פסחים פרק ט

פרק ט':

משנה א

מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַהִכָּרֵת, וְאֵלּוּ חַיָּבִין בַּהִכָּרֵת:

*

מי שהיה טמא ולא יוכל להיטהר על ליל ט"ו או בדרך רחוקה מביהמ"ק ולא עשה את ה פסח ה-ראשון, יעשה את הפסח השני בי"ד אייר. שגג כגון ששכח שהיום פסח או נאנס אונס כל שהוא שעיכב אותו מעשיית הפסח הראשון ולא עשה את ה פסח ה-ראשון, יעשה את השני. אם כן למה נאמר בתורה דווקא טמא או שהיה בדרך רחוקה ולא נאמר שכל מי שהייתה לו סיבה שלא לעשות את פסח ראשון, יכול לעשות את פסח שני? הרי גם מי שלא עשה את פסח ראשון במזיד[1] עושה פסח בשני? שאלו המנויים במשנה פטורין מהכרת גם אם לא עשו את פסח שני ואלו מי שלא עשה את פסח ראשון במזיד חייבין בהכרת:

משנה ב

אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה, מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ, וּכְמִדָּתָהּ לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מֵאִסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה' לוֹמַר, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא מֵאִסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ:

*

איזו היא דרך רחוקה שיכול לעשות את פסח שני לכתחילה? מן המודיעים עיר שהייתה במרחק 15 מיל מירושלים ולחוץ או רחוק יותר מירושלים. ובמדתה כמו המידה שמודיעים רחוקה מירושלים (15 מיל שהוא שיעור הילוך של אדם בינוני מחצות היום ועד שקיעת החמה) לכל רוח כיוון דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר מאיסקופת העזרה ממפתן העזרה ולחוץ. אמר ר' יוסי לפיכך יש נקוד נקודה על ה' של המילה "רחוקה" בתורה לומר לא מפני שרחוקה ודאי שאין הכוונה שהאדם רחוק מירושלים כפשוטו אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ נחשב כרחוק מירושלים:

משנה ג

מַה בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, וְהַשֵּׁנִי, מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַבָּיִת. הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. זֶה וָזֶה טָעוּן הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן, וְנֶאֶכָלִין צָלִי עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת:

*

מה בין פסח הראשון לשני? מהם הדינים המבדילים את פסח ראשון מפסח שני? הראשון אסור ב"בל יראה ובל ימצא" של חמץ, ו אילו פסח השני מצה וחמץ עמו מותר שיהיה לו גם חמץ עימו בבית. הראשון טעון הלל באכילתו אומרים הלל בשעת אכילת פסח ראשון ו אילו פסח השני אינו טעון הלל  באכילתו. זה וזה גם פסח ראשון וגם פסח שני טעון הלל בעשייתן בשעת הקרבת הפסח. ונאכלין צלי, על מצה ומרורים יש לאכול יחד עם הקרבן גם מצה ומרור, ודוחין את השבת הקרבת הקרבן דוחה את השבת, בין בפסח ראשון ובין בפסח שני:

משנה ד

הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְאִם אָכְלוּ, פְּטוּרִים מִכָּרֵת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ:

*

קרבן הפסח שבא בטומאה כגון שרוב עם ישראל היה טמא, לא יאכלו ממנו טמאים מסוימים: זבין, וזבות, נדות, ויולדות. הסיבה לכך היא שגם כשהתורה התירה לטמאים לאכול את קרבן הפסח, היינו, במקרה שרוב העם טמא, ההיתר הוא רק לטמאים מחמת שנגעו בדבר טמא (כמו טמא מת), אך אדם שטמא בגלל שטומאה יצאה מגופו, אינו נכלל בכלל היתר זה. ואם אכלו זבים וזבות מקרבן הפסח שהוקרב בטומאה פטורים מכרת למרות שטמא שאוכל מקרבן הפסח בד"כ חייב כרת. (הסיבה שהם פטורים נלמדת מפסוק) רבי אליעזר פוטר את הזבים וזבות אף על ביאת מקדש גם מכרת אם נכנסו למקדש, היות ולומד שכל האיסור לזב להיכנס למקדש הוא רק כשאסור גם לטמא מת:

משנה ה

מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת, פֶּסַח מִצְרַיִם מִקְחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַזָּאָה בַּאֲגֻדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֳכָל בְּחִפָּזוֹן בְּלַיְלָה אֶחָד, וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה:

*

מה בין פסח שעשו בנ"י כשהיו ב- מצרים, לפסח שנעשה לאורך כל ה- דורות שעברו מיציאת מצרים?  פסח מצרים מקחו מבעשור היה צריך לקחת את הבהמה כבר בי' ניסן, אך בפסח דורות מותר להדקיש את הקרבן אפילו בערב פסח וטעון הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי מזוזות היה צריך להזות מדמו עם אזוב על שתי המזוזות ומשקוף הבית, ובפסח דורות אין צריך להזות ממנו כלל ונאכל בחפזון קרבן פסח מצרים נאכל במהירות. אמנם, קרבן פסח מצרים ופסח דורות שווה בדין אחד, שניהם צריכים להיאכל בלילה אחד. אמנם יש הבדל נוסף, שאיסור אכילת חמץ בפסח מצרים היה רק יום אחד ופסח דורות נוהג איסור אכילת חמץ כל שבעה ימים של פסח:

משנה ו

הקדמה: קרבן תמורה, היינו, כשעומד בפני האדם קרבן, והוא מקדיש קרבן אחר במקום הקרבן שעומד בפניו. הדין הוא, שאם אדם מקדיש קרבן אחר תחת הקרבן שנמצא בפניו, אין הקרבן הראשון יוצא מידי קדושתו (למרות שזו הייתה כוונת המקדיש) ו-2 הבהמות קדושות לאותו קרבן. שונה תמורת הפסח, שאינה נקרבת לשם פסח, אלא לשם שלמים.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח קְרֵבָה, וּתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵבָה, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא קֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִקַּח בְּדָמָיו שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ. אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, קָרֵב שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ:

*

אמר ר' יהושע: שמעתי, שתמורת הפסח קריבה שיש מקרה שאדם מקריב בהמה שהקדיש אותה במקום קרבן הפסח (למרות שחייב להקריב גם את קרבן הפסח עצמו) לשם קרבן שלמים ותמורת הפסח אינה קריבה ויש מקרה שאין תמורה של קרבן פסח קריבה, אלא תרעה עד שייפול בה מום, וימכור את הבהמה הזו, וייקח בכסף שקיבל תמורתה בהמה אחרת לשם קרבן שלמים ואין לי לפרש מתי מקריבים את התמורה לשם קרבן שלמים, ומתי מחכים שייפול בה מום, ולוקחים בדמיה קרבן שלמים אחר. אמר רבי עקיבא: אני אפרש מתי הדין הוא שהבהמה עצמה תקרב ומתי הדין הוא שייקחו בדמיה קרבן אחר: הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח אם קרבן הפסח הראשון אבד, והפריש תחתיה קרבן אחר לשם קרבן פסח, ונמצא קרבן הפסח הראשון לפני שנשחט הקרבן השני ירעה הקרבן הראשון עד שיסתאב עד שייפול בו מום וימכר, ויקח בדמיו שלמים היות והקרבן היה לפנינו בשעת שחיטת הפסח, אינו נחשב כתמורת פסח, אלא כקרבן פסח שדחה אותו בידיים. וכן תמורתו של הפסח הראשון. אך אם קרבן הפסח הראשון נמצא אחר שחיטת הפסח השני, קרב שלמים כיוון שדינו אינו כפסח דחוי, אלא כ"מותר פסח", כחלק מקרבן הפסח שנשאר לאחר ההקרבה, ודינו כקרבן שלמים, ולכן הוא מוקרב לשם קרבן שלמים וכן תמורתו גם תמורת הקרבן שנמצא לאחר שחיטת הפסח הראשון, דינו להיקרב שלמים ואינו חייב לרעות עד שיסתאב:

משנה ז

הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת, לֹא יְבִיאֶנּוּ בְנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח, אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים:

*

המפריש נקבה לפסחו, או זכר בן שתי שנים, שבהמות אלו אינם ראויים להקרבה לשם קרבן פסח, ירעה הבהמה עד שיסתאב שייפול בו מום וימכר, ויפלו דמיו לנדבה לשם קרבן שלמים. (אינה מוקרבת בעצמה לשם קרבן שלמים, היות והיא נדחתה מלהיקרב לפסח, וכיוון שנדחה – נדחה) המפריש פסחו ונמנה עליו לבד ומת ועכשיו אין בעלים לפסח זה לא יביאנו בנו שירש אותו אחריו לשם פסח היות והיה זמן קצר שקרבן זה היה פסח ללא בעלים, ולכן נדחה מלהיקרב לקרבן פסח אלא לשם שלמים:

משנה ח

הַפֶּסַח שֶׁנִּתְעָרַב בַּזְּבָחִים, כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמִֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרַב בַּבְּכוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ:

*

קרבן הפסח שנתערב בזבחים עם קרבנות אחרים, כגון שהיו לפניו קרבן עולה, שלמים ופסח, ולא ניתן לקבוע איזה מהם הוא קרבן הפסח, ויש 2 הבדלים בין קרבנות שלמים ועולה, לבין קרבן הפסח: 1) אין עבודתם שווה: פסח ניתן במתנה אחת על כותל שכנגד יסוד המזבח, ואילו עולה ניתן 2 מתנות שהם 4. 2) אין אכילת הקרבנות שווה: עולה אינה נאכלת כלל, ואילו פסח נאכל לכל ישראל כולן ירעו עד שיסתאבו, וימכרו. כדי להבין מקרה זה, נניח שבהמה אחת הייתה שווה שקל, וכל אחת משתי הבהמות האחרות הייתה שווה חי שקל. ויביא בדמי היפה הבהמה ששווה הכי הרבה (במקרה שלנו – שקל) שבהן ממין זה את קרבן העולה ובדמי היפה שבהן הבהמה ששווה הכי הרבה (במקרה שלנו – שקל)  ממין זה קרבן שלמים ויפסיד המותר מביתו וחייב להשלים את השקל השלישי מביתו, כדי לקנות גם קרבן פסח. נתערב קרבן הפסח בבכורות שכאן עבודתם שווה, שהרי דם שניהם ניתן במתנה אחת כנגד היסוד, אלא שהבכור נאכל רק לכהנים והפסח נאכל לכל אדם, רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו אם החבורה שנמנתה על הקרבן בהתחלה הייתה מורכבת רק מכהנים, יכולים לאכול את הקרבן (אך חכמים חולקים עליו וסוברים שאסור לכהנים לאכול את 2 הקרבנות):

משנה ט

חֲבוּרָה שֶׁאָבַד פִּסְחָהּ, וְאָמְרָה לְאֶחָד, צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחוֹט עָלֵינוּ, וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵם לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ, אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים עִמּוֹ, וְשֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן, אִם אֵחַרְתִּי, צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלָי. הָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחָט, וְהֵן לָקְחוּ וְשָׁחָטו. אִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן. וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵלמִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחַטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן, וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן וְאָמְרוּ לוֹ, אוֹכְלִין כֻּלָּם מִן הָרִאשׁוֹן. וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. לֹא אָמַר לָהֶן וְלֹא אָמְרוּ לוֹ, אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה:

*

חבורה שאבדה פסחה הבהמה שהפרישו אותה לשם קרבן הפסח, ואמרה החבורה לאחד מבני החבורה צא ובקש תחפש את הבהמה שהפרשנו לקרבן הפסח ו כאשר תמצא את הבהמה שחוט עלינו את הבהמה והלך ומצא את הבהמה ושחט אותה והם לקחו בהמה אחרת לשם פסח ושחטו את הבהמה האחרת: אם שלו של מי ששלחו אותו למצוא את הקרבן נשחט ראשון, הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו משלו מהקרבן שמצא, שהרי אמרו לו לשחוט גם עליהם. ואם הקרבן שלהן נשחט ראשון הם אוכלין משלהן מהקרבן ששחטו והוא אוכל משלו מהקרבן שמצא. ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהן כאחד, הוא אוכל משלו, והם אינם אוכלים עמו, ושלהן יצא לבית השריפה כלומר: אסור להם לאכול גם מהקרבן שלהם, שהרי אינם יודעים ששלהם נשחט ראשון ופטורין מלעשות פסח שני כיוון שהקריבו עליהם קרבן פסח, למרות שלא אכלו ממנו. אמר להן אותו אחד מבני החבורה שהלך לחפש את הקרבן שאבד אם אחרתי צאו ושחטו עלי אם אני מאחר ולא מוצא את הפסח מהר, תשחטו עליי קרבן הלך אותו אחד מבני החבורה ומצאו את הקרבן ושחט, והן לקחו ושחטו, אם שלהן נשחט ראשון, הן אוכלין משלהן והוא אוכל עמהן, ואם שלו נשחט ראשון, הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן, ואם אינו ידוע איזה מהם נשחט ראשון או ששחטו שניהם כאחד הן אוכלין משלהן והוא אינו אוכל עמהן ושלו יצא לבית השריפה ופטור מלעשות פסח שני. אמר להן שישחטו עליו אם מתעכב ואמרו לו שישחט עליהם אם מוצא את הקרבן אוכלין כולם מן הפסח שנשחט הראשון. ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, שניהן יוצאין לבית השריפה. לא אמר להן שישחטו עליו אם מתעכב ולא אמרו לו שישחט עליהם אם מוצא את הקרבן אינן אחראין זה לזה וכל אחד אוכל משלו:

משנה י

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶן, אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶם אֶחָד וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד, אֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְאֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלָּנוּ, וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וְנִמְנִינוּ עַל שֶׁלָּךְ. וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁלּ חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, וְשֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה, מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וְכֵן הֵם אוֹמְרִים:

*

שתי חבורות שנמנו כל אחד מהם על קרבן פסח אחר שנתערבו פסחיהן לפני שנשחטו אלו מושכין להן אחד בני החבורה הראשונה לוקחים קרבן אחד מהבהמות שהתערבו ואלו מושכין להן אחד וגם בני החבורה השנייה לוקחים קרבן אחד מהבהמות שהתערבו, וכך יש לכל חבורה בהמה אחת להקרבה, אך אינם יודעים אם זוהי הבהמה עליו נמנו מתחילה, ולכן: אחד מאלו מבני החבורה הראשונה בא לו אצל אלו נמנה יחד עם החבורה השנייה ואחד מאלו מבני החבורה השנייה בא לו אצל אלו נמנה יחד עם בני החבורה הראשונה וכך הם בני החבורה אומרים לבן החבורה השנייה שבא לאכול איתם: אם שלנו הוא הפסח הזה הבהמה הזו שאנחנו מקריבים, ידיך משוכות משלך אינך מנוי על הקרבן שנמנית עליו מתחילה ונמנית על שלנו ואתה מנוי על הקרבן שלנו. ואם שלך הוא הפסח הזה הקרבן הזה, ידינו משוכות משלנו אנחנו כבר איננו נמנים על הבהמה שנמנינו עליו בהתחלה  ונמנינו על שלך ועכשיו אנחנו מנויים על הקרבן שלך. הסיבה שחייבים שאחד מבני החבורה המקורית יהיה עם כל אחד מהקרבנות הוא שאסור לכל בני החבורה למשוך את ידיהם מהקרבן. וכן הדין ב- חמש חבורות, של חמשה חמשה בני אדם בכל חבורה, ושל עשרה עשרה בני חבורה בכל חבורה מושכין להן אחד מכל חבורה וחבורה שיצטרף עימהם וכן הם אומרים כמו שלמדנו עם 2 חבורות:

משנה יא

שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶם, זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, זֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, וְזֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, זֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְזֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלִּי הוּא פֶּסַח זֶה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלִּי. וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא פֶּסַח זֶה, יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלָּךְ:

*

שנים כגון ראובן ושמעון שנתערבו פסחיהם ואינם יכולים לעשות כפי שלמדנו במשנה הקודמת, שהרי אסור לכל בני החבורה למשוך ידיהם מהקרבן זה ראובן מושך לו אחד בהמה אחת וזה שמעון מושך לו אחד בהמה אחת. זה ראובן ממנה עמו אחד מן השוק את לוי וזה שמעון ממנה עמו אחד מן השוק את יהודה. זה ראובן בא אצל זה לקרבן שמעון וזה שמעון בא אצל זה קרבן ראובן וכך הם אומרים: אם שלי הוא פסח זה, ידיך משוכות משלך, ונמנית על שלי, ואם שלך הוא פסח זה, ידי משוכות משלי, ונמניתי על שלך:

[1] הגמ' אומרת שבמשנה יש "חסורי מחסרא".