פרק ג

פרק ג'

פרק ג' משנה א'

בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, לוֹקְחִין בְּדָמָיו בֵּית הַכְּנֶסֶת. בֵּית הַכְּנֶסֶת, לוֹקְחִין תֵּבָה. תֵּבָה, לוֹקְחִין מִטְפָּחוֹת. מִטְפָּחוֹת, לוֹקְחִין סְפָרִים. סְפָרִים, לוֹקְחִין תּוֹרָה. אֲבָל אִם מָכְרוּ תּוֹרָה, לֹא יִקְּחוּ סְפָרִים. סְפָרִים, לֹא יִקְחוּ מִטְפָּחוֹת. מִטְפָּחוֹת, לֹא יִקְחוּ תֵּבָה. תֵּבָה, לֹא יִקְחוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת. בֵּית הַכְּנֶסֶת, לֹא יִקְחוּ אֶת הָרְחוֹב. וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן. אֵין מוֹכְרִין אֶת שֶׁל רַבִּים לַיָּחִיד, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹרִידִין אוֹתוֹ מִקְּדֻשָּׁתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן אַף לֹא מֵעִיר גְּדוֹלָה לְעִיר קְטַנָּה:

*

בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, לוֹקְחִין בְּדָמָיו בֵּית הַכְּנֶסֶת כפי שראינו במסכת תענית, בשעה שיש תענית על הגשמים (או גם על צרות אחרות), בני העיר יוצאים לרחובה של עיר כדי להתפלל לה'. משום כך, על הרחוב של העיר חלה קדושה. ממילא, בני העיר שמכרו את הרחוב של העיר שיש בו קדושה, אסור להם לקנות בכסף זה דבר שקדושתו פחותה מהקדושה שנמצאת על רחובה של העיר. לכן, במקרה ובני העיר מכרו את רחובה של העיר, עליהם לקנות בכסף דבר שקדושתו חמורה יותר, כמו בית כנסת. בֵּית הַכְּנֶסֶת, לוֹקְחִין תֵּבָה בני העיר שמכרו בית כנסת, צריכים לקנות בכסף שקיבלו, דבר שקדושתו חמורה יותר כמו תיבה להניח בה את ספרי התורה (אך אסור להם לקנות רחוב של עיר בכסף שקיבלו תמורת בית הכנסת, היות וקדושת רחוב העיר פחותה מקדושת בית הכנסת, כפי שנראה בהמשך). תֵּבָה, לוֹקְחִין מִטְפָּחוֹת במקרה ובני העיר מכרו את התיבה בה מניחים את ספרי התורה, חייבים הם לקנות בכסף שקיבלו, דבר שקדושתו חמורה יותר מהתיבה, כגון מטפחות העוטפות את ספרי הנביא או את ספרי התורה. מִטְפָּחוֹת, לוֹקְחִין סְפָרִים במקרה ובני העיר מכרו את המטפחות המכסות את ספרי הנביא או את ספרי התורה, עליהם לקנות בכסף שקיבלו, דבר שקדושתו חמורה יותר מהמטפחות, כגון ספרי נביאים או כתובים. סְפָרִים, לוֹקְחִין תּוֹרָה במקרה ובני העיר מכרו ספרי נביאים או ספרי כתובים, עליהם לקנות בכסף שקיבלו דבר שקדושתו חמורה יותר מספרי הנביא או ספרי הכתובים, כגון ספרי תורה. אֲבָל אִם מָכְרוּ תּוֹרָה, לֹא יִקְּחוּ סְפָרִים אולם, אם בני העיר מכרו ספר תורה, אסור להם לקנות בכסף שקיבלו ספרי נביאים או ספרי כתובים, היות וקדושת ספרי הנביאים והכתובים קלה יותר מקדושת ספר התורה. סְפָרִים, לֹא יִקְחוּ מִטְפָּחוֹת במקרה ובני העיר מכרו ספרי נביאים או ספרי כתובים, אסור להם לקנות בכסף שקיבלו מטפחות המכסות את ספרי הנביאים או ספרי התורה, היות וקדושת המטפחות קלה יותר מקדושת ספרי הנביאים והכתובים. מִטְפָּחוֹת, לֹא יִקְחוּ תֵּבָה במקרה ובני העיר מכרו את המטפחות המכסות את ספרי התורה או את ספרי הנביאים, אסור לקנות בכסף שקיבלו תיבה שבה מניחים את ספרי התורה או את ספרי הנביאים, היות וקדושת התיבה קלה יותר מקדושת המטפחות. תֵּבָה, לֹא יִקְחוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת במקרה ובני העיר מכרו תיבה, אסור להם לקנות בכסף שקיבלו בית כנסת, היות וקדושת בית הכנסת קלה יותר מקדושת התיבה. בֵּית הַכְּנֶסֶת, לֹא יִקְחוּ אֶת הָרְחוֹב במקרה ובני העיר מכרו בית כנסת, אסור לקנות בכסף שקיבלו רחוב של עיר, היות והקדושה שיש ברחובה של עיר קלה יותר מהקדושה של בית כנסת. וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן וכן במקרה ונשאר עודף ממכירת דבר קדוש, אסור לקנות בעודף דבר שקדושתו קלה יותר מהדבר הנמכר. לדוגמא: במקרה ובני העיר מכרו מטפחות כדי לקנות ספר תורה, ונשאר כסף עודף, אסור לקנות בכסף העודף תבה. אֵין מוֹכְרִין אֶת שֶׁל רַבִּים לַיָּחִיד, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹרִידִין אוֹתוֹ מִקְּדֻשָּׁתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה ר' יהודה סובר שאסור למכור לאדם יחיד דבר קדוש ששייך לרבים, היות וקדושה של דבר ששייך לציבור היא קדושה חמורה יותר מקדושה של אותו חפץ של קדושה ששייך לאדם יחיד. הלכך, במקרה ואדם מוכר חפץ של קדושה של רבים לאדם יחיד, הרי הוא מוריד את דרגת הקדושה של החפץ. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן אַף לֹא מֵעִיר גְּדוֹלָה לְעִיר קְטַנָּה אמרו חכמים לר' יהודה: לשיטתך שאתה אוסר למכור חפץ של קדושה השייך לרבים לאדם יחיד, הרי שיש גם לאסור למכור חפץ של קדושה ששייך לעיר גדולה לעיר קטנה יותר, שהרי ככל שיש אנשים רבים יותר שהחפץ שייך אליהם, קדושתו של החפץ חמורה יותר. אולם, ר' יהודה סובר שכאשר מוכרים את החפץ לאדם יחיד, הרי שהקדושה מתבטלת ממנו כמעט לגמרי, שהרי אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה:

