ברכות פרק ב

פרק ב'

משנה א

הָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לא יָצָא. בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בָּאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם:

*

הָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא במקרה ואדם היה באמצע לקרוא בתורה את פרשת שמע שלא לשם מצוות קריאת שמע, ובזמן קריאתו בתורה הגיע הזמן לקרוא קריאת שמע, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ יָצָא וְאִם לָאו, לא יָצָא אם בזמן שהאדם קרא בתורה, הוא התכוון לא רק לקרוא בתורה, אלא גם לצאת ידי מצוות חובת קריאת שמע, הרי שיצא ידי חובת מצוות קריאת שמע. אך אם האדם לא התכוון בשעת הקריאה לצאת ידי חובת מצוות הקריאה, אלא התכוון רק לקרוא בתורה, לא יצא ידי חובה. בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר ר' מאיר סובר שבפרקים, בהפסקות שבין פרשה לפרשה (כפי שנראה במשנה הבאה), מותר לשאול בשלום אדם שחייב בכיבודו (כגון רבו או אביו) קל וחומר שמותר לענות לאדם שחייב בכבודו. אך באמצע הפרשה או הברכה, שם חמור יותר להפסיק, אסור לאדם לשאול בשלום אדם שחייב לכבדו, אלא מותר לו לשאול בשלום אדם רק כאשר הוא מפחד שאם לא ישאל בשלומו, אותו אדם יזיק לו (לדוגמא: מלך גוי) וכן מותר לענות רק לאדם שמפחד ממנו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בָּאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם ר' יהודה חולק על ר' מאיר. לפי ר' יהודה, באמצע הברכה אמנם מותר לפתוח בשאלת שלום רק במקרה והוא מפחד מאותו אדם, אך לענות מותר גם לאדם שחייב בכבודו. בין הפרקים מותר לפתוח בשלום לאדם שחייב בכבודו, אך מותר לו לענות לכל אדם:

משנה ב

אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים, בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִשְׁמַע, וּבֵין שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמעַ, בֵּין וְהָיָה אִם שָׁמעַ לְוַיּאמֶר, בֵּין וַיּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּין וַיּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב לא יַפְסִיק. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לָמָּה קָדְמָה שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמעַ, (אֶלָּא כְּדֵי) שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו על מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו על מִצְוֹת. וְהָיָה אִם שָׁמעַ לְוַיּאמֶר, שֶׁוְהָיָה אִם שָׁמעַ נוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וַיּאמֶר אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם (בִּלְבָד):

*

אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים המשנה מונה את כל המקומות בקריאת שמע וברכותיה הנחשבים ל"בין הפרקים": בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִשְׁמַע, וּבֵין שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמעַ, בֵּין וְהָיָה אִם שָׁמעַ לְוַיּאמֶר, בֵּין וַיּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב בין הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע (בשחרית מדובר בברכת יוצר המאורות) לברכה השניה (בשחרית: אהבת עולם), בין הברכה השנה לפרשת שמע, בין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע, בין פרשת והיה אם שמוע לפרשת ויאמר ובין פרשת ויאמר למילים "אמת ויציב" המתחילות את ברכת "גאל ישראל". רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּין וַיּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב לא יַפְסִיק ר' יהודה חולק על תנא קמא במקום אחד וסובר שאסור להפסיק בין סוף פרשת ויאמר למילים אמת ויציב, כיוון שצריך להצמיד את המילה "אמת" למילה "ויציב". אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לָמָּה קָדְמָה שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמעַ, (אֶלָּא כְּדֵי) שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו על מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו על מִצְוֹת. וְהָיָה אִם שָׁמעַ לְוַיּאמֶר, שֶׁוְהָיָה אִם שָׁמעַ נוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וַיּאמֶר אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם (בִּלְבָד) ר' יהושע בן קרחה מסביר את סדר אמירת פרשיות שמע. הסדר שסידרו חז"ל את פרשיות שמע אינו כפי הסדר שהם מופיעים בתורה, וממילא יש צורך להסביר את הטעם שחכמים סידרו את סדר הפרשיות דווקא בסדר הזה: פרשת "שמע" היא הפרשה הראשונה כיוון שמופיע בה עניין קבלת מלכות שמים, ואדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים לפני שמקבל עליו את עול קיום מצוות, שהרי ללא יראת שמים, אדם אינו מקיים את המצוות במידה הראויה, ולכן סידרו חכמים את פרשת שמע ראשונה. חכמים הקדימו את פרשת "והיה" לפרשת "ויאמר", כיוון שהמצוות הכתובות בפרשת "והיה אם שמוע" (לדוגמא: תלמוד תורה ומזוזה) נוהגות גם ביום וגם בלילה, ואילו המצווה המוזכרת בפרשת "ויאמר", מצוות ציצית, נוהגת רק ביום:

משנה ג

הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ, יָצָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לא יָצָא. קָרָא וְלא דִקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יָצָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לא יָצָא. הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ, לא יָצָא. קָרָא וְטָעָה, יַחֲזר לִמְּקוֹם שֶׁטָּעָה:

*

הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ, יָצָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לא יָצָא נחלקו חכמים בדין אדם שקרא קריאת שמע, אך הקריאה לא הייתה באופן שהוא שמע את מה שקרא: לפי תנא קמא האדם בכל זאת יצא ידי חובה, ואילו לפי ר' יוסי לא יצא. בגמרא מובא שיסוד מחלוקתם תלוי בלימוד מפסוקים. קָרָא וְלא דִקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יָצָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לא יָצָא נחלקו חכמים גם בדין אדם שקרא קריאת שמע, אך לא הפריד את האותיות הדומות, כך שיצא שהאותיות התבלבלו. לדוגמא: כאשר קרא את המילים: "על לבבך", לא הפסיק בין המילים, וכך יצא שקרא אותם כמילה אחת: "עלבבך": ר' יוסי סובר שאדם שלא דקדק באותיות קריאת שמע יצא ידי חובה, ואילו ר' יהודה סובר שלא יצא ידי חובה. הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ, לא יָצָא אדם שקרא את פרשות קריאת שמע שלא כסדרם, כגון שהקדים את פרשת "ויאמר" לפרשת "שמע", לא יצא ידי חובה. קָרָא וְטָעָה, יַחֲזר לִמְּקוֹם שֶׁטָּעָה במקרה ואדם טעה במהלך קריאת שמע, צריך לחזור לאותו מקום בו טעה:

משנה ד

הָאֻמָּנִין קוֹרִין בְּראשׁ הָאִילָן אוֹ בְראשׁ הַנִּדְבָּךְ, מַה שֶּׁאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן בַּתְּפִלָּה:

*

הָאֻמָּנִין קוֹרִין בְּראשׁ הָאִילָן אוֹ בְראשׁ הַנִּדְבָּךְ, מַה שֶּׁאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן בַּתְּפִלָּה מותר לאומנים, לבעלי מלאכה, לקרוא קריאת שמע בשעה שהם עומדים בראש אילן, או שהם עומדים מעל גדר אבנים. הסיבה לכך היא משום שעיקר הכוונה בקריאת שמע היא רק בפסוק הראשון, ואדם יכול להתכוון בפסוק אחד כאשר הוא עומד בראש האילן או בנדבך אבנים. לעומת זאת, כאשר האדם מתפלל תפילת עמידה, הדין הוא שאסור לו לעמוד בראש האילן או בראש הנדבך, כיוון שהתפילה צריכה כוונה, ואדם אינו יכול להתכוון לאורך כל התפילה כשהוא נמצא בראש האילן או הנדבך:

משנה ה

חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בְלַיְלָה הָרִאשׁוֹן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם לא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁקָּרָא בְלַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, (לא) לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע (בְלַיְלָה הָרִאשׁוֹן). אָמַר לָהֶם, אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת:

*

חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בְלַיְלָה הָרִאשׁוֹן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם לא עָשָׂה מַעֲשֶׂה בזמנם היו מתחתנים ביום רביעי. המשנה פוטרת חתן מקריאת שמע מהלילה הראשון של חתונתו ועד למוצאי שבת, שלש לילות לאחר החתונה, אם החתן עוד לא קיים את מצוות עונה. הסיבה לכך היא שבמשך הימים הראשונים של החתונה החתן טרוד בקיום מצוות עונה, ומי שעסוק במצווה פטור מהמצווה. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁקָּרָא בְלַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, (לא) לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע (בְלַיְלָה הָרִאשׁוֹן). אָמַר לָהֶם, אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת רבן גמליאל קרא קריאת שמע בלילה הראשון שהוא התחתן ותלמידיו שאלו אותו: הרי לימדת אותנו שחתן פטור מקריאת שמע. רבן גמליאל ענה להם שהוא עצמו אינו רוצה להתבטל מקבלת מלכות שמים גם בלילה אחד:

משנה ו

רָחַץ בְּלַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, (לא) לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחֹץ. אָמַר לָהֶם, אֵינִי כִּשְׁאָר כָּל אָדָם, אִסְטְנִיס אֲנִי:

*

רָחַץ בְּלַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ רבן גמליאל התרחץ בלילה הראשון שמתה אשתו, למרות שהיה אבל עליה. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, (לא) לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחֹץ שאלו תלמידי רבן גמליאל את רבן גמליאל: הרי לימדת אותנו שלאבל אסור להתרחץ, ואם כן, איך אתה מתרחץ. אָמַר לָהֶם, אֵינִי כִּשְׁאָר כָּל אָדָם, אִסְטְנִיס אֲנִי רבן גמליאל ענה לתלמידיו שכיוון שהוא חלש ומפונק, הרי הדין שלו שונה מדינם של שאר אנשים. אדם שהוא קצת מפונק יכול להתרחץ גם כשהוא אבל:

משנה ז

וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ, קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, (לא) לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים. אָמַר לָהֶם, אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה:

*

וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ, קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין בשעה שטבי, עבדו של רבן גמליאל מת, רבן גמליאל קיבל דברי תנחומים ממכריו על עבדו. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, (לא) לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים תלמידיו של רבן גמליאל שאלו אותו: כיצד אתה מקבל תנחומים על העבד, הרי לימדת אותנו שאין מקבלים תנחומים על עבדים? אָמַר לָהֶם, אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה ענה רבן גמליאל לתלמידיו שאין דינו של טבי העבד כדינם של שאר העבדים כיוון שהיה עבד כשר:

משנה ח

חָתָן אִם רָצָה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹן, קוֹרֵא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לא כָל הָרוֹצֶה לִטּל אֶת הַשֵּׁם יִטּל:

*

חָתָן אִם רָצָה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹן, קוֹרֵא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לא כָל הָרוֹצֶה לִטּל אֶת הַשֵּׁם יִטּל נחלקו תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בדין חתן בלילה הראשון לחתונתו, האם מותר לו לקרוא קריאת שמע או לא. תנא קמא סובר שאמנם החתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון לחתונתו כפי שלמדנו במשנה ה', אך אם הוא רוצה לקרוא קריאת שמע, מותר לו. רבן שמעון בן גמליאל חולק על כך וסובר שחתן שאינו מוכר כאדם המדקדק במצוות, אינו יכול לקרוא קריאת שמע בלילה הראשון לחתונתו, כיוון שאינו מתכוון בשעה שקורא שמע: