ברכות פרק ח

פרק ח'

משנה א

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בַּסְּעֻדָּה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:

*

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בַּסְּעֻדָּה המשניות הבאות עוסקות במחלוקות בין בית שמאי לבית הלל בהלכות הנוגעות לסעודה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם נחלקו בית שמאי ובית הלל בסדר הברכות בקידוש של שבת ויום טוב: בית שמאי סוברים שיש לברך קודם כל על היום ורק אחר כך על היין. לדוגמא, בשבת מברך קודם כל "ברוך אתה ה' מקדש השבת" ורק לאחר הברכה על היום, מברך "בורא פרי הגפן" על היין, ואילו בית הלל סוברים שקודם מברך על היין "בורא פרי הגפן", ורק אחר כך מברך על היום "מקדש השבת". טעמם של בית שמאי הוא שהיום, קדושת השבת או יום טוב, היא שגורמת לצורך בקידוש, ולכן קודם יש לברך על היום. לעומתם סוברים בית הלל שהיין הוא המאפשר את הקידוש, ולכן יש להקדים את ברכת היין:

משנה ב

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדָיִם:

*

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדָיִם בית שמאי סוברים שקודם נוטלים ידיים ללחם משנה הבא בשבת, ורק אחר כך, לפני ברכת "המוציא", מוזגים את היין לתוך הכוס של קידוש, ואילו בית הלל סוברים שמוזגים את כוס היין לפני נטילת ידיים. מחלוקת זו בין בית שמאי לבית הלל תלויה במחלוקת אחרת והיא: האם מותר להשתמש בכוס שהחלק החיצוני שלה טמא. בית הלל סוברים שמותר להשתמש בכוס שהחלק החיצוני שלה טמא ואילו בית שמאי סוברים שאסור. הלכך, במחלוקת במשנתנו, סוברים בית הלל שצריך קודם למזוג את היין לתוך הכוס ורק אחר כך ליטול את ידיו, כיוון שאם קודם ייטול את ידיו, יש חשש שידיו עוד יהיו קצת רטובות מהמים, והמים שעל ידיו ייטמאו מהחלק החיצוני של הכוס, והמים יעבירו את הטומאה לידיו, וכך יוצא שאוכל עם ידיים טמאות. אולם, בית שמאי סוברים אסור להשתמש בכוס שהחלק החיצוני שלה טמא, וממילא החשש הוא אחר: אם ימזוג קודם את הכוס, יש חשש שמא חלק מהיין שמזג לתוך הכוס יישפך על החלק החיצוני של הכוס, וכאשר ייגע עם ידיו הטמאות בכוס (שהרי עוד לא נטל ידיו), יטמא את החלק החיצוני של הכוס:

משנה ג

הקדמה למשנה: ישנם דרגות שונות בטומאה. ישנו אב הטומאה (כמו שרץ). אם אדם או דבר נוגע באב הטומאה, הרי שהוא הופך להיות ראשון לטומאה. מה שנוגע בראשון לטומאה הופך להיות שני לטומאה ומה שנוגע בשני לטומאה הופך להיות שלישי לטומאה. (ההלכות האלו מכילות הרבה פרטים שונים ואין כאן המקום להאריך בפרטיהם). אם חולין נגעו בשני לטומאה, אין הם נטמאים בכלל, אך טומאה וקדשים שנגעו בשני לטומאה כן נטמאים. אולם, גם משקים חולין שנוגעים בשני לטומאה, הופכים להיות ראשון לטומאה, ויש בכוחם לטמא חולין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַל הַכֶּסֶת:

*

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַל הַכֶּסֶת נחלקו בית שמאי ובית הלל היכן מניח את המגבת בה משתמש כדי לנגב את ידיו לאחר נטילת ידיים: בית שמאי סוברים שמניחים את המגבת על השולחן ואילו בית הלל סוברים שמניחים את המגבת על הכסת. הכסת היא מעין כרית שהאדם מיסב עליו. יסוד המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל תלוי גם כאן במחלוקת אחרת והיא: האם מותר לאדם להשתמש בשולחן שהוא שני לטומאה. בית הלל סוברים שמותר להשתמש בשולחן שהוא שני לטומאה, כיוון ש"כהנים זריזים הם" ,הכהנים יקפידו ולא יאכלו תרומה על שולחן שהוא שני לטומאה, וחולין אינם נטמאים משני לטומאה. הלכך סוברים בית הלל, אסור להניח את המגבת על השולחן, שמא המים שעל המגבת ייטמאו (שהרי משקים שנוגעים בשני לטומאה הופכים להיות ראשון לטומאה) ומים אלו יטמאו את המגבת, ולכן יש להניח את המגבת על הכסת. לעומתם, סוברים בית שמאי שאסור להשתמש בשולחן שהוא שני לטומאה מחשש שיאכלו עליו הכהנים תרומה, והתרומה תיטמא. לכן, סוברים בית שמאי שיש להניח את המגבת על השולחן, היות ואנחנו בטוחים שהשולחן איננו טמא, ואילו לגבי הכסת יש חשש שמא הוא טמא, ואם יניח את המגבת על הכסת, ייתכן שהמים שעל המגבת ייטמאו מחמת הכסת, וכך תיטמא המגבת, והמגבת תטמא את הידיים:

משנה ד

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדָיִם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבָּיִת:

*

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדָיִם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבָּיִת נחלקו בית שמאי בסדר נטילת ידיים וטאטוא שאריות האוכל הנמצאים על הרצפה. בית שמאי סוברים שיש ליטול מים אחרונים אחרי טאטוא הבית ואילו בית הלל סוברים שיש ליטול מים אחרונים לפני טאטוא הבית. יסוד המחלוקת תלוי במחלוקת אחרת בין בית שמאי לבית הלל, והיא: האם מותר להשתמש בשמש עם הארץ. בית שמאי סוברים שמותר להשתמש בשמש עם הארץ, ולכן, אם לא יטאטאו את הבית לפני נטילת ידיים, יש חשש שמא יישארו על הרצפה פירורי לחם שיש בהם כזית, ואותם פירורים יימאסו מחמת המים האחרונים שיטפטפו עליהם. לעומתם, בית הלל סוברים שאסור להשתמש בשמש עם הארץ, ולכן השמש שהוא תלמיד חכם אוסף את כל הפירורים שיש בהם כזית, וממילא אין חשש שמא האוכלים יגיעו לכדי הפסד, וניתן ליטול מים אחרונים לפני טאטוא הבית (אך אין חייבים):

משנה ה

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נֵר וּמָזוֹן וּבְשָׂמִים וְהַבְדָּלָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נֵר וּבְשָׂמִים וּמָזוֹן וְהַבְדָּלָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שֶׁבָּרָא מְאוֹר הָאֵשׁ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ:

*

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נֵר וּמָזוֹן וּבְשָׂמִים וְהַבְדָּלָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נֵר וּבְשָׂמִים וּמָזוֹן וְהַבְדָּלָה נחלקו בית שמאי ובית הלל בסדר הברכות בהבדלה של מוצאי שבת: בית שמאי סוברים שהברכה הראשונה היא על הנר (בורא מאורי האש לפי הברכה שאנחנו מברכים בהבדלה), לאחר מכן הברכה השנייה היא על המזון, דהיינו, ברכת המזון על סעודה שלישית, לאחר מכן, הברכה השלישית היא על הבשמים (בורא מיני בשמים) והברכה האחרונה היא ברכת הבדלה (המבדיל בין קודש לחול). לעומתם סוברים בית הלל שסדר הברכות הוא: ברכה ראשונה – נר, ברכה שנייה – בשמים, ברכה שלישית – ברכת המזון והברכה האחרונה היא ברכת הבדלה. יוצא שהמחלוקת בין בית שמאי לבית הלל היא במיקום הברכה על המזון ובשמים: לדעת בית שמאי יש להקדים את ברכת המזון לברכת בשמים, ואילו בית הלל סוברים שיש להצמיד את ברכת הבשמים לברכה על הנר מכיוון שסיבת החיוב על שתיהן קשורה ליציאת השבת, ואילו את ברכת המזון דוחים לברכה שלישית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שֶׁבָּרָא מְאוֹר הָאֵשׁ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ נחלקו בית שמאי ובית הלל בנוסח הברכה על האש: לפי בית שמאי מברכים "שברא מאור האש". בית הלל חולקים על בית שמאי בשני דברים: הראשון הוא בהטיה של השורש ב.ר.א, וסוברים בית הלל שיש לברך "בורא מאורי האש" כיוון שזהו לשון הפסוק: "יוצר אור ובורא חושך". הדבר השני בו חולקים בית הלל על בית שמאי הוא שבית הלל סוברים שצריך לברך "מאורי" בלשון רבים ולא "מאור" בלשון יחיד כדברי בית שמאי, מפני שיש הרבה גוונים של אור באש:

משנה ו

אֵין מְבָרְכִין לא עַל הַנֵּר וְלא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל נָכְרִים, וְלא עַל הַנֵּר וְלא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים, וְלא עַל הַנֵּר וְלא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁלִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ:

*

אֵין מְבָרְכִין לא עַל הַנֵּר וְלא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל נָכְרִים אסור לברך בהבדלה על נר או בשמים של גויים. על נר של גוי אסור לברך בהבדלה מכיוון שהנר לא שבת ממלאכת עבירה, כלומר: הגוי השתמש באור הנר כשעשה מלאכה בשבת, ואילו על בשמים של גויים אסור לברך משום שיש חשש שמא השתמשו בבשמים לשם עבודה זרה, וְלא עַל הַנֵּר וְלא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים כמו כן, אסור לברך על נר ובשמים שהשתמשו בהם למת: על הנר אין מברכים מכיוון שהנר הודלק לכבודו של המת, ואין מברכים על נר שלא הודלק במיוחד לשם הבדלה, ואילו על בשמים אין מברכים מפני שמטרת בשמים אלו אינם להפיק ריח טוב, אלא מטרתם היא להעביר את הריח הרע של המת, וְלא עַל הַנֵּר וְלא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁלִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה וכן אסור לברך על נר או בשמים שהשתמשו בהם לעבודה זרה, מכיוון שנר או בשמים שהשתמשו בו לעבודה זרה אסורים בהנאה. רבינו עובדיה מברטנורא מסביר שפסקה זו באה להסביר את הרישא של המשנה מדוע אסור להשתמש בבשמים של גוי, משום שיש חשש שמא השתמש בו לעבודה זרה. אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ אסור לברך על הנר עד שעומד סמוך לנר בצורה כזו שנהנה מאור הנר:

משנה ז

מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלא בֵרַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְבָרֵךְ בִּמְּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר. עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ. עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו:

*

מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלא בֵרַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְבָרֵךְ בִּמְּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין אדם שאכל, ולאחר שסיים את סעודתו, שכך ולא בירך ברכת המזון, אך בשעה שנזכר ששכח לברך, כבר אינו נמצא באותו מקום בו אכל: בית שמאי סוברים שאדם ששכח ולא בירך צריך לחזור למקום בו בירך, ואילו בית הלל סוברים שמותר לו לברך במקום בו נמצא עתה. עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ. עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו המשנה אומרת לנו שמותר לאדם ששכח לברך ברכת המזון, לברך עד שהמזון שאכל הספיק להתעכל במעיו, ולאחר שהמזון שאכל כבר הספיק להתאכל, אסור לאדם זה לברך יותר:

משנה ח

בָּא לָהֶם יַיִן לְאַחַר הַמָּזוֹן וְאֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ הַכּוֹס, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיָּיִן. עוֹנִין אָמֵן אַחַר יִשְׂרָאֵל הַמְבָרֵךְ, וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר הַכּוּתִי הַמְבָרֵךְ, עַד שֶׁיִּשְׁמַע כָּל הַבְּרָכָה:

*

בָּא לָהֶם יַיִן לְאַחַר הַמָּזוֹן וְאֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ הַכּוֹס, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיָּיִן נחלקו בית שמאי ובית הלל האם צריך לברך ברכת המזון על כוס. בית שמאי סוברים שאין צריך לברך ברכת המזון על כוס, ולכן, אם בסוף הסעודה הביאו לו כוס יין, ואין לו עוד כוס יין, מותר לו לשתות את היין בתוך הסעודה, למרות שלא יישאר לו יין כדי לברך עליו ברכת המזון. לעומתם, סוברים בית הלל שיש לברך את ברכת המזון על כוס של יין, ולכן אם הביאו לו בסוף הסעודה כוס של יין, ואין לו עוד כוס, אסור לו לשתות את היין לפני ברכת המזון, אלא חייב לברך את ברכת המזון על כוס זו. עוֹנִין אָמֵן אַחַר יִשְׂרָאֵל הַמְבָרֵךְ, וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר הַכּוּתִי הַמְבָרֵךְ, עַד שֶׁיִּשְׁמַע כָּל הַבְּרָכָה אם שמע יהודי שמברך ברכה, גם אם לא שמע את כל הברכה, עונה אמן אחר הברכה, כיוון שאנחנו בטוחים שהיהודי בירך לה'. לעומת זאת, אם שמע כותי (הגויים שהביא סנחריב לארץ ישראל והתגיירו מחמת האריות) מברך, אינו עונה אמן, אלא אם כן שמע את כל הברכה מתחילתה ועד סופה, כיוון שאנחנו חוששים שמא הכותי בירך אל אחר ולא את ה':