פסחים פרק ח

פרק ח':

משנה א

הָאִשָּׁה בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, שָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָה וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ, תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. הָלְכָה רֶגֶל רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת בְּבֵית אָבִיהָ, שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ, תֹּאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה. יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפֹּטְרוֹפְּסִים, יֹאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ:

*

האשה - בזמן שהיא בבית בעלה בערב פסח. שחט עליה בעלה ו גם שחט עליה אביה ואסור לה להימנות על שני פסחים, תאכל משל בעלה היות ואנחנו תולים שדעתה הייתה להימנות על קרבן בעלה, שהרי הייתה בביתו. הלכה רגל ראשון לאחר נישואיה לעשות פסח בבית אביה: שחט עליה אביה ו גם שחט עליה בעלה - תאכל במקום שהיא רוצה שואלים אותה מה הייתה דעתה ביום השחיטה, אם להימנות על קרבן בעלה או להימנות על קרבן אביה. יתום קטן ששחטו עליו אפטרופסין כשיש לו שני אפוטרופוסים, ושניהם שחטו עליו את הקרבן יאכל במקום שהוא רוצה ואין צריך לשאול אותו מה הייתה דעתו בשעה ששחטו את הקרבן, היות והוא עדיין קטן, והאפוטרופוס יכול למנות אותו בעל כרחו, ונחשב הדבר כאילו נמנה על 2 הקרבנות. עבד כנעני של שני שותפין ושניהם מנו אותו עם חבורתם, לא יאכל משל שניהן אסור לו לאכול מקרבן הפסח בכלל, היות וכל אחד מאדוניו אינו מסכים שהעבד יאכל אצל השני. מי שחציו עבד וחציו בן חורין - לא יאכל משל רבו היות ומן הסתם רבו לא התכוון למנותו עם קרבנו:

משנה ב

הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ, צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח, שָׁחַט גְּדִי, יֹאכַל. שָׁחַט טָלֶה, יֹאכַל. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה, יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִשְׁחוֹט טָלֶה וּגְדִי וְיֹאמַר, אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי, גְּדִי שֶׁלוֹ וְטָלֶה שֶׁלִי. וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי הַטָּלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִיןמִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:

*

האומר לעבדו לשליחו "צא ושחוט עלי את הפסח": אם שחט רק גדי – יאכל הבעלים. ואם שחט השליח רק טלה – יאכל הבעלים. אם שחט השליח גם גדי ו גם טלה, בגלל שהיה מסופק מה רבו רוצה יאכל רבו רק מן הראשון מהקרבן שנשחט ראשון, והקרבן השני יישרף. שכח השליח מה אמר לו רבו, כיצד יעשה? הרי אינו יכול להסתפק בשחיטת קרבן אחד, שמא אין זה הקרבן שרצה רבו לשחוט, ואת שני הבהמות אינו יכול לשחוט לשם פסח, שהרי הוא חושש שמא רבו יקפיד עליו על שמכלה את ממונו  ישחט טלה וגדי אחד לוקח משל רבו ואחד לוקח לעצמו, ע"י שהולך למוכר הבהמות ממנו רגיל רבו לקחת בהמות, ומקנה לעבד (או לשליח) את הבהמה ע"מ שאין לרבו רשות בו ויאמר העבד: "אם גדי אמר לי רבי לשחוט, גדי שלו וטלה שלי. ואם טלה אמר לי רבי לשחוט, הטלה שלו וגדי שלי". שכח רבו מה אמר לו לעבד, לאחר שהעבד שכח בעצמו ולקח גם גדי וגם טלה ועשה את התנאי שנאמר לעיל, שניהם גם הטלה וגם הגדי יצאו לבית השריפה היות ואיננו יודעים מי מיהם הוא הפסח האמיתי ופטורין הרב והעבד מלעשות פסח שני מפני שכבר יצאו י"ח הקרבת קרבן פסח, למרות שלא יכלו לאכול ממנו:

משנה ג

האוֹמֵר לְבָנָיו, הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָרִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ, זָכָה בְחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ. לְעוֹלָם נִמְנִין עָלָיו עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ כַזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּזְרוֹק עָלָיו אֶת הַדָּם:

*

האומר לבניו: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלם על הראשון מכם שיעלה לירושלים לאחר שאשחט את הפסח, כיון שהכניס הראשון מבין בניו את ראשו ורובו, זכה בחלקו בקרבן הפסח שזיכה אותו אביו ומזכה את אחיו עמו שיכול לתת להם חלק מחלקו, היות והאב מנה את כולם בהתחלה, ואמר את דבריו רק כדי לזרז את בניו. אך אם לא מדובר באב, אלא בז שאמר לאנשים אחרים, גם מי שהגיע ראשון לא זכה, היות ואיננו אומרים ש"התברר" שהקרבן היה של הראשון. לעולם נימנין עליו על הפסח לפני שחיטתו עוד ועוד אנשים עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד מהמנויים, אך ברגע שאין כבר כזית לכל אחד מהמנויים, אין מוסיפים עוד מנויים. נימנין על קרבן הפסח ומושכין את ידיהן ממנו מבטלים את ההשתתפות בחבורה עד שישחט את הקרבן. רבי שמעון אומר מותר להימשך מהחבורה גם לאחר שחיטה, עד שיזרוק עליו את הדם:

משנה ד

הַמְמַנֶּה עִמּוֹ אֲחֵרִים בְּחֶלְקוֹ, רַשָּׁאִין בְּנֵי חֲבוּרָה לִתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן:

*

הממנה עמו אחרים בחלקו למשל: אם עשרה בני אדם נמנו על הקרבן, ואחד מבני החבורה רוצה למנות אחרים שיהיו גם הם מנויים על העשירית ששייך לו רשאין בני חבורה ליתן לו את חלק העשירית שלו, והוא מי שמנה אחרים, אוכל משלו אוכל בחבורה נפרדת עם האנשים שמנה, את עשירית הבהמה שלו והן תשעת הנותרים אוכלין משלהן בחבורה נפרדת, שכן הם יכולים לטעון שהם לא רוצים לאכול יחד עם האנשים שמנה בעצמו:

משנה ה

זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי. רָאָה שָׁלֹשׁ, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְִּׁמִינִי שֶׁלּוֹ. שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ. רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַשְּׁלִישִׁי. וְהַזָּבָה שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁמִינִי:

*

זב שראה שתי ראיות של זיבה, וחייב לספור 7 ימים נקיים ולאחר טבילה ביום השביעי וצאת בכוכבים במוצאי היום השביעי, מותר לו לאכול קדשים שוחטין עליו את קרבן הפסח בשביעי ביום י"ד, למרות שיאנו ראוי עדיין לאכול את הקרבן (שהרי צריך לחכות עד לצאת הכוכבים), מ"מ,, כיוון שבלילה (ליל ט"ו) יהיה מותר לו לאכול מהפסח, שוחטים עליו את הפסח בי"ד. ראה שלש ראיות, וחייב להביא גם קרבן ביום השמיני, ואסור לו לאכול קדשים עדיין עד שמביא את קרבנותיו ביום השמיני  שוחטין עליו כשחל י"ד ב יום ה-שמיני שלו למרות שלא הביא את קרבנותיו, מפני שיכול להביא את הקרבנות בלילה, ולאחר שיביא את קרבנותיו, יהיה מותר לו לאכול מקרבן הפסח. שומרת יום כנגד יום זבה קטנה, דהיינו, זבה שראתה רק פעם אחת או שתי פעמים, צריכה לספור יום שלם שאינה רואה, וטובלת באותו יום שלא ראתה, ולאחר צאת הכוכבים מותר לה לאכול קדשים  שוחטין עליה ב יום ה-שני שלה דהיינו, אם י"ד חל ביום השני שלה, והיא טבלה בי"ד, מותר לשחוט עליה את הפסח, היות ולאחר צאת הכוכבים יהיה מותר לה לאכול מקרבן הפסח. ראתה שני ימים רצופים שוחטין עליה ב יום ה-שלישי, גם כאן, מדובר ביום שהיא שומרת בטהרה היות ובערב מותר להם לאכול קדשים. והזבה שראתה שלש ראיות רצופות, והיא צריכה לחכות 7 ימים ללא ראיה, וביום השמיני להביא קרבן שוחטין עליה אם חל י"ד ב יום ה-שמיני לראייתה, למרות שאסור לה לאכול בקדשים גם ביום השמיני, בליל ט"ו כבר יהיה מותר לה לאכול בקדשים, ולכן שוחטים עליה את הפסח:

משנה ו

הָאוֹנֵן, וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגָּל, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. עַל כֻּלָּן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁמָּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסֶח לִידֵי פְסוּל. לְפִיכָךְ אִם אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל, פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָתוֹ:

*

האונן שמת אחד משבעת קרוביו (אב, אם, אח, אחות, בן, בת ואשתו), מותר לשחוט עליו את קרבן הפסח היות ובלילה יהיה מותר לו לאכול מהקרבן והמפקח את הגל של אבנים שנפל על אדם, ויש חשש שהאדם שנמצא מתחת לאבנים מת, בכל זאת איננו חוששים שהמפקח טמא מת ומותר להקריב עליו קרבן פסח וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים שנמצא מחוץ לירושלים, למרות שעכשיו אינו יכול להגיע לירושלים כדי לאכול את קרבן הפסח, היות והבטיחו לו שישחררו אותו והוא יוכל להגיע לירושלים בליל ט"ו, שוחטים עליו את הפסח בי"ד והחולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית למרות שהאכילה קשה להם, היות ואנחנו משערים שהם יכולים לאכול כזית שוחטין עליהן  את הפסח, כיוון שיאכלו את הקרבן בלילה. על כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן אין עושים חבורה שלימה מאוננים, או זקנים (או כל אחד מהמנויים לעיל במשנה) שמא יביאו את הפסח לידי פסול שמא בסופו של דבר לא יוכלו לעשות את הפסח. אונן – יכול להיטמא ממתו, מפקח את הגל – יכול להיטמא מהמת, יוצא מבית האסורים – ייתכן שלא ישחררו אותו בסוף, חולה וזקן – שמא לא יוכלו לאכול כזית. לפיכך אם אירע בהן במנויים לעיל פסול ואינם יכולים לאכול מהקרבן פטורין מלעשות פסח שני היות וכבר יצאו י"ח שחיטת קרבן פסח, למרות שלא אכלו בפועל מהקרבן, השחיטה עליהם הייתה כשרה  חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחלתו והיה אסור לשחוט עליו את הפסח:

משנה ז

אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים:

*

אין שוחטין את הפסח על היחיד אדם יחיד דברי רבי יהודה שלומד זאת ממה שכתוב: "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך" ורבי יוסי מתיר לשחוט על היחיד, ולומד זאת ממה שכתוב: "איש לפי אכלו", גם יחיד. אפילו חבורה של מאה אנשים, שבוודאי יאכלו את כל הקרבן, והקרבן לא יבוא לידי נותר, אסור לצרף אליהם אנשים שאין יכולין לאכול כזית: אין שוחטין עליהן על מי שאינו אוכל כזית ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים אסור לעשות חבורה המורכבת מעבדים ונשים, היות וחוששים לעבירה, וכן אין עושים חבורה עם עבדים וקטנים, היות וחוששים גם שם לעבירה, אך מותר לעשות חבורה עם נשים וקטנים:

משנה ח

הקדמה: אונן הוא מי שמת אחד משבעת קרוביו (אב, אם, אח, אחות, בן, בת ואשתו). מדאורייתא, אדם נחשב אונן ביום המיתה, ומדרבנן, אדם נחשב אונן, גם בלילה לאחר המיתה.

אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַקֳּדָשִׁים. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ, וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר בְּעֶרֶב פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר:

*

אונן טובל ואוכל את פסחו לערב טובל בלילה ואוכל את פסחו, למרות שמדרבנן, דין אונן נמשך גם בלילה, כאשר שמירת דין האונן בלילה מתנגשת בחיוב תורה שחיובה כרת (כמו באכילת קרבן פסח), לא העמידו חכמים את דבריהם על דין תורה אבל לא בקדשים לאונן, אסור לאכול גם בלילה משאר הקדשים, שהרי אין בהם חיוב כרת. השומע על מתו ששמע שמת אחד מקרוביו והמלקט לו עצמות מי שמלקט את עצמות אביו או אימו, כדי להוליך אותם למקום אחר, חל עליהם דין אוננות רק מדרבנן. אולם, היות וכל חלות של דין אונן עליהם חל רק מדרבנן, אין עליהם דין אונן בלילה שלאחריו, ולכן טובל, ואוכל אפילו ב כל קדשים. גר שנתגייר שמל וטבל לשם גירות בערב פסח לפני שחיטת הפסח: בית שמאי אומרים: טובל שוב, מפני מעלה שעשו חכמים ואוכל את פסחו לערב. ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר אסור להקריב עליו את קרבן הפסח, היות וכל מי שמתגייר צריך הזאת שלישי ושביעי כמו מי שנטהר מטמא מת (מדרבנן, אך כאן העמידו דבריהם על דין תורה):