פסחים פרק ז

פרק ז':

משנה א

כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח, מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא זֶה, אֶלָּא תוֹלִין חוּצָה לוֹ:

*

כיצד צולין את קרבן הפסח? מביאין שפוד של עץ רימון כיוון שאין שיפוד עץ הרימון מוציא מים בשעת צליית הפסח עליו, וכך לא יבוא הבשר לידי בישול במים. תוחבו את השיפוד מתוך פיו של השה המשמש לקרבן הפסח עד בית נקובתו מקום יציאת הרעי ונותן את כרעיו ואת בני מעיו  של הכבש לתוכו לתוך הכבש דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר כמין בשול הוא זה אם מכניס את הכרעיים והמעיים לתוך הכבש, יוצא החלקים אלו יתבשלו אלא תולין את הכרעיים והמעיים על שיפוד נפרד חוצה לו לכבש:

משנה ב

אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא עַל הַשַּׁפּוּד וְלֹא עַל הָאַסְכְּלָא. אָמַר רַבִּי צָדוֹק, מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ, צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכְּלָא. נָגַע בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר, יִקְלוֹף אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר עָלָיו, יִטּוֹל אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַסֹּלֶת, יִקְמוֹץ אֶת מְקוֹמוֹ:

*

אין צולין את הפסח לא על השפוד של מתכת, כיוון שהכבש מתחמם מחום הברזל ולא מהאש ולא על האסכלא טס של מתכת. אמר רבי צדוק: מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא שהייתה מנוקבת, ובשר הפסח לא היה מונח לגמרי ע"ג האסכלה, אלא מעליה. נגע קרבן הפסח בחרסו של תנור וממילא נצלה באותו מקום מחום החרס של התנור ולא מחום האש יקלף את מקומו את המקום שנגע הקרבן בחרס. נטף מרוטבו של הבשר על החרס ונצלה מחום החרס וחזר עליו וחזר הרוטב ונבלע בקרבן הפסח יטול את מקומו יחתוך מהבשר עצמו, ולא יסתפק רק בקילוף מקום הבליעה. נטף מרוטבו של הבשר על הסולת הרותחת, והרוטב נצלה מחמת הסולת יקמוץ את מקומו יוציא את הרוטב מהסולת ע"י שיקמוץ את מקום הרוטב מהסולת:

 משנה ג

סָכוֹ בְשֶׁמֶן תְּרוּמָה, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ. אִם יִשְׂרָאֵל, אִם חַי הוּא, יְדִיחֶנּוּ. וְאִם צָלִי הוּא, יִקְלוֹף אֶת הַחִיצוֹן. סָכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָמִים עַל בְּנֵי חֲבוּרָה, שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִירוּשָׁלַיִם:

*

סכו מרחו את קרבן הפסח בשמן של תרומה תרומה: אם על הקרבן נמנו מתחילה חבורת כהנים –יאכלו את הקרבן, שכן לכהן מותר לאכול תרומה. אך אם מי שנמנה על הקרבן מתחילה הוא  ישראל ואסור לו לאכול בתרומה: אם חי הוא אם סך את הקרבן בשמן של תרומה כאשר הקרבן היה עדיין חי ידיחנו את הקרבן במים וינגב, היות והשמן לא נבלע בבשר, והשמן יורד ע"י הדחה. ואם צלי הוא אם סך את הקרבן לאחר שהבהמה כבר נצלתה יקלוף את החיצון צריך לקלף את כל הקליפה החיצונה של הבהמה. סכו את קרבן הפסח בשמן של מעשר שני שדינו להיאכל בירושלים לא יעשנו דמים על בני חבורה כאשר בני החבורה משתתפים בקניית קרבן הפסח, ומשלמים לו על חלקם בקרבן, אסור לו לגבות מהם כסף גם על השמן של מעשר שני, לפי שאין פודין מעשר שני בירושלים:

משנה ד

חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטֻמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה, הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׁעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה:

*

חמשה דברים קרבנות באין בטומאה קרבים אפילו אם הכהנים או כלי השרת טמאים בטומאת מת ואינן נאכלין בטומאה אך אין קרבנות אלו נאכלים בטומאה. העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וזבחי שלמי צבור שני כבשים שהיו באים יחד עם שתי הלחם, ושעירי ראשי חדשים. הטעם שקרבנות אלו באים גם במקרה והכהנים טמאים הוא שזמנם קבוע, וממילא קרבים גם בטומאה. הפסח שבא בטומאה כאשר רוב הציבור טמא, או שהכהנים או כלי השרת טמאים, לא רק שמקריבים אותו בטומאה, אלא שגם נאכל בטומאה, שלא בא מתחלתו אלא לאכילה כל עניין קרבן הפסח הוא בשביל האכילה:

משנה ה

נִטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָם, אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבַמֻּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא הַבָּשָר וְהַחֵלֶב קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם:

*

נטמא הבשר של קרבן הפסח בזמן שנעשה בטהרה והחלב קיים למרות שהחלב והאימורים המוקרבים על המזבח עודם קיימים והם טהורים אינו זורק את הדם היות ועיקר מטרת הקרבת קרבן הפסח הוא לצורך אכילת הבשר, והרי הבשר נטמא ואסור לאכלו, וממילא הקרבן כאילו אינו קיים. נטמא החלב של קרבן הפסח והבשר קיים ועודנו טהור זורק את הדם שהרי עיקר הקרבן עדיין קיים וטהור. ובמוקדשין בשאר הקדשים אינו כן, אלא אף על פי שנטמא הבשר והחלב קיים והוא טהור זורק את הדם היות ועיקר הקרבן עודנו קיים שכן אין עיקרו לאכילה:

משנה ו

נִטְמָא הַקָּהָל אוֹ רֻבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים וְהַקָּהָל טְהוֹרִים, יֵעָשֶׂה בְטֻמְאָה. נִטְמָא מִעוּט הַקָּהָל, הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי:

*

נטמא הקהל בטומאת מת או רובו של הקהל נטמא בטומאת מת או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים, יעשה קרבן הפסח בטומאה. נטמא מיעוט הקהל: הטהורין עושין את הפסח הראשון בי"ד ניסן והטמאין עושין את הפסח השני בי"ד אייר:

משנה ז

הַפֶּסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא, הַצִּיץ מְרַצֶּה. נִטְמָא הַגּוּף, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַנָּזִיר וְעוֹשֶׂה פֶסַח, הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻּמְאַת הַדָּם, וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻּמְאַת הַגּוּף. נִטְמָא טֻמְאַת הַתְּהוֹם, הַצִּיץ מְרַצֶּה:

*

קרבן הפסח שנזרק דמו על המזבח ואחר כך נודע שהוא בשר הפסח או דמו טמא היינו שנטמא לאחר שחיטתו הציץ מרצה על הטומאה, ואין צריכים לעשות פסח שני, ומצד שני אין הקרבן נאכל. נטמא הגוף אם נטמאו הבעלים בטומאת מת, וממילא היו צריכים להידחות לעשיית פסח שני אין הציץ מרצה על טומאה זו, וחייבים הבעלים לעשות פסח שני. מפני שאמרו חכמים: הנזיר שמביא קרבנות נזירותו ועושה פסח ומי שמקריב קרבן פסח, ונודע שנטמא הקרבן הציץ מרצה על טומאת הדם של הקרבן ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף של הבעלים. נטמא טומאת התהום היינו היה מת מוטמן במקום שלא ניתן היה לראות אותו, ואף אדם בעולם לא ידע עליו, ולאחר שהאדם נטמא, התגלה המת, והתברר שאותו אדם נטמא הציץ מרצה על טומאה זו, ודבר זה נלמד הלכה למשה מסיני:

משנה ח

נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רֻבּוֹ, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. נִטְמָא מִעוּטוֹ, וְהַנּוֹתָר, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצַּיְקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּשְׁבִיל לֵהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה:

*

נטמא שלם אם נטמא קרבן הפסח כולו או רובו והוא טעון שריפה שורפין אותו לפני הבירה במקדש מעצי המערכה כדי שלא לבייש את מי שאין לו עצים לשרוף את קרבנותיו. נטמא מיעוטו של קרבן הפסח והנותר מקרבן הפסח הטהור שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן, מעצי עצמן ולא מעצי המערכה, מפני ששורפים אותם בבתיהם, יש חשש שמא יישארו העצים בבתיהם ויבואו לידי מעילה. הציקנין קמצנים שאינם רוצים להשתמש בעציהם שורפין אותו לפני הבירה גם אם נטמא רק מיעוטו או את נותר הקרבן הטהור בשביל ליהנות מעצי המערכה:

משנה ט

הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא, יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ, תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין:

*

בשר קרבן הפסח שיצא בערב פסח מחוץ לירושלים, שהוא מקום אכילת קרבן הפסח, וכתוצאה מכך יש לשרוף את הבשר או שנטמא בשר הקרבן וגם הוא טעון שריפה ישרף מיד בי"ד. נטמאו הבעלים או שמתו ואין מי שיאכל את הקרבן (שהרי קרבן פסח נאכל רק למי שנמנה עליו לפני כן) תעובר צורתו יש להשהות את הבשר לילה אחד ו גם אז לא ניתן לשרוף את הקרבן מיד, היות ואין שורפים קדשים ביו"ט, ולכן הקרבן ישרף בששה עשר ט"ז בניסן. הסיבה שלא שורפים את הבשר מיד במקרה ונטמאו הבעלים הוא שאם ישרוף את הבשר מיד, יש בכך משום בזיון לקדשים, שהרי הבשר עודנו טוב. רבי יוחנן בן ברוקה אומר אף קרבן זה שנטמאו או מתו הבעלים ישרף מיד בי"ד לפי שאין לו אוכלין:

משנה י

הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַנּוֹתָר, יִשָּׂרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב:

*

העצמות שיש בהם מח והגידין המותרים באכילה עפ"י דין תורה (אך מדרבנן אסור לאכול גם גידים אלו) והנותר בשר הפסח שנותר לאחר זמנו ישרפו בששה עשר ואינם נשרפים בליל ט"ז, היות ואין שורפים קדשים בלילה. חל ששה עשר בניסן להיות בשבת, ישרפו העצמות, הגידים והנותר בשבעה עשר לפי שאינן דוחין בשריפתם לא את השבת ולא את יום טוב:

 משנה יא

כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל, יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ, וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים. הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים:

*

כל חלק מהבהמה הנאכל בשור הגדול שבשרו קשה, וצריך לבשל אותו הרבה יאכל בגדי הרך למרות שבשר הגדי הוא מאוד רך, וחלקים אלו אינם ראויים לאכילה אצל הגדי. וראשי כנפים ראשי עצמות שיש בהם קליפה דקה והסחוסים הנמצאים בשור, הם שני סוגי הבשר שאינם נאכלים בגדי, ולמרות זאת יוצאים י"ח מצוות אכילת פסח בבשר זה. השובר את העצם בפסח הטהור, הרי זה לוקה ארבעים היות ועבר על לאו אבל המותיר בטהור שזהו לאו שאין בו מעשה, וגם לאו הניתק לעשה (שכן יש מצוות עשה: "והנותר ממנו באש תשרופו") והשובר עצם בטמא שאינו כשר לקרבן פסח אינו לוקה את הארבעים:

משנה יב

אֵבֶר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ, חוֹתֵךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם, וְקוֹלֵף עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק, וְחוֹתֵךְ. וּבַמֻּקְדָּשִׁין קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ, שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים כְּלִפְנִים, מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ כְּלַחוּץ. הַחַלּוֹנוֹת, וְעוֹבִי הַחוֹמָה, כְּלִפְנִים:

*

אבר שיצא מקצתו מחוץ לירושלים, ואינו יכול לחתוך את האיבר משום שיש איסור לשבור עצם בקרבן הפסח, חותך את הבשר עד שמגיע לעצם אך אינו חותך את העצם, שהרי הדבר אסור וקולף את הבשר שלא יצא חוץ מירושלים עד שמגיע לפרק מקום החיבור בין 2 העצמות וחותך את האיבר במקום חיבור העצמות והבשר שלא יצא מירושלים מותר באכילה. ובמוקדשין שאר הקדשים שיצאו חוץ לקומם קוצץ בקופיץ סכין גדול, ויכול לחתוך בו את העצם שאין בו משום איסור שבירת העצם. מן האגף  מקום סגירת הדלת בשער החומה ולפנים ממנו - נידון כלפנים ואין עוברים על איסור הוצאה אם  מן האגף ממקום שהדלת סגורה ולחוץ ממנו, נידון כלחוץ לחומה. החלונות שיש בחומה ועובי החומה בחלק העליון של החומה, במקום שהחומה מסתיימת, נידון כלפנים:

משנה יג

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, אֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְהַמֵּחַם בָּאֶמְצַע. וּכְשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזוֹג, קוֹפֵץ אֶת פִּיו וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ וְאוֹכֵל. וְהַכַּלָּה, הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ וְאוֹכֶלֶת:

*

שתי חבורות שהיו אוכלות את קרבן הפסח בבית אחד: אלו הופכין את פניהם הילך לצד אחד ואוכלין ואלו הופכין את פניהם הילך לצד שני, ואוכלין והדבר מותר, למרות שמתחילה נמנו בחבורה אחת, בכ"ז מותר להם להיחלק והמיחם באמצע גם אם יש מיחם גדול באמצע. כשהשמש עומד למזוג לחבורה השנייה, ואסור לו לאכול בשר מהקרבן עם החבורה השנייה, שהרי הוא נמנה על החבורה הראשונה קופץ את פיו סוגר את פיו כדי שלא יחשדו בו שהוא אוכל מהקרבן כשמשמש אותם ומחזיר את פניו כלפי בני החבורה שלו כדי שלא יחשדו בו כשהוא אוכל עד שמגיע אצל חבורתו דהיינו, החבורה הראשונה ואוכל ואז מותר לו להמשיך ולאכול. והכלה (ולא רק כלה, אלא שהמשנה כתבה כלה היות ודרכה לעשות כן מפני הבושה) הופכת את פניה מותר לה להפוך את פניה מבני חבורתה ואוכלת: