מסכת בבא קמא

פרק א

משנה א 

אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִים, הַשּׁוֹר וְהַבּוֹר וְהַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר. לֹא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה, וְלֹא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר. וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים, כַּהֲרֵי הָאֵשׁ שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, כַּהֲרֵי הַבּוֹר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ. וּכְשֶׁהִזִּיק, חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ:

*

אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִים ישנם ארבעה אבות של נזיקין.[1] האבות הם האופנים שהתורה כתבה במפורש שאדם מתחייב על נזק באופן זה. התולדות הן האופנים הדומים לאבות שהוזכרו בתורה.[2] 1) הַשּׁוֹר חיוב השור כולל שלושה אופנים שבהם שור יכול להזיק: קרן – לדוגמא: נגיחה של שור. שן – לדוגמא: אכילת יבול של אדם אחר. רגל – דריסת רכוש של אדם אחר.[3] 2) וְהַבּוֹר אדם שפתח בור ולא כיסה אותו, וכתוצאה מכך נגרם נזק. 3) וְהַמַּבְעֶה אדם המזיק. 4) וְהַהֶבְעֵר אש ששורפת ומזיקה בשריפה. המשנה מסבירה שהתורה הייתה צריכה לכתוב את כל ארבעת אבות הנזיקין, משום שלכל אב יש מאפיין ייחודי, ולו התורה הייתה כותבת רק אב אחד, היינו אומרים שרק במקרה זה התורה חייבה משום המאפיין הייחודי. לֹא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה השור אינו דומה למבעה, משום ששור שהזיק משלם תשלומי כופר ואילו אדם שהזיק אינו משלם תשלומי כופר. הלכך, לו התורה הייתה רק כותבת ששור שהזיק חייב, לא היינו למדים לעניין אדם שהזיק, משום שהיינו אומרים שרק כאשר יש חיוב כופר, התורה חייבה לשלם.[4] וְלֹא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר דין אדם שהזיק אינו דומה לדין שור שהזיק, משום שאדם המזיק משלם חמישה דברים: נזק, צער, בשת, שבת וריפוי. השור משלם רק נזק או כופר. לכן, אם התורה הייתה רק כותבת שאדם שהזיק חייב, לא היינו יכולים ללמוד מכך ששור שהזיק חייב גם כן, משום שהיינו אומרים שהתורה חייבה רק כאשר יש חיוב של כל חמשת הדברים. וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים, כַּהֲרֵי הָאֵשׁ שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים לו התורה הייתה כותבת רק ששור ואדם חייבים כשהזיקו, לא היינו למדים מכך שחייבים גם במקרה של אש ששרפה, משום שהיינו אומרים שהתורה חייבה רק במקרה שלמזיק יש רוח חיים (שור ואדם) ואילו לאש אין רוח חיים. וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, כַּהֲרֵי הַבּוֹר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק לו התורה הייתה כותבת שגם אדם וגם שור וגם אש שהזיקו – חייבים, לא הייתי יכול לחייב גם במקרה והבור הזיק, משום שהייתי אומר שהסיבה שהתורה חייבה בשור אדם ואש היא שהם כולם ניידים ומזיקים, אך במקרה של בור נייח, הייתי אומר שהוא אינו חייב. לכן כתבה התורה את כל ארבעת חיובי הנזיקין. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ המכנה המשותף בין ארבע אבות הנזיקין הוא שהם כולם מזיקים וחובת השמירה עליהם מוטלת על האדם – האדם מחוייב לשמור על שורו, על עצמו, על אש שהדליק ועל בור שחפר ולוודא שהם לא יזיקו, ולכן התורה חייבה בכל אחד מהמקרים האלה. וּכְשֶׁהִזִּיק, חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ כאשר אדם הזיק על ידי אחד מארבע אבות הנזיקין האלה, הוא חייב לשלם את הנזק שגרם ממיטב הארץ – מהקרקעות המשובחות שלו – אם הוא משלם את הנזק על ידי העברת קרקע לרשות הניזק (כמובן שהוא יכול גם לשלם על ידי כסף):

משנה ב 

כָּל שֶׁחַבְתִּי בִּשְׁמִירָתוֹ, הִכְשַׁרְתִּי אֶת נִזְקוֹ. הִכְשַׁרְתִּי בְמִקְצָת נִזְקוֹ, חַבְתִּי בְתַשְׁלוּמִין כְּהֶכְשֵׁר כָּל נִזְקוֹ. נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶם מְעִילָה, נְכָסִים שֶׁל בְּנֵי בְרִית, נְכָסִים הַמְּיֻחָדִים, וּבְכָל מָקוֹם חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיֻחֶדֶת לַמַּזִּיק וּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק. וּכְשֶׁהִזִּיק, חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ:

*

כָּל שֶׁחַבְתִּי בִּשְׁמִירָתוֹ, הִכְשַׁרְתִּי אֶת נִזְקוֹ מוטל על אדם לשלם את הנזק שנגרם כתוצאה מנזק שהוא גרם. לדוגמא: אם אדם קשר את השור שלו (שמוטל עליו לשומרו), ונתן אותו לאחר מכן לחרש שוטה וקטן, והשור הזיק, הבעלים חייב לשלם את הנזק שנגרם מהשור. הִכְשַׁרְתִּי בְמִקְצָת נִזְקוֹ, חַבְתִּי בְתַשְׁלוּמִין כְּהֶכְשֵׁר כָּל נִזְקוֹ גם במקרה ואדם הכשיר רק חלק מהנזק, הוא חייב לשלם את כל הנזק. בגמרא מבואר שמדובר כאן במקרה ואדם חפר בור שעומקו תשעה טפחים, ובא אדם אחר וחפר טפח נוסף, השני שחפר את הטפח חייב לשלם משום שהוא גרם לכך שיהיה לפנינו בור עמוק עשרה טפחים, וזאת למרות שאת רוב הבור חפר האדם הראשון. המשנה מונה תנאים לכך שאדם יתחייב בנזק: 1) נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶם מְעִילָה נכסים שאינם של הקדש, דהיינו, נכסי חולין. אולם, אדם שהזיק נכסי הקדש – הוא פטור מתשלום (אם כי עדיין אסור להזיק נכסי הקדש).  2) נְכָסִים שֶׁל בְּנֵי בְרִית נכסים ששייכים ליהודי. אולם, אם אדם הזיק נכסים של גוי – הוא פטור מתשלום (אם כי עדיין אסור להזיק נכסים של גוי). 3) נְכָסִים הַמְּיֻחָדִים נכסים שיש להם בעלים. אולם, אם אדם הזיק נכסי הפקר – הוא פטור מתשלום (אם כי עדיין אסור להזיק נכסי הפקר). וּבְכָל מָקוֹם חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיֻחֶדֶת לַמַּזִּיק וּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק אדם חייב לשלם על נזק שאירע בכל מקום, אלא אם הנזק אירע ברשותו של המזיק או שהנזק אירע במקום ששייך בשותפות למזיק ולניזק. כל עוד יש למזיק בעלות על המקום שבו אירע הנזק, הוא פטור מתשלום על הנזק. וּכְשֶׁהִזִּיק, חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ כאשר אדם הזיק על ידי אחד מארבע אבות הנזיקין האלה, הוא חייב לשלם את הנזק שגרם ממיטב הארץ – מהקרקעות המשובחות שלו – אם הוא משלם את הנזק על ידי העברת קרקע לרשות הניזק (כמובן שהוא יכול גם לשלם על ידי כסף):

משנה ג 

שׁוּם כֶּסֶף, וְשָׁוֶה כֶסֶף, בִּפְנֵי בֵית דִּין, וְעַל פִּי עֵדִים בְּנֵי חוֹרִין בְּנֵי בְרִית. וְהַנָּשִׁים בִּכְלָל הַנֶּזֶק. וְהַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִין:

*

שׁוּם כֶּסֶף בית דין שמים את הכסף של הנזק, ולפי השומא הם קובעים כמה מוטל על המזיק לשלם לניזק. וְשָׁוֶה כֶסֶף כאשר בית דין גובים מיתומים על נזק שהם אחראים לו, מותר להם לגבות את הנזק רק מכסף או מקרקע ולא ממטלטלין. בִּפְנֵי בֵית דִּין השומא והתשלום צריכים להיעשות בפני בית דין, וְעַל פִּי עֵדִים בְּנֵי חוֹרִין בְּנֵי בְרִית הדיון בבית דין נעשה על סמך שני עדים כשרים: עדים שאינם עבדים ושהם יהודים. וְהַנָּשִׁים בִּכְלָל הַנֶּזֶק הנשים כלולים בדיני הנזיקין: אם הן הזיקו לאחרים – הן חייבות לשלם את הנזק, ואם אחרים הזיקו להן – צריך לשלם להם את הנזק. וְהַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִין גם הניזק וגם המזיק אחראים לשלם את שווי הנזק. המזיק אחראי לשלם את הנזק. אולם, הניזק אחראי להיות גם הוא שותף בתהליך הפיצוי. לדוגמא: אם שור של ראובן נגח שור של שמעון והרגו. כתוצאה מהנגיחה הנבלה שווה מאה שקלים במקום אלף שקלים שהשור היה שווה לפני הנגיחה. ראובן חייב לשלם לשמעון תשע מאות שקלים, אך מוטל על שמעון למכור את הנבלה של השור כדי שיוכל לקבל עבורה מאה שקלים. לכן, אם בפרק הזמן שעבר מעת הנזק ועד לתביעה בבית דין, ערך הנבלה ירד, ההפסד חל על הניזק ולא על המזיק:

משנה ד

חֲמִשָּׁה תַמִין וַחֲמִשָּׁה מוּעָדִין, הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת לֹא לִגַּח וְלֹא לִגּוֹף וְלֹא לִשּׁוֹךְ וְלֹא לִרְבֹּץ וְלֹא לִבְעֹט. הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ, הָרֶגֶל מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, וְשׁוֹר הַמּוּעָד, וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, וְהָאָדָם. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ מוּעָדִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת, אֵינָן מוּעָדִין. וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם. מַה בֵּין תָּם לְמוּעָד. אֶלָּא שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּה:

*

חֲמִשָּׁה תַמִין וַחֲמִשָּׁה מוּעָדִין ישנם חמישה מקרים שבהם אני מגדיר את המזיק כמזיק שהוא תם ויש חמישה מקרים שבהם אני מגדיר את הנזק כנזק מועד. הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת המשנה מונה בתחילה את המקרים שבהם הבהמה אינה נחשבת לבהמה מועדת. כל חמש המקרים האלה נכללים בהגדרה של קרן. 1) לֹא לִגַּח הבהמה אינה מועדת לנגוח. 2) וְלֹא לִגּוֹף הבהמה אינה מועדת לדחוף. 3) וְלֹא לִשּׁוֹךְ הבהמה אינה מועדת לנשוך. הכוונה כאן לנשיכה ללא הנאה. אם הבהמה נהנית מהנשיכה (כגון שהיא אוכלת את מה שהיא נושכת), הנשיכה תוגדר כנזק של שן והיא תהיה מועדת.  4) וְלֹא לִרְבֹּץ הבהמה אינה מועדת לרבוץ על הכלים ועל ידי כך להזיק להם. 5) וְלֹא לִבְעֹט הבהמה אינה מועדת לבעוט ועל ידי כך להזיק. עתה עוברת המשנה למנות את חמשת המקרים שבהם המזיק נחשב מועד מתחילתו. 1) הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ נזק של שן נחשב למועד כאשר הבהמה אכלה דבר שראוי לאכילה (כגון פירות). אם הבהמה אכלה דברים שאינם ראויים לה (כגון כלים) – היא אינה נחשבת למועדת. 2) הָרֶגֶל מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ הבהמה מועדת גם לשבור את מה שנמצא בדרכה בשעה שהיא הולכת. 3) וְשׁוֹר הַמּוּעָד שור שהוא מועד שנגח. הכוונה לשור שנגח שלש ימים ברציפות. 4) וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק שור שלא הועד אבל הוא הזיק ברשות הניזק – נחשב לשור מועד, למרות שזו נגיחתו הראשונה. משנתינו לשיטת ר' טרפון הסובר ששור ברשות הניזק נחשב לשור מועד, אך חכמים חולקים עליו. 5) וְהָאָדָם האדם תמיד נחשב למועד. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ מוּעָדִין בעלי חיים מסוכנים: זאב, אריה, דב, נמר, ברדלס ונחש – נחשבים כולם למועדים מתחילתם, משום שהם נחשבים לבעלי חיים מזיקים תמיד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת, אֵינָן מוּעָדִין וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם ר' אליעזר סובר שכאשר בעלי החיים שנמנו, גודלו בצורה מתורבתת ואולפו, הם אינם נחשבים למועדים, חוץ מהנחש שתמיד יהיה מועד – גם אם גדל בצורה מתורבתת. מַה בֵּין תָּם לְמוּעָד. אֶלָּא שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּה ישנם שני הבדלים בין שור תם לשור מועד לעניין התשלום. ההבדל הראשון נוגע לכמות התשלום: שור תם משלם חצי מהנזק שהזיק ושור מועד משלם את כל הנזק. ההבדל השני נוגע למקור הנזק. שור מועד משלם מהעלייה, כלומר: הבעלים צריכים לשלם לניזק מכל מקום וכל הנכסים משועבדים לתשלום. לעומת זאת, שור תם משלם מגופו, כלומר: אם הנזק גבוה יותר משווי השור המזיק, הבעלים משלמים רק את שווי השור. לכן, אם הבעלים קנו את השור בחנות של הכל בשקל, והנזק היה שווה מליון שקל (וממילא הוא צריך לשלם חצי מליון שקל – חצי נזק), הבעלים עדיין ישלמו רק שקל אחד:

[1] בגמרא (דף ה') מבואר שהסיבה שהמשנה כתבה את המספר "ארבעה" נועדה להוציא משיטתם של ר' אושעיא (הסובר שיש אחד עשר אבות נזיקין) ומשיטתו של ר' חייא (הסובר שיש עשרים וארבע אבות נזיקין).

[2] מפירוש הרמב"ם במשניות, משמע שהוא מגדיר אבות לא רק כנזיקין שנכתבו בתורה, אלא כאמצעים העיקריים שבהם האדם מזיק.

[3] זוהי שיטת רב בגמרא. שיטת שמואל היא ששור כולל בתוכו רק את חיוב הרגל, ואילו מבעה פירושו חיוב של שן וקרן נכללת בדברי המשנה הבאה "וכשהזיק חב המזיק לשלם ...". לשיטה זו, הסיבה שהמשנה לא הזכירה במפורש את חיוב הקרן היא משום שהיא כתבה רק את החיובים שאדם מתחייב בנזק שלם מההתחלה.

[4] לשיטת שמואל ששור הוא רגל ומבעה הוא שן, פירוש המשנה הוא כך: רגל היזקה מצוי ולכן לא היינו למדים ממנה לגבי השאר ושן יש הנאה להיזקה ולכן לא היינו למדים ממנה לשאר.