פרק ג' משנה ב'

אֵין מוֹכְרִין בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא עַל תְּנַאי שֶׁאִם יִרְצוּ יַחֲזִירוּהוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹכְרִים אוֹתוֹ מִמְכַּר עוֹלָם, חוּץ מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים, לַמֶּרְחָץ וְלַבֻּרְסְקִי וְלַטְּבִילָה וּלְבֵית הַמַּיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מוֹכְרִין אוֹתוֹ לְשֵׁם חָצֵר, וְהַלּוֹקֵחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה:

*

אֵין מוֹכְרִין בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא עַל תְּנַאי שֶׁאִם יִרְצוּ יַחֲזִירוּהוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר ר' מאיר סובר, שאסור למכור בית כנסת לחלוטין, אלא יש למכור את בית הכנסת על תנאי שאם המוכרים ירצו לחזור בהם, הם יוכלו לעשות כן. טעמו של ר' מאיר הוא שכאשר אדם מוכר בית כנסת לחלוטין, ללא תנאי, הרי שאין הוא מראה שהמכירה קשה עליו, והמכירה היא דרך ביזיון. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹכְרִים אוֹתוֹ מִמְכַּר עוֹלָם, חוּץ מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים, לַמֶּרְחָץ וְלַבֻּרְסְקִי וְלַטְּבִילָה וּלְבֵית הַמַּיִם חכמים סוברים שמותר למכור בית כנסת גם ללא תנאי. אולם, חכמים סוברים שאסור למכור את בית הכנסת כדי שיהפכו את בית הכנסת לארבעה דברים, היות ויש ביזיון במכירת בית הכנסת לצורך ארבעת הדברים הללו: לבית מרחץ, לבורסקי (מקום לעיבוד עורות), לטבילה (מקווה) ולבית המים (מקום בו מכבסים בגדים). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מוֹכְרִין אוֹתוֹ לְשֵׁם חָצֵר, וְהַלּוֹקֵחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה ר' יהודה סובר שמותר למוכר למכור את בית הכנסת לשם חצר, דהיינו: לשם שימוש שאין בו ביזיון, וקונה בית הכנסת יעשה עם בית הכנסת מה שהוא רוצה, וגם אם הוא הופך את בית הכנסת לבית מרחץ או לאחד משלושת הדברים האחרים שהמשנה מנתה, אין המכירה מתבטלת:

פרק ג' משנה ג'

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁחָרַב, אֵין מַסְפִּידִין בְּתוֹכוֹ, וְאֵין מַפְשִׁילִין בְּתוֹכוֹ חֲבָלִים, וְאֵין פּוֹרְשִׂין לְתוֹכוֹ מְצוּדוֹת, וְאֵין שׁוֹטְחִין עַל גַּגּוֹ פֵּרוֹת, וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ קַפַּנְדַּרְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כו) וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם, קְדֻשָּׁתָן אַף כְּשֶׁהֵן שׁוֹמֵמִין. עָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים, לֹא יִתְלוֹשׁ, מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ:

*

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁחָרַב, אֵין מַסְפִּידִין בְּתוֹכוֹ, וְאֵין מַפְשִׁילִין בְּתוֹכוֹ חֲבָלִים, וְאֵין פּוֹרְשִׂין לְתוֹכוֹ מְצוּדוֹת, וְאֵין שׁוֹטְחִין עַל גַּגּוֹ פֵּרוֹת, וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ קַפַּנְדַּרְיָא ר' יהודה סובר, שמקום בית הכנסת קדוש גם לאחר שחרב. לכן, במקום בו היה בית כנסת, אלא שבית הכנסת נחרב, אסור לעשות חמישה דברים משום שעשייתם בבית הכנסת החרב, מבזה את המקום: 1) אסור להספיד בו. 2) אסור להפשיל בתוכו חבלים. הפשלת החבלים פירושה תהליך הכנת החבלים, ויש צורך במקום רחב כדי להכין את החבלים, אך אסור לעשות כן בבית כנסת שחרב. 3) אסור לפרוס בבית הכנסת שחרב מלכודות כדי לצוד בעלי חיים. 4) אסור לשטוח פירות על גג בית הכנסת החרב כדי לייבש אותם. 5) אסור לעשות דרך קיצור מבית הכנסת החרב. שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כו) וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם, קְדֻשָּׁתָן אַף כְּשֶׁהֵן שׁוֹמֵמִין ר' יהודה מוכיח שיש קדושה בבתי כנסת, גם לאחר שהם נחרבו. כתוב בפסוק "והשימותי את מקדשיכם" ולא כתוב "ואת מקדשיכם אשומם", משמע מכך שבפסוק כתובה קודם השממה ורק אחר כך המקדש, שלמרות שבתי הכנסת יהיו שוממים, הם עדיין יהיו בקדושתם. עָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים, לֹא יִתְלוֹשׁ, מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ במקרה ובבית הכנסת השומם עלו עשבים, אסור לאדם לתלוש את העשבים, כדי שכל מי שיראה את העשבים, יתמלא בעגמת נפש על חורבן בית הכנסת ויבא לתקנו:

פרק ג' משנה ד'

רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת, מַקְדִּימִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְסִיקִין לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. בַּשְּׁנִיָּה, זָכוֹר. בַּשְּׁלִישִׁית, פָּרָה אֲדֻמָּה. בָּרְבִיעִית, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. בַּחֲמִישִׁית, חוֹזְרִין לִכְסִדְרָן. לַכֹּל מַפְסִיקִין, בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנֻכָּה וּבַפוּרִים, בַּתַעֲנִיּוֹת וּבַמַעֲמָדוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים:

*

רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים כאשר ראש חודש אדר חל להיות בשבת, בנוסף לקריאת פרשת השבוע, קוראים בתורה בפרשת שקלים, שהיא תחילת פרשת כי תישא שם כתוב עניין הבאת מחצית השקל למשכן, וכך מודיעים לציבור שעליהם להביא לבית המקדש את מחצית השקל במהלך חודש אדר, כיוון שבחודש ניסן מתחילה שנה חדשה לעניין מחצית השקל. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת, מַקְדִּימִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְסִיקִין לְשַׁבָּת אַחֶרֶת במקרה וראש חודש אדר לא חל בשבת, אלא חל באחד מימות השבוע, מקדימים וקוראים את פרשת שקלים בשבוע שלפני ראש חודש אדר, ובשבת שלאחר ראש חודש, עושים הפסקה ולא מוסיפים קריאה על פרשת השבוע עד השבוע שלאחר מכן. בַּשְּׁנִיָּה, זָכוֹר בשבת השנייה שמוסיפים קריאת פרשה על פרשת השבוע (ובמקרה שחל ראש חודש אדר בשבת, היא השבת השנייה של החודש) דהיינו: בשבת שלפני פורים, קוראים את פרשת זכור, שהיא פרשה הנמצאת בסוף פרשת כי תצא, העוסקת בחיוב למחוק את זכר עמלק, כדי לסמוך את החיוב של מחיית עמלק למחיית המן. בַּשְּׁלִישִׁית, פָּרָה אֲדֻמָּה בשבת השלישית שקוראים פרשה נוספת על קריאת פרשת השבוע (ובמקרה שראש חודש אדר חל בשבת, היא השבת השלישית) קוראים בפרשת פרה אדומה, שהיא תחילת פרשת חוקת, כדי להזכיר לעם שהם צריכים להיטהר לקראת העלייה לרגל בחג הפסח. בָּרְבִיעִית, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם בשבת הרביעית שמוסיפים קריאת פרשה על פרשת השבוע (ובמקרה שחל ראש חודש אדר בשבת, היא השבת הרביעית של חודש אדר) קוראים בפרשת החודש שהיא פרשה שנמצאת בפרשת בא, ושם מופיעים דיני חג הפסח. בַּחֲמִישִׁית, חוֹזְרִין לִכְסִדְרָן בשבת שלאחר קריאת פרשת החודש (במקרה וראש חודש אדר חל בשבת, זוהי השבת החמישית מהשבת הראשונה שהתחילו להוסיף קריאת פרשה על פרשת השבוע) חוזרים לסדר קריאת הפרשות הרגילה, ואין מוסיפים קריאת פרשה על פרשת השבוע. לַכֹּל מַפְסִיקִין, בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנֻכָּה וּבַפוּרִים, בַּתַעֲנִיּוֹת וּבַמַעֲמָדוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים בכל אחד מהמקרים שחל יום טוב או תענית ביום שקוראים בו בתורה, אין מפטירים את ההפטרה הרגילה של פרשת השבוע, אלא מפטירים בפסוקים העוסקים בעניינו של יום: בראש חודש מפטירים בפסוקים העוסקים בהקרבת קרבן ראש חודש, וכן בחנוכה, פורים, תעניות, מעמדות (בהם היו אנשים מישראל מתפללים על הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש, וכאשר חלו בימי שני וחמישי, קראו בפרשה אחרת במקום לקרוא את תחילת פרשת השבוע כנהוג, כפי שנראה במשנה ו') וכן ביום כיפור, מפטירים בפסוקים הקשורים לעניינו של יום:

פרק ג' משנה ה'

בַּפֶּסַח קוֹרִין בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת שֶׁל תּוֹרַת כֹּהֲנִים. בָּעֲצֶרֶת, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַחֲרֵי מוֹת. בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג קוֹרִין בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וּבִשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג בְּקָרְבְּנוֹת הֶחָג:

*

בַּפֶּסַח קוֹרִין בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת שֶׁל תּוֹרַת כֹּהֲנִים ביום טוב ראשון של חג הפסח קוראים בתורה בפרשת אמור שבספר ויקרא, שם מופיע ציווי על עשיית המועדים. בָּעֲצֶרֶת, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת בחג השבועות, קוראים בתורה את הפסוקים שמתחילים בפסוק "שבעה שבעות". פסוקים אלה נמצאים בספר דברים בפרשת ראה. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ בראש השנה קוראים בתורה בפרשת אמור את קבוצת הפסוקים העוסקים בראש השנה שם כתובות המילים: "בחדש השביעי באחד לחדש". בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַחֲרֵי מוֹת ביום כיפור, קוראים בתורה בפרשת "אחרי מות", בסדר העבודה של הכהן הגדול. בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג קוֹרִין בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וּבִשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג בְּקָרְבְּנוֹת הֶחָג ביום טוב ראשון של חג הסוכות קוראים בתורה בפרשת אמור בפסוקים העוסקים בחג הסוכות, ובשאר ימי חג הסוכות, קוראים בפרשת פינחס שם כתובים קרבנות המוסף שיש להקריב בסוכות. אמנם יש לדעת שהמנהג שלנו הוא אחר ובחלק מהמועדים אנחנו קוראים בתורה במקומות שונים ממה שכתבה המשנה:

פרק ג' משנה ו'

בַּחֲנֻכָּה, בַּנְּשִׂיאִים. בַּפּוּרִים, וַיָּבֹא עֲמָלֵק. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם. בַּמַּעֲמָדוֹת, בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. בַּתַּעֲנִיּוֹת, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת. אֵין מַפְסִיקִין בַּקְּלָלוֹת, אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אֶת כֻּלָּן. בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וּבַשַׁבָּת בַּמִּנְחָה, קוֹרִין כְּסִדְרָן וְאֵין עוֹלִין לָהֶם מִן הַחֶשְׁבּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְיָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ קוֹרִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ:

*

בַּחֲנֻכָּה, בַּנְּשִׂיאִים בימות החנוכה קוראים בפרשת הנשיאים שבפרשת נשא, שם כתובים הקרבנות שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח. בַּפּוּרִים, וַיָּבֹא עֲמָלֵק בפורים קוראים בפסוקים שבפרשת בשלח העוסקים במלחמת עמלק. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם בראשי חודשים קוראים בפסוקים בפרשת פינחס העוסקים בהקרבת קרבן ראש חודש. קבוצת פסוקים זו פותחת במילים "ובראשי חדשיכם". בַּמַּעֲמָדוֹת, בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית כאשר המעמדות היו חלות בימי שני וחמישי של השבוע, במקום לקרוא את תחילת פרשת השבוע כנהוג, היו קוראים את תחילת פרשת בראשית, כפי שמבואר בסוף מסכת תענית, היות ובזכות הקרבת הקרבנות, קיימים השמים והארץ. המעמדות הם ימים בהם היו אנשים מישראל מתאספים בבית הכנסת ומתפללים שהקרבנות שמקריבים בבית המקדש, יתקבלו ברצון. בַּתַּעֲנִיּוֹת, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת בתעניות שבגלל צרה שהיו חלות בימי שני וחמישי, במקום לקרוא את תחילת פרשת השבוע כנהוג בדרך כלל בימי שני וחמישי, היו קוראים בפרשת הברכות והקללות שבפרשת בחוקותיי. אֵין מַפְסִיקִין בַּקְּלָלוֹת, אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אֶת כֻּלָּן אסור להפסיק באמצע קריאת הקללות כדי לקרוא לעולה נוסף, אלא כל הקללות נקראות על ידי קרוא אחד לתורה. בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וּבַשַׁבָּת בַּמִּנְחָה, קוֹרִין כְּסִדְרָן וְאֵין עוֹלִין לָהֶם מִן הַחֶשְׁבּוֹן בימי שני וחמישי בשבוע, וכן בקריאת התורה שקוראים בתפילת מנחה בשבת, קוראים את תחילת פרשת השבוע הבא, אך כאשר מגיע יום שבת, אין מתחילים מהמקום בו הפסיקו בשני ובחמישי, אלא מתחילים לקרוא מתחילת פרשת השבוע. שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְיָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ קוֹרִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ המשנה לומדת מהפסוק "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", שיש מצווה בכל מועד, חג או תענית, לקרוא מעניינו של יום: