ברכות פרק ז

פרק ז'

משנה א

שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, חַיָּבִין לְזַמֵּן. אָכַל דְּמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת, וְהַכּוּתִי, מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. אֲבָל אָכַל טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלּא נִפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְהַנָּכְרִי, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם:

*

שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, חַיָּבִין לְזַמֵּן שלשה אנשים שהתיישבו לאכול לחם ביחד, חייבים לזמן לפני שמברכים ברכת המזון. הזימון הוא שאומרים "נברך שאכלנו משלו". אָכַל דְּמַאי אם אכלו לחם שנאפה מחיטים שנקנו מעם הארץ, וחל עליהם דין של דמאי כיוון שאיננו בטוחים שעם הארץ הפריש מהם תרומות ומעשרות, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ וכן אם אכל לחם שנאפה מחיטים של מעשר ראשון שניטלה תרומתו, דהיינו: אם הלוי הגיע לישראל המגדל את התבואה לפני שמירח הישראל את הכרי, וממילא התבואה עוד לא התחייבה בתרומה, והלוי נטל את התבואה לפני שהופרש מהם תרומה (וממילא לכאורה מעורב בתבואה גם תרומה), ואחר כך הלוי עשה מתבואה זו לחם. אמנם הלוי פטור מלהפריש תרומה מתבואה זו, היות והוא נטל את התבואה עוד לפני שהתבואה התחיבה בכלל בתרומה. וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בנוסף לתרומה לכהן ומעשר ללוי, יש להפריש בכל שנה, על כל עשר פירות שיש בגורן, פרי אחד של מעשר, שהוא שונה מהמעשר שנותנים ללוי. סוג המעשר שצריך להפריש משתנה, והדבר תלוי באיזו שנה אנחנו נמצאים. בכל מחזור של שבע שנים, מפרישים בארבע שנים מתוך שבע השנים מעשר שני, בשתי שנים מתוך שבע שנים מפרישים מעשר עני ובשנה השביעית אין מפרישים מעשר. בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית מפרישים מעשר שני, ואילו בשנה השלישית והשישית מפרישים מעשר עני. את פירות המעשר שני צריך להעלות לירושלים ולאוכלם שם, אך אם יש לו הרבה פירות וקשה לו להעלותם לירושלים, הרי שיכול לפדות את הפירות על כסף ולהעלות את הכסף לירושלים ולקנות בירושלים פירות כדי לאוכלם בירושלים. וְהֶקְדֵּשׁ דבר שהוקדש לה', נקרא הקדש. מותר לפדות הקדש, ולהמיר את הדבר המוקדש בכסף, אך יש להוסיף על שווי ההקדש עוד חמישית מערכו, שֶׁנִּפְדּוּ אדם שהפריש תבואה בתור מעשר שני או שהקדיש את התבואה, ולאחר מכן פדה את התבואה בכסף, והכין מהתבואה לחם, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת וכן משרת שמשרת את האנשים האוכלים, למרות שאין הוא ממש יושב איתם בסעודה, אלא אוכל כזית לחם במהלך שמגיש לפניהם את האוכל, וְהַכּוּתִי גויים הביא מלך אשור מארץ כות, וגויים אלו התגיירו מחמת אריות שהיו אוכלים אותם, מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם בכל המקרים האלו: הכנת לחם מתבואת דמאי, או ממעשר ראשון שניטלה תרומתו, או מעשר שני והקדש שנפדו, או במקרה והשמש אכל כזית או שאחד מהמשתתפים בסעודה היה כותי, מותר לזמן. אֲבָל אָכַל טֶבֶל אך אם אכלו במהלך הסעודה לחם שנעשה מתבואה של טבל, דהיינו, תבואה שלא הפרישו ממנה תרומות ומעשרות בוודאות, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ וכן אם אכלו לחם שנעשה ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, דהיינו: אם הלוי לקח את התבואה לאחר המירוח בכרי וממילא התבואה כבר התחייבה בתרומה גדולה, ובתבואה שנמצאת אצל הלוי מעורב תרומה של כהן, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלּא נִפְדּוּ וכן אם הכין לחם מתבואה שהופרש בתור מעשר שני או שהוקדש, לפני שהוא פדה את התבואה על כסף, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת וכן אם אחד משלושת האנשים שאכלו ביחד הוא המשרת, והמשרת אכל פחות מכזית לחם, וְהַנָּכְרִי וכן אם אחד משלושת האנשים שישבו לאכול יחד הוא גוי גמור, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם בכל המקרים האלו אין מזמנים: אם התבואה ממנה הכין את הלחם היא של טבל, או ממעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, או ממעש שני והקדש שלא נפדו, או שאחד משלושת האנשים שאכלו יחד הוא שמש שאכל פחות מכזית או נכרי:

משנה ב

נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין, עַד כַּזַּיִת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד כַּבֵּיצָה:

*

נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם נשים ועבדים כנעניים וקטנים אינם מצטרפים לזימון, אך לנשים מותר לזמן בפני עצמם ולעבדים מותר לזמן בפני עצמם, שהרי הסיבה  שנשים ועבדים אינם מצטרפים לזימון הוא משום שיש בכך בעיה של צניעות, ולכן מותר להם לזמן בפני עצמם. עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין, עַד כַּזַּיִת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד כַּבֵּיצָה נחלקו חכמים כמה צריך לאכול כדי להתחייב בזימון: לפי תנא קמא אם אכלו כזית, מתחייבים בזימון, ואילו לפי רבי יהודה אין חייבים בזימון עד שאוכלים כשיעור ביצה:

משנה ג

כֵּיצַד מְזַמְּנִין, בִּשְׁלשָׁה אוֹמֵר, נְבָרֵךְ. בִּשְׁלשָׁה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. בַּעֲשָׂרָה, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלהֵינוּ. בַּעֲשָׂרָה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא. בְּמֵאָה, אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלהֵינוּ. בְּמֵאָה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. בְּאֶלֶף, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַייָ אֱלהֵינוּ אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל. בְּאֶלֶף וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. בְּרִבּוֹא, אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלהֵינוּ אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ. בְּרִבּוֹא וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. כְּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ יְיָ אֱלהֵינוּ אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, לְפִי רב הַקָּהָל הֵן מְבָרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח) בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלהִים, ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֶחָד מְרֻבִּין וְאֶחָד מוּעָטִין אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ הַמְברָךְ:

*

כֵּיצַד מְזַמְּנִין מה אומרים בכל פעם שמזמנים? המשנה אומר שמה שאומרים בשעה שמזמנים, תלוי במספר האנשים המשתתפים בזימון, בִּשְׁלשָׁה אוֹמֵר, נְבָרֵךְ אם יש שלשה אנשים שמזמנים, אומר המזמן "נברך שאכלנו משלו". בִּשְׁלשָׁה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ אם יש שלשה אנשים המשתתפים בזימון מלבד המזמן, כלומר, ארבעה אנשים, אומר המזמן: "ברכו שאכלנו משלו". בַּעֲשָׂרָה, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלהֵינוּ. בַּעֲשָׂרָה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ אם יש עשרה אנשים המשתתפים בזימון, אומר המזמן "נברך לאלוקינו שאכלנו משלו", ואם יש אחד עשרה אנשים אומר המזמן "ברכו לאלוקינו שאכלנו משלו". אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא פסקה זו היא לפי ר' עקיבא שסובר שגם אם יש עשרת אלפים אנשים המזמנים יחד, הרי שאומרים "נברך לאלוקינו שאכלנו משלו", ואין משנים ממה שאומרים כאשר יש עשרה שמברכים. אולם, ר' יוסי הגלילי חולק עליו והמשך המשנה היא לפי דעת ר' יוסי הגלילי. בְּמֵאָה, אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלהֵינוּ. בְּמֵאָה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ כאשר יש מאה אנשים המשתתפים בזימון, אומר המזמן: "נברך לה' אלוקינו", ואם יש מאה ואחד אנשים, אומר "ברכו לה' אלוקינו". בְּאֶלֶף, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַייָ אֱלהֵינוּ אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל. בְּאֶלֶף וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ אם יש אלף אנשים המשתתפים בזימון, אומר המזמן: "נברך לה' אלוקינו אלוקי ישראל" ואם יש אלף ואחד אנשים אומר המזמן "ברכו לה' אלוקינו אלוקי ישראל". בְּרִבּוֹא, אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלהֵינוּ אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ. בְּרִבּוֹא וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ אם יש עשרת אלפים אנשים המשתתפים בזימון, אומר המזמן: "נברך לה' אלוקינו אלוקי ישראל יושב הכרובים" ואם יש עשרת אלפים ואחד אנשים אומר המזמן "ברכו לה' אלוקינו אלוקי ישראל יושב הכרובים". כְּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ יְיָ אֱלהֵינוּ אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ האנשים המשתתפים בזימון עונים אחרי המזמן לפי מה שהמזמן אמר בתחילת הזימון: אם אמר המזמן "נברך לאלוקינו שאכלנו משלו" בגלל שהיו עשרה אנשים שזימנו, הם עונים אחריו "ברוך אלוקינו שאכלנו משלו" ואן המזמן אומר "נברך לה' אלוקינו" (כגון שהיו שם מאה) הם עונים אחריו "ברוך ה' אלוקינו". רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, לְפִי רב הַקָּהָל הֵן מְבָרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח) בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלהִים, ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל ר' יוסי הגלילי מסביר את שיטתו ואומר, שמה שאומרים בזימון, תלוי במספר האנשים המשתתפים בזימון. ר' יוסי הגלילי לומד שככל שיש אנשים רבים יותר המשתתפים בזימון צריך לומר יותר שבחים לה' מהפסוק שאומר "במקהלות ברכו ה' ", ככל שיש יותר אנשים המשתתפים במקהלה, ככל שיש אנשים רבים יותר המשבחים את ה' ביחד, כך שיש להרבות בשבחים שאומרים. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֶחָד מְרֻבִּין וְאֶחָד מוּעָטִין אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ ר' עקיבא חולק על ר' יוסי הגלילי (כפי שכבר ראינו) ואומר שכשם שמי שעולה לתורה ושליח ציבור אומרים "ברכו את ה' " ואינם משנים את נוסח הברכה לפי מספר האנשים הנמצאים בבית הכנסת בשעת התפילה, כך גם המזמן אינו משנה מנוסח הזימון ובין אם יש עשרה אנשים המזמנים יחד או עשרת אלפים אנשים המזמנים יחד, תמיד יאמר המזמן "נברך לאלוקינו שאכלנו משלו". אמנם במקרה ויש פחות מעשרה אין המזמן מוסיף את שם ה' גם לפי ר' עקיבא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ הַמְברָךְ ר' ישמעאל סובר כר' עקיבא שאין משנים את נוסח הזימון לפי מספר המשתתפים, אך חולק על ר' עקיבא בנוסח הברכה בבית הכנסת. בעוד ר' עקיבא אמר שנוסח הברכה הוא "ברכו את ה' ", סובר ר' ישמעאל שנוסח הברכה הנכון הוא "ברכו את ה' המבורך":

משנה ד

שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק וְכֵן אַרְבָּעָה, וְכֵן חֲמִשָּׁה. שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִין, עַד עֲשָׂרָה. וַעֲשָׂרָה אֵינָן נֶחֱלָקִין, עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים:

*

שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק וְכֵן אַרְבָּעָה, וְכֵן חֲמִשָּׁה כאשר מספר האנשים שאכלו סעודה יחד הם בין שלשה לחמישה, אסור לאנשים אלו להתחלק לשתי קבוצות ולברך בנפרד, כיוון שאם יתחלקו, לא כולם יזמנו יחד, שהרי צריך לפחות שלשה אנשים לזימון. שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִין, עַד עֲשָׂרָה אם מספר האנשים האוכלים הם בין שישה לתשעה, מותר להם להתחלק באופן שבכל קבוצה יהיו לפחות שלשה אנשים כך שיוכלו לזמן. וַעֲשָׂרָה אֵינָן נֶחֱלָקִין, עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים אם עשרה אנשים אכלו ביחד, אסור להם להתחלק ולברך בנפרד, כיוון שאם יתחלקו, לא יוכלו לומר בזימון שם ה' (כפי שראינו במשנה הקודמת). אך אם עשרים אנשים או יותר אכלו יחד, מותר להם להתחלק לקבוצות באופן שבכל קבוצה יהיו לפחות עשרה אנשים כך שיוכלו לומר את שם ה':

משנה ה

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לַזִּמּוּן וְאִם לָאו, אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן, וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרְכִין:

*

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לַזִּמּוּן וְאִם לָאו, אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן, וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן במקרה והיו שתי קבוצות שאכלו בבית אחד, אך כל קבוצה אכלה על שולחן אחר הדין הוא שאם חלק מהקבוצה הראשונה רואים חלק מהקבוצה השנייה, נחשב הדבר שאכלו ביחד, ושתי הקבוצות מצטרפות יחד לזימון. אך במקרה ואין אף אחד מהקבוצה הראשונה רואה מישהו מהקבוצה השנייה, אין הקבוצות מצטרפות לזימון. אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרְכִין נחלקו חכמים בברכה על היין: ר' אליעזר סובר שכדי לברך על היין ברכת "בורא פרי הגפן", צריך שהיין יהיה מהול במים, כדי שהמים יפיגו את חריפות היין, ואם היין אינו מהול במים, היין כבר אינו נחשב חשוב יותר משאר הפירות, ולכן הדין הוא שצריך לברך על יין זה "בורא פרי העץ". לעומת זאת סוברים חכמים שגם על יין שאינו מהול צריך לברך "בורא פרי הגפן" היות ועדיין יש בו חשיבות יתירה על סתם פירות: