פרק ד

פרק ד'

פרק ד' משנה א'

בִּשְׁלשָׁה פְרָקִים (בַּשָּׁנָה) כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן אַרְבַּע פְּעָמִים בַּיוֹם, בַּשַּׁחֲרִית, בַּמּוּסָף וּבַמִּנְחָה וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים, בַּתַּעֲנִיּוֹת וּבַמַּעֲמָדוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים:

*

בִּשְׁלשָׁה פְרָקִים (בַּשָּׁנָה) כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן אַרְבַּע פְּעָמִים בַּיוֹם, בַּשַּׁחֲרִית, בַּמּוּסָף וּבַמִּנְחָה וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים ישנם שלושה זמנים בשנה, בהם הכהנים נושאים את כפיהם (ברכת כהנים) ארבע פעמים ביום. הפעם הראשונה בה הם נושאים את כפיהם היא בתפילת שחרית, הפעם השנייה היא בתפילת מוסף, הפעם השלישית היא בתפילת מנחה והפעם הרביעית היא מאוחר יותר, בזמן שבו היו נועלים את שערי בית המקדש. בַּתַּעֲנִיּוֹת וּבַמַּעֲמָדוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים שלושת הזמנים הם: א. בתעניות. ב. בתפילות של אנשי המעמד. ג. ביום הכיפורים. בכל יום, אין הכהנים נושאים את כפיהם בתפילת מנחה ובשעת נעילת השערים, היות ואנחנו חוששים שמא הם שתו משקה משכר, ואסור לשאת כפיים לאחר שתיית משקה משכר (לפני תפילת שחרית אסור לאכול וממילא איננו חוששים שמא הכהן שתה משקה משכר לפני תפילת שחרית). אמנם, בתעניות וביום הכיפורים, וכפי שנראה במשניות הבאות שגם בשעת המעמדות התענו אנשי המעמד, עקב היות הכהנים בתענית, אין שום חשש ששתו לפני נשיאת כפים משקה משכר, שהרי הם אינם שותים דבר:

cd

פרק ד' משנה ב'

אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח), צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי, וְכִי הֵיאַךְ קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב, וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת. עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶל כֹּהֲנִים, שֶׁל לְוִיִּם, וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים. הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר מִתְכַּנְּסִין לְעָרֵיהֶן וְקוֹרְאִין בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:

*

אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת המשנה מסבירה עכשיו מהם המעמדות ומה הצורך בהם. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח), צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי, וְכִי הֵיאַךְ קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב, וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו בתורה כתוב שמשה יצווה את בני ישראל להקריב את קרבנם. אך לא ניתן להקריב קרבן של אדם ללא שהוא עומד על קרבנו, והרי קרבן התמיד הוא חיוב על כלל ישראל, אם כן, איך ניתן להקריב קרבן תמיד עבור כל ישראל כשהעם לא נמצא בבית המקדש? הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת לכן, כדי שהקרבן יוקרב לשם עם ישראל, התקינו נביאים ראשונים שיהיו הכהנים מחולקים לעשרים וארבע משמרות, כל משמרת הייתה עובדת שבוע אחד במקדש לפי סדר קבוע (כפי שהסברנו לעיל). עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶל כֹּהֲנִים, שֶׁל לְוִיִּם, וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים על כל משמר שעבד בבית המקדש, היה מעמד שהיה מורכב מהכהנים שעבדו בבית המקדש בעבודת הקרבנות, מהלויים שעבדו בבית המקדש בעבודות הלויים ומישראלים שהיו נכנסים לבית הכנסת (וכן היו שנכנסו לעזרה) כפי שנראה. הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר מִתְכַּנְּסִין לְעָרֵיהֶן וְקוֹרְאִין בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית כאשר הגיע זמנה של המשמרת של הכהנים והלויים לעלות לבית המקדש ולעבוד שם, היו ישראל שבמעמד השייך לאותו משמר מגיעים לירושלים, וחלק מהם היו מתכנסים לבתי הכנסת בעריהם ובנוסף לתפילות שקרבנות התמיד יהיו לרצון לפני ה'. אנשי המעמד היו קוראים בפרשת בראשית בפסוקים המתארים את בריאת העולם, כדי להראות על הקשר הישיר שבין הקרבת הקרבנות לקיום העולם, וכך היה חלק לישראל בהקרבת הקרבנות:

פרק ד' משנה ג'

וְאַנְשֵׁי הַמַּעֲמָד הָיוּ מִתְעַנִּין אַרְבָּעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ, מִיּוֹם שֵׁנִי וְעַד יוֹם חֲמִישִׁי. וְלֹא הָיוּ מִתְעַנִּין עֶרֶב שַׁבָּת, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. וְלֹא בְאֶחָד בַּשַּׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִמְּנוּחָה וָעֹנֶג לִיגִיעָה וְתַעֲנִית וְיָמוּתוּ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, בְּרֵאשִׁית וִיְהִי רָקִיעַ. בַּשֵּׁנִי, יְהִי רָקִיעַ וְיִקּווּ הַמַּיִם. בַּשְּׁלִישִׁי, יִקָּווּ הַמַיִם וִיְהִי מְאֹרֹת. בָּרְבִיעִי, יְהִי מְאֹרֹת וְיִשְׁרְצוּ הַמַּיִם. בַּחֲמִישִׁי, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וְתּוֹצֵא הָאָרֶץ. בַּשִּׁשִּׁי, תּוֹצֵא הָאָרֶץ, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם. פָּרָשָׁה גְדוֹלָה, קוֹרִין אוֹתָה בִּשְׁנַיִם, וְהַקְּטַנָּה בְּיָחִיד, בַּשַּׁחֲרִית וּבַמּוּסָף. וּבַמִּנְחָה נִכְנָסִין וְקוֹרִין עַל פִּיהֶן כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע. עֶרֶב שַׁבָּת בַּמִּנְחָה לֹא הָיוּ נִכְנָסִין, מִפְנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת:

*

וְאַנְשֵׁי הַמַּעֲמָד הָיוּ מִתְעַנִּין אַרְבָּעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ, מִיּוֹם שֵׁנִי וְעַד יוֹם חֲמִישִׁי במשך ארבעה מימי השבוע, מיום שני ועד ליום חמישי, היו אנשי המעמד מתענים (ולכן היו הכהנים יכולים לשאת את כפיהם). וְלֹא הָיוּ מִתְעַנִּין עֶרֶב שַׁבָּת, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת ביום שישי לא היו אנשי המעמד מתענים, מפני כבוד השבת, כדי שלא ייכנסו לשבת כשהם רעבים. וְלֹא בְאֶחָד בַּשַּׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִמְּנוּחָה וָעֹנֶג לִיגִיעָה וְתַעֲנִית וְיָמוּתוּ וביום ראשון לא היו אנשי המעמד מתענים, היות ויש סכנה שאדם יתענג ויאכל ביום השבת ויעבור מיד לצום. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, בְּרֵאשִׁית וִיְהִי רָקִיעַ כל ימות השבוע, היו אנשי המעמד קוראים את פרשת בראשית. ביום הראשון היו קוראים את הפרשיה המתחילה בפסוק "בראשית" ואת הפרשיה המתחילה בפסוק "יהי רקיע". בַּשֵּׁנִי, יְהִי רָקִיעַ וְיִקּווּ הַמַּיִם ביום שני בשבוע היו אנשי המעמד קוראים את הפרשיה שמתחילה בפסוק "יהי רקיע", וכן את הפרשיה המתחילה בפסוק "יקוו המים". (בכל יום היו אנשי המעמד קוראים את הפרשיה האחרונה שקראו ביום הקודם ומתקדמים פרשיה אחת). בַּשְּׁלִישִׁי, יִקָּווּ הַמַיִם וִיְהִי מְאֹרֹת ביום שלישי בשבוע היו אנשי המעמד קוראים את הפרשיה המתחילה בפסוק "יקוו המים", וכן את הפרשיה המתחילה בפסוק "יהי מאורות". בָּרְבִיעִי, יְהִי מְאֹרֹת וְיִשְׁרְצוּ הַמַּיִם ביום רביעי בשבוע היו אנשי המעמד קוראים את הפרשיה המתחילה בפסוק "יהי מאורות", וכן את הפרשיה המתחילה בפסוק "ישרצו המים". בַּחֲמִישִׁי, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וְתּוֹצֵא הָאָרֶץ ביום חמישי בשבוע היו אנשי המעמד קוראים בפרשיה המתחילה בפסוק "ישרצו המים" וכן את הפרשיה המתחילה בפסוק "תוצא הארץ". בַּשִּׁשִּׁי, תּוֹצֵא הָאָרֶץ, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם ביום שישי בשבוע היו אנשי המעמד קוראים בפרשיה המתחילה בפסוק "תוצא הארץ" וכן את הפרשיה המתחילה בפסוק "ויכלו השמים". פָּרָשָׁה גְדוֹלָה, קוֹרִין אוֹתָה בִּשְׁנַיִם, וְהַקְּטַנָּה בְּיָחִיד בכל יום יש לפחות שלושה קוראים בתורה: כהן, לוי וישראל. קורא בתורה לא יכול לקרוא פחות משלושה פסוקים בשעה שהוא עולה לתורה. הלכך: פרשה גדולה, שיש בה לפחות שישה פסוקים (או במקרה ויש חמישה פסוקים אלא שהקורא השני חוזר על הפסוק השלישי שקרא הקורא הראשון), ניתן להעלות שני קרואים שיקראו בה. אך בפרשה קטנה שיש בה רק שלושה או ארבעה פסוקים, ניתן להעלות רק קורא אחד שיקרא בה. בַּשַּׁחֲרִית וּבַמּוּסָף בכל יום בתפילת שחרית, ובימים שיש בהם תפילת מוסף, היו קוראים אנשי המעמד מתוך ספר התורה. וּבַמִּנְחָה נִכְנָסִין וְקוֹרִין עַל פִּיהֶן כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע אולם, בתפילת מנחה, היו אנשי המעמד קוראים בעל פה כמו שהם קוראים את "שמע ישראל" בעל פה. עֶרֶב שַׁבָּת בַּמִּנְחָה לֹא הָיוּ נִכְנָסִין, מִפְנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת ביום שישי, ערב שבת, לא היו נכנסים אנשי המעמד לבית הכנסת כדי להתפלל תפילת מנחה ולקרוא בתורה, כדי שהם יוכלו להתכונן לשבת:

פרק ד' משנה ד'

כָּל יוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ הַלֵּל, אֵין בּוֹ מַעֲמָד בַּשַּׁחֲרִית. קָרְבַּן מוּסָף, אֵין בּוֹ בַנְּעִילָה. קָרְבַּן עֵצִים, אֵין בּוֹ בַמִּנְחָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ בֶן עַזַּאי, כָּךְ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שׁוֹנֶה, קָרְבַּן מוּסָף, אֵין בּוֹ בַמִּנְחָה. קָרְבַּן עֵצִים אֵין בּוֹ בַנְּעִילָה. חָזַר רַבִּי עֲקִיבָא לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְבֶן עַזַּאי:

*

כָּל יוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ הַלֵּל, אֵין בּוֹ מַעֲמָד בַּשַּׁחֲרִית ביום שיש בו תפילת הלל ואין בו קרבן מוסף (כגון חנוכה), לא היו אנשי המעמד אומרים את תחינותיהם על הקרבן ולא היו קוראים במעשה בראשית, הואיל ואמירת הלל דוחה את התחינות ואת הקריאה בתורה. קָרְבַּן מוּסָף, אֵין בּוֹ בַנְּעִילָה יום שיש בו קרבן מוסף, אין באותו יום מעמד (כלומר: לא היו אנשי המעמד מתכנסים לבית הכנסת) לא בתפילת מוסף ולא בזמן נעילת שערי בית המקדש, הואיל והקרבת קרבן המוסף דוחה את המעמד. קָרְבַּן עֵצִים, אֵין בּוֹ בַמִּנְחָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא ר' עקיבא סובר, שביום שיש בו קרבן עצים, אין מעמד במנחה. בשעה שעלו בני הגולה מבבל, לא היו עצים בלשכה ולא היו יכולים להבעיר אש על גבי המזבח. היו משפחות מסוימות שהביאו עצים כנדבה לבית המקדש, ותיקנו, שכשכר על תרומתן, משפחות אלו ימשיכו להביא עצים כנדבה לבית המקדש, ותרומה זו נקראת "קרבן עצים". באותו יום שמשפחות אלו היו מביאות את תרומתן (כפי שנראה במשנה הבאה), היו עושים יום טוב. ר' עקיבא סובר, שביום שבו משפחה מביאה את העצים לבית המקדש, לא היו עושים מעמד בתפילת מנחה. אָמַר לוֹ בֶן עַזַּאי, כָּךְ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שׁוֹנֶה, קָרְבַּן מוּסָף, אֵין בּוֹ בַמִּנְחָה אמר בן עזאי לר' עקיבא, שר' יהושע היה שונה שביום שיש בו קרבן מוסף, אין מעמד לא בתפילת מוסף ולא בתפילת מנחה, אך יש בו מעמד בזמן נעילת שערים בבית המקדש (ובכך הוא חולק על תנא קמא הסובר שהיום שיש בו מוסף, אין בו מעמד בנעילת שערים). קָרְבַּן עֵצִים אֵין בּוֹ בַנְּעִילָה (ממשיך בן עזאי לומר לר' עקיבא את שיטתו של ר' יהושע) ביום שיש בו קרבן עצים, אין בו מעמד לא בזמן נעילת שערים, וגם לא בתפילת מנחה, שהרי את קרבן העצים היו מקריבים בסמוך לתפילת מנחה. חָזַר רַבִּי עֲקִיבָא לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְבֶן עַזַּאי לאחר ששמע ר' עקיבא את דבריו של בן עזאי בשמו של ר' יהושע, חזר ר' עקיבא לומר כדבריו של בן עזאי, וכך סבר גם ר' עקיבא שיום שיש בו קרבן עצים, אין בו מעמד גם בתפילת מנחה וגם בזמן נעילת שערים:

פרק ד' משנה ה'

זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם, תִּשְׁעָה. בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּנֵי אָרַח בֶּן יְהוּדָה. בְּעֶשְׂרִים בְּתַמּוּז, בְּנֵי דָוִד בֶּן יְהוּדָה. בַּחֲמִשָּׁה בְאָב, בְּנֵי פַרְעשׁ בֶּן יְהוּדָה. בְּשִׁבְעָה בוֹ, בְּנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב. בַּעֲשָׂרָה בוֹ, בְּנֵי סְנָאָה בֶן בִּנְיָמִין. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּנֵי זַתּוּא בֶן יְהוּדָה, וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְכָל מִי שֶׁטָּעָה בְשִׁבְטוֹ, וּבְנֵי גוֹנְבֵי עֱלִי בְּנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת. בְּעֶשְׂרִים בּוֹ, בְּנֵי פַחַת מוֹאָב בֶּן יְהוּדָה. בְּעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל, בְּנֵי עָדִין בֶּן יְהוּדָה. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת שָׁבוּ בְנֵי פַרְעשׁ שְׁנִיָּה. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת לֹא הָיָה בוֹ מַעֲמָד, שֶׁהָיָה בוֹ הַלֵּל וְקָרְבַּן מוּסָף וְקֻרְבַּן עֵצִים:

*

זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם, תִּשְׁעָה היו תשעה זמנים בשנה שהכהנים והעם היו מביאים את קרבן העצים (כפי שלמדנו במשנה הקודמת). בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּנֵי אָרַח בֶּן יְהוּדָה בתאריך א' ניסן, הייתה מביאה משפחתו של ארח בן יהודה את קרבן העצים. בְּעֶשְׂרִים בְּתַמּוּז, בְּנֵי דָוִד בֶּן יְהוּדָה בתאריך כ' תמוז, הייתה מביאה משפחתו של דוד בן יהודה את קרבן העצים. בַּחֲמִשָּׁה בְאָב, בְּנֵי פַרְעשׁ בֶּן יְהוּדָה בתאריך ה' אב, הייתה מביאה משפחתו של פרעש בן יהודה את קרבן העצים. בְּשִׁבְעָה בוֹ, בְּנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב בתאריך ז' אב, הייתה מביאה משפחתו של יונדב בן רכב את קרבן העצים. בַּעֲשָׂרָה בוֹ, בְּנֵי סְנָאָה בֶן בִּנְיָמִין בתאריך י' באב, הייתה מביאה משפחתו של סנאה בן בנימין את קרבן העצים. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּנֵי זַתּוּא בֶן יְהוּדָה בתאריך טו' אב, הייתה מביאה משפחתו של זתוא בן יהודה את קרבן העצים. וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְכָל מִי שֶׁטָּעָה בְשִׁבְטוֹ, וּבְנֵי גוֹנְבֵי עֱלִי בְּנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת יחד עם משפחתו של זתוא בן יהודה, היו מביאים עצים גם כהנים, לויים, ואנשים שלא ידעו לאיזה שבט הם מיוחסים. כמו כן, יחד עם זתוא בן יהודה היו מביאים עצים בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות. בגמרא מוסבר שהכוונה היא לצאצאים של משפחות שחיו בתקופה שגזרו שלא יביאו ביכורים לבית המקדש. משפחות אלו לקחו סלים ובהם ביכורים, ומעל לסלים שמו קציעות, תאנים יבשות, והם החזיקו בידיהם עלי, מעין מכתשת. כאשר השומרים (שתפקידם היה למנוע את העלאת הביכורים לבית המקדש) שאלו את אותן המשפחות להיכן הן הולכות, ענו שהן בסך הכל הולכות לכתוש את התאנים, ולאחר שעברו את השומרים, הורידו את הקציעות ועיטרו את הסלים והביאו את הביכורים לבית המקדש. בְּעֶשְׂרִים בּוֹ, בְּנֵי פַחַת מוֹאָב בֶּן יְהוּדָה בתאריך כ' אב, הביאה משפחתו של יואב בן צרויה את קרבן העצים. משפחה זו נקראת בשם "פחת מואב בן יהודה". בְּעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל, בְּנֵי עָדִין בֶּן יְהוּדָה בתאריך כ' אלול, הביאה משפחתו של עדין בן יהודה את קרבן העצים. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת שָׁבוּ בְנֵי פַרְעשׁ שְׁנִיָּה בתאריך א' טבת הביאה שוב משפחתו של פרעש בן יהודה את קרבן העצים. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת לֹא הָיָה בוֹ מַעֲמָד, שֶׁהָיָה בוֹ הַלֵּל וְקָרְבַּן מוּסָף וְקֻרְבַּן עֵצִים בתאריך א' טבת, שהוא גם חנוכה, גם ראש חודש וגם יום הקרבת קרבן העצים, לא היה בו מעמד מכיוון שיש בו הלל (שדוחה את המעמד של שחרית), וכן יש בו קרבן מוסף ראש חודש (שדוחה את המעמד של מוסף ושל מנחה) וכן יש בו הקרבת קרבן העצים (שדוחה את המעמד של מנחה ושל נעילת שערים):

פרק ד' משנה ו'

חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה:

*

חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב בכל אחד מהתאריכים, יז' בתמוז וט' באב, אירעו חמש פורענויות לאבותינו. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל ביז' בתמוז אירעו הפורענויות הבאות: א. משה רבינו שבר את הלוחות לאחר שירד מהר סיני וראה שבני ישראל חטאו בחטא העגל. ב. התבטלה הקרבת קרבן התמיד בבית המקדש, היות והמצור שהוטל על ירושלים לא נתן אפשרות להקריב קרבנות, עוד לפני שהעיר נכבשה בידי הרומאים. ג. הובקעה חומת העיר ירושלים בזמן בית המקדש השני. ד. אפוסטמוס שרף ספר תורה. ה. מנשה, מלך יהודה, העמיד צלם בהיכל.  בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר גם בתשעה באב אירעו חמש פורענויות לבני ישראל: א. נגזר על דור המדבר שלא ייכנסו לארץ ישראל לאחר חטא המרגלים. ב+ג. בית המקדש הראשון ובית המקדש השני נחרבו. ד. העיר ביתר, עיר גדולה בישראל, נחרבה על ידי הרומאים. ה. הגויים חרשו את העיר ירושלים כמעין שדה, כדי להחריב את העיר לגמרי. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה המשנה מסיימת ואומרת שכאשר נכנס חודש אב, ממעטים בשמחה:

פרק ד' משנה ז'

שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ, אָסוּר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס, וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. עֶרֶב תִּשְׁעָה בְאָב לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יָיִן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יְשַׁנֶּה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בִּכְפִיַּת הַמִּטָּה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

*

שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ השבוע שתשעה באב חל בו (למשל: אם תשעה באב חל ביום חמישי, דינים אלו נוהגים כבר ביום ראשון של אותו השבוע), אָסוּר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס (השבוע שתשעה באב חל בו) אסור בשני דברים, בגלל מנהגי אבלות על חורבן בית המקדש: א. תספורת וגילוח. ב. כיבוס בגדים. וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת ביום חמישי של השבוע שבו חל תשעה באב, מותר להסתפר ולכבס את הבגדים לכבוד שבת קודש. עֶרֶב תִּשְׁעָה בְאָב לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין בערב תשעה באב, בסעודה שלפני הצום, אסור לאכול שני תבשילים, דהיינו: שני מאכלים שכדי לאוכלם צריך לבשלם. אמנם, מאכל שניתן לאוכלו גם ללא בישול, מותר לבשלו, ולאכול יותר משני תבשילים כאלו. לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יָיִן לאחר חצות היום של ערב תשעה באב, אסור לאדם לאכול בשר ולא לשתות יין. אמנם, בימינו, מנהגי האבלות שונים ולפי רוב העדות מחמירים יותר מהמנהגים הכתובים במשנה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יְשַׁנֶּה רבן שמעון בן גמליאל סובר שבערב תשעה באב, אדם אינו צריך להימנע לגמרי מאכילת בשר ושתיית יין, אלא אדם צריך להפחית מכמות הבשר שרגיל לאכול ומכמות היין שרגיל לשתות. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בִּכְפִיַּת הַמִּטָּה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים ר' יהודה סובר שאדם חייב גם להפוך את מיטתו לאות אבלות על חורבן בית המקדש, אך חכמים אינם סוברים כן:

פרק ד' משנה ח'

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

*

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים רבן שמעון בן גמליאל סובר שבתאריך ט"ו באב וביום הכיפורים, היו שני ימים טובים לישראל, שלא ניתן להשוות את השמחה בימים אלו לשמחה של ימים אחרים, כפי שיסביר. שֶׁבָּהֶן בתאריך ט"ו אב וביום הכיפורים, בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ היו בנות ירושלים יוצאות כולן בבגדים לבנים שהן שאלו אחת מחברתה. גם הבנות שהיו להן בגדים לבנים היו שואלות בגדים מחברותיהן, היות ולא רצו לבייש את מי שאין לה בגד לבן, לכן כל הבנות עשו עצמן כאילו אין להן בגדים ובאו לשאול בגדים מבנות אחרות. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה כל הבגדים ששאלו בנות ירושלים היו חייבים בטבילה מטומאה. גם את הבגדים שהיו יודעים בוודאות שהם טהורים, היו טובלים, כדי שלא לבייש את מי שהבגד שלה טמא. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים ולאחר ששאלו בגדים לבנים והטבילו אותם, היו בנות ירושלים יוצאות בריקודי מחול בכרמים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ הבנות היו אומרות לבנים שהיו מחפשים שם אישה שלא ישימו לב ליופי, אלא ישימו לב לייחוס ולמשפחתה של הבת, כדי לראות אם יש לבת מידות טובות, כמו שאמר שלמה המלך: "שקר החן והבל היופי – אישה יראת ה' היא תתהלל". וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן המשנה מסיימת בלימוד המראה על השמחה הגדולה ששמחו ביום הכיפורים מכך שכתוב "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה  בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו". חז"ל דורשים ש"יום חתונתו" היינו יום מתן תורה לישראל, שהיה יום משמח, ואילו "יום שמחת ליבו" היינו יום הכיפורים כי בזמן ששלמה חנך את בית המקדש, הוא חנך את המקדש במשך שבעת הימים שלפני חג הסוכות, כך שחנוכת המקדש חלה גם ביום הכיפורים. מכאן אנחנו רואים את השמחה הגדולה שיש ביום הכיפורים: