סוכה פרק ה

פרק ה'

פרק ה' משנה א'

הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה. זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. אָמְרוּ, כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו:

*

הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה, זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב כאשר המשנה אמרה בפרק הקודם שיש שנים בהם מצוות החליל נוהגת שישה ימים ויש ימים שבהם מצוות החליל נוהגת חמישה ימים, היא התכוונה לומר שמדובר בחליל של שמחת בית השואבה, שהיות ואינה דוחה שבת ואינה דוחה יום טוב, הרי שיש שנים בהם תתקיים שמחת בית השואבה שישה ימים ויש ימים בהם תתקיים שמחת בית השואבה חמישה ימים. בשנה שיום טוב ראשון יוצא בשבת (וממילא לא יוצא שיש שבת בימי חול המועד) שמחת בית השואבה נוהגת בששת הימים של ימי חול המועד אך אינה נוהגת ביום טוב ראשון, שהרי שמחת בית השואבה אינה דוחה שבת ויום טוב. בשנה שיום טוב ראשון יוצא ביום חול (וממילא אחד מימות חול המועד חלים בשבת) שמחת בית השואבה נוהגת חמישה ימים: ביום טוב ראשון ובשבת חול המועד שמחת בית השואבה אינה מתקיימת. אָמְרוּ, כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו חכמים רצו לתאר את השמחה הגדולה שהייתה בבית המקדש בשעת שמחת בית השואבה, והם אמרו שכל מי שלא ראה את השמחה הגדולה שהייתה בשעת שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו:

פרק ה' משנה ב'

בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל. וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג, שֶׁהֵן מַטִּילִין לְכָל סֵפֶל וָסֵפֶל:

                                                                     *      

בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים במוצאי יום טוב ראשון של חג הסוכות היו יורדים כולם מעזרת ישראל שבבית המקדש שהייתה גבוהה לעזרת נשים שהייתה במקום נמוך יותר בבית המקדש. וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל בעזרת נשים היה תיקון גדול של צניעות: כדי להפריד בין הנשים לגברים, בנו לנשים מעין מרפסות גבוהות יותר מהמקום בו עמדו הגברים, וכך הייתה הפרדה מוחלטת בין הגברים לנשים. וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בעזרת נשים היו ארבעה מנורות של זהב שהיו תלויות על גבי עמודים, כשבראשם היו ספלים עשויים מזהב. ליד העמודים עליהם היו תלויים ספלי הזהב, היו סולמות עליהם היו עולים אל ספלי הזהב שבראש המנורות. וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לֹג, שֶׁהֵן מַטִּילִין לְכָל סֵפֶל וָסֵפֶל היו ארבעה בחורים מצעירי הכהונה שהיו מחזיקים בידיהם כדי שמן שהיו מכילים מאה ועשרים לוג, ובחורים אלו היו עולים על הסולמות ושופכים לתוך ספלי הזהב את השמן שהיה בכדיהם:

פרק ה' משנה ג'

מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶן מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין, וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה:

*

מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶן מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין מהמכנסיים הבלויות של הכהנים ומהאבנטים הבלויים שלהם, היו קורעים את הבד כדי להכין את הפתילות למנורות של שמחת בית השואבה, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין בפתילות שהכינו מהמכנסיים והאבנטים הישנים של הכהנים, היו מדליקים את המנורות. וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה המשנה מתארת את האור הגדול שנוצר מהמנורות שדלקו בשעת שמחת בית השואבה והיא אומרת שמרוב אור שהמנורות האירו, לא הייתה חצר אחת בירושלים שלא האירה מהאור של המנורות:

פרק ה' משנה ד'

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן. קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעְלָה עֲשִׂירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הָיוּ תוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִזְרָח. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב, וְאָמְרוּ, אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין, אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ:

*

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת החסידים ואנשי מעשה, אנשים גדולים וצדיקים, היו רוקדים לפני כל המתאספים לשמחת בית השואבה כאשר בידיהם היו לפידי אש והיו זורקים את הלפידים (מעין ג'אגלינג) ואומרים דברי שירות ותשבחות. מה שהיו אומרים היה תלוי באדם. מי שהיה צדיק לאורך כל ימיו היה אומר "אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו" ובעלי התשובה היו אומרים "אשרי זקנותינו שכיפרה על ילדותינו". כולם היו אומרים "אשיר מי שלא חטא". וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר הלויים היו מנגנים בכלי נגינה: כינורות, נבלים, מצלתיים, חצוצרות ובכלי נגינה נוספים, והיו כל כך הרבה כלי נגינה שהיו מנגנים בהם כאילו נחשב הדבר שלא היה מספר לכלי הנגינה. עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים הלויים שניגנו היו עומדים על חמש עשרה המדרגות שירדו מעזרת ישראל לעזרת נשים. כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים הסיבה שהיו דווקא חמש עשרה מדרגות בין עזרת ישראל לעשרת נשים היא מכיוון שבתהילים יש חמש עשרה מזמורים הפותחים ב"שיר המעלות", וכנגד כל אחד מהמזמורים הללו, הייתה מדרגה אחת שירדה מעזרת ישראל לעזרת נשים. שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה על המדרגות הללו, היו עומדים הלויים ומנגנים בכלי הנגינה ושרים. וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן היו שני כהנים שעמדו בשער שהיה מעל למדרגות שירדו מעזרת ישראל לעזרת נשים (שער זה נקרא שער ניקנור), וכל אחד מהכהנים הלאה החזיק בידו חצוצרה. קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ כאשר קרא התרנגול, היו הכהנים שעמדו בשער ניקנור תוקעים בחצוצרות תקיעה תרועה ותקיעה. תקיעה זו הייתה אומרת שהגיע הזמן למלא מי מהשילוח לצורך ניסוך המים. הִגִּיעוּ לְמַעְלָה עֲשִׂירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ כאשר הגיעו עם המים אל המדרגה העשירית, היו הכהנים תוקעים בחצוצרות תקיעה תרועה ותקיעה. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ כאשר הגיעו עם המים לקרקע של עזרת נשים, היו הכהנים תוקעים בחצוצרות שבידיהם תקיעה, תרועה ותקיעה. הָיוּ תוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִזְרָח הכהנים היו מאריכים בתקיעות משעה שהגיעו עם המים לקרקע של עזרת נשים ועד שהיו מגיעים אל השער שממנו היו יוצאים מעזרת נשים לכיוון מזרח. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב כאשר היו מגיעים אל השער שממנו היו יוצאים למזרח עזרת הנשים, היו האנשים שהחזיקו את המים הופכים את פניהם לכיוון מערב, כך שפניהם היו לכיוון עזרת נשים. וְאָמְרוּ כך היו אומרים האנשים שבידיהם היה המים: אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ אבותינו שהיו בזמן בית המקדש הראשון והיו עובדים עבודה זרה בבית המקדש, "אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה", (ציטוט זה הוא ציטוט מפסוק בספר יחזקאל בו מתאר הנביא את העבודה זרה שהיו עובדים האנשים שהיו חיים בתקופת בית המקדש הראשון) ובניגוד אליהם "אנו לי-ה עינינו". בניגוד לאנשים בתקופת בית המקדש הראשון שהיו עובדים עבודה זרה, אנחנו עובדים את ה'. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין, אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ ר' יהודה סובר שהיו כופלים את סוף דבריהם: "אנו לי-ה ולי-ה עינינו", כדי לומר שאנחנו מודים לה' על העבר ומתפללים אליו שייטיב לנו בעתיד:

פרק ה' משנה ה'

אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה. בְּכָל יוֹם הָיוּ שָׁם עֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת (בַּמִּקְדָּשׁ), שָׁלשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּבַמּוּסָפִין הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד תֵּשַׁע. וּבְעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד שֵׁשׁ, שָׁלשׁ לְהַבְטִיל הָעָם מִמְּלָאכָה, וְשָׁלשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל. עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג הָיוּ שָׁם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה, שָׁלשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, שָׁלשׁ לְשַׁעַר הָעֶלְיוֹן, וְשָׁלשׁ לְשַׁעַר הַתַּחְתּוֹן, וְשָׁלשׁ לְמִלּוּי הַמַּיִם, וְשָׁלשׁ עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, תֵּשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְתֵשַׁע לַמּוּסָפִין, שָׁלשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה, וְשָׁלשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל:

*

אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ לא היה יום שבו היו תוקעים פחות מעשרים ואחת תקיעות בבית המקדש. וְאֵין מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה וכן לא היה יום שבו תקעו יותר מארבעים ואחת תקיעות בבית המקדש. בְּכָל יוֹם הָיוּ שָׁם עֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת (בַּמִּקְדָּשׁ) ביום רגיל היו תוקעים עשרים ואחת תקיעות בבית המקדש, והמשנה תפרט אלו תקיעות היו תוקעים: שָׁלשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם בכל יום היו תוקעים שלש תקיעות בשעה שהיו פותחים את השערים שבבית המקדש, ובשעת הקרבת שתמיד של שחר היו תוקעים תשע תקיעות ובשעת הקרבת תמיד של בין הערביים היו תוקעים תשע תקיעות, סך הכל יוצא שבכל יום היו תוקעים עשרים ואחת תקיעות. וּבַמּוּסָפִין הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד תֵּשַׁע ביום שיש בו קרבן מוסף (למשל בראש חודש) היו תוקעים עוד תשע תקיעות, כך שבאותו היום היו תוקעים שלושים תקיעות. וּבְעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד שֵׁשׁ, שָׁלשׁ לְהַבְטִיל הָעָם מִמְּלָאכָה, וְשָׁלשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל בערב שבת, היו מוסיפים עוד שש תקיעות: שלש תקיעות כדי לסמן למי שעבד בשדה שיפסיק את עבודתו ושיכנס לעיר לפני שבת, ושלש תקיעות שהיו תוקעים קצת לאחר שלושת התקיעות הראשונות, כדי לומר לכולם ששבת נכנסת, וכך היו מבדילים בין החול (ערב שבת) לשבת. עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג הָיוּ שָׁם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה ערב שבת שבחול המועד סוכות, היו בסך הכל ארבעים ושמונה תקיעות: שָׁלשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים שלש תקיעות היו תוקעים בפתיחת שערי המקדש כבכל יום. שָׁלשׁ לְשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שלש תקיעות תקעו כאשר אלו שהחזיקו במים הגיעו לשער העליון (כפי שראינו במשנה הקודמת), וְשָׁלשׁ לְשַׁעַר הַתַּחְתּוֹן שלש תקיעות היו תוקעים משעה שהגיעו עם המים לקרקע עזרת נשים עד שהגיעו לשער המזרחי של עזרת נשים. וְשָׁלשׁ לְמִלּוּי הַמַּיִם שלש תקיעות היו תוקעים בשעה שהביאו את המים ששאבו דרך שער המים כניסה לבית המקדש. וְשָׁלשׁ עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ שלש תקיעות היו תוקעים בשעה שהיו מעמידים את הערבות על גבי המזבח. תֵּשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְתֵשַׁע לַמּוּסָפִין, שָׁלשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה, וְשָׁלשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וכן היו תוקעים תשע תקיעות לתמיד של שחר, תשע תקיעות לתמיד של בין הערביים, תש לקרבנות המוסף של חג הסוכות, שלש כדי לסמן לעם שבשדה להפסיק את מלאכתם ולהיכנס לתוך העיר ושלש כדי להבדיל בין קדש לחול, כך שבסך הכל נמנו ארבעים ושמונה תקיעות. אמנם במשנה הקודמת כתוב שהיו תוקעים גם על המדרגה העשירית שירדה מעזרת ישראל לעזרת נשים, אך התנא של משנתינו אינו סובר שהיו תוקעים אל המעלה העשירית:

פרק ה' משנה ו'

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג הָיוּ שָׁם שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים וְאֵילִים שְׁנַיִם וְשָׂעִיר אֶחָד. נִשְׁתַּיְּרוּ שָׁם אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים לִשְׁמוֹנָה מִשְׁמָרוֹת. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, שִׁשָּׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד. בַּשֵּׁנִי, חֲמִשָּׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְׁאָר אֶחָד אֶחָד. בַּשְּׁלִישִׁי, אַרְבָּעָה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְׁאָר אֶחָד אֶחָד. בָּרְבִיעִי, שְׁלשָׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד. בַּחֲמִישִׁי, שְׁנַיִם מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד. בַּשִּׁשִּׁי, אֶחָד מַקְרִיב שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד. בַּשְּׁבִיעִי, כֻּלָּן שָׁוִין. בַּשְּׁמִינִי, חָזְרוּ לַפַּיִס כְּבָרְגָלִים. אָמְרוּ, מִי שֶׁהִקְרִיב פָּרִים הַיּוֹם, לֹא יַקְרִיב לְמָחָר, אֶלָּא חוֹזְרִין חֲלִילָה:

*

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג הָיוּ שָׁם שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים וְאֵילִים שְׁנַיִם וְשָׂעִיר אֶחָד ביום טוב ראשון של חג הסוכות, היו מקריבים שלשה עשר פרים, שני אילים, שעיר אחד וארבע עשרה כבשים. בכל יום של חג הסוכות היו מקריבים את אותם קרבנות, אלא שבכל יום היו מקריבים פר אחד פחות, כך שביום הראשון היו מקריבים שלושה עשר פרים, שני אילים, שעיר אחד וארבע עשרה כבשים. ביום השני היו מקריבים שנים עשר פרים, שני אילים, שעיר וארבע עשרה כבשים וכן הלאה. ביום הראשון של חג הסוכות, כל אחת מעשרים וארבע המשמרות היה מקריב את אחד הפרים, את אחד האילים והשעיר, וכך יוצא שביום טוב ראשון של סוכות, מתוך עשרים וארבע משמרות של כהנים, שש עשרה משמרות הקריבו בהמות אלו. נִשְׁתַּיְּרוּ שָׁם אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים לִשְׁמוֹנָה מִשְׁמָרוֹת ממילא יוצא, שביום טוב ראשון של חג הסוכות, שמונה משמרות לא הקריבו את אחד הפרים, האילים או השעיר, ולכן נשאר לשמונת המשמרות הללו להתחלק בארבע עשרה הכבשים שנשארו. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, שִׁשָּׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד ביום הראשון, שישה משמרות היו מקריבים שני כבשים ושני משמרות היו מקריבים כבש אחד, וכך כל אחת משמונה המשמרות שלא הקריבו פר, איל או שעיר, הקריב לפחות כבש אחד. שש משמרות הקריבו שני כבשים ושתי משמרות הקריבו כבש אחד. בַּשֵּׁנִי ביום השני של חג הסוכות, בו היו מקריבים שנים עשר אילים, שני אילים, שעיר אחד וארבע עשרה כבשים, כך שיוצא שיש תשע משמרות שלא הקריבו פר, איל או שעיר, חֲמִשָּׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְׁאָר אֶחָד אֶחָד חמישה משמרות היו מקריבים שני כבשים וכל אחת מארבע המשמרות שנותרו היו מקריבים כבש אחד. בַּשְּׁלִישִׁי ביום השלישי של חג הסוכות, בו היו מקריבים אחד עשר אילים, שני אילים, שעיר אחד וארבע עשרה כבשים, כך שיוצא שיש עשר משמרות שלא הקריבו פר, איל או שעיר, אַרְבָּעָה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְׁאָר אֶחָד אֶחָד ארבעה משמרות היו מקריבים שני כבשים וכל אחת משש המשמרות שנותרו היו מקריבים כבש אחד. בָּרְבִיעִי ביום הרביעי של חג הסוכות, בו היו מקריבים עשרה אילים, שני אילים, שעיר אחד וארבע עשרה כבשים, כך שיוצא שיש אחת עשרה משמרות שלא הקריבו פר, איל או שעיר, שְׁלשָׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד שלושה משמרות היו מקריבים שני כבשים וכל אחת משמונת המשמרות שנותרו היו מקריבים כבש אחד. בַּחֲמִישִׁי ביום החמישי של חג הסוכות, בו היו מקריבים תשעה אילים, שני אילים, שעיר אחד וארבע עשרה כבשים, כך שיוצא שיש שתים עשרה משמרות שלא הקריבו פר, איל או שעיר, שְׁנַיִם מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד שתי משמרות היו מקריבים שני כבשים וכל אחת מעשר המשמרות שנותרו היו מקריבים כבש אחד.  בַּשִּׁשִּׁי ביום השישי של חג הסוכות, בו היו מקריבים שמונה אילים, שני אילים, שעיר אחד וארבע עשרה כבשים, כך שיוצא שיש שלוש עשרה משמרות שלא הקריבו פר, איל או שעיר, אֶחָד מַקְרִיב שְׁנַיִם, וְהַשְּׁאָר אֶחָד אֶחָד משמרת אחת הייתה מקריבה שני כבשים וכל אחת משתים עשרה המשמרות שנותרו היו מקריבים כבש אחד. בַּשְּׁבִיעִי ביום השביעי של חג הסוכות, בו היו מקריבים שבעה אילים, שני אילים, שעיר אחד וארבע עשרה כבשים, כך שיוצא שיש ארבע עשרה משמרות שלא הקריבו פר, איל או שעיר, כֻּלָּן שָׁוִין כל אחת מהמשמרות שנותרו היה מקריב רק כבש אחד. בַּשְּׁמִינִי, חָזְרוּ לַפַּיִס כְּבָרְגָלִים בשמיני עצרת, היו חוזרים לעשות הגרלה כדי לראות מי יקריב את הקרבנות של שמיני עצרת. בחג הסוכות ישנם הקרבה קרבנות, ולכן ניתן לחלק את הקרבנות בים כל המשמרות, כך שכל משמרת תקריב קרבן. אולם, בשמיני עצרת (וכן בשאר הרגלים) שאין ריבוי קרבנות, היו עושים פיס כדי להחליט מי יקריב את הקרבן. אָמְרוּ, מִי שֶׁהִקְרִיב פָּרִים הַיּוֹם, לֹא יַקְרִיב לְמָחָר, אֶלָּא חוֹזְרִין חֲלִילָה בחג הסוכות, היו מחלקים את הקרבנות באופן שמי שיום אחד הקריב את הפרים, ביום למחרת לא היה מקריב את הפרים, אלא היה מקריב את הכבשים, וכך היו עושים שוב ושוב: מי שהקריב יום אחד את הפרים, היה מקריב ביום למחרת את הכבשים ורק לאחר שכל המשמרות הקריבו פרים, היו מתחילים סבב חדש. רק לאחר שכולם הקריבו פרים, היה מותר למי שכבר הקריב פרים, להקריב פרים שוב:

פרק ה' משנה ז'

בִשְׁלשָׁה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הָיוּ כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּאֵמוּרֵי הָרְגָלִים, וּבְחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים. בַּעֲצֶרֶת אוֹמְרִים לוֹ, הֵילָךְ מַצָּה הֵילָךְ חָמֵץ. מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, הוּא מַקְרִיב תְּמִידִין, נְדָרִים וּנְדָבוֹת וּשְׁאָר קָרְבְּנוֹת צִבּוּר, וּמַקְרִיב אֶת הַכֹּל. יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ, הָיוּ כָל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים:

*

בִשְׁלשָׁה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הָיוּ כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּאֵמוּרֵי הָרְגָלִים הכהנים היו מחולקים לעשרים וארבע משמרות. בכל שבוע הייתה משמרת אחת עובדת בבית המקדש והייתה מתחלפת לאחר שבוע של עבודה במקדש. אמנם, בשלושת הרגלים היו כל הכהנים עובדים בבית המקדש, גם הכהנים שלא היה זה הזמן שהם היו אמורים לעבוד במקדש. המשנה מלמדת אותנו שמתנות הכהונה שהיו מביאים לכהנים מחמת הרגל, היו מתחלקים באופן שווה בין כלל הכהנים: הכהנים שהיו שייכים למשמרת שהיה תורה לעבוד במקדש והכהנים שלא היו שייכים למשמרת שהיה תורה לעבוד בבית המקדש. אמנם, בקרבנות שלא הוקרבו מחמת הרגל (למשל קרבנות התמיד), היו מתחלקים רק בין הכהנים של המשמרת שתורה היה לעבוד בבית המקדש. הלכך, בשלושת הרגלים, היו הכהנים של כל המשמרות מתחלקים בשווה בקרבנות שהביאו לשם הרגל. כל הכהנים שעבדו בבית המקדש ברגל, גם אם זה לא היה זמן משמרתם לעבוד בבית המקדש, עדיין היו מתחלקים בחזה ושוק של כל הקרבנות שהוקרבו לשם הרגל (למשל שלמי חגיגה). וּבְחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים וכן כשהיה חל שבת בתוך הרגל, היו הכהנים מתחלקים בלחם הפנים באופן שווה: גם המשמרות שהיה זמנם לעבוד בבית המקדש וגם המשמרות שלא היה זמנם לעבוד בבית המקדש. בַּעֲצֶרֶת אוֹמְרִים לוֹ, הֵילָךְ מַצָּה הֵילָךְ חָמֵץ כאשר חל חג השבועות בשבת, והיו מחלקים לכהנים גם את לחם הפנים (שהיא מצה) וגם את קרבן שתי הלחם (שהיא חמץ) היו אומרים לכל אחד כשהיו נותנים לו את לחם הפנים "הילך מצה" וכשהיו נותנים לכהן את שתי הלחם, היו אומרים לו "הילך חמץ". הסיבה לכך היא שכל כהן היה צריך לקבל חלק מלחם הפנים וחלק משתי הלחם, ולא היה ניתן לתת לכהן חתיכה גדולה יותר מלחם הפנים ולא לתת לו את חלקו בשתי הלחם (לפי שאין חולקים קרבן כנגד קרבן) ולכן היו מודיעים לכהן שהוא קיבל את חלקו גם בחמץ (שתי הלחם) וגן במצה (לחם הפנים). מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, הוּא מַקְרִיב תְּמִידִין, נְדָרִים וּנְדָבוֹת וּשְׁאָר קָרְבְּנוֹת צִבּוּר, וּמַקְרִיב אֶת הַכֹּל המשמר שיצא הצור שלו לעבוד בבית המקדש, היה מקריב את הקרבנות שלא באו מחמת הרגל: קרבנות התמיד, הנדרים, הנדבות ושאר הקרבנות של הציבור שלא באו מחמת הרגל (למשל: אם היה צריך להביא פר העלם דבר של ציבור). יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ, הָיוּ כָל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים כאשר חל יום טוב בסמוך לשבת: בין אם היום טוב חל ביום שישי (מלפניה) ובין אם היום טוב חל ביום ראשון (מאחריה) כל המשמרות היו מתחלקות בשווה בלחם הפנים, למרות שאין מדובר בשבת שבתוך החג. כאשר יום טוב חל ביום ראשון, כל המשמרות חייבות לבוא לבית המקדש עוד לפני השבת, שהרי אסור להן להגיע לבית המקדש ברגל, ולכן המשמרות מתחלקות באופן שווה בלחם הפנים. כמו כן, כאשר יום טוב חל בערב שבת, המשמרות אינן יכולות לחזור לביתם, שהרי אסור להם ללכת בשבת, ולכן לחם הפנים מתחלק באופן שווה בין כל המשמרות גם כשחל יום טוב בערב שבת:

פרק ה' משנה ח'

חָל (לִהְיוֹת) יוֹם אֶחָד לְהַפְסִיק בֵּינְתַיִם, מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, הָיָה נוֹטֵל עֶשֶׂר חַלּוֹת, וְהַמִּתְעַכֵּב נוֹטֵל שְׁתַּיִם. וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֵׁשׁ, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל שֵׁשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֶׁבַע, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל חָמֵשׁ. הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן, וְהַיּוֹצְאִין בַּדָּרוֹם. בִּלְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם, וְטַבַּעְתָּהּ קְבוּעָה, וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה:

*

חָל (לִהְיוֹת) יוֹם אֶחָד לְהַפְסִיק בֵּינְתַיִם כאשר היה יום אחד שמפסיק בין שבת ליום טוב. אם יום טוב חל ביום שני או ביום חמישי. מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, הָיָה נוֹטֵל עֶשֶׂר חַלּוֹת, וְהַמִּתְעַכֵּב נוֹטֵל שְׁתַּיִם המשמרת שהיה תורה לעבוד בבית המקדש, היה מקבל עשר חלות מתוך לחם הפנים ושאר המשמרות היו מתחלקות כולן בשתי הלחמים שנותרו. הסיבה שהמשמרות אינן מתחלקות בלחם הפנים באופן שווה (כמו במשנה הקודמת) היא מכיוון שבמקרה ויום טוב חל ביום שני, המשמרות לא היו חייבות לבוא לפני שבת לבית המקדש, והן היו יכולות להגיע ביום ראשון. אולם, מכיוון שבכל זאת הן הקדימו הן מקבלות שתי לחמים מתוך שנים עשר הלחמים. כמו כן, במקרה וחל יום טוב ביום חמישי, המשמרות היו יכולות לחזור לביתן ביום שישי והן לא היו חייבות להתעכב בבית המקדש. אמנם, כיוון שנשארו, הן בכל זאת מקבלות שתי לחמים. וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֵׁשׁ, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל שֵׁשׁ לאורך כל השנה, בזמנים שאין בהם יום טוב, המשמרת שנכנסת לעבוד בבית המקדש מקבלת שישה לחמים, והמשמרת שמסיימת את עבודתה במקדש מקבלת שישה לחמים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֶׁבַע, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל חָמֵשׁ ר' יהודה סובר שבכל שבוע, המשמרת שנכנסת מקבלת שבעה לחמים, ואילו המשמרת שיוצאת מקבלת חמישה לחמים. ר' יהודה סובר שהמשמרת שנכנסת לעבודתה מקבלת שני לחמים בשכר שהיא סגרה את דלתות בית המקדש שפתחה המשמרת היוצאת. הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן, וְהַיּוֹצְאִין בַּדָּרוֹם המשמרת שנכנסת לעבוד בבית המקדש מקבלת את הלחמים שלה בצפון העזרה, ואילו המשמרת היוצאת מקבלת את הלחמים שלה בדרום העזרה. בִּלְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם, וְטַבַּעְתָּהּ קְבוּעָה, וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה הייתה משמרת שנקראה "בלגה". הגמרא מספרת שאישה אחת שהייתה שייכת למשמרת של בלגה ומרים שמה, המירה את דתה והתחתנה עם יווני, וכאשר נכנסו היוונים לבית המקדש, טענה מרים כלפי ה' שלא אכפת לו מעם ישראל.  כעונש על כך, נענשה המשמרת של בלגה בשלושה דברים (הסיבה שכל המשמרת נענשה על המעשה של מרים היא בגלל שלא ייתכן שמרים הייתה ממירה את דתה אם לא הייתה מתחנכת כך בביתה): א. משמרת בלגה תמיד הייתה מקבלת את חלקה בלחם הפנים בדרום העזרה, גם כאשר הם היו נכנסים לעבודה בבית המקדש. ב. לכל משמרת הייתה טבעת בבית המטבחיים שבבית המקדש. הטבעות שימשו לשחיטת הקרבנות. היו פותחים את הטבעת, מכניסים את ראש הבהמה לתוך הטבעת ולאחר מכן סוגרים את הטבעת. הטבעת של בלגה הייתה מקובעת כעונש על מעשיה של מרים ולא היה ניתן לפתוח את הטבעת. ג. היה מקום בבית החליפות שם היו גונזים את הסכינים שכבר לא היו בשימוש. לכל משמרת הייתה חלון בה הם היו מכניסים את הסכינים שלהן. החלון של בלגה הייתה סתומה ולא היה ניתן להכניס לשם את הסכינים: