיוון שאתה תחשוב שאין בכך חטא[55]: (טז) וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ ואתה תיקח את הבנות של העמים שיושבים בארץ ישראל כנשים לבניך, וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן בנות העמים יושבי הארץ שיתחתנו עם בניך יטעו אחרי אלוהיהן,[56] וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן הנשים מבנות העמים שישבו בארץ שיתחתנו עם בניך יטעו את בניך אחרי עבודה זרה[57]: (יז) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ אסור לך לעשות אלוה ממתכת[58]: (יח) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר יש לשמור ולקיים את כל המצוות הקשורות לחג המצות,[59] שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ במשך שבעת ימי חג המצות, עליך לאכול מצות כמו שציוויתי אותך לעשות,[60] לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב בזמן חודש האביב. יש לחגוג את חג המצות בזמן האביב, בזמן שהתבואה מתחילה להתבשל,[61] כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם (הסיבה שצריך להקפיד על חגיגת הפסח בחודש האביב היא) מכיוון שיצאת ממצרים בחודש האביב (וחגיגת הפסח היא זכר ליציאת מצרים): (יט) כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי כל ולד שפותח את הרחם, כל ולד שהוא הראשון לצאת מהרחם – והכוונה היא לבכור, מוקדש לי – לה',[62] וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר ובמקנה שלך, בבהמות, כאשר זכר יהיה הראשון לצאת את הרחם. אם הבהמה תוליד בכור זכר,[63] פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה ובכור הבהמה יהיה שור או שה, כלומר: בהמה כשרה, גם היא תהיה מוקדשת לשם ה'. בכור של בהמה טהורה מוקרב בבית המקדש, וקרבן זה נקרא קרבן "בכור"[64]: (כ) וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה בכור של חמור יש לפדות בשה. אם נולד לחמור בכור, יש לפדות אותו בבהמה טהורה כמו שה, על ידי שנותן שה לכהן לאחר הפדיה. השה שניתן לכהן תמורת בכור החמור הוא חולין ואין צריך להקריב אותו כקרבן. אמנם דין זה נאמר רק בחמור, אך אין צריך לפדות את הבכורות של שאר הבהמות הטמאות,[65] וְאִם לֹא תִפְדֶּה אם לא תפדה את בכור החמור שלך, אם לא תיתן לכהן שה תמורת בכור החמור שלך, וַעֲרַפְתּוֹ יש לערוף את החמור בסכין שנקרא "קופיץ", כך שהבעלים יפסידו את בכור החמור,[66] כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה יש לפדות כל בכור אדם על ידי נתינת חמשה סלעים אל הכהן,[67] וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם בשעה שאתה עולה לרגל לבית המקדש, אסור לך לראות את פניי ריקם, יש להביא קרבן להקרבה בשעת העלייה לרגל[68]: (כא) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד במשך ששת ימי השבוע, מותר לך לעבוד בכל עבודת הקרקע,[69] וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת ביום השביעי, ביום השבת, עליך לשבות מעבודת הקרקע, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת ביום השביעי עליך לשבות מעבודות השדה החשובות כמו חרישה וקצירה, וקל וחומר שיש לשבות משאר המלאכות[70]: (כב) וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ יש לחגוג את חג השבועות, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים בחג השבועות מביאים את הקרבן הראשון מהחיטים החדשות, מקריבים את מנחת שתי הלחם העשויה מהחיטים החדשות בחג השבועות,[71] וְחַג הָאָסִיף יש לחגוג את חג האסיף, חג הסוכות בתקופה שאתה אוסף את תבואתך,[72] תְּקוּפַת הַשָּׁנָה (יש לחגוג את חג האסיף) בחזרת השנה, בתחילת השנה[73]: (כג) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שלש פעמים במשך השנה, יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כל זכר בישראל יראה את פני ה'. יש לעלות לבית המקדש ולראות שם את פני ה' שלש פעמים בשנה[74]: (כד) כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ (הסיבה שאני קובע לך את שלשת הרגלים בהם אתה חייב לעלות לבית המקדש היא) מכיוון שאגרש את העמים היושבים עתה בארץ ישראל מפניך,[75] וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ ועל ידי גירוש הגויים, גבול ארצך יתרחב, וכך תהיה רחוק מאוד מבית המקדש, ולא תוכל תמיד לעלות לבית המקדש, ולכן אני מצווה עליך לעלות לבית המקדש לכל הפחות בשלשת הרגלים,[76] וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה לא יהיה אדם שירצה לכבוש ממך את ארצך בשלשת הרגלים בהם אתה עולה לבית המקדש. היה חשש שמא בשעה שעם ישראל יעלה לבית המקדש, ינצלו הגויים את הזמן בו עסוקים בני ישראל בעלייה לבית המקדש כדי לכבוש את הארץ, והתורה כאן הבטיחה שאף אחד לא יתקוף את ישראל בשעה שהם עולים לרגל[77]: (כה) לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי אסור לשחוט את קרבן הפסח (או לזרוק את דמו) בעוד יש לך חמץ ברשותך,[78] וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח אסור שחלקי הבהמה של קרבן הפסח שהוקרבו על המזבח, ילינו עד לבקר שלאחר הקרבתם, אלא יש לוודא שאימורי הקרבן התעכלו עוד לפני עלות השחר של הבקר שלאחר הקרבתם[79]: (כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ את הפירות הראשונים מהפירות המובחרים שבאדמתך, את הפירות הראשונים משבעת המינים,[80] תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ יש להביא לבית המקדש, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ אסור לבשל בחלב, בשר של בהמה שיש לאמא שלה חלב, לכל בהמה יש חלב, והתורה אסרה כאן לבשל בשר בהמה בחלב. (אולם, לעופות אין חלב, ולכן מהתורה מותר לבשל בשר עוף בחלב, אלא שחכמים אסרו גם עוף בחלב)[81]: (כז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' אמר למשה: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה תכתוב לך את המצוות הללו עליהן ציוויתיך. ה' אמר למשה לכתוב את המצוות המוזכרות בפסוקים האחרונים,[82] כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל (הסיבה שאני מצווה אותך לכתוב את המצוות הללו היא) מכיוון שעל ידי קיום המצוות הללו, אני כורת איתך (משה) ועם בני ישראל ברית[83]: (כח) וַיְהִי שָׁם עִם יְקֹוָק אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לצורך קבלת הלוחות השניים, משה עמד עם ה' על הר סיני במשך ארבעים יום וארבעים לילה נוספים,[84] לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה גם במשך ארבעים היום והלילה הנוספים, לא אכל משה דברי מאכל ולא שתה אפילו מים, וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים ה' כתב על הלוחות השניים את עשר הדברות שהם דברי הברית בין ה' לישראל[85]: (כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי כאשר משה רבינו ירד מהר סיני בפעם השלישית. בפעם הראשונה עלה משה להר סיני כדי לקבל את הלוחות, ובסוף ארבעים הימים ירד ושבר את הלוחות לאחר שראה את העגל. לאחר מכן עלה משה להתחנן לפני ה' במשך ארבעים ימים נוספים כדי שה' יסלח לבני ישראל על חטאם. לאחר שה' סלח לישראל, עלה משה להר סיני בפעם השלישית כדי לקבל את הלוחות השניים, והתורה כאן מספרת מה קרה לאחר שמשה ירד בפעם השלישית. הירידה השלישית בה הוריד משה את הלוחות השניים, הייתה ביום הכיפורים,[86] וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר כאשר משה ירד בפעם זו, היו בידו שני לוחות העדות (הכוונה היא ללוחות השניים), וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ משה לא ידע שעל פניו היו שתי קרניים של אור מדיבורו של ה' איתו[87]: (ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה אהרון וכל בני ישראל ראו את משה לאחר שירד מהר סיני,[88] וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו אהרון ובני ישראל ראו את קרני האור שיצאו מפניו של משה, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו אהרון ובני ישראל פחדו לגשת אל משה בגלל קרני האור שהיו על פניו[89]: (לא) וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה משה קרא לאהרון ולבני ישראל, וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה אהרון ונשיאי העדה חזרו ונגשו אל משה,[90] וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם משה אמר לאהרון ולנשיאי העדה את הדברים שאמר לו ה' בהר סיני[91]: (לב) וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אחרי שמשה לימד את התורה לאהרון ולנשיאי העדה, ניגשו שאר העם אל משה כדי ללמוד את מצוות התורה,[92] וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אִתּוֹ בְּהַר סִינָי משה ציווה את בני ישראל את כל המצוות שה' אמר לו בהר סיני[93]: (לג) וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם משה סיים לומר את המצוות לבני ישראל, וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה משה לבש על פניו מעין בגד ששימש למסכה, כדי שלא כולם יראו את קרני ההוד שלו[94]: (לד) וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק לְדַבֵּר אִתּוֹ כאשר משה היה ניגש לדבר עם ה', יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ משה היה מסיר את המסוה שהיה על פניו עד שהיה יוצא לבני ישראל כדי לומר להם את דברי ה', וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה ולאחר מכן היה משה יוצא ומדבר את דברי ה' אל העם. גם לאחר שמשה יצא לדבר עם העם, הוא היה ללא מסווה[95]: (לה) וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה בני ישראל ראו את קרני ההוד שיצאו מפניו של משה (מכיוון שמשה היה עדיין ללא המסווה), וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ (לאחר שמשה היה מצווה את בני ישראל את מצוות ה') היה משה חוזר ולובש את המסווה עד הפעם הבאה שהוא דיבר עם ה', ואז הוא היה מסיר את המסווה שוב:

[1] דעת מקרא. רש"י בשם חז"ל כתב שמשמעות "לך" היא שפסולתם של הלוחות ניתנו למשה, ומשם התעשר משה. א"ע כתב שכך הוא דרך הלשון.

[2] א"ע. כמו כן הביא בדבריו את דברי רס"ג שהלוחות השניים היו מכובדים יותר מהלוחות הראשונים, היות וניתנו ביום כיפור. על כך כתב הא"ע שלא ייתכן לומר כן, שהרי שני הלוחות היו כתובות על ידי ה', וכמו כן את הלוחות השניים פסל משה.

[3] אונקלוס ורש"י.

[4] אונקלוס.

[5] רמב"ן. רש"י: הסיבה היא שהלוחות הראשונות ניתנו בתרועות ולכן שלטה בהן עין רעה. הלכך ניתנו הלוחות השניות בצניעות. רמב"ן כתב שטעם השינוי הוא מכיוון שהלוחות הראשונות ניתנו בעבור כל ישראל, ואילו הלוחות השניים ניתנו רק עבור משה, ולכן השכינה שתתגלה בשעת מתן הלוחות השניות תהיה גדולה יותר, וממילא יש להיזהר יותר. א"ע: בפעם השניה שעלה משה להר סיני כדי להתפלל, עלו גם אהרון ובניו להר, וכאן נאמר למשה להשאירם בתחתית ההר.

[6] אונקלוס + רמב"ן. א"ע: שלא יעמוד אדם באף מקום על ההר, גם אם הוא נמצא במקום מרוחק מהכבוד.

[7] רמב"ן.

[8] א"ע: דרך הלשון לומר "לוחות אבנים" ולא להסתפק באמירת "לוחות", למרות שגם כך הפסוק היה מובן.

[9] אונקלוס.

[10] רמב"ן. א"ע: ה' התייצב על ידי שהיה עובר מעל הענן.

[11] רש"י. מבעל הטעמים משמע שהכוונה היא שה' הוא שקרא, וכן פירשו הא"ע, ספורנו ורשב"ם.

[12] אונקלוס.

[13] רמב"ן. לשיטתו, העברת ה' לפני משה היא העברת טובו של ה' על פניו של משה שנאמר בפרק לג'.

[14] ספורנו.

[15] רש"י. הרא"ש הקשה על כך: מדוע צריך מידת רחמים לפני החטא, וענה שמדובר במקרה וגלוי לפני ה' שאדם זה יחטא כיוון שכבר חשב לעבוד ע"ז. אוה"ח מקשה על כך, שהרי גם אם רק חשב לעבוד ע"ז, נחשב הדבר לאחר החטא, שהרי גם המחשבה היא חטא. לכן פירש אוה"ח שהכוונה היא באדם שלא חטא בכלל, גם לא במחשבה, אלא שלאדם זה אין זכויות, ובכ"ז ה' מתנהג עימו במידת הרחמים. כמו כן כתב שגם כאשר האדם עושה מעשה טוב ולאחר מכן חוטא, אין הנהגת ה' עם האדם על המעשה הטוב שעשה נמחק. א"ע כתב בשם רס"ג שאחד משמות ה' המופיעות כאן מחוברות למילה ויקרא, והכוונה היא שה' הוא שקרא ה'. א"ע דחה את דברי רס"ג, שהרי בעל הטעמים הפריד בין מילת ויקרא לבין שמו הראשון של ה', וגם מכיון שמדובר בי"ג מידות, ואם כן צריך שיהיו כאן שתי שמות של ה'. לכן הסביר הא"ע שהכפילות כאן היא כמו הכפילות של אברהם אברהם. כמו כן כתב רס"ג שאחד מהשמות הוא כינוי לאדנות ה', וגם על כך חלק הא"ע, כיוון שאין כתוב כאן השם בא-ד. כמו כן כתב הא"ע בשם רב ניסים גאון שארך אפיים הם שתי מידות, אחד לצדיקים ואחד לרשעים (ולכן נאמר בלשון רבים – אפיים), אך גם זאת דחה הא"ע, שכן אין מידה משתנה בגלל האדם, אלא צריך שהמידה תהיה שונה לגמרי, וכן אין הצדיקים צריכים כלל אריכות אפיים. כמו כן כתב בשם הגאונים ש"ונקה" היינו מידה אחת, אך גם על כך חלק הא"ע וכתב ש"ונקה לא ינקה" היא מידה שלימה שכוונתה היא שה' אינו מוחל לרשעים, אלא רק למי שחוזר בתשובה. הא"ע הוכיח שניתן למנות את שני השמות של ה' בתור שתי מידות נפרדות בכך שגם במניינים אחרים, התורה הכניסה לתוך המניין דברים שבאמת לא מתאימים, כמו שהתורה אומרת שכל הבנים של יעקב נולדו בפדן ארם, כאשר אנחנו יודעים שבנימין נולד בא"י, וכן במקרים נוספים. לכן, במסקנת דבריו כתב הא"ע, שה' ה' הם שתי מידות ואחד מהם בא לתאר שההוויה כולה היא מאת ה' ואילו השם השני בא לתאר את מידת הרחמים של ה'.

[16] רש"י + שפ"ח. א"ע: תקיף ועושה דברים הנכונים בחכמה.

[17] א"ע.

[18] א"ע. ספורנו: ה' נותן חן וגומל טובות גם למי שחוטא ולא מגיע לו.

[19] רש"י וא"ע.

[20] רש"י. א"ע: החסד הוא גם לצדיקים וגם לרשעים.

[21] רש"י. ספורנו: למרות שה' מלא בחסד, אינו לוקח שוחד ואינו עושה דין שקר כדי להציל את החוטא.

[22] רש"י. א"ע הגביל זאת וכתב שרק אם הבנים טובים, ה' שומר להם את החסד. רמב"ן בפירושו השני כתב שה' מצמיח חסד לאלפיים דורות.

[23] רש"י. א"ע מבחין בין שני סוגים של "נשא עוון". יש מקרים שהכוונה היא שנושא החוטא עוונו והכוונה היא שהחוטא צריך לשאת בעונש על חטאו. אולם, כאשר הכוונה היא ונשא ה' את חטאו, הכוונה היא למחילה.

[24]. א"ע. ספורנו: חטאה הם החטאים שהאדם חוטא לאחר שהוא כבר מרד בה'.

[25] רש"י. ספורנו: ה' מנקה את החטא למי שחוזר בתשובה מאהבה, ואינו מנקה את החטא למי שחוזר בתשובה מיראה.

[26] רש"י. ספורנו: ה' מעניש כאשר יודע שכבר אין תקווה, וזה בדרך כלל קורה כאשר גם הדורות הבאים חוטאים.

[27] רש"י.

[28] אונקלוס + רש"י, ומכאן שמידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות, שהרי לטובה זוכר ה' לאורך אלפיים דורות. כלי יקר: בלוחות כתוב דור אחד פחות אך לאחר חטא העגל ולאחר שה' פוקד את החטא על בני ישראל, הוסיף ה' דור נוסף, והסתפק אם זה בגלל שלע"ז צריך לחלק את החטא ליותר דורות או שהחטא בגלל חומרתו נשאר ברישומו לאורך דור נוסף. א"ע מסביר מדוע בחטא המרגלים השתמש משה בחלק מהמידות ולמה בחלק לא השתמש.

[29] רמב"ן בפרק כ' פסוק ה'.

[30] רש"י. ספורנו: המהירות בה השתחווה משה היא מתוך תוספת ענווה של משה. א"ע כתב בשם ריקי מח שמשה מיהר כדי שה' לא יאמר שגם לדור חמישי הוא שומר את החטאים. א"ע דחה דברים אלו כיוון שלא ראוי שמשה יפסיק את דבר ה'. כמו"כ הסביר שויקד היינו מלשון קדקד, שמשה שם את הקודקוד שלו על הארץ.

[31] אונקלוס.

[32] רש"י.

[33] רש"י. א"ע: משה אמר לה' שיסלח לעם ישראל על חטאיהם. ספורנו: נכון שיש חשש שאם תעלה בקרבנו החטא יהיה חמור יותר, אך המלאך אינו יכול לסלוח לישראל ורק ה' הוא שיכול לסלוח לישראל. רמב"ן: בגלל שעם ישראל הוא עם קשה עורף, הרי שצריך שה' הוא שילך בקרבם, אחרת לא יוכלו ישראל לקבל את הטוב שהם צריכים מהמלאך. אוה"ח: בקשתו של משה הייתה שילך עם בנ"י בשתי המידות: מידת הרחמים ומידת הדין.

[34] רש"י.

[35] רש"י.

[36] רש"י. א"ע: כריתת הברית היא על הסליחה לעם ישראל על כך שה' מחל להם, אך המחילה הייתה בזכותו של משה רבינו, ולכן, ה' יעשה למשה נפלאות, כאשר הכוונה היא לקרינת אור פניו.

[37] רש"י. ספורנו: ה' יעשה את הנפלאות בשעה שבנ"י יאמרו את שלש עשרה המידות. א"ע: לא נשמע בגויים עד עתה את הניסים שאעשה בקרבכם. ובשם רס"ג כתב שבארץ מצרים לא נעשו ניסים גדולים כאלו. אמנם הרמב"ן דחה שיטה זאת וכתב שהניסים שביציאת מצרים הם ניסים גדולים יותר מהניסים שבכיבוש הארץ, ולכן כתב כרש"י, שהדבר הגדול הוא השראת שכינתו של ה' בתוך בנ"י.

[38] רשב"ם.

[39] דעת מקרא.

[40] ספורנו.

[41] א"ע. רמב"ן: הסיבה לדגש על היום היא מכיוון שבנ"י חטאו בעגל, ולכן ה' מדגיש לבנ"י שלא יעשו כמו שעשו לפני כן שעברו על מצוותיו ועבדו ע"ז. אוה"ח: הציווי כאן הוא לישראל לצפות לאבד את הע"ז ובכך יתכפר להם חטא העגל, והכוונה היא כמו "ואביו שמר את הדבר". פירוש נוסף שכתב הוא שבנ"י צריכים לשמור על עצמם להתרחק מע"ז או שבגלל חטא העגל יש הארכה של הזמן בו יגורשו יושבי הארץ, ולכן, בנ"י צריכים להמתין בסבלנות גדולה יותר.

[42] רש"י.

[43] דעת מקרא.

[44] אונקלוס. אוה"ח: איסור כריתת הברית היא גם במקרה ויושבי הארץ מקבלים עליהם שבע מצוות בני נח.

[45] אונקלוס.

[46] א"ע.

[47] אונקלוס.

[48] רש"י.

[49] ספורנו. רש"י: ה' ממהר להיפרע ואינו מוותר.

[50] ספורנו.

[51] אונקלוס.

[52] אונקלוס.

[53] אונקלוס.

[54] אונקלוס.

[55] רש"י. כמו"כ מדברי רש"י משמע שהחטא באכילה נובע מכך שאם בנ"י יאכלו מבשר הקרבנות, הרי שיש חשש שמא יתחתנו עם בנות הגויים, בעוד שבספר דברים פרק ז' פסוק ד' משמע שעיקר האיסור להתחתן עם בנות הגויים הוא משום ע"ז. רמב"ן: הכוונה כאן היא לתקרובת של עבודה זרה.

[56] אונקלוס.

[57] אונקלוס.

[58] אונקלוס. ספורנו: היה כלי מיוחד שעל ידיו היו מתחברים אל הכוכבים, ואדם היה יכול לחשוב שאין בכך ע"ז, כיוון שאינו כופר בה', אך בכל זאת אסור לעשות אותם.

[59] אונקלוס. בהקשר לסדר הדברים כתב הספורנו שהתורה מונה עכשיו את כל המצוות המביאות הצלחה לאדם כדי שיהוו אלטרנטיבה להצלחות המדומות של ע"ז. לעומתו כתב הא"ע שבגלל שהוזכרה יציאת מצרים בהקשר של פסח, הוזכרה לאחר מכן גם מצוות פדיית פטר, חמור שגם היא קשורה ליציאת מצרים כמו שבפרשת קדושים הוזכרה יחד עם חג הקציר גם מצוות לקט. אוה"ח: הסיבה שהוזכרה כאן יציאת מצרים היא מכיוון שגם חגיגת הפסח באה כדי לתקן את חטא העגל.

[60] אונקלוס.

[61] אונקלוס + רש"י.

[62] רש"י.

[63] רש"י.

[64] רש"י.

[65] רש"י.

[66] רש"י.

[67] רש"י.

[68] רש"י, ובשם חז"ל כתב שהכוונה היא להקיש הענקה לעבד שהיא חמישה סלעים מכל מין.

[69] רשב"ם, והכרחו הוא מכך שכתוב תעבוד וסתם עבודה היא עבודת קרקע. רמב"ן: הסיבה שהוזכרה שבת מיד לאחר פסח היא מכיוון ששבת היא זכר לבריאת העולם וגם יציאת מצרים מעידה על חידוש העולם, וכן השבת עצמה היא גם זכר ליציאת מצרים. אוה"ח: כללות המועדים מעידים על יציאת מצרים שהאמונה בה היא תיקון לחטא העגל והזכיר גם שבת מכיוון ששבת שקולה כנגד כל הצורה וגם ע"ז היא חטא ששקול כנגד כל התורה וממילא יש בכח מצוות השבת לכפר על חטא העגל.

[70] רשב"ם. רש"י כאן כתב את דברי הגמ' במחלו' ר"י ור"ע האם מדובר על דין של תוספת שבת, או שמדובר על לימוד שמה חריש רשות, אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא חובה. ספורנו פירש את סוף הפסוק לגבי שמיטה. א"ע: הטעם בהזכרת חריש וקציר היא מכיוון שאלו המלאכות העיקריות שישנם.

[71] רש"י.

[72] רש"י.

[73] רש"י.

[74] רש"י, והסיבה לחזרה היא כדי לחייב על מניין הלאוים. ספורנו: הסיבה שהוזכר כאן הכינוי "אדון" היא בגלל שהוא המסדר ענייניך בכל הדברים הטבעיים.

[75] אונקלוס + רש"י עפ"י שפ"ח.

[76] רש"י.

[77] אונלוקס וא"ע.

[78] רש"י.

[79] רש"י.

[80] אונקלוס + רש"י.

[81] רש"י, ונאמר בתורה שלש פעמים: אחד לבישול, אחד לאכילה ואחד להנאה. ספורנו: הטעם שהתורה כתבה כאן את האיסור היא מפני שאנשים חושבים שע"י אכילה של בשר בחלב הם יזכו לכל מיני הצלחות.

[82] רשב"ם וכן הא"ע כתב שיש להוסיף מצוות אלו על עשרת הדברות. רש"י: רק דברים אלו אתה רשאי לכתוב ולא את התורה שבעל פה, ומשמע לכאורה שמדובר על כל התורה שבכתב. רמב"ן: ה' ציווה את משה לכתוב ספר ברית ולקרא אותו באזני בני ישראל. בפירושו השני כתב הרמב"ן שמשה צווה לכתוב את התנאים לברית. מפני שבני ישראל הפרו את הברית, רצה ה' לכרות איתם ברית נוספת, ולכן ציווה ה' את משה לכתוב את פרטי הברית ולכרות אותם עם ישראל. ספורנו: ה' התכוון לפני חטא העגל לתת את כל התורה כתובה בכת ידו, אך לאחר החטא, ה' כתב רק את עשר הדברות, ואילו את שאר התורה ציווה את משה לכתוב.

[83] רשב"ם.

[84] א"ע.

[85] א"ע.

[86] רש"י.

[87] רש"י + א"ע. אוה"ח: משה חשב שהדבר הנוסף שהיה על פניו נובע מהלוחות ולא מעצמו, וכן הסביר את דברי המדרש ואמר שקרני ההוד נעשו מהדיו שנותר מכתיבת התורה. הדיו שנותר היה בגלל שמשה מרוב ענווה כתב על עצמו "ענו" ללא י', ובשכר זה שכה לקרינת אור פניו. א"ע דחה את הפירוש של חיוי שבגלל שמשה לא אכל על הר סיני, הרי שפניו נראו כמת, שהרי למה לא שם משה על פניו את המסוה תמיד וכן דחיות נוספות.

[88] א"ע פירש שוכל ישראל הנאמר כאן הכוונה היא לנשיאים.

[89] רש"י כאן כתב שמכאן רואים כמה גדול כוחה של עבירה, שהרי במשך כל הזמן שראו בנ"י את האש האוכלת בראש הר סיני לא פחדו ועכשיו, פחדו מקרני ההוד בגלל חטא העגל.

[90] רש"י.

[91] רש"י.

[92] רש"י.

[93] זהו עפ"י רש"י, ורש"י כתב כאן את סדר הלימוד שבהתחלה משה ציווה את אהרון, אח"כ את בניו, אח"כ את הזקנים ואח"כ את ישראל. לאחר מכן אהרון ציווה את בניו, אח"כ את הנשיאים, אח"כ את כל ישראל וכן הלאה עד שנמצא שכל אחד למד ארבע פעמים את המצוות. הרמב"ן מפרש שהכוונה היא שמשה דיבר עם אהרון והנשיאים והרגיע אותם, ולאחר מכן, כשבנ"י ראו שמשה מרגיע את אהרון והנשיאים גם הם נרגעו ונגשו לדבר איתו, ולאחר מכן משה כבר היה יכול לומר להם את עשר הדברות ואת שאר המצוות הכתובות כאן, כדי לכרות איתם ברית פעם שנייה. ספורנו: משה ציווה כאן על מלאכת המשכן. רשב"ם: משה ציווה את בנ"י את כל מה שציווה אותם לפני חטא העגל.

[94] רש"י. כלי יקר: לבישת המסווה היא בגלל ענוותנותו של משה רבינו. א"ע: לבישת המסווה הייתה לכבוד קרני ההוד החדשים שהיו מתחדשים בכל פעם שדיבר עם ה'.

[95] רש"י.