ביצה פרק ג

פרק ג

משנה א'

אֵין צָדִין דָּגִים מִן הַבִּיבָרִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין נוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת. אֲבָל צָדִין חַיָּה וָעוֹף מִן הַבִּיבָרִין, וְנוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הַבִּיבָרִין שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְחֻסָּר צִידָה אָסוּר, וְשֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר צִידָה מֻתָּר:

*

אֵין צָדִין דָּגִים מִן הַבִּיבָרִין בְּיוֹם טוֹב למרות שבדרך כלל מותר לעשות ביום טוב מלאכות הקשורות לאוכל נפש, אסור לצוד דגים מבריכות הדגים (שנקראים "ביברין") משום שהיה ניתן לצוד אותם עוד בערב יום טוב. וְאֵין נוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת וכן אסור להאכיל ביום טוב את הדגים שנמצאים בביברין משום שאנחנו חוששים שאם יאכיל את הדגים, יבוא לצוד אותם. אֲבָל צָדִין חַיָּה וָעוֹף מִן הַבִּיבָרִין, וְנוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת אולם, בחיות ועופות שנמצאים בביברין, שאין קושי גדול לצוד אותם, מותר לצוד אותם ביום טוב וממילא מותר גם להאכיל אותם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הַבִּיבָרִין שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְחֻסָּר צִידָה אָסוּר, וְשֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר צִידָה מֻתָּר רבן שמעון בן גמליאל אינו חולק על תנא קמא, אלא מבאר את דבריו: כאשר יש ביבר שקשה לצוד ממנו חיות ועופות, הדין הוא שאסור לצוד ממנו, אך כאשר אין קושי לצוד מהביבר, מותר לצוד ממנו חיות ועופות:

משנה ב'

מְצוּדוֹת חַיָּה וָעוֹף וְדָגִים שֶׁעֲשָׂאָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, לֹא יִטּוֹל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנִּצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וּמַעֲשֶׂה בְנָכְרִי אֶחָד, שֶׁהֵבִיא דָגִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר, מֻתָּרִין הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין רְצוֹנִי לְקַבֵּל הֵימֶנּוּ:

*

מְצוּדוֹת חַיָּה וָעוֹף וְדָגִים שֶׁעֲשָׂאָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, לֹא יִטּוֹל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנִּצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב במקרה ואדם הניח מלכודת על מנת לצוד בעל חיים בערב יום טוב, אסור לו ליטול ביום טוב בעל חיים שנלכד, אלא אם כן יודע שבעל החיים ניצוד עוד בערב יום טוב. הסיבה היא שכאשר יש דבר שאיננו יודעים אם היה מוכן בערב יום טובל אכילה, אסור לאכול אותו, וכן אם איננו יודעים שבעל החיים ניצוד בערב יום טוב, הרי שהוא נחשב ל"ספק מוכן" ביום טוב ואנחנו חוששים שמא הוא ניצוד ביום טוב עצמו. וּמַעֲשֶׂה בְנָכְרִי אֶחָד, שֶׁהֵבִיא דָגִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר, מֻתָּרִין הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין רְצוֹנִי לְקַבֵּל הֵימֶנּוּ היה מקרה בו נכרי הביא דגים לרבן גמליאל ביום טוב, והדגים היו בגדר "ספק מוכן" שהרי לא היה ידוע לרבן גמליאל אם דגו את הדגים לפני יום טוב או במהלך יום טוב, ורבן גמליאל סבר שהדגים היו מותרים באכילה מפני שסובר הוא שספק מוכן מותר ביום טוב, אלא שלא רצה לקבל את הדגים מהנכרי היות והוא רצה להחמיר על עצמו:

משנה ג'

בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת לֹא יִשְׁחוֹט, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת צָלִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ כַזַּיִת חַי מִבֵּית טְבִיחָתָהּ. שְׁחָטָהּ בַּשָּׂדֶה, לֹא יְבִיאֶנָּה בַמּוֹט וּבַמּוֹטָה. אֲבָל מֵבִיא בְיָדוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים:

*

בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת לֹא יִשְׁחוֹט, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת צָלִי במקרה ולאדם יש בהמה מסוכנת, דהיינו: בהמה שחולה והוא ירא שמא אם ימתין מלשחוט אותה היא תמות וכתוצאה מכך יהיה לו הפסד, אלא שהוא כבר אכל את סעודתו ואינו צריך לאכול את בשר הבהמה עתה, הדין הוא שאם יש מספיק זמן עד שייצא יום טוב כדי שהוא יוכל לצלות את הבהמה ולאכול ממנה כזית (אפילו שאינו אוכל את הבשר בפועל), מותר לו לשחוט את הבהמה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ כַזַּיִת חַי מִבֵּית טְבִיחָתָהּ ר' עקיבא מקל יותר מתנא קמא, וסובר שאפילו אם אין מספיק זמן לצלות את הבהמה, אלא שהוא יוכל לאכול כזית בשר חי ממקום שחיטתה, הדבר מותר (הסיבה שהביא דווקא מקום זה של מקום שחיטתה היא משום שבמקום זה אין צריך להפשיט את העור והזמן שיעבור מרגע שחיטת הבהמה ועד לשחיטתה יהיה קצר יותר). שְׁחָטָהּ בַּשָּׂדֶה, לֹא יְבִיאֶנָּה בַמּוֹט וּבַמּוֹטָה. אֲבָל מֵבִיא בְיָדוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים במקרה ושחט הבהמה בשדה, אסור לו להביא את בשר הבהמה כשהיא נמצאת על מוט, משום שבכך הוא מפרסם את הדבר ויש בכך משום זלזול ביום טוב, אך מותר לו להביא את הבשר חתוך אברים אברים, למרות שעל ידי כך הוא צריך ללכת לשדה פעמים רבות יותר:

משנה ד'

בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יֵרֵד מֻמְחֶה וְיִרְאֶה, אִם יֶשׁ בּוֹ מוּם, יַעֲלֶה וְיִשְׁחוֹט. וְאִם לָאו, לֹא יִשְׁחוֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִכָּר מִבְּעוֹד יוֹם, אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן:

*

בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר במקרה שבכור בהמה טהורה נפלה אל הבור. הדין של בכור בהמה טהורה היא שצריך להקריבה כקרבן בבית המקדש. אולם, במקרה ובבכור יש מום שמונע את הקרבתה בבית המקדש, מותר לשוחטה כאילו הייתה בהמה רגילה. משנתינו עוסקת במקרה ולבכור היה מום, אך איננו יודעים בערב יום טוב אם המום קבוע או לא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יֵרֵד מֻמְחֶה וְיִרְאֶה, אִם יֶשׁ בּוֹ מוּם, יַעֲלֶה וְיִשְׁחוֹט. וְאִם לָאו, לֹא יִשְׁחוֹט ר' יהודה סובר שמומחה למומים צריך לרדת אל הבור והוא יקבע אם המום שהיה בבכרו מערב יום טוב הוא מום קבוע או לא. באם יש מום בבהמה, מותר להעלותה ולשוחטה, היות והבעלים של הבכור ידע מערב יום טוב שיש מום, והוא חשב שאם המום קבוע הוא ישחט את הבהמה ביום טוב. אם המום שהיה בבהמה לא היה מום קבוע, אסור להעלותו וגם אם העלה את הבהמה – אסור לשוחטו, היות והמום הוא מום עובר, הבהמה נחשבת מוקצה, היות ואסור לאוכלה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִכָּר מִבְּעוֹד יוֹם, אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן ר' שמעון סובר שאם לא היה ידוע לבעלים במפורש שהמום שיש בבהמה הוא מום קבוע עוד בערב יום טוב, הבהמה אינה נחשבת מהמוכן, היות ואסור לראות מומים ביום טוב (משום שיש בכך דמיון לכך שדנים דין):

משנה ה'

בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה, לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ. וּמַעֲשֶׂה וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי טַרְפוֹן עָלֶיהָ וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמָאָה. וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁאַל, וְאָמְרוּ לוֹ, לֹא יְזִיזֵם מִמְּקוֹמָם:

*

בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה, לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ בהמת קדשים שמתה ביום טוב, אסור להזיזה ממקומה, היות והיא נחשבת למוקצה (ובבהמת חולין מותר להזיז אותה אם הייתה גוססת עוד מערב יום טוב, היות ומותר להאכיל את בשרה לכלבים). וּמַעֲשֶׂה וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי טַרְפוֹן עָלֶיהָ וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמָאָה. וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁאַל, וְאָמְרוּ לוֹ, לֹא יְזִיזֵם מִמְּקוֹמָם היה מקרה בו שאלו את ר' טרפון לגבי דין בהמת קדשים שמתה ביום טוב ולגבי דין חלה שהופרשה וניתנה לכהן והיא נטמאה ביום טוב (שדינה להישרף אך אסור לשרוף אותה ביום טוב), ור' טרפון בא לבית המדרש כדי לברר את דינם, ואמרו לו שהדין הוא שאסור להזיז אותם ממקומם:

משנה ו'

אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל נִמְנִין עָלֶיהָ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְשׁוֹחֲטִין וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹקֵל אָדָם בָּשָׂר כְּנֶגֶד הַכְּלִי אוֹ כְּנֶגֶד הַקּוֹפִיץ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כָּל עִקָּר:

*

אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל נִמְנִין עָלֶיהָ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְשׁוֹחֲטִין וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן המשנה אוסרת על חבורה של בני אדם לגשת יחד למוכר הבהמה ולומר לו שהם רוצים לקנות את הבהמה בסכום מסוים ולחלק את הכסף ביניהם, היות ויש בזה משום מקח וממכר ביום טוב. אולם, המשנה מתירה לחבורה להגיע אל המוכר בערב יום טוב ולקבוע את מחיר הבהמה, ולאחר מכן, לחלק ביום טוב עצמו את בשר הבהמה ולקבוע את סכום הכסף שכל אחד צריך לשלם למוכר, לפי חלק הבהמה אותו קיבל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹקֵל אָדָם בָּשָׂר כְּנֶגֶד הַכְּלִי אוֹ כְּנֶגֶד הַקּוֹפִיץ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כָּל עִקָּר נחלקו ר' יהודה וחכמים בדין שקילת חלק הבהמה ביום טוב. לדעת כולם, אסור לשקול את בשר הבהמה באופן רגיל, משום שיש בכך "מעשה חול". המחלוקת היא בשקילת הבשר באופן עקיף. ר' יהודה מתיר לשים את הבשר על צד אחד של המאזניים, ועל הצד השני של המאזניים לשים כלי או סכין שחיטה, ולאחר יום טוב ישקול את הכלי וכך יתברר לו משקל הבשר. חכמים אוסרים שקילת הבשר גם בדרך עקיפה היות והם אוסרים שימוש כלשהו במאזניים:

משנה ז'

אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ. לֹא יֹאמַר אָדָם לַטַּבָּח, שְׁקוֹל לִי בְדִינָר בָּשָׂר, אֲבָל שׁוֹחֵט וּמְחַלְּקִים בֵּינֵיהֶן:

*

אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ אסור להשחיז סכין ביום טוב על ידי שימוש בכלי המיועד להשחזה מכיוון שזהו דרך מתקן כלי, אך מותר להעביר את הסכין על סכין אחרת ועל ידי כך להשחיזה, היות ובכך אין זה תיקון גמור. לֹא יֹאמַר אָדָם לַטַּבָּח, שְׁקוֹל לִי בְדִינָר בָּשָׂר, אֲבָל שׁוֹחֵט וּמְחַלְּקִים בֵּינֵיהֶן אסור לאדם לומר ביום טוב לטבח שייתן לו בשר תמורת סכום מסוים של כסף (כפי שראינו כבר שאסור לפסוק כסף על הבשר ביום טוב), אבל מותר לשחוט את הבשר ולחלק ביניהם את חלקי הבשר ללא הזכרת עניין הכספים, ולאחר יום טוב, כל אחד ישלם לטבח לפי החלק שלקח:

משנה ח'

אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, מַלֵּא לִי כְלִי זֶה, אֲבָל לֹא בַמִּדָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה כְלִי שֶׁל מִדָּה, לֹא יְמַלְאֶנּוּ. מַעֲשֶׂה בְאַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית, שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מִדּוֹתָיו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנוֹתְנָן לַלָּקוֹחוֹת בְּיוֹם טוֹב. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף בַּמּוֹעֵד עוֹשֶׂה כֵן מִפְּנֵי בֵרוּרֵי הַמִּדּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בַּחֹל עוֹשֶׂה כֵן, מִפְּנֵי מִצּוּי הַמִּדּוֹת. הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל חֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ, תֶּן לִי בֵיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ:

*

אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, מַלֵּא לִי כְלִי זֶה, אֲבָל לֹא בַמִּדָּה מותר לאדם לומר לחברו החנווני למלא כלי מסוים בשמן או יין, למרות שלכלי יש מידה מדויקת, אך אסור לו להזכיר את המידה עצמה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה כְלִי שֶׁל מִדָּה, לֹא יְמַלְאֶנּוּ ר' יהודה חולק על תנא קמא וסובר שאסור למלא כלי שיש לו מידה מוגדרת גם אם אינו מזכיר במפורש את מידת הכלי. מַעֲשֶׂה בְאַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית, שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מִדּוֹתָיו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנוֹתְנָן לַלָּקוֹחוֹת בְּיוֹם טוֹב אבא שאול בן בטנית היה ממלא את הכלים בערב יום טוב וביום טוב עצמו היה נותן כלים אלה, משום שסבר שאסור למלא ביום טוב כלי שיש לו מידה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף בַּמּוֹעֵד עוֹשֶׂה כֵן מִפְּנֵי בֵרוּרֵי הַמִּדּוֹת אבא שאול חולק וסובר שגם בחול המועד היה אבא שאול בן בטנית ממלא את הכלים מערב יום טוב, ומכאן שהסיבה אינה משום שאסור למלא ביום טוב כלי שיש לו מידה, אלא הסיבה שהיה עושה כן היא משום שביום טוב היו באים אליו הרבה לקוחות, והוא לא היה יכול להספיק ביום טוב עצמו (ובחול המועד) למלא את הכלים במידה הנכונה והמבוררת, ולכן מילא את הכלים מבעוד יום. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בַּחֹל עוֹשֶׂה כֵן, מִפְּנֵי מִצּוּי הַמִּדּוֹת חכמים סוברים שאבא שאול בן בטנית היה נוהג למלא את הכלים בערב גם בימי חול, על מנת שהוא יוכל להספיק למלא את הכלי עד הטיפה האחרונה. הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל חֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ, תֶּן לִי בֵיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לאדם מותר ללכת לחנווני שמכיר אותו ולומר לו לתת לו סכום מסוים של ביצים או אגוזים בהקפה וללא הזכרת סכום הכסף שיועבר אליו בתמורה, היות ובעל הבית מונה דברים אלה גם בתוך ביתו, ולכן אין בהזכרת המניין משום מקח וממכר: