ביצה פרק ב

פרק ב

משנה א'

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְבַשֵּׁל אָדָם בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר הוֹתִיר לַשַּׁבָּת, וְעוֹשֶׂה תַבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד, לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה. וְאִם שִׁיֵּר מִמֶּנּוּ כָל שֶׁהוּא, סוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת:

*

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְבַשֵּׁל אָדָם בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר הוֹתִיר לַשַּׁבָּת מותר לבשל ביום טוב עצמו עבור סעודות שאוכלים אותם ביום טוב. לכן, במקרה ויום טוב חל ביום שישי (ערב שבת), אסור לבשל מיום טוב לשבת, אולם מותר לאדם לבשל ליום טוב ומה שנותר מבישולים אלה, מותר לאוכלם בשבת. וְעוֹשֶׂה תַבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת מותר לעשות ביום טוב שחל בערב שבת "עירוב תבשילין", דהיינו: שמכין תבשיל בערב יום טוב לצורך השבת, ולאחר מכן מותר לו לבשל ביום טוב עבור השבת. סיבת ההיתר היא משום שכאשר התחיל כבר בערב יום טוב לבשל עבור השבת, הוא עירב את המאכלים שהוא מכין לצורך יום טוב ולצורך שבת, ויוצא שכאשר הוא מכין ביום טוב תבשיל לצורך שבת, הוא מכין את התבשיל גם עבור יום טוב. בגמרא נחלקו בטעם האיסור לבשל ביום טוב עבור שבת (וממילא גם בסיבה שמועיל עירוב תבשילין)" יש אומרים שעל ידי שיתחיל בהכנת התבשילין בערב יום טוב עבור שבת – הוא לא יבוא לידי שכחת השבת, ויש אומרים שהסיבה היא להדגיש לאנשים את איסור הכנת תבשילים מיום טוב ליום חול על ידי שיאמרו: אם אסור להכין תבשילים ביום טוב עבור שבת, קל וחומר שאסור להכין תבשילים מיום טוב ליום חול.בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, תַּבְשִׁיל אֶחָד נחלקו בית שמאי ובית הלל במספר התבשילים שצריך להכינם מערב יום טוב לצורך עירוב תבשילין: בית שמאי סוברים שיש להכין שני תבשילים משום שאדם בדרך כלל מכין לפחות שני תבשילים בשבת, ואם יכין רק תבשיל אחד, לא יהיה הדבר ניכר שעשה זאת לצורך שבת. בית הלל סוברים שמספיק להכין רק תבשיל אחד, משום שפעמים רבות אדם מכין רק תבשיל אחד לשבת. וְשָׁוִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין בית שמאי מודים לבית הלל שכאשר אדם מכין דג וביצה (היה להם מעין תבשיל שהיו מכינים דג עם ביצה עליו), שהדבר נקרא שני תבשילים ושיכול להסתמך על כך. אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד, לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה. וְאִם שִׁיֵּר מִמֶּנּוּ כָל שֶׁהוּא, סוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת במקרה ואדם אכל בטעות את עירוב התבשילין לפני שהתחיל לבשל, או שהמאכל שבושל לשם העירוב תבשילין אבד – אסור לו להתחיל לבשל ביום טוב עבור שבת. אולם, אם נשאר כזית תבשיל, גם אם רובו נאכל לפני שהספיק להתחיל לבשל ביום טוב עבור שבת, מותר לבשל ביום טוב עבור שבת:

משנה ב'

חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֵּלִים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְאָדָם בַּשַּׁבָּת:

*

חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֵּלִים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְאָדָם בַּשַּׁבָּת נחלקו בית שמאי ובית הלל בעניין טבילה ביום טוב. דרכם היה לטהר עצמם ואת כליהם ליום טוב על ידי טבילה במקווה. מסכימים בית שמאי ובית הלל שאסור להטביל ביום טוב עצמו את הכלים, משום שעל ידי כך יש מעין "תיקון" של הכלי, שהרי לפני הטבילה הכלי לא היה ראוי לשימוש ורק עתה הוא ראוי לשימוש. המחלוקת היא האם האדם עצמו יכול לטבול ביום טוב: בית שמאי סוברים שאסור לאדם עצמו לטבול ביום טוב, היות ואנחנו גוזרים ואוסרים על אדם לטבול ביום טוב כדי שאדם לא יבוא לטבול את כליו, ובית הלל מתירים לאדם לטבול ביום טוב היות והדבר נראה שהוא טובל להנאת רחיצה ולא לשם טבילה והם אינם סוברים שגוזרים על טבילת אדם ביום טוב משום טבילת כלים:

משנה ג'

וְשָׁוִין שֶׁמַּשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן, אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין. וּמַטְבִּילִין מִגַּב לְגַב וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה:

*

וְשָׁוִין שֶׁמַּשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן המשנה אומרת שלמרות שבית שמאי ובית הלל נחלקו האם האדם יכול לטבול ביום טוב עצמו, הרי שבדין השקת המים, שניהם מודים שהדבר מותר. השקת מים היא במקרה ויש לאדם מים שנטמאו, מותר לו להכניסם לכלי אבן (משום שאינו מקבל טומאה) ולאחר מכן להכניס את הכלי לתוך מקווה כך שהמים הטמאים שבהם ייגעו במים טהורים, ועל ידי כך ייטהרו. אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין גם בית שמאי וגם בית הלל מודים שניהם שאסור להטביל את המים. הכוונה היא שאסור להכניס את המים שנטמאו לתוך כלי עץ (משום שהוא מקבל טומאה), מכיוון שכאשר מכניסים את המים הטמאים לתוך כלי העץ, כלי העץ נטמא, וכאשר מכניסים אותו למקווה, הוא עולה מטומאה לטהרה ויש בכך משום תיקון הכלי. וּמַטְבִּילִין מִגַּב לְגַב מותר להטביל את הכלים על מנת לשנותם משם לשם. עד עתה ראינו שאסור להטביל ביום טוב את הכלים כדי להעלותם מטומאה לטהרה משום שיש בכך משום תיקון הכלי. אולם, יש טבילה מסוג אחר, טבילה שיש בה כדי לשנות משם לשם. לדוגמא: אדם שטבל את כליו על מנת להשתמש בהם לשם חולין ועתה הוא רוצה להשתמש בהם לשם תרומה, צריך להטבילם שוב, והמשנה אומרת שמותר להטבילם במקרה זה משום שאין בטבילה זו משום תיקון ממש, שהרי אין הטבילה מעלה את הכלי מטומאה לטהרה, אלא יש כאן רק תוספת של טהרה. וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה אדם שטבל את הכלי על מנת לאכול את בשר קרבן הפסח יחד עם חבורה, ולאחר מכן נמנה על חבורה אחרת, חייב הוא להטביל את הכלי שוב. המשנה אומרת שמותר להטביל במקרה זה ביום טוב עצמו, משום שגם כאן אין הטבילה מעלה את הכלי מטומאה לטהרה, אלא היא רק בגדר חומרה יתירה:

משנה ד'

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם:

*

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת לפי בית שמאי, מותר להביא ביום טוב קרבנות שלמים ולהקריב אותם ללא סמיכה, אך אסור להביא קרבנות עולה ביום טוב. הסיבה שבית שמאי אוסרים סמיכה על הבהמה היא משום שכאשר אדם סומך את ידיו על הבהמה, הוא צריך להשתמש בכל כוחו, ואסור להשתמש בבעלי חיים ביום טוב (על ידי הסמיכה הוא נשען על הבהמה), ולכן סוברים בית שמאי שסומכים על הבהמה בערב יום טוב. הסיבה שאסור להקריב קרבנות עולה ביום טוב היא משום שהאדם אינו אוכל את בשר קרבן העולה. הלכך, קרבן שלמים שאדם אוכל את בשרו – מותר בהקרבה ביום טוב, כשם שמותר לאדם להכין לעצמו בשר חולין ביום טוב ולאוכלו, אך קרבן עולה אסורה בהקרבה ביום טוב משום שאינו ניתן לאכילה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם בית הלל סוברים שמותר לאדם להקריב את כל הקרבנות השייכות לחג, גם אם הן קרבנות עולה (כגון עולת ראיה), משום שכתוב "חג לה'" וממילא מותר להקריב את כל הקרבנות הקשורות לחג. כמו כן סוברים בית הלל שמותר לסמוך על הקרבנות ביום טוב משום שהם סוברים "תיכף לסמיכה שחיטה" ומשום כך לא ניתן לסמוך על הקרבן בערב יום טוב ויש לסמוך על הקרבן ביום טוב עצמו סמוך לשחיטה:

משנה ה'

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין לְרַגְלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. עוֹשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ:

*

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין לְרַגְלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה לפי בית שמאי, אסור לאדם לחמם מים על מנת לשטוף בהם את רגליו (וכן את פניו וידיו), אלא אם כן המים חוממו על מנת לשתות אותם, ואז אנו אומרים שמתוך שהמים חוממו לצורך שתייה, מותר להשתמש בהם גם לצורך רחיצת פניו ידיו ורגליו. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין בית הלל מתירים לחמם מים לכתחילה לצורך רחיצת פניו, ידיו ורגליו, היות והם סוברים שמתוך שהתורה הבערת אש לצורך אוכל נפש, הותרה הבערת אש גם שלא לצורך אוכל נפש (אולם גם בית הלל סוברים שאסור לחמם מים ביום טוב לצורך רחיצת כל גופו היות וזהו דבר שאינו שווה בכל). עוֹשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ דבר נוסף שמתירים בית הלל ביום טוב הוא הדלקת מדורה על מנת להתחמם בה, היות והם מתירים הבערה לצורך אוכל נפש, הם מתירים הבערת אש גם שלא לצורך אוכל נפש:

משנה ו'

שְׁלשָׁה דְבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מִימֵיהֶן שֶׁל בֵּית אַבָּא לֹא הָיוּ אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין, אֶלָּא רְקִיקִין. אָמְרוּ לוֹ, מַה נַּעֲשֶׂה לְבֵית אָבִיךָ, שֶׁהָיוּ מַחְמִירִין עַל עַצְמָן וּמְקִלִּין לְכָל יִשְׂרָאֵל, לִהְיוֹת אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין וָחֹרִי:

*

שְׁלשָׁה דְבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי בשלשה דינים היה רבן גמליאל מחמיר כפי שבית שמאי פסקו: אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת הדין הראשון בו החמיר רבן גמליאל כדעת בית שמאי היא בהטמנת חמין מערב יום טוב לשבת. כפי שכבר ראינו, כאשר יום טוב חל בערב שבת, אסור לבשל מיום טוב לשבת, אלא אם עירב מערב יום טוב עירוב תבשילין. נחלקו בית שמאי ובית הלל בעירוב זה: בית הלל סוברים שאם עירב עירוב תבשילין, העירוב מועיל לכל סוגי הכנת האוכל: אפייה, בישול והטמנת חמין. בית שמאי סוברים שגם אם אדם עירב עירוב תבשילין בערב יום טוב, העירוב מועיל לו רק לאפייה ובישול מיום טוב לשבת אבל לא להטמנה, ולכן עליו להטמין חמין בערב יום טוב על מנת שהוא יוכל לערב מיום טוב לשבת, ורבן גמליאל החמיר בדין זה כדברי בית שמאי. וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְּיוֹם טוֹב הדין השני שבו החמיר רבן גמליאל כדברי בית שמאי הוא במנורה שעשויה מחוליות (חלקים קטנים): בית שמאי סוברים שאסור לחבר את החוליות של המנורה בשבת משום שהדבר נראה כבונה ואילו בית הלל סוברים שאין כלל דין של בניין בכלים ולכן מותר לחבר את חוליות המנורה בשבת. רבן גמליאל החמיר גם בדין זה כבית שמאי. וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין הדין השלישי שבו החמיר רבן גמליאל כבית שמאי הוא בדין אפייה ביום טוב. בית שמאי סוברים שמותר לאפות ביום טוב רק רקיקים, כלומר, עוגות קטנות, אך אסור לאפות פת וגריצין משום שהם עוגות גדולות ובאפייתן משקיע האדם מאמץ רב. בית הלל סוברים שמותר לאפות גם אפייה מרובה ביום טוב, מכיוון שכאשר ממלאים את התנור במיני אפייה, האפייה טובה ומשובחת יותר. רבן גמליאל החמיר גם בדין זה כבית שמאי. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מִימֵיהֶן שֶׁל בֵּית אַבָּא לֹא הָיוּ אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין, אֶלָּא רְקִיקִין רבן גמליאל הביא סיוע לדבריו שצריך להחמיר באפייה כבית שמאי, שאבותיו (שושלת הנשיאות) היו אופים רק רקיקים ביום טוב ולא פיתין וגריצין. אָמְרוּ לוֹ אמרו חכמים לרבן גמליאל: מַה נַּעֲשֶׂה לְבֵית אָבִיךָ, שֶׁהָיוּ מַחְמִירִין עַל עַצְמָן וּמְקִלִּין לְכָל יִשְׂרָאֵל, לִהְיוֹת אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין וָחֹרִי אמנם אבותיך היו מחמירים על עצמם ואופים רק עוגות דקות וקטנות, אך לכלל העם הם היו מורים להקל ומתירים להם לאפות לא רק פת וגריצין, אלא גם סוג מאפה שנקרא "חורי" שהוא מאפה גדול יותר מפת וגריצין:

משנה ז'

אַף הוּא אָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים לְהָקֵל, מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת, וּמַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֻלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

*

אַף הוּא אָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים לְהָקֵל בשלושה דינים בהלכות יום טוב, היה רבן גמליאל מורה להקל: מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת הדין הראשון בו הורה רבן גמליאל להקל הוא שהיה מתיר לטאטא את הפירורים שנפלו בין המיטות שהסבו עליהם ביום טוב, וזאת למרות שחכמים אוסרים לטאטא ביום טוב שמא ישווה את הגומות של הבית (רצפת בתיהם הייתה של חול) ויש בזה משום איסור בונה. רבן גמליאל סבר שהאיסור הוא רק לטאטא את הבית כולו ולא במקום קטן כשטח שנמצא בין המיטות שהסבו עליהם. וּמַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב הדין השני בו בקל רבן גמליאל הוא בהנחת מוגמר ביום טוב. בימיהם היו מניחים עץ בשמים שנקרא לבונה על האש, וכך היה העץ מפיק ריח טוב. חכמים אסרו את הנחת המוגמר ביום טוב משום שהם סוברים שאין בכך משום צורך השווה לכל נפש, שהרי רק עשירים או אנשים שריחם רע היו עושים כן, ואילו רבן גמליאל סובר שיש להתיר את הנחת המוגמר ביום טוב, משום שהגוף כולו נהנה מריח הבשמים ויש בזה כעין צורך אוכל נפש. וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֻלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים הדין השלישי שרבן גמליאל היה מקל בו הוא בדין "גדי מקולס" בליל פסח, דהיינו: צליית גדי שלם כדרך שהיו צולים את קרבן הפסח. חכמים אסרו לצלות גדי שלם בליל פסח כדרך שהיו צולים את קרבן הפסח, משום שהדבר נראה כאוכל קדשים בחוץ, ואילו רבן גמליאל התיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין בכל שלושת הדינים שהבאנו – חכמים אוסרים, כפי שבארנו לעיל:

משנה ח'

שְׁלשָׁה דְבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה חַבּוּרָה, אֲבָל מְקַרְצְפִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְקָרְדִין, אַף לֹא מְקַרְצְפִין:

*

שְׁלשָׁה דְבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין בשלשה דינים היה רבי אלעזר בן עזריה מורה להקל למרות שחכמים אסרו. פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ הדין הראשון בו רבי אלעזר בן עזריה היה מקל בניגוד לשיטת חכמים היא יציאת הפרה כשבין קרניה הייתה רצועה קשורה. חכמים אסרו זאת משום שלא כל הפרות היו יוצאות כך, ולכן רצועה זו נחשבת למשוי. רבי אלעזר בן עזריה סבר שלמרות שלא כל הפרות היו יוצאות כך, הרצועה נעשתה לנוי, ולכן אין הרצועה נחשבת למשוי. וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב הדין השני שרבי אלעזר בן עזריה היה מקל בניגוד לשיטת חכמים היא בגירוד הבהמה על ידי מגרדת ברזל ששיניה דקות. חכמים אסרו גירוד מסוג זה היות ועל ידי הגירוד יש חשש שייעשו פצעים בבהמה ורבי אלעזר בן עזריה התיר היות ועשיית הפצעים "דבר שאינו מתכוון" (ובשבת ויום טוב הדבר נחשב למלאכה רק אם הוא מתכוון לכך). וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶם הדין השלישי בו הורה רבי אלעזר בן עזריה להקל בניגוד לשיטת חכמים היא בשחיקת פלפלין בריחים מיוחדות שהיו עשויות לכך. חכמים התירו שחיקת פלפלין רק ברחיים קטנות ולא ברחיים הרגילות, היות וברחיים המיוחדות של הפלפלין יש טורח רב לטחון אותם, ואילו רבי אלעזר בן עזריה התיר לשחוק פלפלין גם ברחיים המיוחדות שלהן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה חַבּוּרָה, אֲבָל מְקַרְצְפִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְקָרְדִין, אַף לֹא מְקַרְצְפִין נחלקו רבי יהודה וחכמים בדין גירוד הבהמה ביום טוב. רבי יהודה סובר שאסור לגרד את הבהמה על ידי מגרדת ממתכת (היות והיא גורמת לפצעים) אך מותר לגרד על ידי מגרדת עץ. חכמים אסרו לגרד אף במגרדת של עץ משום חשש שמא אם יתירו לגרד על ידי מגרדת עץ – יבואו לגרד גם במגרדת עשויה מתכת:

משנה ט'

הָרֵחַיִם שֶׁל פִּלְפְּלִין, טְמֵאָה מִשּׁוּם שְׁלשָׁה כֵלִים, מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל וּמִשּׁוּם כְּלִי מַתָּכוֹת וּמִשּׁוּם כְּלִי כְבָרָה:

*

הָרֵחַיִם שֶׁל פִּלְפְּלִין, טְמֵאָה מִשּׁוּם שְׁלשָׁה כֵלִים, מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל וּמִשּׁוּם כְּלִי מַתָּכוֹת וּמִשּׁוּם כְּלִי כְבָרָה בכלי הרחיים של פלפלין יש שלושה חלקים, וכל חלק נחשב ככלי בפני עצמו לעניין קבלת טומאה. א. כלי קיבול – החלק התחתון של הרחיים היה עשוי עץ, ובו היו שמים את הפלפלין, והוא מקבל טומאה כמו כל כלי עץ שיש לו בית קיבול. ב. כלי מתכות – החלק העליון איתו היו כותשים את הפלפלין היה עשוי מתכת, והוא מקבל טומאה ככל כלי מתכת המקבל טומאה – גם אם אין לו בית קיבול. ג. כלי כברה – החלק האמצעי של הרחיים עשוי כעין מסננת מעץ המוציא את האבק מהפלפלין דרך חורי המסננת והחלקים הגסים נשארים בתוכו. גם חלק זה מקבל טומאה היות והוא עשוי ככלי קיבול:

משנה י'

עֲגָלָה שֶׁל קָטָן טְמֵאָה מִדְרָס וְנִטֶּלֶת בַּשַּׁבָּת, וְאֵינָהּ נִגְרֶרֶת אֶלָּא עַל גַּבֵּי כֵלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַכֵּלִים אֵין נִגְרָרִין חוּץ מִן הָעֲגָלָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כוֹבֶשֶׁת:

*

עֲגָלָה שֶׁל קָטָן עגלה של קטן הוא כלי שהקטן היה נשען עליו בשעה שהיה לומד ללכת. המשנה מונה מספר דינים הקשורים לעגלה זו. טְמֵאָה מִדְרָס טומאת מדרס היא טומאה שעוברת על ידי שאדם הטמא בטומאת זב נשען או יושב על הכלי. המשנה אומרת שאם הקטן שנשען על העגלה היה טמא בטומאת זב, העגלה נטמאת כך בטומאת זיבה. וְנִטֶּלֶת בַּשַּׁבָּת דין שני שנאמר לעניין עגלה של קטן הוא שמותר ליטול את העגלה בשבת ומותר להניח עליה כלים הואיל והיא כלי ולא חל עליה תורת מוקצה. וְאֵינָהּ נִגְרֶרֶת אֶלָּא עַל גַּבֵּי כֵלִים דין שלישי שנאמר לגבי עגלה של קטן הוא שמותר לגרור עגלה זו על גבי כלים אך לא על רצפת חול, היות והעגלה עושה חריץ ברצפת החול, ויש בכך משום מלאכת חופר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַכֵּלִים אֵין נִגְרָרִין חוּץ מִן הָעֲגָלָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כוֹבֶשֶׁת רבי יהודה סובר שלמרות שאסור לגרור כלים על גבי הרצפה (משום שהם גורמים לחריצים) – את העגלה מותר לגרור על גבי הרצפה היות והיא אינה עושה חרצים אלא רק מנמיכה את הקרקע: