פסחים פרק ה

פרק ה':

משנה א

תָּמִיד נִשְׁחָט בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה. בְּעַרְבֵי פְסָחִים נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה, בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, וְהַפֶּסַח אַחֲרָיו:

*

תמיד של בין הערביים נשחט בכל יום בשמנה ומחצה שעות זמניות מתחילת היום וקרב עשיית הקרבן הסתיימה בתשע ומחצה שעות זמניות מתחילת היום (הקרבתה נמשכה שעה). מדין תורה, היה עדיף להקריב את קרבן התמיד לאחר שש וחצי שעות זמניות מתחילת היום, אולם, היות ואסור להקריב שום דבר על המזבח לאחר הקרבת תמיד של בין הערביים, דחו את הקרבתה בשעתיים, כדי לתת זמן נוסף להקרבת נדרים ונדבות שהביאו.  בערבי פסחים בו צריך להקריב את קרבן הפסח לאחר הקרבת קרבן תמיד של בין הערביים, הקדימו את הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים בשעה, ולכן נשחט בשבע ומחצה שעות זמניות מתחילת היום וקרב בשמנה ומחצה שעות זמניות מתחילת היום בין בחול בין בשבת. חל ערב פסח להיות בערב שבת והיו צריכים לסיים את צליית הפסח לפני כניסת השבת, הקדימו את הקרבת התמיד בשעתיים, ולכן תמיד של בין הערביים נשחט בשש ומחצה שעות זמניות מתחילת היום וקרב בשבע ומחצה שעות זמניות מתחילת היום ו קרבן הפסח נשחט אחריו:

משנה ב

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ, פָּסוּל. כֵּיצַד לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ, לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח:

*

קרבן הפסח ששחטו שלא לשמו לשם קרבן פסח אלא לשם קרבן אחר (כמו שלמים) וקבל או שקיבל את הדם שלא לשם קרבן פסח והלך או שהוליך את הדם למזבח שלא לשם קרבן פסח וזרק או שזרק את הדם על המזבח שלא לשמו שלא לשם קרבן פסח או לשמו ושלא לשמו או התחיל את אחת העבודות לשם קרבן פסח ואח"כ סיים את העבודה שלא לשם קרבן פסח  או שלא לשמו ולשמו או שהתחיל את אחת העבודות שלא לשם קרבן פסח וסיים את העבודה לשם קרבן פסח - הקרבן פסול. כיצד יכול להתקיים לשמו ושלא לשמו? כגון שבשעה שהתחיל לשחוט את הקרבן, חשב בהתחלה לשחוט את הבהמה לשם קרבן פסח ו אח"כ המשיך את שחיטתה לשם שלמים. כיצד יכול להתקיים שלא לשמו ולשמו? כגון שהתחיל לשחוט את הקרבן  לשם שלמים ו סיים את שחיטתה לשם קרבן פסח:

משנה ג

שְׁחָטוֹ שֶׁלֹא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִים וְלַטְמֵאִים, פָּסוּל. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִים וְלָעֲרֵלִים, לַטְּמֵאִים וְלַטְּהוֹרִים, כָּשֵׁר. שְׁחָטוֹ קֹדֶם חֲצוֹת, פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב) בֵּין הָעַרְבָּיִם. שְׁחָטוֹ קֹדֶם לַתָּמִיד, כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אֶחָד מְמָרֵס בְּדָמוֹ, עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתָּמִיד. וְאִם נִזְרַק, כָּשֵׁר:

*

שחטו את קרבן הפסח שלא לאוכליו לאדם שאינו יכול לאכול כזית ממנו (דוגמא: אדם חולה) ושלא למנוייו או ששחט את קרבן הפסח שלא לשם החבורה שנמנתה עליו מההתחלה או ששחט את הפסח לערלים לאנשים שלא נימולו (גם אם הם יהודים) ולטמאים או ששחט את הקרבן לשם אנשים טמאים - הקרבן פסול. אם שחט את הקרבן להרבה אנשים, ובתוכם גם לאוכליו ושלא לאוכליו כלומר: אנשים שיכולים לאכול כזית מהקרבן וגם אנשים שאינם יכולים לאכול כזית, או ששחט  למנוייו ושלא למנוייו אנשים שנמנו בהתחלה וגם אנשים שלא נימנו בהתחלה על הקרבן, או ששחט למולים ולערלים בשביל אנשים שנימולו וגם לאנשים שלא נימולו או ששחט את הקרבן לטמאים ולטהורים לאנשים טהורים וגם לאנשים טמאים, הקרבן כשר. ההבדל בין דין זה לדין ששחט לשמו ושלא לשמו במשנה הקודמת הוא שפסול "לא לשמה" הוא פסול בגוף הקרבן עצמו, ואילו שחיטה בשביל אנשים טמאים או ערלים אינו פסול בגוף הקרבן עצמו. שחטו קודם חצות היינו לפני שעברו שש שעות מתחילת היום (תחילת שעה זמנית שביעית), הקרבן פסול משום שנאמר (ויקרא כג) בין הערבים ובין הערביים מתחיל לאחר שעברו שש שעות. שחטו את קרבן הפסח קודם לתמיד של בין הערביים כשר בדיעבד ובלבד שיהא אדם אחד ממרס בדמו מערבב את דמו כדי שלא יקרוש וכך ניתן יהיה להשהות את דם קרבן הפסח עד שיזרק דם התמיד ורק אח"כ יזרוק את קרבן הפסח. ואם נזרק דם הפסח לפני זריקת דם התמיד, קרבן הפסח כשר בדיעבד:

משנה ד

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַתָּמִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָר, לִשְׁמוֹ חַיָּב, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פָּטוּר. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, פָּטוּר. וּבַמּוֹעֵד, לִשְׁמוֹ פָּטוּר, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ חַיָּב, וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, חַיָּב, חוּץ מִן הַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ:

*

השוחט (או העושה כל אחת מהעבודות האחרות הקשורות לקרבן הפסח) את קרבן הפסח על החמץ כאשר יש ברשותו או ברשות אחד מבני החבורה האחרים חמץ עובר בלא תעשה של "לא תשחט על החמץ דם זבחי". רבי יהודה אומר אף מי ששוחט את קרבן התמיד של בין הערביים בערב פסח כשיש ברשותו חמץ, עובר על הלאו שלעיל, היות וסובר שבכלל המילה "זבחי" נכלל גם קרבן התמיד. רבי שמעון אומר: קרבן הפסח ששחטו בארבעה עשר לשמו לשם קרבן פסח, ויש ברשותו חמץ חייב. ושלא לשמו פטור אך אם שחט את קרבן הפסח שלא לשמו – פטור. ושאר כל הזבחים שאר הקרבנות ששחט בערב פסח: בין לשמן ששחט את הקרבן לשם הקרבן שהיה מיועד, והקרבן כשר ובין שלא לשמן ובין אם שחט את הקרבן שלא לשם הקרבן המיועד, והקרבן פסול פטור. ו אם שחט את קרבן הפסח במועד בחג עצמו: לשמו אם שחט לשם קרבן פסח פטור היות וכבר עבר זמן הקרבת קרבן הפסח. כאן מדובר במקרה והבעלים היו טמאי מת, ואינם יכולים להקריב את קרבן הפסח מחמת טומאתם, שלולי כן קרבן פסח שנשחט שלא בזמנו נחשב כקרבן שלמים. אך אם הקריב את קרבן הפסח שלא לשמו של פסח, אלא לשם קרבן שלמים אחר חייב היות והקרבן הוא קרבן כשר. ושאר כל הזבחים שהקריב בחג הפסח בין אם הקריבם לשמן לשם הקרבן המיועד בין שהקריב את אותו קרבן שלא לשמן שלא לשם אותו קרבן חייב על הלאו של "לא תשחט על החמץ דם זבחי", חוץ מן החטאת ששחט שלא לשמה היות וחטאת שהקריבה שלא לשמה פסולה, אינו חייב אם שחט בפסח חטאת לא לשמה והיה ברשותו באותו זמן חמץ:

משנה ה

הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב) וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל. נִכְנְסָה כַּת הָרִאשׁוֹנָה, נִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה, נָעֲלוּ דַלְתוֹת הָעֲזָרָה. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שוּרוֹת, וּבִידֵיהֶם בָּזִיכֵי כֶסֶף וּבָזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּה כֶּסֶף כֶּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב זָהָב. לֹא הָיוּ מְעוֹרָבִין. וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִם, שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם:

*

קרבן הפסח נשחט בשלש כתות ציבור המקריבים היה מתחלק לשלש כתות שהיו שוחטות את פסחיהם אחת אחרי השנייה שנאמר (שמות יב) "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" ומכאן שיש שלש כתות בפסוק, הראשונה "קהל", ו השנייה "עדה" ו השלישית "ישראל". כאשר נכנסה כת הראשונה, נתמלאת העזרה והתמלאה כל העזרה נעלו דלתות העזרה כדי שלא ייכנסו יותר מידי אנשים, והכהנים תקעו הריעו ותקעו והתחילו לשחוט את קרבן הפסח. הכהנים עומדים שורות שורות לאורך העזרה ובידיהם בזיכי כפות כסף כדי לקבל בהם את הדם ו היו גם כהנים שהיו בידם בזיכי זהב ג"כ כדי לקבל את הדם. שורה שכולה כסף כל הכוהנים היו מחזיקים בזיכי כסף – כסף ולא היו באותה שורה כהנים שהחזיקו בזיכי זהב. ושורה שכולה כוהנים שהחזיקו בזיכי זהב, היו כל הכהנים מחזיקים בידם בזיכי זהב. לא היו מעורבין באותב שורה כהנים שהחזיקו בזיכי כסף וכהנים שהחזיקו בזיכי זהב. ולא היו לבזיכין שוליים אלא היו חדים בתחתיתם, כדי שלא יניחו אותם על הרצפה שמא יניחום על הרצפה ויקרש הדם:

משנה ו

שָׁחַט יִשְׂרָאֵל וְקִבֵּל הַכֹּהֵן, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, וּמְקַבֵּל אֶת הַמָּלֵא וּמַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן. כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ זוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד:

*

שחט ישראל את קרבן הפסח, אם רצה לשחוט, שהרי שחיטה כשרה בזר וקבל הכהן את הדם בבזיך שהיה בידו, אם של כסף אם של זהב, ולאחר שקיבל נותנו את הבזיך לחבירו שעמד לידו וחבירו לחבירו כדי שרבים יעסקו במצווה ומקבל את הבזיך המלא בדם ומחזיר את הבזיך הריקן הריק, לאחר שזרקו את דמו על המזבח כהן הקרוב אצל המזבח זורקו את הדם זריקה אחת כנגד היסוד של המזבח:

משנה ז

יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְנִכְנְסָה כַּת שְׁנִיָּה. יָצְתָה שְׁנִיָּה, נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית. כְּמַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה כָּךְ מַעֲשֵׂה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית. קָרְאוּ אֶת הַהַלֵּל. אִם גָּמְרוּ שָׁנוּ, וְאִם שָׁנוּ שִׁלֵּשׁוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלְּשׁוּ מִימֵיהֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִימֵיהֶם שֶׁל כַּת שְׁלִישִׁית לֹא הִגִיעַ לְאָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה', מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ מֻעָטִין:

*

יצתה כת ראשונה מהעזרה, לאחר שסיימה להקריב את הקרבן ונכנסה כת שניה. יצתה הכת ה- שניה לאחר שסיימה להקריב את הקרבן ו- נכנסה הכת ה- שלישית. כמעשה הכת ה- הראשונה דרך הקרבת הקרבן שלמדנו במשניות הקודמות כך מעשה הכת השניה ו הכת השלישית. קראו הלויים את ההלל בזמן שהקריבו את קרבן הפסח. אם גמרו הלויים לקרוא את ההלל, והכת עדיין לא סיימה להקריב את הקרבן שנו חזרו הלויים לקרוא את ההלל פעם שנייה ואם שנו אם גמרו הלויים לקרוא את ההלל פעם שנייה, והכת עדיין לא סיימה להקריב את קרבן הפסח שלשו הלויים קראו את ההלל פעם שלישית. אף על פי שלא שלשו מימיהם לא קרה פעם אחת שהלויים היו צריכים לשלש בקריאת ההלל, היות והכהנים היו זריזים וסיימו להקריב את קרבן הפסח לפני שהלויים גמרו את ההלל פעם שנייה. רבי יהודה אומר מימיהם של כת שלישית לא הגיע ל"אהבתי כי ישמע ה'" לא קרה אף פעם שבזמן שהכת השלישית הקריבה את קרבן הפסח, הלויים הגיעו אפילו בפעם הראשונה לפסוק "אהבתי כי ישמע ה' "  מפני שעמה הציבור שהקריבו בכתת השלישית מועטין ולכן לא לקח הרבה זמן להקריב את קרבנה:

משנה ח

כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים מְדִיחִים אֶת הָעֲזָרָה שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבוֹת, זְרָקוֹ זְרִיקָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

*

כמעשהו של קרבן הפסח בחול כך מעשהו כך נעשה קרבן הפסח, כשיום י"ד ניסן חל בשבת. אלא שהכהנים מדיחים את העזרה היו שוטפים את רצפת העזרה, ע"י שהיו סותמים את הנקב של אמת המים עד שהרצפה הייתה מלאה במים, ואח"כ פותחים את אותו הנקב כדי שהמים ייצאו דרך הנקב, וממילא הייתה רצפת העזרה נשטפת מדם קרבנות הפסחים שלא כרצון חכמים אמנם חכמים לא אהבו את שטיפת העזרה בי"ד שחל בע"ש היות וסברו שיש בדבר משום שבות (לא כל שבות הותרה במקדש). ר' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות לפני שהיו מדיחים את רצפת העזרה, היו ממלאים כוס מהדם שהיה על הרצפה. הטעם לכך הוא משום שייתכן שדם אחד הקרבנות נשפך לפני שהספיקו לזרוק את הדם ע"ג המזבח, וכך, ע"י שהיה ממלא כוס מהדם שעל רצפת העזרה, סובר ר' יהודה שבוודאי נמצא שם טיפה אחת מכל אחת הקרבנות שנשחטו, ולאחר שאסף את הדם מהרצפה זרקו זריקה אחת על גבי המזבח כדי שנדע בוודאות שדם של כל אחד מהקרבנות נזרק ע"ג המזבח ולא הודו לו חכמים:

משנה ט

כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין, אֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין. וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט, מַקְלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם, וּמַנִיחַ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מַנִּיחַ יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְיַד חֲבֵרוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט:

*

כיצד תולין את קרבן הפסח ומפשיטין כדי להפשיט את עורו? אונקליות ווים של ברזל היו קבועים בכתלים של העזרה ובעמודים שהיו בעזרה שבהן תולין את הקרבן ברגליו האחוריות ו לאחר שהיו תולים אותו היו מפשיטין את עורו. וכל מי שאין לו מקום לתלות ולהפשיט במקרה והאונקליות לא הספיקו לכולם, מקלות דקים חלקים שהחליקו אותם ע"י שהורידו מהם את השכבה של קליפת העץ היו שם בעזרה ומניח את המקל על כתפו ועל כתף חבירו, ותולה את הבהמה על המקל שמוחזק על ידו ועל ידי חבירו ומפשיט את העור. ר' אליעזר אומר: ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת והמקלות אסורים בטלטול היות והם מוקצה, מניח ידו על כתף חברו, ויד השנייה של  חברו על כתפו, ותולה את הפסח על זרועותיהם ומפשיט. אך חכמים סוברים שגם בשבת היו משתמשים במקלות, כיוון שאין שבות במקדש:

משנה י

 קְרָעוֹ וְהוֹצִיא אֵמוּרָיו, נְתָנוֹ בַמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְיָשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת, שְׁנִיָּה בַחֵיל, וְהַשְּׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. חָשֵׁכָה, יָצְאוּ וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן:

*

קרעו את הקרבן והוציא אימוריו את החלבים שמקטירים אותם על המזבח נתנו את האימורים במגיס בקערה והקטירן הכהן על גבי המזבח. במקרה וי"ד חל ביום חול, כל אחד היה מוליך את פסחו לביתו, אך במקרה שלנו, שי"ד חל בשבת, קבעו מקום לכל כת לשהות עד מוצאי שבת: יצתה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית. הכת ה-שניה בחיל מחיצה שהייתה בין חומת העזרה לעזרת נשים ו הכת השלישית במקומה עומדת בעזרה. חשיכה ויצאה השבת, יצאו וצלו את פסחיהן: