ברכות פרק ט

פרק ט'

משנה א

הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ:

*

הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה אדם שרואה מקום שבו נעשו ניסים לישראל, צריך לברך ברכה: "ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה". מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ אדם שרואה מקום ממנו נעקרה עבודה זרה, צריך לברך על כך "ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו":

משנה ב

עַל הַזִּיקִין, וְעַל הַזְּוָעוֹת, וְעַל הַבְּרָקִים, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁכּחוֹ מָלֵא עוֹלָם. עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ עוֹשֵׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל, בִּזְמַן שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ לִפְרָקִים. עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת:

*

עַל הַזִּיקִין, וְעַל הַזְּוָעוֹת, וְעַל הַבְּרָקִים, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁכּחוֹ מָלֵא עוֹלָם על הדברים הבאים, אדם שרואה או שומע אותם, מברך "ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם". 1) זיקין – כוכב שביט, 2) זועות – רעידת אדמה, 3) ברק, 4) רעם, 5) רוחות חזקות. עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ עוֹשֵׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית על הדברים הבאים, אדם הרואה אותם צריך לברך: "ברוך עושה מעשה בראשית": 1) הרים, 2) גבעות, 3) ים, 4) נהר, 5) מדבר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל, בִּזְמַן שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ לִפְרָקִים ר' יהודה סובר שאמנם על ימים מברך "ברוך עושה מעשה בראשית", אך מי שרואה את הים התיכון (שנקרא הים הגדול) לאחר שלא ראה ים זה במשך שלשים יום, מברך ברכה מיוחדת והוא "ברוך שעשה את הים הגדול". ר' יהודה סובר שבגלל חשיבותו של הים התיכון, תקנו לו ברכה מיוחדת. עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת כאשר יורד גשם או כאשר האדם שמע בשורות טובות, מברך: "ברוך הטוב והמטיב", וכאשר שומע בשורות רעות אומר: "ברוך דיין האמת":

משנה ג

בָּנָה בַיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין הַטּוֹבָה, וְעַל הַטּוֹבָה מֵעֵין הָרָעָה. הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. כֵּיצַד. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁלּא יִהְיוּ אֵלּוּ בְּנֵי בֵיתִי, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא:

*

בָּנָה בַיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ כאשר אדם בנה בית חדש או כאשר קנה כלים חדשים, עליו לברך ברכת "שהחיינו". מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין הַטּוֹבָה אדם שקרה לו עכשיו דבר רע, למרות שבעתיד יצמח לו מכך טובה, עליו לברך עכשיו על הרעה "ברוך דיין האמת". לדוגמא: אדם ששיטפון של מים שטף את שדהו, וכל התבואה שלו התקלקלה בעקבות זאת, צריך לברך "דיין האמת" למרות שבעתיד הוא ירוויח משיטפון זה, שהרי השדה שלו תהיה משובחת יותר בזכות שיטפון זה, וְעַל הַטּוֹבָה מֵעֵין הָרָעָה וכן אם קרה לאדם דבר טוב שבהמשך יצמח מכך דבר רע, עליו לברך "הטוב והמטיב". לדוגמא: אדם שמצא מציאה יקרת ערך, למרות שיודע שבעתיד השלטון ייקח ממנו את מה שמצא ויתכן שגם יענישוהו א יתנגד, מכל מקום, כיוון שעכשיו הדבר טוב לו, צריך לברך "הטוב והמטיב". הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא אדם שמתפלל על דבר שכבר קרה, הרי שתפילתו היא תפילת שווא, כיוון שהדבר כבר קרה ולא ניתן לשנות זאת על ידי תפילה. המשנה כותבת שתי דוגמאות לתפילה לשעבר: כֵּיצַד. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. דוגמא ראשונה לתפילה לשעבר היא שאם אשתו בהריון והבעל מתפלל שאשתו תלד זכר, זוהי תפילת שווא, כיוון שכבר נקבע אם הוולד הוא זכר או נקבה עוד לפני שהתפלל. דוגמא שנייה לתפילת שווא: הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁלּא יִהְיוּ אֵלּוּ בְּנֵי בֵיתִי, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא אדם שחזר לביתו ובדרך שמע צעקה, והוא מתפלל שצעקה זו לא הגיעה מביתו, הרי שזוהי תפילת שווא, היות והצעקה כבר הייתה ואם קרה אסון שבעקבותיו באה הצעקה, הרי שהאסון כבר קרה:

משנה ד

הַנִּכְנָס לַכְּרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ, וְנוֹתֵן הוֹדָאָה לְשֶׁעָבַר, וְצוֹעֵק לֶעָתִיד לָבא:

*

הַנִּכְנָס לַכְּרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ, וְנוֹתֵן הוֹדָאָה לְשֶׁעָבַר, וְצוֹעֵק לֶעָתִיד לָבא נחלקו חכמים כמה ברכות צריך לברך אדם שנכנס לעיר גדולה שהכניסה אליה מסוכנת: לפי תנא קמא צריך לברך שתי ברכות: ברכה אחת בשעה שנכנס לעיר: "יהי רצון ... שתכניסני לכרך זה בשלום", וברכה נוספת ביציאה מהעיר: "מודה אני לפניך ... שהוצאתני מכרך זה לשלום". לפי בן עזאי צריך אדם שנכנס לעיר גדולה ומסוכנת לברך ארבע ברכות. שתי ברכות בשעה שנכנס – לפני שנכנס עליו לברך "יהי רצון ... שתכניסני לכרך זה בשלום" ולאחר שכבר נכנס עליו להוסיף ברכה "מודה אני לפניך ... שהכנסתני לכרך זה בשלום". בשעה שיוצא מהכרך, עליו לברך עוד שתי ברכות: לפני שיוצא מברך "יהי רצון ... שתוציאני מכרך זה בשלום", ולאחר שיוצא מברך "מודה אני לפניך ... שהוצאתני מכרך זה לשלום":

משנה ה

חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. וּבְכָל מְאדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאד מְאד. לא יָקֵל אָדָם אֶת ראשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. לא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמַנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, וְלא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא, וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר. כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב) וְהִנֵּה בעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְיָ עִמָּכֶם, וַיּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְיָ. וְאוֹמֵר (שופטים ו) יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וְאוֹמֵר (משלי כג) אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. וְאוֹמֵר (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ:

*

חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כשם שאדם מברך על דבר טוב שקורה לו בלב שלם "הטוב והמטיב", כך על האדם לברך על דבר שקרה לו "דיין האמת" בלב שלם. המשנה עכשיו תלמד דין זה מפסוק. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶךָ כתוב בספר דברים שעל האדם לאהוב את ה' בכל ליבו, בכל נפשו ובכל מאודו, ומפרשת המשנה את הפסוק. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע "בכל לבבך", פירוש הדבר שאדם צריך לאהוב את ה' בשני היצרים: ביצר הטוב וביצר הרע. כלומר, הן כשאדם עוסק במצוות והן כשאדם עוסק בענייני העולם הזה, כמו אכילה ושתייה, עליו לאהוב את ה'. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ פירוש "ובכל נפשך", היינו שאפילו אם ה' נוטל את נפשו של האדם, עדיין חייב לאהוב את ה' ולקיים את המצוות. וּבְכָל מְאדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאד מְאד על המילים "ובכל מאודך", דורשים חז"ל שני לימודים: הלימוד הראשון הוא שפירוש "מאדך" היינו ממונך, ומכאן שעל האדם למסור את כל רכושו כדי לקדש את שם ה'. הפירוש השני ממנו לומדים שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה הוא שמילת "מאודך" פירושה "מידה". בכל מידה שה' מודד איתך, בכל התנהגות שה' מתנהג איתך, בים אם מדובר בהתנהגות במידה טובה, דהיינו שה' עושה לך טוב, ובין אם הוא מתנהג איתך במידת הרע, דהיינו, שעושה לך רע, עדיין אתה מחויב לאהוב אותו ולקיים את מצוותיו ולהודות לו. לא יָקֵל אָדָם אֶת ראשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים אסור לאדם לנהוג קלות ראש מול השער המזרחי של הר הבית, כיוון ששער זה נמצא מול קודש הקדשים. לא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמַנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו אסור לאדם להיכנס להר הבית בשעה שהוא נועל נעליים, וכן אסור לו להיכנס בשעה שמחזיק מקל הליכה בידו, וכן אסור לו להיכנס להר הבית כשחגור ב"פומדתו", היינו חגורה המשמשת לארנק, וכן אסור לו להיכנס להר הבית כשיש אבק על רגליו, וְלא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא וכן אסור לאדם לעבור בהר הבית כדי לקצר את דרכו, וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר קל וחומר שאסור לירק בהר הבית. אם אסור להיכנס להר הבית עם נעליים, קל וחומר שאסור לירק שם, שכן ביריקה יש ביזיון. כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם בהתחלה, היו חותמים כל ברכה במקדש בנוסח: "ברוך אתה ה' אלוקי ישראל מן העולם" ומוסיפים את סוף הברכה. לדוגמא: אם היו מברכים ברכת מגן אברהם, היו חותמים את הברכה כך: "ברוך אתה ה' אלוקי ישראל מן העולם מגן אברהם". מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם לאחר שהמינים היו כופרים בעולם הבא, התקינו חכמים שיזכירו את שני העולמות בחתימת הברכה וכך היו חותמים במקדש "ברוך אתה ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם מגן אברהם". וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם דבר נוסף שתיקנו חז"ל הוא שכאשר אדם רואה את חברו, ישאל בשלומו בשם ה', ואין בכך הזכרת שם שמים לבטלה. דבר זה נלמד מבועז, כפי שהמשנה תלמדנו. שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב) וְהִנֵּה בעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְיָ עִמָּכֶם, וַיּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְיָ בועז אמר לקוצרים "ה' עימכם" והקוצרים ענו לו "יברכך ה' ". מכאן ששואלים בשלום חברו בשם ה' שהרי כך נהג בועז. וְאוֹמֵר (שופטים ו) יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל כמו כן ראינו שהמלאך שהתגלה אל גדעון, בירך את גדעון בשם ה' ואמר לו: "ה' עמך גבור החיל". וְאוֹמֵר (משלי כג) אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ המשנה אומרת עכשיו שאין לומר שלא לומדים מבועז את הדין שישאל את חברו בשם, שהרי כתוב: "אל תבוז כי זקנה אמך", הרי שאסור לזלזל בתקנות מנהיגי ישראל. וְאוֹמֵר (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ כמו כן למדנו מהפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך", היינו, שלפעמים, כדי לקדש את שמו של ה' או כדי לקיים מצווה חשובה, מפירים מצווה אחרת או דברי תורה אחרים. כך גם בענייננו. כדי ששם שמים יהיה שגור על פיהם של אנשים, תיקנו חכמים לשאול את חברו בשם, ולא חששו לזלזול בכבוד שמים. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ ר' נתן מפרש את הלימוד מהפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך" ואומר שיש לקרוא את הפסוק בצורה הבאה: "הפרו תורתך", כאשר עם ישראל מפר את התורה, יש "לעשות לה' " ולתקן תקנות כדי למנוע את הפרת התורה: